נח בא להציל את דורו, ונמצא ניצול לבדו. יונה בא לברוח מלהציל את דורו, ונמצא מצילם, תוך שנכנס הוא תחתיהם לצרה. שתי סוגיות הגמול המופלאות שמצאנו בכתבי הקודש אלו הן: המבול, וגורל נינוה. בני דור המבול אטומיםהיו, עד שגם מאה ועשרים שנה של המתנה לא הועילו להם, ואילו אנשי נינוה הם סמל של 'מודים ועוזבים'. הבולט והמופלא שבשני הסיפורים האלו הוא בלי ספק הנביא המוכיח, נח שצדיק היה בדורותיו, המתואר לנו מההתגלות הראשונה אליו – ועד השתכרותו כ'איש האדמה'. לעומת יונה, הנביא זה משכבר, נביא ובן נביא, ה'בורח מפני ה', עד התמוטטותו על האדמה החשופה.
אכן נח של פשט המקרא הוא צדיק תמים, ובאגדה אינו אלא 'צדיק בדורותיו'. יונה של פשט המקרא הוא איש אנונימי הבורח מפני ה', ובאגדה הוא הוא יונה בן אמיתי מגת החפר מתלמידיו של אלישע הנביא, שנעשה בו נס תחית המתים. את תפקידו של נח כמוכיח לדורו מבינים אנו בהחלט, נח בן אחר בן לנשיאי הדורות ראשי האבות, של עשרת הדורות ההם. ואילו יונה: מאי קבעי התם? היכן מצאנו את נביאי ישראל נוסעים לארצות רחוקות להוכיח שם נשיאי מדינה ומדינה? באותם הימים לא היה שום קשר בין ישראל ובין נינוה, ואם יונה הוא הוא יונה בן אמיתי מגת החפר (מ"ב יד' כה') שחי לפני ירבעם בן יואש הרי שנינוה עדיין לא צמחה להיותה ראש כל הממלכות. אמנם, בודאי היא הנותנת, נינוה עתידה להיות שבט אפו של הקב"ה, ונביאי ישראל הם הם שהחזיקו את שבט אפו של קורא הדורות מראש. כי אלמלא לא נהפכה נינוה, לא היה בא לעולם סנחריב, ולא תגלת פלאסר, ואולי גם בבל לא היה לה על מה שתסמוך.
ואולי, גם יונה עצמו החזיק בדבר, וברום השגתו ידע גם ידע כי נינוה עתידה להגלות ולהשמיד לנצח את ממלכתו ואת עמו (שכן יונה ישראלי היה), ולא נתנו ליבו להחזיק במו פיו את המפלצת הזו, להאכילה ולהשקותה עד שתבא לטרוף אותו עצמו ובשרו. לכן העדיף להטיל את עצמו הימה, בידעו כי כאשר ימרה את פי ה' ימות. לכן בחר יונה ללכת אל הכיוון ההפוך בדיוק, במקום לסוע מזרחה לנינוה, הפליג מערבה מיפו, בסברו שעל חוצפה זו בודאי ייענש ויטבע בים. אלא שכאן למדו ה', שאין חכמה ואין עצה ותבונה, 'ה' אלהים דיבר מי לא ינבא'? אין ה' צריך להענישו, אלא ה' צריך שיעשה את שליחותו. ובזה בודאי תלמידו של אלישע הוא, הממליך את חזאל למלך ארם בידעו את כל הרעה אשר עתיד הוא לעשות לישראל (מ"ב ח'). אלא שהלחץ הארמי בא להחזיר את ישראל למוטב, והכיבוש האשורי בא להשמיד להרוג ולאבד עד בלי תקומה.
וכן העירו:
"מן הארץ ההוא יצא אשור וגו' (בראשית י' י"א), אמר רבי שמעון בן לקיש מן העצה ההיא יצא אשור, מים גידלוהו (יחזקאל ל"א) שכן כתב האדם והבהמה והבקר אל ירעו ומים אל ישתו (יונה ג' ז') בשביל אותם המים נתגדל בעולם הוי מים גדלוהו, על ידי מי נתרומם בעולם על ידי יונה שעלה מן התהום כמה שכתב תהום רוממתהו (יחזקאל לא)",(פסק"ר לג').
