אל תוך ישימון רוחני פורצים בסערה שני הלוחמים הגדולים: אברהם העברי, ואליהו התשבי. המצביאים הענקים האלו אינם יודעים מנוחה, נודדים כסופה ממקום למקום, מן העיר אל המדבר, ומן המזבח אל העם. לעתים הם חיילים עוטי אדרת לוחמים ללא חת, ולעתים נושאי דגל ומסבירי פנים.
אין אנו יכולים להשוות את הזמן בו הופיע אברהם, תקופת טרום משבר של האלילות, ימים בהם יכל רעיון יחוד ה' להתחיל להפציע בעולם. אל הזמן בו קם אליהו, ימי משבר והתנוונות, ימים של אבדן אמונה, של פריחת האלילות. לכן אין להתפלא שאברהם מחזר אחרי בני האדם להכניסם בצל כנפיו, ואליהו רודף את אותם עובדי אלילים באף וחימה. אך באמת עמדו שניהם מול אותה חומה בצורה, המון העם המפשיל גלימתו ורץ אחר האלילים, שופטים ושוטרים שרים ועבדים שהם רק חלק מתעשיית ענק, תעשייה של שעבוד רוחני וגשמי לרעיונות עיוועים. "אחד היה אברהם", וגם אליהו כמוהו, ניצב בעבר אחד והכל מן העבר השני.
שיאו של העימות הוא בהתקוממות של המערכת כולה, כל מקורות הכח בארץ מנסים לכופף את ידו של האחד, מטילים את אברהם לכבשן האש ואת אליהו לגזרת מוות. והאירוע הזה מביא את שני הלוחמים הגדולים לבקש להם דרך אחרת לפעול בה, אברהם יוצא בדבר ה' אל ארץ חדשה ולא נודעת, ואליהו יורד מן ההר אל העם. תחת הנסיונות לעסוק עם המלך ושריו, אשתו המרשעת ופקודיה, הולך אליהו אל העם ומעורר אותם למרוד יחד עמו בשלטון. אליהו מאיר את עיניהם כאברהם בשעתו, שהרי בני ישראל העובדים לבעל לא הבינו כלל כי מעשיהם הם סתירה לעבודת ה', אליהו הוא זה שמגלה להם שהתנהגותם היא פסיחה על שני הסעיפים, וברגע שהבינו זאת עטו כנשרים על פגרי עובדי הבעל וכילום. אליהו הוא הנביא היחידי שהיה צריך להוכיח כי הוא באמת צודק, וכי באמת אמונת היחוד סותרת את התנהגות העם, ולמן הרגע שאליהו הוכיח את דבריו, עבודת הבעל נעלמה ונמוגה ומקדשה היה למחראות (מ"ב י' כז'). אין ספק שטרחתו של אברהם להוכיח כי מול אור אמונת היחוד בטלים ממילא כל האלילויות למיניהן, לא פחותה היתה, ואת מה שמספר לנו המדרש על אברהם המשיב לתרח בהיתממות, אומר אליהו במפורש "קראו בקול גדול, כי אלהים הוא, כי שיח וכי שיג לו, אולי ישן הוא ויקץ..". אבל בתורה אין זכר לויכוח הזה, אברהם אינו אלא קורא בשם ה', בכל מקום הוא הולך וגדל, נחשב לנשיא אלהים (בראשית כג ו) ולנביא (כ ז), וכאילו נוכחותו בלבד די בה בכדי להמיס את מציאותה של האלילות.
