האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

על ההיזקקות הכפייתית למומחים כיודעי כל אובייקטיביים

צוות האתר

צוות האתר

עדותם של מומחים לבריאות הנפש מכריעה משפטים פליליים. אבל למי הם נאמנים? למקצוע או למי ששוכר את שירותיהם?
image_printלחץ לגירסת הדפסה

עיקרון המכשיר של מאסלו, קובע שכשבידו של האדם מכשיר, הוא ינטה לפתור כל בעיה מזדמנת מולו בעזרת המכשיר. בהמשך למאמר הקודם על הזדקקות כפייתית ל'בדיקות' ול'מומחים' שיתנו 'תשובה מדעית' על מציאות חיינו, נדגים כיצד זה עובד גם בתחום המשפט הפלילי.

כאשר עומדת לפני בית המשפט שאלה בלתי פתורה, פשע שמבצעו לא אותר, מערכת המשפט נזקקת ל'מומחים' שנותנים להם תשובות 'מדעיות', זיהוי פלילי מסתמך על המון בדיקות מתוחכמות, וזה נותן הרגשה טובה, אבל מה הערך של הבדיקות האלו? האם נכון יהיה להפקיד את התשובות ואת המערכת שאמורה להיות מוסרית וצודקת כלפי החברה, ביד 'מדע' כל שהוא ובלבד שהתשובה תינתן בגרפים ומספרים?

הספקן המפורסם מייקל שרמר, טוען במאמרו בסינטיפיק אמריקן: מדובר בפסבדו מדע, פשע מוסרי להניח את יהבינו עליו:  

למערכת המשפט הפלילי יש בעיה ושמה זיהוי פלילי (פוֹרֶנזיקה). זה היה המסר ששמעתי בסדנה להערכת המחקר המדעי בתחום הזיהוי הפלילי שנערכה במאי 2015 במטה האגודה האמריקנית לקידום המדע (AAAS) בעיר וושינגטון. הרצאתי שם על פסוידו-מדע, אבל אז שמעתי במורת רוח עד כמה החוקרים בתחומים רבים בזיהוי הפלילי המדעי, שהנחתי שהם אמינים (ניתוח דנ"א, טביעת אצבעות וכדומה), משתמשים למעשה בטכניקות בלתי אמינות או כאלה שלא נבחנו דיין. נוכחתי לדעת עד כמה השיטות אינן עקביות כשבאים להשוות תוצאות של הערכת ראיות בידי מומחים שונים.

הכינוס נערך בתגובה לדוח של המועצה הלאומית האמריקנית למחקר (NRC) מ-2009, שכותרתו: "חיזוק מדע הזיהוי הפלילי בארה"ב: מסלול קדימה". הדוח נכתב ביוזמת הקונגרס האמריקני לאחר שהתברר לו שרק בדיקות הדנ"א ראויות (בקושי) לאמינות מדעית. הדוח קבע ש"מערכת מדע הזיהוי הפלילי, הכוללת גם מחקר וגם ביצוע בשטח, ניצבת בפני בעיות קשות שאפשר לפתור אותן אך ורק באמצעות מחויבות לאומית לבנייה מחדש של כל המבנה הנוכחי, התומך בקהילת מדע הזיהוי הפלילי בארה"ב." בין התחומים שנמצאו לקויים ושנדרש בהם מחקר נוסף: דיוק בניתוח פורנזי ושיעורי השגיאה בו, מקורות להטיות אפשריות ולטעויות אנוש בפענוח נתונים בידי מומחים לזיהוי פלילי, ניתוח טביעות אצבע, כלי נשק, סימני כלים, סימני נשיכה, עקבות (צמיגים ונעליים), תבניות כתמי דם, כתב יד, שיער, ציפויים (כמו צבע, למשל), כימיקלים (כולל סמים), חומרים (כולל סיבים), נוזלים, סרולוגיה וניתוח שרֵפות וחומרי נפץ.

