כהמשך ל: המקארתיזם האקדמי ארה"ב, והמקארתיזם האקדמי ישראל.
מקארתיזם אקדמי בישראל 2
ד"ר רונן שובל, יו"ר המועצה האקדמית למדיניות לאומית: אם כמרצה יש לך דעות לאומיות, לעולם לא תקבל קביעות במוסד הלימודים
יו"ר המועצה האקדמית למדיניות לאומית, ד"ר רונן שובל אומר בריאיון כי פרשת המרצים מהאוניברסיטה העברית שהתלהמו כלפי שרת המשפטים איילת שקד, רק חשפה את המציאות הידועה ולפיה עולם האקדמיה בישראל נשלט על ידי השמאל.
"כשאני עשיתי את הדוקטורט שלי באוניברסיטה העברית באו אלי שני מרצים שראו את נושא הדוקטורט,ואמרו לי שכאן לעולם לא יאשרו לי את הדוקטורט הזה. למזלי נסעתי לסורבון וסיימתי דוקטורט בהצטיינות".
"אני רואה היום, שמי מצטרף אלינו למועצה האקדמית למדיניות לאומית, זה רק מי שיש לו כבר קביעות, מי שעדיין לא, לא מעז להצטרף כדי שלא יבולע לו. באוניברסיטה העברית, חיפה ותל אביב, המטוטלת נעה בין מפלגת חדש למרץ. אנשים ימנים מתחבאים בארון", מספר שובל.
לדבריו האג'נדה השל המרצים, משפיעה גם על תכניות הלימודים. "יש כאן בעיה קשה של מרצים ופרופסורים שמנצלים את מעמדם האקדמי כדי לקדם תפיסות עולם פוליטיות. אתה רואה שיש הדרה של עמדות מסוימות מהסילבוסים, השתקה של סטודנטים, התעלמות ואי קידום לסטודנטים עם עמדות לאומיות. הלך הרוח הזה בא לידי ביטוי בשבוע האחרון בשיח הציבורי בצורה בולטת, באמירות המסיתות של פרופסורים נכבדים שגידפו בצורה יוצאת דופן את השרה איילת שקד".
הוא מוסיף כי על המועצה להשכלה גבוהה להדק את הפיקוח על האוניברסיטאות נמקדמות אג'נדות אנטי ישראליות. "המקרה השבוע, מעיד על כלל חומרת המצב בכל האוניברסיטאות. "כדי להפסיק את המצב הזה ואת אפליית המחנה הלאומי, המועצה להשכלה גבוהה צריכה לוודא שיש סילבוסים מאוזנים ושהמרצים לא מנצלים את מעמדם כדי לקדם עמדות פוסט ציוניות. לא ייתכן שכל זה קורה במוסד שמקבל כסף מהמדינה".
"באוניברסיטה צריך להיות חופש מחשבתי, ולא יתכן שרק עמדה אחת תיוצג בכיתות. לא ייתכן שאוניברסיטה תעניק פרס למחקר אנטי ציוני נגד חיילי צהל, כפי שקרה באחד החוגים לסוציולוגיה. השינוי צריך להתחיל מלמעלה. שר החינוך והמל"ג צריכים לקבוע מה מותר ומה אסור למרצים ומי שעובר על התקנות, יופעלו נגדו סנקציות ואוניברסיטה שמייצרת סילבוס שמדיר עמדות מסוימות לא תוכל להעניק תואר", מסכם ד"ר שובל.
ראו גם, ארז תדמור: משטרת מחשבות באוניב' העברית, "הייתי באוניברסיטה העברית כסטודנט וכאחד מראשי 'אם תרצו' במשך מספר שנים. אני יכול להעיד על אינספור מקרים שבהם ניגשו אליי סטודנטים ובשקט בשקט, בהסתודדות בפינה כשאיש לא רואה, התוודו בפניי שלו לא היו חוששים לעתידם או לציוניהם הם היו מביעים בנו תמיכה פומבית.
כך, כמו אנוסים, מתנהלים אנשי אקדמיה ימנים הנתונים למרותם של "נאורים" דוגמת גולדבלום, כסיף והראל. הצטערתי על אותם סטודנטים, אבל לא יכולתי להאשים אותם. איך אמור לחוש סטודנט באווירה כזו? איך יעז להביע דעה, כשהאנשים שאחראים על התואר שלו, על ציוניו ועתידו, מתבטאים כך? איך יחוש סטודנט לתואר שני החולם על קריירה אקדמית? הרי אני זוכר באופן אישי את המבטים מלאי המשטמה שהפנו לעברי מרציי כשהובלתי מאבקים למען חופש אקדמי בקמפוסים. לימני שמעוניין בהצלחה אקדמית אין ברירה אלא לשמור נפשו מהזדהות ומהבעת דעתו.
