לחץ לגירסת הדפסה

מה יש ליהדות להציע לעולם בזמננו? שאלו במקור ראשון (בין השאר) את הפילוסוף הצרפתי פרופ' שמואל טריגנו, להלן תשובתו:

בשורת ההוויה השנייה >> שמואל טריגנו

מדינת ישראל היא הגוף לבשורה הגדולה של ישראל לאנושות, אך כדי לתת בבשורה רוח ותוכן עליה להתחבר לייעוד הגדול שלה בהיסטוריה

המחשבה שלעם היהודי יש מה לבשר לעולם מחייבת תחילה שהוא יהיה מודע לכך. ובאשר למדינת ישראל, עליה מצד אחד ליטול על עצמה את מלוא הלגיטימיות שלה – דבר שאינו שכיח כל כך – ובה בעת לחרוג ממנה כדי לפנות אל האנושות. לשם כך עליה להוכיח גבורה מוסרית שאינה אפשרית אלא באמצעות חיבור מחודש לנצח ישראל (שמואל א טו, כט) ולמקווה ישראל (ירמיהו יז, יג).

מהו תוכנה כיום של אותה תקווה שהשכינה תחזור לציון הנבנית מחדש? מהי הבשורה שאירוע זה יבשר? זו שאלה מכרעת הנמדדת על פי קנה המידה הכפול של מה שנעשה מאיתנו ומה מצב האנושות בת–זמננו. ישראל "המנורמלת" מעבירה את המסר של "אומת הסטארט–אפ", אם לא את זה של "תל אביב בצבעי הקשת". ירושלים, סמלה הנבואי של בשורת ישראל לָעולם, נדחקת למעמד של פרובינציה של המחשבה ושל העתיד, "אבן מעמסה לכל העמים" (זכריה יב, ג). ולא עוד, אלא שהר הבית נמצא תחת משמרתו של הוואקף. מצב זה מצמצם לכלל חלום את הרעיון של העלייה לציון המהווה את מסגרת הדרמה של תקוות ישראל. רעיון הבשורה הוא אפוא בראש ובראשונה מאבק על גיבוש המודעוּת.

למצוא את הייחוד

לבשורת ישראל חסרים היום המילים והאנשים. בְּשַׂר הבשורה נוכח – וזהו נתון מעודד באופן אובייקטיבי – אך יש עוד להרטיט אותו כבשורה. בשר זה, גופו הקולקטיבי של עם ישראל, נמצא כעת במצב נתון, טמון בעולם העכשווי. זהו המישור שבו בשורת ישראל יכולה להתעורר, גם אם עם ישראל יישאר סביל. די לשם כך בקיומו, בעקרון קיומו. נבחרותו, כפי שסבורה היהדות, כלומר החסרתו ממניין האומות, הרחקתו, הופכות אותו באופן אובייקטיבי למקום הרגיש ביותר של מה שעובר על האנושות. זה מסביר מדוע סכסוך המעמת 15 מיליון בני אדם בטריטוריה כה קטנה ודלה עד כדי גיחוך קיבל ממדים עולמיים. מושא המאבק נמצא במגרש אחר.

מה שנרקם בתוך האנושות נושא משמעות. אנו מוצאים את עצמנו בעולם שבו החזון של בבל שב ומתגבש. במה הוא שונה מן החזון האברהמי שבא בעקבות חזונו של נח במשימה של הצלת החזון האנושי של הבריאה? נח הציל את העולם מן הבלבול בין מיני בעלי החיים, מערבוב העולמות, הא–לוהי והאנושי. אברהם נחלץ מעולם שבו האדם היה טרף לרצון לעוצמה, לאובדן כל גבול: בבל, האימפריה, המדינה העולמית.

זה מה שעומד היום בשורש המאבק שבין האידיאולוגיה הפוסט–מודרניסטית, התרה אחר "אדם חדש", אדון לעצמו עד כדי כינון עצמי, ובין הג'יהאד העולמי המחסל כל אחרוּת. אברהם עוזב את העולם הזה, את האוניברסלי הכוזב הזה, את אותו טבע אנושי אבוד, "אל הארץ אשר אראך". אך הוא עדיין אינו רואה אותה.