קחו לדוגמה את חקר השרֵפות. לדברי ג'ון ג'יי לנטיני, מחבר הספר בעל הכותרת ההחלטית "פרוטוקולים מדעיים לחקר שרֵפות" (הוצאת CRC, 2015), התחום מלא במדע זבלי. "מה המשמעות של תבנית סימני החריכה כאן?" הוא נזכר ששאל חוקר צעיר שהצטרף אליו באחת מאלפיים חקירות השרֵפה שערך, לפחות. "שום משמעות" הייתה התשובה הנכונה. אבל ברוב המקרים חוקרי השרֵפות מוצאים תבניות שאינן קיימות, מרחיב לנטיני ומסביר. רבים סבורים שסימן מסוים מעיד על התקדמות "מהירה" או "אטית" של השרֵפה, כמו למשל, תבניות בעץ השרוף: שלפוחיות קטנות ושטוחות מעידות על שרֵפה אטית; שלפוחיות גדולות ומבריקות מעידות על שרֵפה מהירה. שטויות, הוא אומר. לעתים דרוש זמן עד שמשהו מתלקח, אבל ברגע שכורסה או מיטה בוערים ומגיעים לטמפרטורה מסוימות, לא נוכל לדעת שום דבר לגבי הסיבה לכך.

לנטיני מפריך את המיתוס בדבר תבנית סדקים בחלונות, ולפיו הסדקים מעידים על חימום מהיר שנגרם לכאורה משימוש בדלק לזירוז הבעירה (כלומר הצתה). למעשה, הסדקים נוצרים כתוצאה מקירור מהיר, כמו שקורה למשל כשכבאים מתיזים מים על בניין בוער שיש בו חלונות. הוא מוסיף גם שסימני בעירה על הרצפה אינם תוצאה של נוזל שנשפך בכוונה תחילה. כשהאש מכלה את כל החדר, הטמפרטורות הקיצוניות חורכות גם את הרצפה ומתיכות מתכות, תופעות שמותירות סימני בעירה מתחת לסף הדלת, שחוקרי שרֵפה רבים מניחים שהם מעידים על שימוש בדלק. "רוב 'המחקר המדעי' בנושא דליקות וניתוח חומרי הנפץ נערך בידי חברות ביטוח המנסות למצוא ראיות לחומרי הצתה שיפטרו אותן מתשלום," מסביר לי לנטיני כששאלתי אותו כיצד התחום שלו נעשה נגוע כל כך בפסוידו-מדע.

איתיאל דרור, מן המרכז למדעי הזיהוי הפלילי במכון ג'יל דונטו שביוניברסיטי קולג' בלונדון, דיבר בכינוס על מחקרו: "זיהוי פלילי קוגניטיבי", או כיצד הטיות מחשבתיות משפיעות על מדעני זיהוי פלילי. למשל, "הטיית הערכה בדיעבד" עלולה להוביל את המומחה אחורה, מן החשוד אל הראיות. בעקבותיה תוביל אותו "הטיית האישוש" למצוא ראיות מאששות נוספות להרשעת החשוד הזה, גם אם הן אינן בנמצא. דרור דן במחקרים שהראו "שאותו בוחן מומחה, בבואו להעריך את אותן טביעות אצבע, אבל בהקשרים שונים, עלול להגיע למסקנות שונות ואף סותרות זו את זו." אבל לא מדובר רק בטביעות אצבעות. אפילו ניתוח דנ"א הוא ניתוח סובייקטיבי. "כש-17 מומחי דנ"א צפון אמריקנים התבקשו לנתח נתונים ממקרה פלילי בדיון משפטי, הם הציגו פרשנויות סותרות," כתבו דרור ועמיתו במאמר בכתב העת Science and Justice ב-2011.

איש אינו יודע כמה אנשים חפים מפשע הורשעו על סמך מדע פורנזי לקוי, אבל הדוח של ה-NRC המליץ על תוספת תקציבית ניכרת שתאפשר למעבדות לערוך ניסויים לשיפור התוקף והאמינות של תת-תחומים רבים במדע הזיהוי הפלילי. דוח זה, יחד עם הקמת הוועדה הלאומית למדע הזיהוי הפלילי, שנעשתה חלק ממכון התקנים האמריקני ב-2013, הם בהחלט התחלה.

ד"ר נעמי אלסטר בJastor כותבת: "חשבנו שראיות דנ"א הן המפתח לצדק. מסתבר שלא פעם הן מטעות ומביאות להרשעת חפים מפשע", בתרגום באלכסון:

מחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה ופורסם בכתב העת Law and Human Behavior בחן את יכולתם של סטודנטים לתואר ראשון לפרש ראיות סטטיסטיות, כפי שאלה מוצגות על ידי עורכי הדין של התביעה ושל ההגנה בבית המשפט. החוקרים מצאו כי מרבית הסטודנטים לא הצליחו לגלות כשלים בטיעונים ו"הגיעו למסקנות על סמך טיעונים כושלים".