את נח אין אנו מוצאים כלל מתנגד לגזרה, תמיד הוא נשמע מאד נינוח. יונה לעומתו מפרפר ומתלבט עד כדי מסירת נפש, נוהם כיונה ומעופף מארובתו. אמנם נאמר "ויונה ירד אל ירכתי הספינה וירדם", אך אין זו אדישות. להיפך, כפי שנתבאר לעיל כוונתו היתה להגדיל עליו את הכעס, לברוח מהבאת הכורת על עמו במו ידיו. לפי משמעות המקרא יונה ירד אל ירכתי הספינה לאחר שהתחילה הסערה, זה בודאי בניגוד לטבע האנושי, בין אם הוא מעונין בהפיכת נינוה ובין אם לאו. יונה הפקיר עצמו לגורל המגיע לו, הוא התכונן לשכב לישון ולהתעורר בבית דין של מעלה, לומר שם כי הוא ביצע את שביקש ירמיה "ארור היום אשר יולדתי" (ירמיה כ יד). ולכן כצפוי ביקש מיורדי הים שיטילוהו אל הים כדי לשאת באחריות לבדו. לא כעונש על הבריחה, אלא כחלק מתכניתו המקורית. ולכן אומר יונה את תשובתו המפליאה לאחר שובם של אנשי נינוה: "ויתפלל אל ה' ויאמר אנה ה' הלוא זה דברי עד היותי על אדמתי על כן קדמתי לברח תרשישה כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה. ועתה ה' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי". אחרי שכבר ביצע את שליחותו והציל את אנשי נינוה, מדוע הוא מבקש את המוות? האמנם אינו מאמין בה' אשר אמר שיש לחוס עליהם ולהשיבם בתשובה? אלא תלוי הדבר בתפקידם העתידי של אנשי נינוה הללו.
גם כאשר שוהה יונה ב'תיבת נח' הפרטית שלו, במעי הדגה, הרי הוא עסוק בתפילה, בעוד נח עסוק בטיפול בפינת החי שלו, לפיכך בצאתו מפטירה עליו התורה 'וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה'. ואכן יש מן החכמים שאמרו שנח לא היה זכאי בכלל לראות בפורענות הרשעים. שני התיבות האלו אינן מוסברות בדרך הטבע, לא מצד המקום לשהות בתוכן, ולא מצד הישרדותן. וכנראה לא כל הפרטים כתובים לפנינו, וזה הוא חלק מן הענין, שהרי כל מציאות ניתנת לתיאור, ולכן כל נס אפשר לתאר בצורה טבעית ואפילו את קריעת ים סוף. כאשר רוצים לתאר נס, משמיטים את הסידורים והפרטים המציאותיים, אף שברור שאלו היו, כך מבהירים שהכל נעשה אך ורק ברצון ה' ולא בצירופי מקרים מופלאים. ואמנם זמן שהייתו של יונה במעי הדג (שלשה ימים) הוא בדיוק שיעור הזמן שהיה אמור ללכת בנינוה (שהיא כנודע מהלך שלשת ימים) ולקרוא את דבר ה', לפיכך התחלפה לו קריאה בשם ה' בנינוה, בקריאה אל ה' במעי הדגה.
דמיון מעניין נוסף, הוא הכללת בעלי החיים בגזרה, בדור המבול היו בעלי החיים חלק בלתי נפרד מן ההשמדה, וכן מן החטא (וההצלה). ובנינוה אנו מוצאים: "ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך וגדליו לאמר: האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה אל ירעו ומים אל ישתו,ויתכסו שקים האדם והבהמה" (יונה ג ז). וכבר התקשו חכמים בטעם 'תשובתם' של הבהמות והצאן, יש אומרים שלא היה זה אלא סוג של אתערותא דלתתא לתשובת בני האדם: "אמרו לפניו רבון העולם הבהמה אינה יודעת כלום, ואתה מזכה אותה אף אנו חשוב אותנו כבהמה..מיד וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה" (שמ"ר מה', עי' תענית טז.). ויש אומרים "תשובה של רמיות עשו אנשי נינוה. מה עשו, ר' חוניה בש"ר שמע' בן חלפותא, העמידו העגלים מבפנים ואמותיהם מבחוץ, שהיו אילו גועים מבפנים ואימותיהן מבחוץ, והוון אילין מגעי מיכה ואילין מיכה, אמרין אין לית את מרחם עלינו לית אנן מרחמין עליהון", (פסדר"כ כד'). ושני הדעות מנוגדות זו לזו בקיצוניות, וגם אינן מובנות, כי בודאי אין ה' חושב בני אדם לבהמות, כי הם אדונים לגורלם ובבחירתם מרשיעים את עצמם. וקל וחומר שאין ה' מקבל תשובה של רמיות, וכי אפשר להכריח את ה' לקבל את תשובתם?