הצביעות זועקת לשמיים כאשר אותם מרצים בדיוק מגלגלים עיניים לשמיים וזועקים על חופש ביטוי ופרקטיקות של דיכוי מצד ימין".
השלב הבא בגישה המעניקה סמכות על ועליונות מוסרית כביכול לנושאי תארים, הוא הפיכתם לבעלי זכויות על, ומעל החוק בתחומים שונים, כפי שפורסם בוואלה:
מוסדות אקדמיים ציבוריים לא מעמידים מרצים ואנשי סגל לדין משמעתי בגין עבירות של הטרדות מיניות, יחס פוגעני מצד מרצים וניצול מחקר שערכו סטודנטים, למרות חומרתן, ומסתפקים לרוב בסיכומים למיניהם – כך עולה מדוח מבקר המדינה, השופט בדימוס יוסף שפירא, שמתפרסם היום (רביעי). הדוח חושף מחדלים חמורים באכיפת דיני המשמעת במוסדות אקדמיים ציבוריים וקורא להקמתו של גוף משמעת נפרד ואובייקטיבי שיסייע בהתמודדות עם התופעות.
המבקר מצא כי מוסדות אקדמיים שבהם הוגשו תלונות חמורות נגד אנשי סגל, בין היתר בגין הטרדה מינית, עבודה נוספת ללא אישור, הנחיית סטודנטים וניגוד עניינים, לא מיצו את הליכי המשמעת ולא עשו שימוש בכלים שברשותם. "המוסדות נמנעו מלתבוע חברי סגל שהוגשו נגדם תלונות חמורות, ולעתים אף עודדו את חברי הסגל האמורים לפרוש פרישה מוקדמת מתפקידם במקום לנקוט נגדם הליך משמעתי", כתב המבקר, "והדבר פגע במהות הדין המשמעתי".
אחת הסיבות לזניחתו של ההליך המשמעתי נובעת ממצב שבו בעקבות התלונה או בסמוך אליה מחליט איש הסגל לפרוש מיוזמתו מתפקידו. במקרים רבים כאלו, גם כשמדובר בתלונה חמורה, נוהגים מוסדות אקדמיים שלא להשלים את ההליך המשמעתי הכולל העמדה לדין. המבקר השווה התנהלות זו לנוהג במוסדות ציבוריים אחרים ומצא כי מדובר במצב לא תקין. לדבריו, פרישה אינה מהווה סיבה לסגירתו של הליך משמעתי, בוודאי כשמדובר במקרים חמורים.
המבקר ציין דוגמאות למקרים, אחד מהם אירע באוניברסיטת תל אביב. באוגוסט 2012 הגיש אחד הדיקנים תלונה נגד חבר סגל בגין התנהגות שאינה הולמת בשל להטרדה מינית. בחודש ספטמבר באותה השנה הנציבה למניעת הטרדה מינית המליצה לרקטור להעמיד את חבר הסגל לדין משמעתי. מיד לאחר הגשת התלונה התפטר איש הסגל, ובעקבות כך החליט הרקטור באוקטובר 2012 שלא לפתוח בהליך משמעתי נגדו, ואם יחליט בעתיד לשוב למוסד יתקיים דיון בנוגע להתאמתו. כלומר, התלונה לא נבחנה בהליך משמעתי.
מקרה חמור אף יותר התרחש באוניברסיטה העברית בירושלים. בתחילת 2013 הגישו סטודנטית וחברת סגל, כל אחת מהן בנפרד, לנציבה תלונה על הטרדה מינית מצדו של חבר סגל אחר. ביולי אותה שנה הגישה הנציבה לממונה על המשמעת סיכום של התלונות שהוגשו נגד חבר הסגל ובעקבות כך התקיים בירור עמו. בסיומו, חתם הממונה על המשמעת על הסכם טיעון עם חבר הסגל ולפיו הוא ישלח למתלוננות מכתב ובו התנצלות על הפגיעה בכבודן ויתחייב שלא לחזור על התנהגותו. כמו כן, הוסכם כי הוא לא ילמד באוניברסיטה, לא ידריך סטודנטיות ולא יעסיק עוזרות מחקר, ואם יפר את התחייבויותיו – יועמד לדין משמעתי. בעקבות כך, בנובמבר 2013 נסגר התיק המשמעתי בגין שתי התלונות האמורות.