כשלשכת עורכי הדין האמריקנית דיווחה על טכנולוגיית די אן איי, היא תמכה בשימוש בראיות כאלה, אבל עודדה זהירות בפרשנות של נתונים סטטיסטיים. הלשכה ביקשה מעורכי דין שלא להפריז בחשיבות הראיות המבוססות על די אן איי, והציעה שבתי המשפט הבוחנים ראיות די אן איי, יתחשבו גם ברמת העבודה במעבדה. "רק לעתים רחוקות, אם בכלל, מוצדק לומר למושבעים שלא סביר כי הדי אן איי המסוים יתאים לאדם נוסף, מלבד החשוד", נאמר בדו"ח.

גבר החולה במחלת פרקינסון שלא היה מסוגל לצעוד יותר ממטרים ספורים ללא עזרה, הורשע בשוד על סמך התאמה חלקית לפרופיל די אן איי – בגלל רשלנות של המעבדה

בנוסף, הרשת האירופאית למצוינות במחקר הגנטי הפורנזי (EUROFORGEN) וארגון הצדקהSense About Science  חיברו ביחד דו"ח שפורסם לפני חודשים מספר. כוונת הדו"ח הייתה להבהיר מה ניתן או לא ניתן לגזור מניתוח של די אן איי במסגרת ההליך הפלילי. דניז סיידרקומב קורט (Sydercombe Court), חוקרת של EUROFORGEN מקינגס קולג' לונדון, אומרת:

"כולנו נהנים מדרמת פשע טובה, ואף שאנחנו מבינים את ההבדל בין בדיה למציאות, ההבדלים עלולים לעתים להיטשטש בדיווחים עיתונאיים נלהבים מדי על מקרים אמיתיים. כתוצאה מכך, מרבית האנשים אינם תופשים את הראיות המדעיות באופן מציאותי, בעיקר בכל הקשור לדי אן איי, והדבר עלול להוביל לעיוות דין".

בעבר כבר קרה שנעשה בדי אן איי שימוש מוטעה, או כזה המבוסס על אי הבנה, והדבר הוביל לעיוות דין. גבר החולה במחלת פרקינסון שלא היה מסוגל לצעוד יותר ממטרים ספורים ללא עזרה, הורשע בשוד על סמך התאמה חלקית לפרופיל די אן איי. עורך הדין שלו התעקש לבצע בדיקות די אן איי נוספות, שכתוצאה מהן הוא זוכה. בשנת 2011, הדי אן איי של אדם סקוט תאם דגימת זרע שנלקחה מאישה שנאנסה במנצ'סטר – עיר שסקוט, המתגורר במרחק של יותר משלוש מאות קילומטרים ממנה, מעולם לא ביקר בה. סקוט לא הורשע לבסוף, בזכות ראיות שאינן קשורות לדי אן איי. מקור הטעות הייתה ברשלנות של המעבדה, שערבבה בטעות דגימה שנלקחה מסקוט בעת חקירת תקרית שולית, עם חומר החקירה של מקרה האונס.

מה שקורה בפשטות, הוא שה'מדעיות' של התהליך מסנוורת את מערכת המשפט, העובדה שמדובר בסופו של דבר בנסיון שחזור ושאין כאן הוכחות מוחלטות ויתכנו טעויות רבות ושונות, מחוירה ומתמסמסת לעומת ההילה המדעית של בדיקות מעבדה ממותגות. היזקקות למומחה במקום הישענות על השכל הישר.

ומה בקשר ל'מדעיות' של בדיקת הכשירות ובריאות הנפש של הנדונים?

מייק מריאנו (Reprinted from Psychology Today. Copyright 2016 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Content Agency. גם כאן בתרגום אלכסון) מטיל ספק באמינות ומקצועיות של התהליך, כך הוא כותב (חלקים מתוך המאמר):

עדותם של מומחים לבריאות הנפש מכריעה משפטים פליליים. אבל למי הם נאמנים? למקצוע או למי ששוכר את שירותיהם?

ג'וליאן קוריטה…  בליל קיץ ב-2010 חזר קוריטה בן ה-31 לבית הוריו לאחר העבודה ומצא שם את אביו מכין ארוחת ערב. הוא יצא שוב והחל לצעוד בשכונה. הוא שקל לאכול בחוץ. אז הוא ראה אדם יוצא ממסעדה ומכה את ידיו זו בזו. קוריטה ראה בכך סימן. הוא חזר לדירת הוריו, לקח סכין סושי שאביו נתן לו במתנה, ושיסף את גרונו של הפנסיונר בן ה-70. הוא כמעט ערף את ראשו. לאחר מכן שיסף קוריטה את פרקי כפות ידיו שלו עד לגידים. בעוד דמו ניגר הוא התקשר למשטרה ודיווח על ההתרחשות בקול ענייני, כאילו הוא מדווח על תקלה ברמזור…