אמנם הענין בודאי נעוץ בעצם הגזרה על הבקר והצאן, כי באמת מסתבר שאם עם חוטא אין סבה להעניש את בקרו וצאנו. ולפי השקפתינו כיום אם היו הבקר והצאן בורחים מנינוה לא היו נהפכים גם הם, שבאמת לא חטאו מאומה. אלא שבאותם הזמנים, עד ימי סנחריב, היה עדיין העולם בעידן הבירורים, כי כשם שישנו העם הנבחר, כך נבחרו העמים האחרים שיהיו נגדו במשך הדורות, וגם הם נבררו. מי שנברר לשבט בעידן ההוא נשמד הוא ורכושו ונעשה חרם. שכני ישראל שבט אפו של ה' כלו מן העולם לאחר שסיימו תפקידם, וגם נינוה עמדה על חוט השערה, בין היכחדות לבין השתלבות בתפקיד האומות בעולם. ובאותו עידן של הבירורים לא היה הבירור בדרך הטבע, כי אם במהפכות עולם וסדריו, כשם שנפלה מצרים לבלי קום, כמהפכת סדום ועמורה, וכל שאר המעשים הגדולים שנעשו בכדי לעצב את ההיסטוריה מכאן ואילך.
אנשי נינוה הבינו במהירות רבה את האיום שבא בפי יונה, "ויגע הדבר אל מלך נינוה ויקם מכסאו ויעבר אדרתו מעליו ויכס שק וישב על האפר", ולא לחינם אמרו דורשי רשומות (שכ"ט שמות יד') שמלך נינוה זה הוא פרעה ש"מלאך העלהו מן הים והוליכו לנינוה", כי הכיר כאן מיד המלך ביד ה' ומהות פעולתה, מלך נינוה הבין שנינוה כעת היא מקום שאין לו עוד קיום, לא רק גזירת עונש על העם על מעשים שעשו וכדו', אלא שינוי סדרי המקום, הפיכתו על האדם והבהמה כדרך שאירע למלכות מצרים בשעת יציאת מצרים. ובזכות הכרה זו ניצלו, באמת לא נעשו פתאום יראי ה', אלא רק הכירו בכך שהם צריכים להתאים את עצמם למהלך ההיסטוריה. והביטוי להכרתם זו היא העובדה ששיתפו את בהמותיהם בגורלם, כי לא רצו להיות כעמלק או ככנעני שדינם היה להישמד הם וכל אשר להם, מצד אחד אין כאן אלא בריחה מגורלם, כאשר חזרו בתשובה על מעשיהם, וחפצו להישאר בעולם הזה כמו כל שאר מיני הבהמות והאנשים שהם כצאן אשר אין להם רועה כל זמן שאין חורגים מדי להרשיע כדור המבול ודומיו. ועל זה נאמר 'מיד וינחם ה', כי נינוה חזרה להיות כאחד האומות אשר אינם מועילות ולא מזיקות בעצם חייהם, ותפקידם הוא רק במקומם במשך ההיסטוריה המתוכננת כולה. חלק מן ההמונים העתידים בקץ הימים להאמין בה' אחד. ומן הצד השני יש כאן תשובה של רמיות, כי השוואת האדם לבהמה אינה אלא התחמקות מן הגורל, עלייה קטנה בדרגה הרוחנית המוציאה אותם מכלל מיועדים להפיכה.
ובאמת כשנתבונן, עידן הבירורים החל בדור המבול, (אף שלפי האגדה הציף הים שליש הישוב כבר בדור אנוש, זה עידן בראשית הוא, כי משמע שהציף ללא שום אבחנה אלא חלק מן העולם נתכלה) בו הוענש הישוב על חטאיו, ומשם ואילך אנו מוצאים את ה' מתערב כפי הצורך במהלך האומות בדברים שלמעלה מן הטבע, ויונה הוא כמו סוף העידן ההוא, בו אנו מוצאים את הנסים ואת ההתערבויות האלהיות אצל עמים שאינם קשורים כלל לישראל (לכאורה). ומה רב ההבדל: בפעם הראשונה היו בני הדור אטומים ולגלגו על המבול, עד שאף נח עצמו קטן אמנה היה. ובפעם האחרונה: גדול אמנה מכולם היה יונה הנביא שידע שאם ילך אל אנשי נינוה יחזרו המה בתשובה, וגם הם באמת כך עשו. זה באמת מוכיח שהעידן הזה הגיע למטרתו, והותיר בעולם הזה רק את העמים המוכנים ומזומנים ללמוד על בשרם את לקחי ההיסטוריה, ולהפוך לעתיד לבא לשפה ברורה במילוי כל הארץ דעה את ה'.
