האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

אברהם אבינו בהיסטוריה

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

לפני קרוב לארבעת אלפים שנה, על גב ההר המרכזי של ארץ כנען, בחלק הדרומי של ההר, בין בית אל ובין העי, נשען על מקלו רועה צאן, האיש בן קרוב למאה שנים, זה עתה נפרד מאחיין שלו, שלא הצליח להגיע להסדרי רעייה של הצאן האישי שלו מול הצאן של הדוד הזקן.

האחיין ירד לפני שעה קלה עם צאנו לכיוון שפך הירדן, רק לפני כמה דקות נעלמו צלליות העדרים מן האופק, ושקע האבק שהעלו ברגליהם. ואז, נגלה אל הרועה בורא העולם:

“שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם”.

אברהם היה אדם בודד, הוא עזב את מולדתו – אור כשדים, אביו ואחיו מתו בחרן, אחיינו עזב אותו כעת. הוא נשאר עם מנהל משק ביתו – אליעזר. אבל מישהו אחד היה לצידו: בורא העולם. והוא הבטיח לו הבטחה גרנדיוזית: הארץ הזו תהיה שלך ושל זרעך עד עולם!

זה הסיפור הלאומי שלנו.

האנשים הרגילים, מאמינים בסיפור הזה. אבל יש סוג מיוחד של אנשים, שלא מאמינים בו, הם קוראים לעצמם ‘חוקרים’, אם תפתחו את הספרות שלהם, בפרט מעשרים השנים האחרונות, תמצאו הסברים מי המציא את הסיפור, מדוע המציא אותו, מדוע ‘אין תיעוד’ לאברהם ולאבות וכו’.

מה שמזכיר לנו את הסיפור הידוע, על השייח הגדול, מוניס, שהיה חייב כסף למלוה בריבית יהודי בשם אברהם, יום אחד, נכנס השייח לביתו של המלוה בריבית, כדי לנסות להגיע איתו להסדר, והנה: המלוה בריבית חולה, בקושי נושם. שמח השייח על הישועה הלא צפויה, והכריז: ‘איברהים היאהוד מת, הביאו מהר ארון קבורה’. צייתו פקידי העיר למצוותו, והביאו ארון קבורה, תוך כדי שהם מכניסים את גופו של אברהם לארון, הם שומעים אותו גונח ‘אני חי – השייח רוצה לקבור אותי’, רצו הקברנים בהתרגשות אל השייח: ‘אדוננו השייח, הוא חי’! ‘מי אמר לכם’? שאל השייח. ‘הוא בעצמו’! השיבו. ‘הוא בעצמו’? שאל השייח בלגלוג, ‘למי אתם מאמינים? לשייח הגדול, חביבו של אללה, או לאיזה יהודון מלווה בריבית שקרן’? קבלו עליהם תלמידיו של השייח את הדין, וקבלו גם את מוסר ההשכל. ואולי לכן עד היום באוניברסיטת שייח מוניס, נוקטים בדרך הזו, שדברי השייח חזקים הרבה יותר מכל מציאות…

העובדה היא לא רק שאברהם היה ונברא, אלא גם שהאל בורא העולם התגלה אליו. שכן, מה לעשות, ההבטחה הזו התקיימה, וזו לא הבטחה שאדם יכול לקיים.

נחזור נא לאלף השני לפני הספירה, היכן שהוא בין תקופת הברונזה התיכונה לתקופת הברונזה המאוחרת. עולם שעד לפני כמאתיים שנה, לא היה ידוע עליו כלום לאדם המודרני.