אחת העדים המומחים שוויליאמס זימן הייתה דוקטור קתי ייטס, פסיכולוגית וחוקרת נוירו-פסיכולוגיה מאוניברסיטת ניו יורק. כעדה מומחית התבקשה ייטס להחיל מחקרים, תיאוריות ומתודולוגיות על שאלות משפטיות. ייטס בלתה מספר שנים במרכז קירבי לפסיכיאטריה פורנזית, בית חולים מאובטח באי וֹורְד בניו יורק, שם מאושפזים אנשים שבית המשפט קבע כי הם אינם כשירים לעמוד למשפט או חולים מכדי לשאת באחריות פלילית. במהלך שהותה שם היא אבחנה כ-350 אנשים הסובלים ממחלות נפש קשות. היא שימשה כעדה מומחית ב-100 תיקים, פחות או יותר. יתרה מזו, היא זומנה על-ידי התביעה וההגנה במספר דומה של תיקים – גורם שמשמש לעתים כמדד לאובייקטיביות של עד מומחה.בעדותה אמרה ייטס כי לקוריטה יש היסטוריה של דלוזיות – האמונה שהתעללו בו מינית כילד, שהוריו זוממים לענות אותו ושהוא מודר מאורגיות חשאיות המתרחשות ברחבי ניו יורק. היא הבהירה שאשפוזיו – כולל פעמיים שאושפז כנגד רצונו כשנקבע שהוא מסכן את עצמו ואחרים – קרו תמיד לאחר שהוא לא לקח את תרופותיו בהתאם להוראות הרופאים. ויליאמס השתמש בעובדה זו בהגנתו, כיוון שגם בעת רצח אביו, קוריטה לא לקח את התרופות שנרשמו לו. כשייטס נשאלה אם קוריטה היה מסוגל להפנים את המשמעות וההשלכות של הרצח, היא השיבה בשלילה. "בשעה שג'וליאן קוריטה הרג את אביו", היא העידה, "היו לו, מבחינתו, שתי אפשרויות – או שהוא יתענה במשך כל חייו, או שהוא יתאבד".

התביעה זימנה את דוקטור ויליאם בַּאר כעד מומחה. באר, ראש מחלקת נוירופסיכולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק, מתמחה באפילפסיה, זעזועי מוח ופציעות מוח טראומטיות. הוא שימש כיועץ נוירופסיכולוגי לקבוצות ספורט, כולל הניו יורק ג'טס (פוטבול) והניו יורק איילנדרס (הוקי), וערך מדריך אבחוני לבעיות נוירולוגיות הקשורות לאפילפסיה. באר, שסירב להתראיין למאמר זה, שימש לראשונה כעד מומחה באמצע שנות ה-90, בתיקים אזרחיים שכללו היבט של זעזוע מוח או נזק מוחי אפשרי. תוך זמן קצר הוא החל לעבוד בתיקים פליליים שבהם הנאשם השתמש בהגנת אי-שפיות. הוא זומן ב-100 מקרים בסך הכול, ברובם המכריע על-ידי התביעה.

על דוכן העדים צייר באר תמונה שונה של קוריטה. הוא תיאר אותו כאדם ממושמע ומקסים – תכונות "לא אופייניות לסכיזופרנים פרנואידים", לדבריו, כיוון שרובם אינם מבינים עם מי הם מדברים ואם האדם הזה הוא "חלק ממערכת הדלוזיות הפרנואידית". על סמך תוצאות מבחן מנת המשכל והמבחנים הפסיכולוגים שהוא ערך, באר טען כי אף על פי שקוריטה הפגין תסמינים חריגים, כולל דלוזיות מתמשכות, הוא לא התאים לקריטריונים של סכיזופרניה. למעשה, טען באר, מכלול התסמינים של קוריטה מרמז כי ייתכן שהוא ברמיסיה מהמחלה.

באר קבע בתקיפות כי מחלתו של קוריטה אינה חמורה כפי שנראה. הוא אמר כי בפגישותיהם הזכיר קוריטה מקום תחת מדיסון סקוור גארדן שנקרא "הכנסייה" ובו נערכות אורגיות של "פורנו מסע בין כוכבים", שבהן לא מרשים לו להשתתף. הסיפור על אורגיות בכנסייה כבר עלה במשפט קודם לכן: ייטס העידה כי באחת מפגישותיה עם קוריטה היא הראתה לו תמונה של כנסייה לבנה, והוא זיהה אותה כמקום שבו האורגיות מתרחשות. באר, מצדו, אמר שהדלוזיה הזו היא עדות להרחבה ו"קישוט של תמת [ההתעללות המינית] המקורית". באר טען כי דלוזיות שמופיעות במהירות רבה, כמו זו, הן "סימן קלאסי" לכך שמישהו "ממציא תסמינים".