בכלל, כשאנו מתבוננים על ראשיתו של אברהם, הרי הוא מוצג לנו כאליהו התשבי מתושבי גלעד ממש, כאחד ממעבירי המסורת. לאחר שמסופר לנו על נח שהתהלך לפני ה', על המבול שכל באי עולם יודעים אודותיו, כאשר כל האנושות הם בני נח. על הקריאה בשם ה' בדור אנוש, מתגלה ה' לאברהם ואומר לו לך לך, ומכאן ואילך עד יציאת מצרים בה מוזכרים דברי פרעה "מי ה' אשר אשמע בקולו" (שגמולם היה "בכל אלהי מצרים אעשה שפטים") אין שום אזכור לאלילות, להתנגדות, למלחמת דעות. רק לאחר מתן תורה מצטוים בחריפות לגדוע את כל פסילי אלהיהם של הכנענים, לנתץ את מזבחותיהם, ולהכרית את אשרותיהם. אך הלא גם אברהם חי בין הכנענים האלו, והוא הלך מעיר לעיר וקרא בשם ה' ובכל מקום הצליח וכובד, כאילו אין הוא אלא מחזיר את האמונה הידועה, מאיר את עיני האנשים.
אמנם, גם את המעשה שמספרת האגדה (ומוזכר גם בספרים החיצונים) בדבר השלכתו של אברם לכבשן האש אין התורה מספרת, ומכאן נלמד שבנושא הזה כבוד ה' הסתר דבר. ובאמת אין ספק, כי בעיני נער מן הכרמל בימי אחאב, שהתגדל בין צלמיות עשתורת וטסי קטורת, שמול חלון ביתו הועלו פרים לבעל, ואולי גם ממשפחתו הועברו למולך, גם אליהו התשבי במלחמתו העיקשת, דמה לאברהם השובר את הפסילים. ואליהו אומר "אני נותרתי לה' נביא לבדי". מתוך מקומה וזמנה של תרבות אחאב ואיזבל הרי שאליהו בא לשנות ולשבר, "האתה הוא זה עוכר ישראל"? אבל במבט לאחור, לא בא אליהו אלא להחיות ולזקק את מסורת ישראל, לא דברים של חידוש אמר אליהו. לפיכך מבטה של התורה על תקופת תרח ונמרוד, מבט של גדלות הוא, ממרחק שנות ההיסטוריה, שהרי באמת לא אמר אברהם דברים של חידוש, נח ושם חיים היו בזמנו, וגם אם בני דורו של תרח באור כשדים, מתוך עלטת זמנם ומקומם לא ידעו כלל מי הוא ה', נותנת התורה את המבט האמיתי, כי לא היה כלל עימות ולא ויכוח, שהרי בויכוח יש גם בדעה המנוגדת בחינה של אמת, לא כן הויכוח הזה. (גם הרמב"ן אומר: "התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי עבודה זרה ולפרש הענין שהיה בינו ובין הכשדים באמונה, כאשר קצרה בענין דור אנוש וסברתם בעבודה זרה שחדשו", בראשית יב'[1]).
באמת, אברהם ואליהו הם שתי הפכים גמורים. אברהם הוא איש משפחה, המיוחס דור אחרי דור לאבות העולם, והוא בעצמו הפך לאב המון גויים. כל אחד מילדיו וצאצאיו הוא מושג לעצמו בהיסטוריה של האנושות. ואילו אליהו מופיע כאילו הורידוהו רכב וסוסי אש מן השמים, "ויעש אחאב את האשרה. בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו. ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד חי ה' אם יהיה השנים האלו טל ומטר כי אם לפי דבריו", אין אנו יודעים מי הוא אליהו, מאיזה שבט הוא, וכיצד הגיע למצב בו התבקשה אמירה שכזו מפיו. גם בהמשך אין אנו מוצאים אותו מקים משפחה, או מתגורר במקום מסויים, וכמובן סופו: עולה בסערה השמימה. אברהם הוא חלק מהתכנית ההיסטורית, השלב בו האנושות מתבגרת מהבלי האלילות, ובעזרת האב הגדול הזה משתנה ומגלה את כבוד ה', כל זה חלק מסדרי הטבע. אליהו הוא מלאך המופיע כברק לעשות את אותה פעולה – באמצעות שידוד סדרי הטבע. גם אברהם וגם אליהו מנסים להתמודד עם הרעב ולנדוד בכדי למצוא אוכל, אלא שהרעב של אברהם הוא נסיון, ללמד את האנושות כיצד נוהגים גם במצב הזה. והרעב של אליהו, הוא עצמו הביאו, לא כגילוי או כידיעה, אלא "לא יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי", הוא עצמו מביא את הרעב, וניזון בדרכי נס, לעתים בכחה של עוגת רצפים, או בהתערבותם של העורבים, ובצפחת הבלתי כלה.