כיום אנחנו יודעים לומר שהעולם היה אלילי אז, אך מה פירוש הדבר ‘אלילי’? האלילות לא היתה רק פולחן לכמות גדולה של אלים, האמונה שהעולם הוא מקום ששולטים בו המוני אלים, השפיעה על תפיסת העולם של האנושות. אם העולם נשלט בידי אלים, יצורים שרוצחים, נואפים, ומרמים זה את זה, בעלי תגובות שגעוניות, מה יכול אדם לעשות מעבר לפולחן שירגיע אותם באופן זמני? בעולם כזה אין מקום למחוייבות ל’טוב’, כי הרי האלים לא מחוייבים אליו. אין אפשרות לתפוס את העולם בצורה הרמונית ואחידה, כי לכל עם יש את האלים שלו, שיכולים להשתגע ולעשות משהו לא צפוי. בכל מקום יש בהכרח נורמות אחרות, אין שום אפשרות לתפוס את כל בני האדם כקבוצה אחת. בעולם כזה אי אפשר לדבר על ‘התקדמות’, התקדמות יכולה להתרחש רק אם מניחים שלאדם יש כח להתאחד ולשנות את העולם. זה לא אפשרי בעולם מפוצל בין אינסוף כחות על, שלא רוצים ולא צריכים שום שינוי. זו היתה בשורתו של אברהם. “הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ” (מלאכי), “הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה’ הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר”, (עמוס).

בתפיסה של הקדמונים העולם הוא מחזורי, מבחינה מסויימת הוא אפילו נסוג, בימי קדם האלים הסתובבו בין האנשים ולימדו אותם את סודות הטבע. אין לאדם שום יכולת לעשות שינוי אמיתי בעולם. הקובעים הם האלים, מה הם רוצים אי אפשר לדעת, התפקיד הסיזיפי של האנושות הוא לרצות אותם במידת האפשר.

מה חשבו תושבי האימפריות הקדומות בתקופת הברונזה על העתיד? איננו יכולים לדעת, האם המצרים, המסופוטמים, החיתים, האבלאים, הארמים, וכו’ חשבו שממלכותיהם יישארו לנצח? יכול להיות, אך המציאות כמובן לא היתה כך. לא רק האימפריות האלו נעלמו מן העולם, אלא כל העמים שהיו חלק מהתרבות באותו זמן, נעלמו, לא רק השליטה המדינית, אלא גם העמים עצמם, נטמעו, התערבבו, והם לא קיימים היום. אפילו לא אחד.[1]

בצד היעלמות העמים הקדומים, התפשטה האמונה המונותואיסטית בעולם, האמונות האליליות קרסו ונעלמו, האנושות העדיפה להאמין באל אחד שדורש לעשות טוב, ושמבטיח לגמול טוב על עשיית טוב. שמבטיח שהוא מנהל את העולם, ושיש לאדם תפקיד, וגם יכולת לתקן את העולם. התפשטות האמונה הזו התרחשה בשלשה שלבים, השלב הראשון היה ע”י היהדות, תנועת התגיירות המונית שטפה את האימפריה הרומאית, למרות שהיתה בשיא הצלחתה מבחינה מדינית ומבחינת סיפוק תענוגות לאזרחיה. השלב השני היה ע”י הנצרות, שיצרה גירסה קלה של האמונה היהודית, עם פחות דרישות, והשלב השלישי היה ע”י האיסלם.

בסופו של התהליך, השתכנעו רוב האנושות בכך שאברהם חשף לעולם את האמת אודות קיומו, שהוא זה שהתחיל את התהליך של גילוי האל האחד. ועד היום מאמינים רוב האנושות ב’דתות האברהמיות’.

וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם:

כל מלה בהבטחה האלוהית הזו התגשמה, אברהם נעשה לאב המון גויים, לא היה עוד אדם בהיסטוריה שיכול להיחשב ל’אב המון גויים’ כמו אברהם, אבי המאמינים. ארץ כנען היא עדיין אחוזתם של בני ישראל. בני ישראל עדיין שומרים את ברית המילה, ונצמדים לדרכו ומורשתו של אברהם.

חמורבי, מלך ביד רמה על איזור עצום במסופוטמיה, נחשב כמחוקק בהשראת האל שמש, וחוקיו הועתקו עשרות פעמים ברחבי המזרח. אם מישהו היה מהמר על השתמרות זכר אדם מתקופת הברונזה, הוא היה צריך להמר על חמורבי, ולא להבטיח לאיזה רועה בודד ‘מלכים מחלציך יצאו’. אבל חמורבי, כמו כל בני זמנו, נשכח, אלף שנים אחריו, אף אחד לא ידע מיהו. ארכיאולוגים גירדו אותו מן השכבות שמתחת לאדמה, אבל אין היום בעולם אפילו אדם אחד, שרוצה ללכת לאורו של חמורבי, הוא תופעה ארכיאולוגית, לא מעבר. אברהם הוא אביה הרוחני של האנושות, ומליארדים מתאמצים ללכת לאורו, ‘חליל אללה’ (ידיד האל) קוראים לו המוסלמים עד היום.