באר יחזור על טענה זו שוב ושוב במהלך עדותו: גם אם הדלוזיה העיקרית של קוריטה, קרי שהתעללו בו מינית בילדות, היא אותנטית, התווספו לה עם הזמן קונספירציות מיניות המוכיחות שהוא "מקשט" אותה במודע. קוריטה אינו "בדיוק מעמיד פני חולה", אמר באר, אלא "בונה על גבי הדלוזיות", "מעבה את הסיפור בפרטים נוספים", ו"מוסיף נדבכים ליסודות הקיימים, הכוללים מספר תסמינים פסיכיאטריים בסיסיים".

באר הטיל ספק בניסיון ההתאבדות של קוריטה וטען כי למרות עומק החתכים, מדובר במחווה בלבד, ולא הייתה לו כוונה אמיתית להתאבד. "לוּ היה באמת רוצה ליטול את חייו בשלב הזה", אמר באר, "הוא היה יכול לדקור את עצמו בבטן או בגרון". כשנאלץ להודות בעומק החתכים על פרקי כף היד של קוריטה, אמר באר שהנאשם ככל הנראה לא העריך נכונה את חדות הסכין. אפילו תיאור האירועים של קוריטה עצמו – שהוא עלה לחדרו כדי לדמם למוות, חזר להכרה עשר דקות לאחר מכן וחש "שביב של תקווה" שעודד אותו להתקשר למשטרה – הוצג כדוגמה נוספת לרמייה. באר פירש זאת כשינוי מהיר במצב המנטלי המעיד על המצאת תסמינים.

הערות הסיום של באר על דוכן העדים היו המהלומה הניצחת. בחקירה הנגדית שאל התובע את באר אם לדעתו ייתכן שהנאשם באמת היה ברמיסיה בזמן שרצח את אביו. "כן", השיב באר והוסיף ש"בהחלט" אפשרי שאדם הסובל מסכיזופרניה פרנואידית יבצע פשע שאינו נובע מההפרעה שלו.

חבר המושבעים לא קיבל את הגנת האי-שפיות של קוריטה ומצא אותו אשם ברצח מדרגה שנייה. במעמד גזר הדין הציג השופט צ'רלס סולומון את דעתו האישית. "אני מאמין", הוא אמר, "כי המעשה שהנאשם ביצע ב-19 ביולי, 2010, הוא תוצאה ישירה של מחלת הנפש שלו. איני חושב שאדם אשר מכיר את המקרה הזה יוכל לערער על כך". הוא גזר על קוריטה את העונש המינימלי – 15 שנה בכלא עד מאסר עולם.

אפילו ואלרי, אמו של קוריטה, שלא ענתה לבקשותיי לראיין אותה למאמר זה, ביקרה את המסקנות של חבר המושבעים לגבי בנה, ולמעשה הפנתה אצבע מאשימה כלפי באר. "האם הגיוני", היא אמרה בגזר הדין, "להסיק שלאחר 12 שנות אשפוז, החלמה והִשָּׁנוּת, שבמהלכן הוא שמע קולות וסבל מדלוזיות, היה לו לפתע רגע של צלילות דעת שבו ידע להבחין בין טוב לרע, ודווקא אז החליט להרוג את אביו?".

מומחים בשירות החוק

השפעתם של פסיכולוגים ופסיכיאטריים פורנזיים על משפטים בארצות הברית גוברת והולכת. הם נקראים לתת את דעתם בנושאים רבים – החל ממשמורת על ילדים ופגמים במוצרים מסחריים וכלה במצבם הנפשי של נאשמים בעת ביצוע פשע והסבירות שהם יבצעו פשעים נוספים בעתיד. בית המשפט הבהיר שוב ושוב כי על עדים מומחים להיות נאמנים לאמת, ולא לצד ששכר את שירותיהם. הגופים המקצועיים מגבים את הגישה הזו – ההנחיות האתיות של האקדמיה האמריקנית לפסיכיאטריה ומשפט, למשל, קובעות כי למרות שההליך המשפטי הוא אַדְבֶרְסָרִי, על הפסיכולוגים "לציית לעיקרון הכנות ולחתור לאובייקטיביות".