אלא שבאפריל 2015 התקבלו תלונות נוספות על הטרדה מינית מצד חבר הסגל. בעקבות כך החליטו ביוני נציבת התלונות לענייני הטרדה מינית, רקטור האוניברסיטה והיועצת המשפטית במוסד לפנות את חדרו ולאסור עליו להיכנס לתחומי הקמפוס. עם זאת, למרות הסנקציות שננקטו נגדו, הוא לא הועמד לדין משמעתי כפי שהיה מצופה מהאוניברסיטה העברית לנהוג בעניינו. "הקלות הבלתי נסבלת שבה האוניברסיטה קיבלה את ההטרדות המיניות כתופעה שניתן לטפל בה באמצעות 'סיכום' עם מושא התלונה, ולפיה, הוא יתנצל לפני הנפגעות ויתחייב לנהוג כראוי בעתיד – בלי לקיים הליך משמעתי כנדרש גם בתקנות האמורות – היא בגדר מחדל חמור", קבע מבקר המדינה.
ניצל עבודת מחקר של סטודנט מבלי לתת קרדיט
התלונות נגד חברי סגל אקדמי לא מוגבלות רק לנושאים של הטרדות מיניות, ועוסקות גם במקרים שבו מרצים ניצלו עבודות מחקר שערכו סטודנטים מבלי שנתנו להם עליהן קרדיט. כך למשל, באוניברסיטת בן גוריון הגישו כמה חברות סגל תלונה למבקר הפנימי של האוניברסיטה, שלפיה, חברי סגל בכירים במחלקה מסוימת אינם מפרסמים במאמרים כנדרש את שמותיהם של תלמידי מחקר, שעליהם התבססו עבודות המחקר שלהם לתואר שני ושלישי.
חברות הסגל התלוננו גם כי כבר ביולי 2012 הן שלחו תלונה בעניין זה לנשיאת האוניברסיטה ולוועדת האתיקה, אולם תלונותיהן לא זכו להתייחסות נאותה. הן ציינו כי להתרשמותן, הנהלת האוניברסיטה אינה מעוניינת לבצע טיפול יסודי ומעמיק במסכת הבעיות האתיות שעליה התריעו, וכי ועדת האתיקה טיפלה בתלונותיהן באופן חלקי ביותר.
במקרה אחר, שאירע באוניברסיטה העברית בשנת 2009, התנהגות של מרצה השפיעה גם על איכות המחקר שערך. לדיקן פקולטה במוסד האקדמי הוגשו תלונות של סטודנטים על יחס בלתי הולם ואף פוגעני של חבר סגל כלפיהם ועל כך שהוא סינן נתונים שקיבל מהסטודנטים שלו במסגרת סמינרים שהנחה, מאחר שהם לא התאימו לתזה של מחקר שביצע.
בינואר 2010 הפנה הדיקן את התלונות לממונה על התביעה ונענה כי לניסיון להטות תוצאות של סקרים לא נמצא ביסוס ראייתי. במרץ אותה שנה פנתה היועצת המשפטית של האוניברסיטה לדיקן וציינה כי דווקא "יש כאן לכאורה עבירת משמעת. לך אין את הכלים לערוך בדיקה מעמיקה של הגרסאות. לצורך כך קיים המנגנון המשמעתי". היועצת הוסיפה כי ההתנהלות האמורה רק מחזקת "את הצורך לבחון מחדש את מנגנון המשמעת שלנו". אם לא די בכך, הרי שבמרץ 2011, הגישה חברת סגל אחרת לממונה על המשמעת תלונה על התנהגות בוטה ואלימה של אותו חבר סגל. בתגובה הוא שלח מכתב התנצלות למתלוננים, ובעקבות כך ביוני 2011 החליט הממונה על המשמעת שלא לקיים הליך משמעתי בעניינו.
בוועדות המשמעת: חברי סגל המכירים את מושאי התלונה
הסיבות למצב המתואר בדוח המבקר תלויות בכמה גורמים. במוסדות רבים, ועדות המשמעת מורכבות למעשה מחברי הסגל האקדמי עצמם, והמגבלה היחידה היא שדרגתם האקדמית לא תהיה נמוכה מזו של איש הסגל שמובא בפניהם. לעתים רבות, קיימת היכרות אישית בין חברי ועדת המשמעת לאיש הסגל. בכל מקרה, קובע המבקר, ברור שמדובר במצב שבו לא יכול להתבצע הליך נקי ואובייקטיבי ככל הניתן.