עכשיו תחליטו,  למי אתם מאמינים? לאנשי שייח מוניס, שטוענים שהסיפור לא היה ולא נברא, או לסיפור עצמו שמתגשם במציאות? הרי אפילו מי שיאחר את הסיפור המקראי כסיפור שנכתב מאוחר, מתי שלא יהיה, הוא נכתב לפני שהתחיל כל התהליך הזה, לפני שאלכסנדר מוקדון כבש את פרס, לפני שהאימפריה הרומאית התיכה אליה את כל העולם הקדום, לפני שהאלילות קרסה ואמונת אברהם התפשטה בכל העולם, לפני שהיהודים הפכו לעם מפוזר ומפורד בכל העולם כולו, ושוב התקבצו לארצם.

ברור, שאם אנשי שייח מוניס רק היו יכולים, הם היו טוענים שגם הסיפורים האלו לא סבירים והם מומצאים. כמה אנשים היו כאן בעת הקמת המדינה? שש מאות אלף, נו, האם זה לא מספר טיפולוגי? האם לא ברור שזה סיפור שהומצא על בסיס המספר של האנשים שנכנסו לישראל בימי יהושע בן נון?  ושמו של מייסד המדינה – דוד, האם אין זה שימוש משני בסיפור של דוד המלך? והשנה 1948, הרי אברהם אבינו נולד ב1948 לבריאת העולם, האם זה צירוף מקרים? וכו’ וכו’, כל הסיפור הזה נראה כאילו יצא מספרי הנביאים, ויש בו רק חיסרון אחד, שהוא מתועד בהיסטוריה, ולכן רק מעטים ממלומדי שיח מוניס מכחישים אותו.

מכיון שאברהם היה ונברא, ננסה להתחקות אחרי עקבותיו בהיסטוריה.

בהיסטוריה היהודית, תמיד הוזכר אברהם כאבי האומה, לא רק בתורה, שהאירופאים אוהבים לאחר אותה בעקבות הנצרות, אלא גם בנביאים:

כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים: וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וארב וָאַרְבֶּה אֶת  זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק: (יהושע כד).

וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה’ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ (מלכים א יח).

וַחֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם לָחַץ אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי יְהוֹאָחָז: וַיָּחָן ה’ אֹתָם וַיְרַחֲמֵם וַיִּפֶן אֲלֵיהֶם לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְלֹא אָבָה הַשְׁחִיתָם וְלֹא הִשְׁלִיכָם מֵעַל פָּנָיו עַד עָתָּה (מ”ב יג).

לָכֵן כֹּה אָמַר ה’ אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ: (ישעיהו כט).

וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי: (ישעיהו מא). הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ: (ישעיהו נא).

תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם: (מיכה ז).

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר: נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה: (תהלים מז).

כֹּה אָמַר ה’ אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי: גַּם זֶרַע יַעֲקוֹב וְדָוִד עַבְדִּי אֶמְאַס מִקַּחַת מִזַּרְעוֹ מֹשְׁלִים אֶל זֶרַע אַבְרָהָם יִשְׂחָק וְיַעֲקֹב כִּי  אשוב אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם וְרִחַמְתִּים (ירמיהו לג).

אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה: (יחזקאל לג).

אַתָּה הוּא ה’ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם: וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי וְהַגִּרְגָּשִׁי לָתֵת לְזַרְעוֹ וַתָּקֶם אֶת דְּבָרֶיךָ כִּי צַדִּיק אָתָּה (נחמיה ט).