אף על פי כן, מאז ומתמיד היה מי שפקפק באובייקטיביות של העדים המומחים. "אין ספק כי ישנה הטיה טבעית לטובת מי שמעסיק אותך ומשלם לך באופן הולם", כתב המשפטן האנגלי סר ג'ורג' גֶ'סֶל (Jessel) בחוות דעת מ-1873. "פעם אחר פעם אנו רואים כי אנשים שאמורים לראות בעצמם עדים, מעדיפים לראות בעצמם סוכנים בתשלום של מעסיקיהם". נושא ההטיות בולט במיוחד בארצות הברית בגלל מערכת המשפט האדברסרית שלה, שבה ההגנה או התביעה הן שמעסיקות את המומחים – בניגוד לרוב מדינות אירופה, שם הם ממונים על-ידי בית המשפט ולכן הניטרליות שלהם אינה מוטלת בספק בה במידה.

השכר הגבוה שפסיכולוגים ופסיכיאטרים פורנזיים מרוויחים בארצות הברית מעורר גם הוא חשדות באשר לאובייקטיביות שלהם. לפי דיווחים, פארק דיטְץ, אחד הפסיכיאטרים הפורנזיים הידועים ביותר בארצות הברית, הרוויח 100,000 דולר על עדותו במשפט של אנדריאה ייטס, שהטביעה את חמשת ילדיה. על דו"ח בן 200 עמודים בנושא כְּשׁירוּתו הנפשית של מי שחטף את אליזבת סמארט, גבה הפסיכיאטר הפורנזי מייקל וֶלְנֶר חצי מיליון דולר מהממשל הפדרלי. בגלל תשלומים כגון אלה היו מי שהגדירו את המומחים הפורנזיים כשכירי חרב, זונות ואפילו "סקסופונים", מכיוון שעורכי הדין מסוגלים לגרום להם "לנגן כל מנגינה" שהם רוצים לשמוע.

ויליאם באר לא גובה תעריפים כאלה – הוא אמר כי הוא גובה תשלום צנוע יותר של 175-200 דולר לשעה, זאת במסגרת טווח התעריפים המקובל בייעוץ פורנזי. האובייקטיביות שלו הוטלה בספק מסיבות אחרות: מכיוון שהתביעה נוהגת לשכור את שירותיו בתיקים דומים, ומפני שעדויותיו דומות זו לזו: בכתבה מ-2013 בניו יורק טיימס הוא כונה "האיש הקבוע שאליו פונים התובעים בכל פעם ששפיותו של נאשם מוטלת בספק". בכתבה נאמר כי "בעדויותיו יש דפוס צפוי: הנאשמים מפריזים בחומרת ההפרעה ופעלו מתוך זעם".

באר זכה לתשומת לב ציבורית נרחבת לראשונה ב-1999, במשפט הרצח של אנדרו גולדסטין, שדחף אישה צעירה אל מול רכבת חולפת באחת מתחנות הרכבת התחתית בניו יורק. עדותו של באר סתרה את טענת ההגנה שגולדסטין היה במצב פסיכוטי בעת הרצח. הוא אמר ש"אנשים לא חווים בדרך כלל התקפים פסיכוטיים קצרים", וטען כי לגולדסטין יש תסמינים של הפרעת קשב, לא של סכיזופרניה. בחקירה הנגדית הודה באר שהוא לא קרא את הסקירה ההיסטורית הרפואית המלאה של גולדסטין (3,500 עמודים), שבה ניתן לראות כי הוא אובחן פעמים רבות לאורך עשור, בבתי חולים שונים, כלוקה בסכיזופרניה. חבר המושבעים דחה את טענת גולדסטין לאי-שפיות ומצא אותו אשם ברצח מדרגה שנייה.

ב-2007, במשפטו של פיטר בראונסטין, עיתונאי שתקף מינית קולגה לשעבר לאחר שהציג את עצמו ככבאי כדי להיכנס לדירתה, העיד באר כי בראונסטין אינו באמת סכיזופרן פרנואיד, כפי שטענה ההגנה. מדבריו השתמע כי הנאשם מזייף את תסמיניו או מפריז בחומרתם. הוא נתן עדות דומה ב-2012, במשפטו של הדוגמן הפורטוגזי רנאטו סיאבְּרָה, שחנק וסירס את מאהבו במלון במנהטן. יותר מתריסר רופאים קבעו כי סיאברה, שאושפז לאחר הרצח, נמצא במצב פסיכוטי קשה. אך במשפט העיד באר כי סיאברה לא היה בהתקף פסיכוטי או מאני בזמן ביצוע הפשע, ושהוא פעל ביודעין, מתוך זעם. דעתו של באר הייתה דומה כל כך לדברים שהוא אמר במשפטים קודמים, עד שעורך דינו של סיאברה שאל אותו אם הוא פשוט עשה "קופי-פייסט" לעדות שלו.