סיבה נוספת נוגעת לכך שבמוסדות רבים, תקנון המשמעת כלל אינו מוכר לקהילת הסטודנטים, שאינה יכולה להתלונן על עבירות משמעת. כך למשל, הביקורת שערך מבקר המדינה בשנת 2016 גילתה כי בין השנים 2015-2010 במרבית המוסדות האקדמיים לא נרשמה אפילו תלונה אחת נגד חברי סגל. לפי המבקר, הדבר לא מעיד על טוהר המידות, אלא דווקא על חולשתם של מנגנוני המשמעת. ההמלצה של המבקר היא כי המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) תשקול להקים גוף משמעתי אחד לכל הסגל האקדמי בישראל, שיהיה בלתי תלוי בחברי הסגל ובמוסד, בדומה לגופים שהוקמו בנוגע למשטרה – המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), ובשירות המדינה – נציבות שירות המדינה.
כדאי לקרוא גם את: "מרצה שהורשע בהטרדה – קיבל נזיפה בלבד".
"האוניברסיטה העברית מתעלמת מפניות נגד הנצחת מרצים מטרידים".
וכן מרגרט ורטהיים על סקסיזם מדעי כבעיה עמוקה ומושרשת באקדמיות ובמדע.
כתבה חשובה לעיון היא: הפרנויה המינית מגיעה לקמפוסים, המתארת פרופסורית פמיניסטית שניסתה להילחם בפוליטיקל קורקט הילדותי השולט באקדמיות, וקיבלה מלחמה שערה מ'כוחות האור'.
בעקבות סערת הקוד האתי, כותב פרופ' בראון מהאוניב' העברית:
הקוד האתי לאקדמיה שהציע פרופ‘ אסא כשר עורר סערה רבתי בקרב מרבית אנשי האקדמיה שהתבטאו בעניין זה. הללו רתחו במיוחד על הסעיפים האוסרים התבטאויות פוליטיות של מרצים בשיעורים, קריאה לחרם וגידופים אף מחוץ לכותלי המוסד. בפורום הדוא“ל academia-il, שאמור להיות במה חופשית של אנשי אקדמיה בישראל – אך מנוטר היטב על ידי “מערכת“ הקובעת אילו הודעות יישלחו לבמה הכללית ואילו לנמענים ספציפיים בלבד – נשמע כמעט רק קול אחד הנזעק לנוכח ה“השתקה“, הפגיעה בחופש האקדמי ובחופש הביטוי בכלל, לעתים תוך ציון כי מדובר ב“ממשלה ימנית“ הנוטה למגמות אנטי–דמוקרטיות.
עד מהרה גם הוסרו העכבות האתיות, והמתקפה עברה לפסים אישיים נגד פרופ‘ כשר עצמו. אחד הכותבים אף גלש לאמירה הדוחה: “מהיום שפרופ‘ כשר לחם להשיג הכרה כי בנו, קצין בקבע, נהרג בנפילה בטיול פרטי בסיני כחלל צה“ל שנפל במילוי תפקידו, הוא משרת נאמן של השלטונות, ולא חשוב מי בשלטון“. דברים אלה פורסמו בבמה הכללית המנוטרת, ללא קול מחאה.
פרופ‘ כשר, פילוסוף בעל שם עולמי, היה לבז ולמרמס. וכאשר נודע כי הוא עתיד להרצות ולהסביר את עמדתו מעל במה ציבורית – הודיעו כמה ממשתתפי הפורום כי יחרימו את המעמד כדי לא לתת לו פתחון פה.
כשל תמורה
ככלל, מאכזב לראות עד כמה הפתיחות האינטלקטואלית נדירה בפורום זה ועד כמה שכיחות בו הדעות הדוגמטיות, הסגורות והמניחות מראש כדבר המובן מאליו ומעל לכל ספק כי האמת המוחלטת נמצאת בכיסו של הדובר וכל דעה אחרת היא של מורדי אור בורים. הודעות מחאה יצאו במהירות מסחררת מטעם ועד ראשי האוניברסיטאות ומטעם שלל ארגונים של אנשי סגל, ללא דיון יסודי עם בעלי דעות חולקות.