לא רק בעם ישראל היו טקסטים לאומיים, לכל האומות הקדומות היו חוקים, סיפורים לאומיים, דברי מוסר, ועוד. מתחילה היו התכנים האלו נמסרים בעל פה, ועם התפשטות הכתב, היו שהעלו אותם גם על הכתב. ההיסטוריה, שעברה דרך הזכרון הקיבוצי של עמים, שמרה חלק מהידיעות האלו. עד לכיבושי אלכסנדר מוקדון, היו עוד עמים שנשארו במתכונתם הקדומה, והיו בהם סופרים שניסו לאסוף את הידיעות והזכרונות. מתוכם מפורסמים אנשים כמו מניתון, שכתב את תולדות מצרים, בירוסוס שכתב את תולדות בבל, פילון מגבל שכתב סיפורים מהזכרונות הלאומיים הכנעניים, ועוד כאלו. המחברים הללו, שחיו בתקופה ההלניסטית, קראו בעצמם הרבה ספרים וכתבים עתיקים שנכתבו על ידי בני עמם.

בתקופה ההלניסטית היתה חיבה רבה לספרות, בה נוסדה הספריה הגדולה באלכסנדריה, מפעילי הספריה אספו אלפי ספרים מרחבי כל העולם כולו. תלמי המלך הורה לכנס בה את “כל הידע העולמי”, חוקרים ישבו בספריה ששימשה גם כאקדמיה, וערכו חיבורים ומחקרים, שם גם תורגם התנ”ך ליוונית על פי דרישת הספריה. סטראבו הרומאי כתב את ההיסטוריה של האנושות ב47 כרכים. במקביל היתה ספריה ענקית נוספת בפרגמון שבאיזור טורקיה, שהתחרתה עם זו שבאלכסנדריה.

כיום אנו יודעים מן הארכיאולוגיה, שבכל האומות הקדומות היו ספריות ומצבורי מסמכים ממלכתיים, מצאנו אותם בכמה וכמה ערים במסופוטמיה, במארי, באבלה, במצרים, באוגרית, ועוד. אך כאן אנו עוסקים בידע שעבר ע”י הזכרון האנושי, לא ששוחזר מן הארכיאולוגיה. למרות זאת מן הסתם יש קשר בין הידע שעבר ובין הידע ששכן בספריות של האומות הקדומות. הסופרים שכתבו את הספרים שהיו בספריה באלכסנדריה, היו בני אומות שונות, והם מצטטים ספרות קדומה להם. כלומר, למרות שהספריות הקדומות לא נשמרו, ואף הספריות ההלניסטיות לא נשמרו (זו שבאלכסנדריה נשרפה ע”י הנוצרים), ידע היסטורי אנושי זרם, מהתקופות הקדומות ביותר, דרך הספרות הזו, ועד לספרות ההיסטוריה שלנו (כך למשל רשימת עשרת המלכים הבבלית, היתה ידועה רק מפיו של בירוסוס, עד לשנת 1923, בה פירסם האשורולוג לנגדון כתובות המאשרות סיפור זה מן המיתוס הבבלי. הרבה מן השושלות שסיפר עליהם מנתון המצרי, נמצאו מתועדות בכתובות מצריות עתיקות).

ספריית אלכסנדריה הגדולה והמפורסמת מכולן, היוותה ה’גוגל’ של העולם העתיק, אין ספר שלא ניתן היה להשיג בה. ספרים משפות זרות תורגמו, ונטען כי מספרם הגיע למליון ספרים! (אלפיים וחמש מאות שנה קדימה, בספריה הלאומית בירושלים, הגדולה בארץ, ישנם חמשה מליון ספרים, בספריה הגדולה בעולם, הספריה הבריטית, יש כ13 מליון ספרים).

בתקופה הזו היו מפורסמות היסטוריות, שנוצרו מתוך סיפורים שהיו ידועים ומפורסמים באומות. במאה ה1 לפני הספירה, כתב ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס את “ביבליותקה היסטוריקה” שמטרתה לסכם את ההיסטוריה האנושית, ספרו הכיל 40 כרכים. הוא השתמש בין השאר בספרו של היקאטיוס מאבדרה, שחי במאה הרביעית לפני הספירה, הקאטיוס חיבר ספר על היהודים ועל אביהם אברהם, ויוסף בן מתתיהו, בספרו נגד אפיון, מצטט מן הספר הזה, וכותב “הספר מצוי בספריות וכל אחד יכול לקראו”.