סטנלי ברודסקי, פסיכולוגי מאוניברסיטת אלבמה ומנהל ה-Witness Research Lab, מעבדה שחוקרת את מהימנותם של עדים מומחים בתחום בריאות הנפש, מודה שאכן קיימים שכירי חרב, אם כי לא רבים כל כך כפי שמקובל לחשוב. "אם תדבר עם פסיכולוגים פורנזיים ברחבי ארצות הברית, תגלה שלרובם יש סיפור על איזשהו מומחה להשכרה שמופיע כמעט תמיד מטעם התביעה או מטעם ההגנה", הוא אומר. "חלקם מזוהים עם הצד שמעסיק אותם, אבל הייתי אומר שבאופן יחסי אלה אינם מקרים תכופים. רוב האנשים שמשמשים כעדים מומחים משתדלים ככל יכולתם לבצע הערכות הוגנות ושואפים לאובייקטיביות".

אך בשנים האחרונות נערכו מחקרים שמלמדים כי אפילו המומחים הפורנזיים האובייקטיביים ביותר מושפעים מהטיות בלתי מודעות. במחקר מ-2013 שהתפרסם בכתב העת Psychological Science,

חוקרים מאוניברסיטת וירג'יניה ואוניברסיטת סאם יוסטון גייסו יותר מ-100 פסיכולוגים ופסיכיאטרים פורנזיים כדי שיעריכו עבריינים המואשמים בתקיפה מינית. החוקרים אמרו להם שהם עובדים עבור התביעה או ההגנה, וביקשו מהם להעריך מדדים מתוקננים שלכאורה אינם מותירים מקום לפרשנות. ובכל זאת, הערכותיהם העידו על נאמנות חזקה לצד שעבורו הם חשבו שהם עובדים.

"הטעות הייתה מערכתית – לא אקראית", אמר מרקוס בּוֹקאצ'יני (Boccaccini), שניהל את המחקר יחד עם דניאל מוּרי (Murrie). "הבדיקות שהפסיכולוגים השתמשו בהן במקרים האלה לא אמורות להותיר מקום רב לסובייקטיביות, אבל הפרשנות העידה כמעט תמיד על הטיה לכיוון [הצד שהעסיק אותם כביכול]".

במחקר המשך מ-2015 ביצעו בוקאצ'יני ומורי סקירה של מחקרים העוסקים בהערכות בריאות הנפש של מומחים פורנזיים. החוקרים בחנו מחקרים רבים שבהם מומחים השתמשו בכלים מתוקננים, כמו Psychopathy Checklist-Revised, כדי להעריך עברייני מין, ומצאו ראיות לתופעה המכונה "נאמנות אדברסרית" – כלומר נטייה של מומחה להתקרב בדעתו לעמדת הצד ששכר את שירותיו. זה היה ממצא מרעיש במיוחד לאור כך שההערכות בוצעו על סמך כלים ופרוצדורות שאמורים להיות אובייקטיביים. החוקרים לא הצליחו להסביר את ההטיה, אבל שיערו שהיא קשורה לאותן הטיות נסתרות שמשפיעות על כושר השיפוט והרציונליות האנושית בתחומים רבים.

"אנו יודעים שמוטיבציות שונות משפיעות על התפיסה שלנו מסיבות חברתיות וקוגניטיביות", אומר מורי. "תפקידם של עדים מומחים הוא מורכב ביותר בגלל כמות הנתונים שהם נדרשים לבחון, ומעורבים בו כוחות חברתיים ועומסים קוגניטיביים. לכן אין ספק שהם עלולים להיות מושפעים מההטיות הבסיסיות המוכרות לנו היטב".

יש צורך במחקרים נוספים כדי לבחון את ההטיות האלה, אבל סטנלי ברודסקי טוען שהן קשורות להטיות של קבוצת פְנים – הנטייה להעדיף חברים בקבוצה שאליה אנו משתייכים על פני חברי הקבוצה היריבה. "מומחים רבים עובדים עם אותם תובעים מחוזיים שוב ושוב, ולא מפתיע שקשרי העבודה האלה משפיעים במידת מה על רצונם לרצות את עמיתיהם", הוא מסביר. "אני לא נוהג לייחס מניעים זדוניים למומחים שמעידים שוב ושוב עבור אותו צד. אך מעטים בלבד מודים בפני עצמם שהם אינם אובייקטיביים. גם מומחים כנים ובעלי כוונות טובות עלולים לטעות בגדול".