אברהם הוא עבד ה', הוא הראשון ששעבד עצמו להפצת וגילוי כבוד ה', הוא לימדנו כי רצון ה' הוא מוחלט ומגיע עד עקדת הבן היחיד. אליהו הוא כבר שר בממלכתו של ה', הוא מופיע מן המסתורין ומחלק פקודות לבני האדם ולאיתני הטבע, עוצר את השמים ומחיה מתים, ולאחר מכן הוא שב ומסתתר בעב הענן. באותה ממלכת ה' שהקים אברהם בעמל דורות, מכהן אליהו כשר בכיר, אלא שאין הוא נוהג שררה, בעצם הוא עוקד את עצמו ואת כל מציאותו בשביל תפקידו. עקדת יצחק בסופו של דבר לא היתה אלא ענין סמלי, ובפועל אברהם ויצחק ניהלו מחנה שלם, הלכו ורבו בצאן ובבקר ובכסף ובזהב, והקימו את המשפחה לעם. ואילו אליהו, אין לו מציאות משל עצמו, אין לו בית ואין לו משפחה, הוא נע ונד לפי הצורך להתערב בסדרי הטבע השונים.
אברהם ואליהו דומים מאד בתפקידם בממלכת ה', גם אליהו מצטוה מיד לאחר פעולתו הראשונה "לך מזה ופנית לך קדמה" (מ"א יז'), ומכאן ואילך הוא נע ונד בדבר ה', ופעולותיו הם כלפי כל הנהגת המון העם, לא משאים ארוכים ולא נבואות לאחרית הימים, אלא הנהגה בפועל, השמדת הבעל, המלכת מלכים, והעמדת תלמידים. אליהו הוא גם נביא לגויים,לא בדברים, אלא הוא הולך ומושח את חזאל למלך ארם, ואת יהוא למלך ישראל. אברהם גם הוא לפני מלכים יתהלך, אלא שאברהם, בהתאם לתפקידו להיות המכונן הטבעי של ממלכת ה', פועל באיטיות ובסבלנות, מאה שבעים וחמש שנים יש לו בכדי לפגוש את כל יושבי הארץ בהזדמנויות שונות ולהראות להם דוגמא אישית. ואילו אליהו, אצה לו הדרך, הימים ימי משבר וזמן מיותר אַיִן, אין הוא מכונן טבעי, אלא מחזיר את הסדר על כנו, בשידוד מערכות, וכמעט בלא התחשבות בחוקי הטבע. אפשר כי בהר הכרמל עצמו עמד אברהם והקים מזבח, וכבימי אליהו גם אז התגודדו רבים סביב מזבח הבעל שכנגדו, אש לא ירדה מן השמים, אך לאט לאט עם הימים הידלדלו מבקרי מזבח הבעל, והתרבו מבקריו של מזבח אברהם. כי אור גדול ירד מן השמים סביב אברהם ופעולותיו, גבורתו מול האויב ונאמנותו כלפי בעלי בריתו, ישרו ותומתו עם הבריות וחסדו עם כל חי, הם שמשכו אליו את כל הנפש אשר עשה. אבל אליהו עמד בהר הכרמל "וירפא את מזבח ה' ההרוס" את מזבחו של אברהם, אברהם בנה ואליהו ריפא.