הספרים שציטט יוסף בן מתתיהו, היו מצויים בחלקם גם לפני אבות הכנסיה, וגם ספרים נוספים שיוספוס לא ציטט, כגון ספרו של אופולמוס מהמאה ה3 לספירה, שדבריו מצוטטים אצל אוזביוס, לפיו מוצאו של אברהם מ”העיר הבבלית קאמרינה הידועה בשם אוריה”.

יוסף בן מתתיהו מצטט גם את ניקולאוס איש דמשק, בספרו ‘היסטוריה’, המספר כי אברם שלט עם צבא בדמשק זמן ממושך ואחר כך עבר לכנען. לדבריו, בדמשק זוכרים אותו ומצביעים על עיירה סמוכה באיזור שניקראת על שמו “מגורי אברם”. גם בירוסוס הכשדי סיפר שאבי העברים היה מפורסם במסופוטמיה, והיה דור עשירי אחרי המבול, כפי שמביא יוסף בן מתתיהו. אזכורים אחרונים מספרות העולם לאברהם, מצא באר הבריאוס, הבישוף הסורי – אורתודוכסי מהמאה ה- 13 לספירה, בספריה עתיקה מרובת ספרים שהיתה בבגדד, הספריה נשרפה בכיבוש המונגולי של בגדד.[2]

יש עוד הרבה התייחסויות לאברהם, בספרות ההלניסטית, ראה לדוגמא אצל בצלאל בר כוכבא:

(תרביץ כרך ע’ עמ’ 329).

הסיפורים בספרות ההלניסטית, אינם הסיפורים שבתורה, אלא כל מיני תוספות והרחבות, אברהם מלך בדמשק, אברהם נפגש עם כהנים מצריים, אברהם לימד אסטרונומיה ותכונה, (לפי יהושע בראנד, אברהם לימד את אמנות הזכוכית… כאן עמ’ 14 ואילך).

המקור הארכיאולוגי הראשון המזכיר את אברהם, הוא כתובת שישק. שישק מלך מצרים שפלש לישראל במאה העשירית (ימי רחבעם בן שלמה), ומסעו מתואר בספר מלכים, וגם בכתובת שהשאיר אחריו שישק. הכתובת  מפרטת את כל הערים והישובים אותם כבש בדרך, והנה במסעו בנגב, בין ירוחם ובין ערד, הוא עובר בעיר שנקראת ‘אברם’, (הערים מכונות ‘חגר’, מלשון חגורה, ביצור, היקף, כמו ה’חקרא’ המאוחרת, ולכן השם המלא הוא ‘חגר אברם’), יש משערים שזו באר שבע, שלפי ספר בראשית אברהם היה ממייסדיה. גם מכחישי ממלכת ישראל, ייאלצו להודות שבמאה העשירית לפני הספירה, חיו כאן אנשים שהשם ‘אברם’ אמר להם משהו… (אגב, השם ‘אברהם’ לא היה בשימוש בתקופה הישראלית, כמו רוב השמות הקדומים, שמות האבות ובניהם, ששייכים לאוצר שמות קדום יותר. אבל פעמיים אנו מוצאים אנשים שנקראו בשם ‘אבירם’, ושניהם היו ממתנגדי ההנהגה הדתית של העם, הראשון היה ממתנגדיו של משה, והשני בנו של חיאל בית האלי, ש’צפצף’ על קללת יהושע בן נון).

בסיפור חייו של אברהם, כפי שהוא מסופר בספר בראשית, שזורים פרטים היסטוריים, שניתן להוכיח את אמיתותם, פרטים שהיו יכולים להיות ידועים רק למי שחי בתקופת הברונזה, לאנשים בתקופת הברזל – לא היתה שום דרך לדעת אותם, ברור שסיפור דמיוני היה משלב את הידע של תקופתו, ולא יכל לדעת דברים שהיו מאות שנים קודם לו, ופרטים אלו מוכיחים שהסיפור של אברהם הוא סיפור היסטורי לכל דבר.