אמנם את שני המוכיחים הגדולים אנו מוצאים נתפסים בקלקלתם לאחר הבירור, נח משתכר ומתגנה, ויונה מבקש למות ומתענה בנסיונות. נח משתכר מרוב צערו, ביצאו לבדו אל עולם חרב בלול מעצמות כל היקום. ויונה מתייסר מרוב צערו גם הוא, בראותו את נינוה שלמה ועל מכונה במקום שיראנה חרבה והפוכה. נח רוצה היה לראות את הרשעים קיימים, ויונה רוצה היה לראותם נשמדים. כי באמת עמדו שניהם בפתחן של תקופות הרות עולם, אשר התופס את משמעותן מתחלחל. נח היה שריד מעידן בראשית בו היה האדם וכחו מרכז העולם, לעידן הבירורים בו בעל הבית מכלה קוצים שבכרם האנושות, בו נצרפים עמים וממלכות בכדי להגיע לתמונת עולם המתאימה לצאת ישראל לגלות ולשינוי העולם. עולם התלוי בברית הקשת בכדי לדעת שלא ייחרב לגמרי אלא חלקים חלקים. אין פלא כי היה צריך נח להפיג את יגונו ביין. ואילו יונה ראה במו עיניו כיצד נסתיימו ההפיכות, לא עוד קריסת מגדל בבל, לא יציאת מצרים, ולא נפילת חומות יריחו, נינוה חיה וקיימת, והיא אחד הגורמים המחנכים את עם ישראל. ולכן כמה קשה ונוקבת היא אליו תשובת ה': "אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו שבן לילה היה ובן לילה אבד, ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה? אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה!". העולם הזה לא נברא להיצרף בכור הכבשן לנצח, את האומות והעמים החיים בו יש לצרף ולזקק בדרך הטבע הארוכה, בדרך ההיסטוריה ולקחיה. מכאן ואילך אין עוד השמדת עמים, ולא מסעות ג'יהאד, מכאן באה תורת הנביאים 'הלא כבני כושיים לי אתם', תפקידינו להפוך את כל העולם כולו למכירים בכח ה' דרך השכל וההבנה, ולא דרך פגעי טבע איומים. ומכאן החמלה לכל אדם על פני האדמה ולכל בהמה, 'הלא אב אחד לכולנו אל אחד בראנו'.
על כך אומר ר' צדוק הכהן: "הנביאים היו מייללים על אבדן האומות שכל אומה הוא כח מיוחד ואבדן אומה פרטית הוא אבדן כח פרטי", (רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק כט'). כי האומות שנבחרו להישאר עמנו לאורך ההיסטוריה, לכל אחד יש תפקיד ומקום לפי כחותיו ולפי ענינו, וגם כחו וסגולתו תיתרם במשך הזמן לתיקון העולם במלכות ה'. וגם נינוה בכלל. אכן מסמל יונה את המעבר מתקופת הנביאים הראשונים אשר לא מצאו שום טעם באומות העולם ובגורלם, מלבד הציון כי הם נשמדים לפני ה'. אל תקופת הנביאים האחרונים אשר השקיעו את עין עיונם באומות ובגורלם ובעתידם, וכמובן בתפקידם.
התקופה שבין נח לבין יונה קשה ואכזרית היתה לאומות העולם, ומתבטאת יפה בדברי ה' עם היציאה מן התיבה:
"פרו ורבו ומלאו את הארץ, ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו. כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל. אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם. שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם", (בראשית ט).