ראיות טובות

נורמן ויליאמס, סנגורו של קוריטה, לא חוסך שבטו מוויליאם באר. "הוא נוכל", אומר ויליאמס. "ההתמחות שלו היא ברפואת ספורט וזעזועי מוח. הוא לא מתאים לשמש כמומחה פורנזי בתיקים פליליים, ובכל זאת הוא הפך ליקיר משרד התובע המחוזי של ניו יורק".

ויליאמס מבהיר גם ששיעורי ההצלחה של הגנת אי-שפיות במדינת ניו יורק הם נמוכים להפליא – בכמעט 6,000 תיקי רצח בשנים 2003-2013, שבעה נאשמים בלבד נמצאו לא אחראים לפשעיהם בגין בעיות נפש. ייתכן שעדותו של באר כלל לא הייתה הסיבה לכישלון הגנת האי-שפיות של קוריטה, אך מן הראוי לשאול אם הוא הושפע על-ידי נאמנות אדברסרית – במודע או לא במודע – או שהערכתו הייתה אובייקטיבית ועובדתית לחלוטין.

האם קוריטה "קישט" במודע את הדלוזיה הבסיסית שלו, כפי שטען באר? ראלף הופמן (Hoffman), פסיכיאטר מבין החולים ייל-ניו הייבן, שטיפל במשך יותר מ-40 שנה בחולי סכיזופרניה, אמר בריאיון (לפני שמת בתחילת השנה) כי דלוזיות עלולות להתפתח ולהסתעף, ואפילו במהירות רבה. הוא אמר שדלוזיות "הן, במקרים רבים, זיכרונות אוטוביוגרפיים של אירועים שהתרחשו בעבר, ואיכשהו זוהמו או התערבבו בסיפורים או דברים אחרים שקורים בעולם", ולפעמים דלוזיות נוספות "נשזרות בהן". בניגוד לטענתו של באר כי רוב הסכיזופרנים הפרנואידים אינם יודעים עם מי הם מתקשרים בחיים האמיתיים, אמר הופמן שאפילו אנשים הסובלים מדלוזיות קשות עשויים "להבין היטב עם מי הם מדברים".

אי אפשר לדעת בוודאות אם עדותו של באר הושפעה מתחושת נאמנות לתביעה. אבל אם כן, השאלה החשובה ביותר עוסקת בסיבות לנאמנות הזו – ומה אפשר לעשות כדי להתגונן מפניהן. במהלך 40 השנה האחרונות, בתגובה לביקורות וחששות נוקבים באשר לשיטות העבודה של פסיכולוגים פורנזיים, צצו שיטות, כלים והליכים טובים יותר שמטרתם לחזק את האובייקטיביות של העדים. אך כפי שמראים מחקרים חדשים בנושא נאמנות אדברסרית, אומר ברודסקי: "יש לנו עוד כברת דרך לעבור. מומחים פורנזיים צריכים להשקיע מאמצים אדירים כדי לבדוק את עצמם ללא הרף, לוודא את ממצאיהם ולהבטיח שהם אינם מוטים ואינם נופלים בפח הנרקיסיסטי שעדים מומחים עלולים ליפול בו בקלות. יש מומחים שחושבים לעצמם, 'אני לא אושפע מהטיות כי אני מצוין בעבודתי'. אבל תמיד קיימת סכנה לנאמנות אדברסרית. זאת תופעה חזקה".

קוריטה מְרַצֶּה כעת את שנת המאסר השלישית שלו בכלא קלינטון, מתקן כליאה בעל אבטחה כבדה הידוע בכינוי "סיביר הקטנה", בגלל מיקומו הקר והמרוחק בצפון מדינת ניו יורק, סמוך לגבול עם קנדה. הכלא עלה לכותרות בשנה שעברה כששני רוצחים מורשעים נמלטו ממנו. האירוע הוביל למצוד בן שבועיים. מאז שקוריטה הגיע לקלינטון הוא פנה לדת והפך לבודהיסט אדוק מתמיד. עורכת הדין שמייצגת את קוריטה בערעור, וביקשה שלא אציין את שמה כל עוד התיק לא הוכרע, אמרה כי היא מקווה שהערעור ייבחן עוד השנה.

 

 

 

שתף מאמר זה

תגובות ישירות