מלחמת ארבעת המלכים – והפיכת סדום

אותה היפרדות של אברהם מבן אחיו לוט, היא פתיחתו של סיפור היסטורי כביר, לפי המסופר בבראשית יד ואילך, ארבעה מלכים גדולים כבשו את כל עבר הירדן, מעשתרות שבצפון ועד איל פארן שבדרום, ואף את סדום כבשו, ושבו את לוט. אברהם נלחם במלכים האלו, שחרר את לוט, ולא אבה לקחת שכר. אך אנשי סדום לא למדו ממעשיו של אברהם, וחטאתם עלתה השמימה, האל הפך את סדום במהפכת אש וגפרית, לא לפני שהציל את לוט ובנותיו.

אולברייט, ואחריו נלסון גליק, חפרו בכל איזור עבר הירדן,  ואכן גילו שמסע צבאי מזורז החריב את כל שרשרת הערים והיישובים בעבר הירדן המזרחי: “סמוך לשנת 1900 לפנה”ס בא כליון גמור על כל המבצרים והישובים הגדולים שבארץ בתוך התחומים שחקרנו, עד כדי כך, שתרבותם המיוחדת לא קמה עוד לתחיה. המכה אשר הוכו היתה נצחת כל כך, עד שחורבנן היה חורבן גמור. ערי הארץ לא נבנו עוד, וחלק גדול של עבר הירדן הפך מקום חנייה ליושבי אהלים, שכליהם היו עורות כלים ולא חרס בר קיימא, כפרים ומבצרים שכל כליהם היו עורות כלים ולא חרס בר קיימא, כפרים ומבצרים של קבע לא היו עתידים לקום עוד על פני הארץ עד ראשית תקופת הברזל”, (נלסון גליק, עבר הירדן המזרחי עמ’ 123, יוחנן אהרוני, הארכיאולוגיה של א”י בתקופת המקרא עמ’ 61 ועמ’ 124. ראה גם מאמרו המורחב של ג’רארד גטרוקס, המראה כיצד כל הפרטים שבסיפור התורה מתאימים לרשומות ארכיאולוגיות ולממצאים).

אלו הם היישובים שהושמדו באמצע תקופת הברונזה התיכונה:

בהמשך התגלו נתיב הרס נוסף מאותו הזמן, על ידי יוחנן אהרוני ובנו רוטנברג שחפרו בסיני, ב- 1956/7 , לאורך הדרך המובילה מקדש ברנע לואדי טומילאט ולסוכות ופיתום המיקראיות. כמו כן התחילה נדידת עמים גדולה בעקבות מלחמה זו (הומל, היסטוריה של בבל ואשור עמ’ 386). המקום ‘עשתרות קרניים’ המוזכר בפרשה כמקום בו הוכו הרפאים על ידי המלכים, מזוהה עם ‘עשתרות’ המוזכר בכתבי המארות מהמאה היט’ לפנה”ס (יהושע בלאו, עולם התנ”ך, גרינץ עמ’ 70).

יתירה מכך, אומר קיטשן, התיאור הזה של ארבעה מלכים חזקים ממסופוטמיה, לא היה אפשרי לאורך רוב ההיסטוריה, במשך האלף השלישי לפני הספירה, שלטה בכל האיזור השושלת השלישית של אור, זו התפוררה בראשית האלף השני, ולאחר כ250 שנה, שוב השתלט חמורבי על כל מסופוטמיה, ומאז ועד ירידתה של אשור, היה שליט יחיד שעמד בראש הממלכה, לא היה מקום לארבעה מלכים. רק באותה תקופה של ראשית האלף השני, מתאים התיאור של ברית ארבעה מלכים, והתערבות כזו באיזור כה מערבי לבבל. בריתות לצורך מסעות מלחמה מתועדות רק בתקופה זו. אף סופר מאוחר לא יכול היה לדעת את הפרט הזה.