לנוכח המקהלה האחידה הזאת, ולנוכח השימוש המקומם במונחים ובעקרונות שאינם ממין העניין, ראוי להבהיר כמה דברים, ולו גם בקיצור. המונח “חופש אקדמי“ נעשה פלסתר זה מכבר. היו שהשתמשו בו גם כאשר ביקשה המדינה לבקר את התנהלותן הכספית של אוניברסיטאות, שעה שהללו ביקשו הזרמות של כספי מדינה. ברם, חופש אקדמי אין משמעו כי איש האקדמיה רשאי לעשות ככל העולה על רוחו, בכל עניין ובכל מקום. החופש האקדמי הוא חירותו של איש האקדמיה לנהל באופן חופשי את עבודתו האקדמית, שעיקרה מחקר והוראה של תחומי עיונו ומומחיותו.
הבעת עמדות פוליטיות אישיות אינן עבודה אקדמית, וראיה לדבר היא שאף מוסד אקדמי ראוי לשמו לא יתיר קורס שלם שכל כולו עוסק בדעותיו הפוליטיות האישיות של המרצה. הנקודה המרכזית כאן איננה של חירויות או זכויות, אלא של כשל תמורה: סטודנט משלם ממיטב כספו כדי לקבל תמורתו ידע, מומחיות ומקצועיות. הוא לא בא לשמוע את זיכרונות הילדות של המרצה, את בעיותיו הרפואיות והמשפחתיות – ואף לא את דעותיו הפוליטיות. לא על אלה הוא משלם.
כאשר הוא מגיע לשיעור שאחוז לא מבוטל ממנו מוקדש לדעות כאלה – הוא אינו מקבל את התמורה המגיעה לו. הדבר דומה לקונה הרוכש לעצמו ספר עיוני בתחום ידע מסוים, ומוצא כי רבע או שליש מן הספר נחתך ובמקומו הדביק המחבר את מאמרי הדעה שלו בעיתונות היומית.
מאבק של גילדה
בעשורים האחרונים התפתחה רגישות משפטית ואתית ערה לקיומם של יחסי מרות במקומות עבודה ובמסגרות דומות. רגישות זו, המוצדקת וברוכה כשלעצמה, הופנתה בעיקר לתחום המגדרי, בדגש על הטרדות מיניות. ואולם, לא רק שם היא קיימת. מרצה העומד על הפודיום מקיים סוג של יחסי מרות עם תלמידיו, ולא רק בגלל שהוא נותן להם את הציון בסוף הקורס, אלא גם בגלל שהוא זה המנהל את הדיון וקובע מי ידבר ומתי.
בסיטואציה זו, הקוד האתי שהציע פרופ‘ כשר לא רק שאינו מקדם השתקה, אלא נאבק בהשתקה. מעמדו היתרוני של המרצה בכיתה איננו מקדם ביטוי זורם וחופשי אלא דווקא ממעיט אותו, ולעתים אף מדכא אותו. ואם המרצה מגלה פתיחות נדירה – שלא כל כך זכינו לראותה בדיוני הפורום האינטרנטי – תינתן במה לכל דורש ולכל החפץ להתבטא, אלא שאז זמן הלימוד יתמעט עוד יותר ובעיית כשל התמורה תחריף שבעתיים.
השאלה העומדת כאן לדיון אינה ה“מה“ אלא ה“איך“ ובעיקר ה“היכן“. לגיטימי עד מאוד, ואפילו מבורך, שסטודנט ירגיש שנושאי השיעור מאתגרים אותו רעיונית וירצה לשמוע את דעותיו האישיות של המרצה אף מעבר לשיעורים. ואמנם, טוב ויפה לשמור על אווירתה של האוניברסיטה כמקום של תסיסה רעיונית ולא רק של לימודים. ואולם, האוניברסיטה אינה רק כיתות לימוד. אם סטודנט מעוניין, הוא יכול לקבוע פגישה אישית עם המרצה או לארגן מפגש של שיח חופשי עם קבוצת מצטרפים מעבר לכיתת הלימוד. תלמידיי יזמו מפגשים כאלה איתי לא אחת ונעניתי ברצון.
מפגשים כאלה פותרים הן את בעיית כשל התמורה, שהרי הם מתקיימים מעל ומעבר לשעות הלימודים, הן את בעיית יחסי המרות, שכן הסטודנט מגלה את דעתו כי רצונו לשמוע ולהשמיע דעות. במקביל, מסגרות כאלה גם שומרות על אווירת השיח הרעיוני הפתוח באוניברסיטה – מחוץ לכיתת הלימוד. כל שנדרש מן המרצה הוא איפוק של כמה דקות עד שהשיעור יסתיים. רצונם של כמה ממתנגדי הקוד האתי של פרופ‘ כשר להימנע מאיפוק מינימלי כזה ולשמור על “זכותם“ לנאום נאומים פוליטיים דווקא בין כותלי הכיתה מעלה חשד חריף כי הם פשוט חוששים לוותר על עמדת כוח שנטלו לעצמם, גם אם זו מעולם לא הוקנתה להם. זהו מאבק של גילדה על זכויות יתר, ולא מאבק עקרוני על זכויות חוקתיות.