ה"עונש" המוטל על בבל, כלומר ברכתה, הדרך לתקן את מה שהיא עברה עליו, מוכיח זאת במישור מוחלט: הפרדת האנושות לעמים כדי לאכלס את האדמה ("משם הפיצם ה' על פני כל הארץ"; בראשית יא, טו) – לא מיזוגם – היא דגם האנושות המתוכננת. נעיר שבבשורתו של מיכה, "כי כל–העמים ילכו איש בשם א–לוהיו" (מיכה ד, ה), כל עם עולה לציון בשפתו הוא. עלינו למצוא שוב את אחדותה ואת ייחודיותה של הווייתנו, באשר אנו עַם שמעבר למניין "שבעים נפש" (בראשית מו, כז), "והאחד איננו" (בראשית מב, לב), שבעים נפש ועוד נפש כדי שבשר ישראל יישמע כבשורה.

הבשורה הגדולה ביותר שעם ישראל יכול לבשר לעולם היא הרעיון של עולם שאיננו מלא, מבלי שהריק השוכן בו ייראה כאַין בשל כך אלא כמקום שממנו מגיח האדם ובו הוא קם. זה המקום הפנוי שבו זוהרים הפנים של הווייתה השנייה של הבריאה: האדם אל מול א–לוהים, האישה אל מול הגבר, ישראל אל מול האנושות, הלווים אל מול ישראל. הדיבור המסתורי ביותר של התורה הוא "ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח). כיצד הנשגבות שכל אדם תר אחריה יכולה לשכון בתוך עם מבלי להתמזג עם האימננטיות, מבלי להרוס את העם הזה, מבלי להשחיתו? אנו יוצאים מתוך מאה שבה האנושות יצרה נשגבויות מלאכותיות וקטלניות, עם אידיאולוגיות ההמונים הגדולות, אך הריקבון המנצח שבא בעקבותיה איננו פתרון. עדיין יש לפתור את היחס אל הממד הזה במדינת ישראל החדשה, בעצה אחת עם ה"רפובליקה" ש"מלכות שמַים" מְפַנה לה מקום.

בשורה זו נושאת את הרעיון שעל פיו ההיפרדות ולא המיזוג – ההיפרדות של הלידה המפרידה את הילד מן האם כדי לכונן אותו כסובייקט, ההיפרדות המפנה מקום להוויה שנייה – היא העיקרון המנחה של החזון הא–לוהי של האנושות. הוויה זו עדיין עוברית ובמצב של התכוונות. היא בלתי מושלמת אך מתהווה. זו בשורתו של חג הסוכות: בסוכה אנו מעמידים שוב את עצמנו במישור של המצב האברהמי, "גר ותושב", ובו בזמן במישור של טיב יחסנו אל העולם, במשך שבעה ימים הכלולים במחזור השבע–שנתי של השמיטה ושל היובל, כלומר של הפעלת הגבול בניכוס העולם – תנאי הכרחי לכך שנשגבות תשכון בו, מעמד המסומל על ידי שמיני עצרת, החג שבו נאסף הקהל.

על כל אלה מעיד בשקט קיום ישראל. רצוי יהיה לשוב ולמצוא ב"שפה הישראלית" את עוצמת הדיבור העברי כדי לדובב את הבשורה בתוך הבשר, גופו של עם ישראל. לשוב ולמצוא את הד הראשית בתוך שארית הפליטה, להתבונן במרחבי הקוסמוס מ"ראש ההרים" (ישעיהו ב, ג) וממעמקי עבריותה של השפה הישראלית. אולי צריך לשם כך ליצור אוניברסיטה שתהיה באמת "עברית" – עברית מן המעמקים, המסוגלת לעצב שיח חדש של נצח ישראל, החזון העברי של היקום. או אז "מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

פרופ' שמואל טריגנו הוא פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה של הדת והפוליטיקה באוניברסיטת פריס. עומד כיוםבראש האוניברסיטה העממית ליהדות בצרפת ופרסם 25 ספרים בנושאי יהדות, הגות, פוליטיקה, היסטוריהואתיקה