הבדל מעניין מאד אנו מוצאים מבחינת המקומות, אברהם הוא ממקדשיה של ירושלים, כאשר הוא נותן מעשר לאל עליון ומברכהו בעיר שלם, ובהמשך עוקד את בנו בארץ המוריה "הארץ אשר אראך". ואילו אליהו אינו נמצא אלא בממלכת ישראל, אין אנו שומעים מפיו דבר על ציון ועל מקדש ה' שבה. אברהם כבר הרגיש את העתיד ואיזה דרך ישכון אור, ואילו אליהו, גדול הנביאים כביכול אינו מכיר כלל את מקור השכינה. אין הוא מוחה נגד עבודת הבמות, ולא עוד אלא שהוא אומר "את מזבחותיך הרסו", (מה שהורגלנו לשמוע מפי רבשקה שראה בהסרת הבמות חטא כלפי ה'). אבל גם ענין זה תלוי בתפקידיהם של אברהם ואליהו, אברהם העבד הנאמן, הטובע את היסודות למלכות ה', רואה בעיני רוחו – רוח הקדש את התמונה השלמה, לא לחינם הוא מתהלך בין בית אל ובין העי, מנצח את מלכי עבר הירדן תחילה, משתטח על אדמת הר המוריה, ופועל על פי החוק של מעשי אבות סימן לבנים. אפילו משה קרוב יותר לזמנו ומקומו, ואין ירושלים נזכרת כלל בחוקים שהוא מקבל, שהרי חלק גדול מן הזמן ישכון ה' בשילה ובמקדשים אחרים, רק בחומש דברים למדים אנו כי היה יהיה "המקום אשר יבחר", וספר בראשית מגלה לנו הרבה יותר על העתיד, על ירושלים, על היריבות עם עשיו-אדום, על נחלות השבטים, על התגדלותו של אפרים. התמונה השלמה ניתנה מראש, ומתגשמת בסוף – בימי בית המקדש השני, ובצורה המושלמת לעתיד לבא. כאשר תקופת דוד ושלמה שבדרך נותנת לנו מושג על משמעותה של ממלכת כהנים וגוי קדוש. אך בכל השלבים שבדרך, אין אנו אלא מצפים לבחירה הנצחית, ואת השלמות אין אנו רואים. אם בימי דוד לא היה ספק כי ירושלים היא המקום הנבחר, הרי בימי מלכי יהודה הבאים, שמהם לא היו ראויים למלוכה, כדבר אחיה השילוני אל ירבעם "הנני קרע את הממלכה מיד שלמה ונתתי לך את עשרה השבטים" (ובימי אליהו אחזיה מלך יהודה שולח לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון, מ"ב א'), סברו אולי גדולי ממלכת ישראל כי בחירה שאינה יכולה להיות בשביל העם כולו אינה אוסרת את הבמות. אע"פ שבשביל בני יהודה, שהלכה כמותם, בודאי חייבתם עיר הבחירה שלהם, וכן נראה בספר הכוזרי (ואפשר שזה חלק ממה שחשבו חכמים לאחיה חטא בתמכו בירבעם).
אין אנו יכולים לדעת בדיוק את דעתם של גדולי אפרים בדיני הבמות, אך בודאי מכירים אנו מכאן כי זמנו של אליהו היה תקופה מיוחדת לעצמה בתולדות העם, בימי האבות היתה התורה נובעת מכליותיו של אברהם, כדרך הטבעית, מתחילה נצטוה במצוה אחת, ואחריה אחרות, ומדעתו היה מבין עוד ועוד. בימי משה ניתנה התורה חתומה, ומיד החלו להגשים את התנאים לקיומה, מתוך כוונה להגיע מהרה למלכות ה', לעיר הבחירה, ולתיקון השלם. ואילו בימי אליהו כבר נראה היה שלא בקלות ובמהירות יגיעו לתיקון השלם, העם מסוכסך באופן קשה לתיקון, מלכות האלקים של ימי השופטים הביאה כשלון, ודרישת המלך הביאה מלכים בלתי ראויים, והנהגה שאינה צודקת. תורתם ועבודתם של אברהם משה ואליהו מייצגות שלשה תקופות, האב, המחנך, והמלאך המושיע. התורה ככתבה וכלשונה היא תורתו של המחנך – משה, אמנם ניתנה לנו רשות להתבונן גם בתורתו של אברהם, ובתורתו של אליהו, במהלכי הבניה, ובמהלכי תיקון הסטיות. כל אחד משלשת התורות האלו יסודה במעמד התגלות שכמוהו לא מצאנו אלא בשלשת הרועים האלו.