גדפו בחופשיות, גדפו בהנאה!
גם הטענה שהקוד האתי מזמין למעשה מעקב ופיקוח של השלטון על הנעשה בכיתה לא נועד אלא להפחיד. המזדעקים מעוררים בקורא את הרגשה כי מעתה ואילך יוצבו בכל כיתת לימוד “קומיסרי אתיקה“ שיפקחו על כל מילה, וציד מכשפות מקרתיסטי יחל לשעוט בעוז. זה דימוי חסר שחר. התקנות שפרסמו מוסדות אקדמיים למניעת הטרדה מינית לא עוררו כל חשש ל“קומיסרי מגדר“, והניסיון מלמד כי תקנונים אתיים הקיימים במקצועות שונים רק משפרים את איכות היחסים בין בעלי המקצוע לבין קהליהם.
לקראת סיום אגע בקצרה בשתי נקודות נוספות בקוד האתי: איסור הבעת תמיכה בחרם על ישראל ואיסור השימוש בלשונות גידוף אף מחוץ לכותלי הקמפוס.
כאשר עלו הדיונים על אודות הגבלת הייצוג הפוליטי של מפלגות השוללות את אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל, זכתה היוזמה לתמיכה נלהבת, בין השאר מקרב רבים מן המוחים כעת נגד הקוד האתי. אחת הטענות שהועלו בהקשר זה הייתה: אם אתה מתנגד לדמוקרטיה, אינך אמור לצפות שהדמוקרטיה תאפשר לך לפעול נגדה במסגרת מוסדותיה. אם נהפוך את הטענה הזאת לנוסחה פורמלית כללית, דהיינו במקום “דמוקרטיה“ נכתוב את המשתנה X, שבתוכו אפשר יהיה להציב למשל גם את “מדינת ישראל“ או “המערכת האקדמית הישראלית“ – ברור לגמרי מה תהיה המסקנה המתבקשת ממנה לנדון דידן.
אלא שכל הדיונים בנושאים כאלה לעולם אינם מסוגלים להתעלות אל רמת העיקרון המופשט. מעמידים פנים כאילו דנים ב–Xים, במושגים כלליים של חירויות וזכויות, אך זה אינו כך. ברור שכל צד היה מעלה את טענות הצד שכנגד כאשר האינטרסים, האמונות או הערכים שלו היו על כף המאזניים, וממהר להחליפם בחזרה כאשר הסיטואציה תתחלף בחזרה. אך נקיות הדעת מחייבת לחזור ולעמוד על דרישה זו – כעין “מסך הבערות“ של רולז – ככל שהדיון נעשה עקרוני יותר.
ובאשר ל“חופש הגידוף“ – פלא שעוד לא הוצב ערך חוקתי נעלה כזה – הבה נצטרף כולנו ללוחמי החופש ונקרא: גדפו, גדפו בחופשיות, גדפו בהנאה! אם החלטתם למחוק את שארית הכבוד שעדיין נותרה כלפי העיסוק האקדמי במו ידיכם – או בהבל פיכם – איש אינו יכול להגביל אתכם. כולנו נוסעים בספינה שאתם קודחים חור בירכתיה, אבל המשיכו לעשות זאת בחופשיות, לא נפריע לכם, לבל ניכשל בהשתקה, ולבל נפגע בזכויותיכם ובחירויותיכם. בסוף, כשהספינה תטבע, יש לצפות שתאשימו אותנו בטביעתה. על כן יהיו דבריי אלה כמודעא רבא: האחריות לכך תלויה בצווארכם.
ראה עוד: אלן דרשוביץ, החופש האקדמי נחטף בידי קיצונים.
שגיא ברמק: כך עיוות השמאל את משמעות המושג חופש אקדמי.
ליזי המאירי: אגודת הסטודנטים, מי שמך?
אין טעם להיכנס כאן למקארתיזם משפטי, ובכל אופן פטור בלא כלום אי אפשר: מה עובר בראשם של שופטי העליון?