כפי שאמרו חכמים עד המבול לא היתה רשות לאדם לצוד חיות, האדם היה המרכז הרוחני של העולם, מכיון שכחו ויכלתו היו גדולים ועצומים, ובעיקר השגתו, הוא הבין היכן הוא נמצא ומאין בא. אך מן הצד הטכני, העולם היה עדיין בערפלי בראשית, ושינויים גדולים ואימתניים הלכו בו כפעם בפעם, בצד בריות בראשית תנין ורהב. משמע שבני האדם לא כיסו את כל הארץ, אלא חיו שנים רבות והולידו מעט (סמוך למבול נאמר "החל האדם לרוב על הארץ"), התענגו על רב טוב של ימי בראשית ושפע ירק עשב, אך קללת אדם הראשון חלחלה לאט לאט. ולאחר היציאה מן התיבה, נשמעים הדברים האלו כהוראות יציאה לקרב: מעכשיו עליהם להשתלט על כל הארץ, האדם מעתה קטן חלש ומבולבל, כחו יהיה בהתרבות ומילוי כל מקום ואתר. לפיכך צריך ויכול הוא להתמודד עם בעלי החיים, ובכל מקום הוא נתון למלחמת הציד, בעלי החיים הם כעת לו במקום ירק עשב. בדומה לבהמה הרועה באחו, הנשלחת בכח אל זירת קרב. מלבד לרצוח זה את זה היכונו כולכם למלחמה, מלחמת כיבוש העולם. ובמלחמה זו אבדו עמים רבים וגדולים, מסעות כדוגמת מלחמת ארבעת המלכים רבו כמו רבו, וממלכות רבות ועצומות נדדו במסעות מלחמה ששטפו את היבשות (כפי שאנו יודעים כיום). ומלאך ה' זינב בכל העמים לפי הצורך.
באמת טעמה נינוה גם את כוס התרעלה הזו, כאשר מחנה סנחריב נפלו כולם פגרים מתים, מכיון שהקדימה את שעתה בחשבה כי הותר לה לכלות את ישראל ויהודה גם יחד. אך גבולה היה ממלכת ישראל בלבד, ואחר שעברה את גבולה נשמדה מיד, ופינתה את מקומה לבבל. יום מפלת סנחריב היה גם הוא יום פקודה וזעזוע לכל העמים, האחרון בסדרה עד כמה שידוע לנו (ראה 'הנבואה' פרק ד' בהערה). ומענין שמיד אחר המבול, מכל בני נח מודגשות דוקא תולדותיה של נינוה, כיצד מן הארץ ההיא יצא אשור ויבן את נינוה, היא העיר הגדולה. ואשור יצא מארץ שנער כמוזכר שם בבראשית, בכך מודגשת המסורת האנושית, שהחלה בשנער שלשם ננערו מתי המבול, וכנראה גם ניצולי המבול, ומן הארץ ההיא יצאה לנינוה, ומבבל הועברה התרבות האנושית בכמה ענפים, דרך אברהם, דרך מלכות בבל שעברה לפרס, ושאר ענפי התרבות.
באמת נח ויונה שני הפכים הם, בכל פרשיות המבול הארוכות לא מוזכרת שום פעולה ממשית שנעשית ביזמתו של נח, הוא אינו מדבר ואינו מבקש, אינו שואל ואינו מתדיין. הוא רק עושה את כל הפעולות כאשר ציוהו ה', וכאשר ניתנה לו הרשות הוא יוצא מן התיבה אל האדמה. יונה בורח מן השליחות, וגם אחריה הוא מבקש למות על שביצע אותה, ועד שלא מודגם לו הענין על ידי הקקיון אין הוא מוכן לקבל את הדברים. כי אכן כך הוא, נח חי בדור התלוי בקשת, בו לא עלה על דעת איש לשנות את העולם או האנושות. ויונה חי בדורות של שינוי, בו לא עלה על דעת החכמים להשלים עם המציאות והנגזר ממנה. נח פתח את השתלטות האדם על העולם לטובה, במעשה הפעוט של "וישלח נח את היונה– ולא יספה שוב אליו עוד", יונה אחת מתיישבת בעולם ריק ושומם. סיים את התנודות האלו יונה בנוחו תחת הקיקיון.[1] מחורבן העולם כולו עברה האנושות לחמלה על הקיקיון הקטן, כי גם הוא חלק מהבריאה המתוקנת, העתידה להגיע לתיקון השלם. וככל שמיעט ה' להתערב בנסים ובמופתים גלויים, עשה יותר האדם בכחותיו הוא – כי זו היא הדרך לתיקון העולם.
הערות:
[1]הרמ"ע מפאנו בס' גלגולי נשמות אות פ' ח', כותב כי יונה בן אמיתי הוא נשמת משיח בן יוסף. ובאמת קדמו בני אפרים לתיקון, והנביאים הגדולים הראשונים היו מבני ישראל, וזה ענין משיח בן יוסף שיעשה את התיקון הראשון, אך ייהרג, והשלמת התיקון ע"י יהודה.