בברית בית הבתרים "עובר ה' בין הבתרים" לפני אברהם, במתן תורה ה' "עובר על פני משה" בהר סיני. גם אליהו מגיע להר חורב אחרי ארבעים יום שלא אכל ולא שתה, ואז רוח חזק, ואש גדולה, וה' עובר על פניו. בכדי למצוא אישור לתורתו ותפקידו של אליהו היה צריך לכעין מתן תורה חדש, במקום נתינתה ובאותו האופן. אליהו הוא גם הנביא היחידי שנצטוה במפורש למנות לו ממשיך בשמו ובמקומו "ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא אחריך". ואלישע לא היה רק ממלא מקומו, כי אם גם משרתו בחייו "אשר יצק מים על ידי אליהו", בדומה ליהושע משרת משה שנתמנה על פי ציווי מיוחד. כי באמת משה ואליהו גם הם אבות, אבות רוחניים. אברהם נתבשר על יצחק בברית בין הבתרים, משה נצטוה להאציל רוח על הזקנים בהר סיני (במדבר יא'), ואליהו גם הוא נצטוה בהר סיני למשוח את אלישע אחריו.
מדבריו של אליהו למדים אנו כי מצב היהדות נואש היה הרבה יותר מאשר בימי אברהם, "ענני ה' ענני ואתה הסבות את לבם אחורנית", כפי שפירשו חכמינו "שלא יאמרו מעשה כשפים הוא". כל כך פחות ונחות היה המצב הרוחני של ההמון, שלא ידעו להבדיל בין מעשי כשפים שכולם הבל ותרמית, לבין מעשי ה'. בלי שהיה אליהו מוציא אש מתוך מים, ובלי שהיו חוקי הטבע נחשבים בעיניו לאין בכל מעשיו, לא היו מסוגלים העם להכיר באמיתת דרכו.[2] ולא לחינם רק באליהו ובאלישע אנו מוצאים מופתים רבים על כל צעד ושעל. מבחינה זו קשה היתה מלאכתו של הרופא, ממלאכתו של הבונה. ולכן הקפידו עליו, שצריך הרופא זהירות יתירה בנתחו את החולה, ואמרו שדבריו עזבו בניך וכו' היו חטא (שהש"ר א', וכן ידועים דברי הרמב"ם בח' פרקים בזה).
אך מזוית אחרת היתה מלאכתו של אברהם משפיעה על דורו של אליהו, בעוד אברהם עמד מול עולם אטום, חומסי נשים תיירות, אשר גלגלו עיניים בפליאה כאשר לא חפץ אברהם לקחת מן השלל, וסדום ומנהגיה היו חלק בלתי נפרד מה'תרבות' השלטת. התהלך אליהו בעולם של בני אברהם יצחק ויעקב, ודוקא דורו הוכיח יותר מכל עד כמה עמוק חדרה מסורתו של אברהם אל בניו. המון העם המושפע מאחאב בודאי לא העסיק עצמו בשאלות של משיח בן יוסף או משיח בן דוד, ודוקא אז מוצאים אנו שלום מפתיע ושיתוף פעולה בין ישראל ליהודה במשך כמה דורות, יהושפט ויהורם יושבים יחדיו כאחים וגם התחתנו זה בזה, ואין פלא שבמלחמתם יחדיו מנצחים את מואב למרות שלא הלכו בדרכי אבותיהם. ולא לחינם אמרו חכמים שבאותו הדור לא היו ביניהם דילטורים, ולמדו מעובדיה ירא ה' שהיה מאכיל את הנביאים משולחנו של אחאב.[3] בן הדד הארמי יודע כי מנצחו אחאב ירחם אליו "כי מלכי ישראל מלכי חסד הם, ואכן כך אירע. דוקא התגובה החריפה על מעשה נבות, שנעשה בעצם ע"י איזבל הצידונית מכיון שאחאב לא העיז לעשותו, מלמדת על המצב הרוחני הנעלה, שהרי מעשים כאלו של נישול נבי המעמד הנחות נעשו בכל יום בממלכות ימי קדם. ואצלינו נזכר מעשה זה לדורות כחטא הגדול ביותר של אחאב, אשר מחמתו נגזר עליו ועל זרעו מיתה. וסופו ההירואי של אחאב שסבל דומיה את גורלו עד מוות בכדי שלא לזרוע בהלה בעם, מלמד כי בכחו היה לעשות הרבה.
אברהם ואליהו הם שתי הקצוות של ההיסטוריה היהודית, זו מתחילה באברהם שומר "מצותי ותורותי",[4] ומסתיימת ב"הנה אנכי שולח את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא". הגאולה צריכה לאליהו, משום שאליהו הוא הרופא, בשביל לתת לבן דוד מקום למלוך צריכים את הסמכות הרוחנית שתיצור את השינוי, את תורתו של אליהו. צריכים לרפא את העם, לרפא את השקפתו וחשיבתו, ולרפא את התורה. אליהו יפשוט את הספקות, ומרוב הבלבולים והמחלוקות שאופפים את התורה בימינו יהיה נראה כאילו ניתנת תורה חדשה (שו"ת חת"ס יו"ד יט') "עתיד הקב"ה להיות יושב ודורש.. תורה חדשה שעתיד ליתן ע"י משיח", (ילקוט ישעיה רכט). רק אליהו הוא זה שיכול לשוב להר חורב, ולקבל משם את תורתו של משיח.
הערות:
[1]ואילו החתם סופר כותב: "אאע"ה לא נצטוה ומסר נפשו לכבשן ממש, וגם הוא הי' יכול להמלט כמ"ש כל המפרשים, ויש מהם אמרו שלכן לא נתפרסם מעשה זה בתורה משום שאין ללמוד ממנו למק"א דלאו שפיר דמי לממסר נפשו בשיכול להמלט", (חידושי חת"ס, פסחים נג:).
[2]הלא גם את הרעב שהטיל אליהו על הארץ, שלש שנים אין טל ואין מטר, אשר המלך בעצמו יצא לחפש מעט מים להחיות סוס ופרד. פירש חמיו אתבעל מלך צידונים כעונש מאת הבעל על התרשלות בעבודתו, כפי שמספר ההיסטוריון הצורי מננדר (נגד אפיון). ולולי שהיה אליהו עומד בראש ההר ושולח את נערו לכוין את תחילת הגשם בדיוק (מלכים כ) היו אומרים מעשה כשפים הוא, או מעשה הבעל הוא.
[3]והדגישו במדרש שם (ילקוט מלכים רמז ריג') שבדורו של דוד היו ביניהם דילטורין, ובאמת דור דוד היה דבוק ברוחניות הרבה יותר ולא מצאנו בו כלל עבודה זרה, אלא ויכוחים של קנאות בין משיח בן דוד לבין משיח בן יוסף, והיא הנותנת, שמחמת קנאות של קדושה יתירה יותר מדי נעשו דילטורין זה לזה, ודואג ואחיתופל יוכיחו.
[4]ההיסטוריה האנושית לעומת זאת, מתחילה ומסיימת בשווה, שהרי אדם הראשון בגן עדן הוא הוא הגן עדן שלעתיד לבא, הקלקול וההידרדרות פשו עד אברהם, ומאברהם ואילך התחיל התיקון. ולכן מוצאים אנו את חנוך בראשית הימים, הדומה מאד לאליהו, מתהלך לפני ה' ואיננו כי לקח אותו אלהים. כל ההתקדמות מימי אברהם מחזירה את האנושות עוד ועוד לאחור עד התכלית הדומה מאד לראשית. חבלי וצירי אחרית הימים הם כמבול הגדול, המזקק ומצרף, והתגלותו של אליהו בחזרה, היא צעד אחד לפני השלמות של אדם בגן עדן.