השמות של ארבעת המלכים, מתאימים לאוצר השמות הידוע לנו מהאלף השני לפני הספירה, כפי שמתאר אולברייט, השם “כדרלעומר מלך עילם” מתאים לשמות עילמיים מורכבים שחלקם הראשון הוא כודור…, השם “אריוך מלך אלסר” מופיע בתעודות מארי כאריוקו, השם “תידעל מלך גויים” מופיע בתעודות אוגרית כטידאליאה, שם מלוכה חיתי, “אמרפל מלך שנער” נושא את שמו של שבט אמורי באיזור שבין בבל לעילם. גם שמות חמשת המלכים של סדום ובעלות בריתה בכיכר הירדן אופייניים לתקופה. (פנחס ארצי, עולם התנ”ך בראשית עמ’ 103.חיים תדמור אנצ”מ עילם). ראה עוד פירוט אצל רזניק, המציין גם כי ‘אלסר’ היא לארסה, (התנ”ך מן השטח עמ’ 78).

השם ‘אריוך’ המופיע בפרשה, מצוי באיזור רק באלף השני לפני הספירה, וכן השם תדעל ידוע ממקורות בני התקופה, בכתבי אוגרית מן האלף השני לפנה”ס מופיע הכתיב ‘תדעל’ כמו בתורה, ולא כמו בכתובות מאוחרות יותר ‘תדחילי’ (פרופ’ משה וידנפלד, עולם התנ”ך).

כשנבדוק את התעתיק ‘מלך עילם’, נגלה, שבכתובות האשוריות השם הוא ‘עילמתו’, משערים שהשם המקורי היה ‘עלום’ שפירושו עליון, גם כאן התורה אינה מייצגת את הכתיב המאוחר (האשורולוג פרופ’ חיים תדמור, אנצ”מ עילם).

אהרוני כותב על פרשת מלחמת ארבעת המלכים: “פרשה זו שייכת במקורה כנראה לראשית האלף השני לפני סה”נ, בסיפור זה נזכרים כמה וכמה שמות של מקומות… שכבר לא היו ידועים בתקופה הישראלית” (א”י בתקופת המקרא עמ’ 61).

לאחר המלחמה אברהם נותן מעשר למלכי צדק מלך שלם, “והוא כהן לאל עליון”, המנהג לתת מעשר למלך מוזכר בספרות הכנענית שלפני הכיבוש הישראלי (מנחם הרן, אנצ”מ מעשר 212). המלך נחשב ככהן בכנען לפני הכיבוש (יעקב ליוור, אנצ”מ מלך, 1085). כשאברהם מדבר עם מלך שלם הוא אומר “אל עליון קונה שמים וארץ”, גרינץ (יחודו וקדמותו של ס’ בראשית, עמ’ 88) מראה שנוסח זה היה מקובל בזמן אברהם. ואופנהיימר קובע שכינוי זה בשום אופן לא היה רווח אחרי המאה הטו’ לפנה”ס (אופנהיימר במאמרו “אל עליון קונה שמים וארץ” שנתון למקרא ולמזרח הקדום ב’ תשלז’ עמ’ 20-26, ובספרו הנבואה הקדומה בישראל עמ’ טו’).

ובכן, כל פרט בסיפור זה לא יכול להיכתב אחרי כיבוש הארץ, הוא כולו מתחילתו ועד סופו חייב להיות בן תקופת הברונזה.

ומה אומרים באוניברסיטת שייח מוניס? הם לא נותנים לעובדות לבלבל אותם, לא יתכן שהסיפור עתיק, הרי ישנה ‘אגדת היעדר האוריינות‘? ובכן, אומר נדב נאמן, בכלל יש בעיה בסיפור, הוא לא מתאים לסגנונה של אף אחת מהתעודות המוכרות במחקר, והכי גרוע: יש בו מה שנראה כמו עדכוני שמות מאוחרים, כמו: ‘עמק השדים הוא ים המלח’,[3] ‘חצצון תמר היא קדש’, כאילו הטקסט הוא קדום ומישהו מאוחר הסביר לקורא המאוחר על מה מדובר, זה מריח רמאות, בודאי הטקסט מאוחר, ומישהו עשה כאילו הוא קדום, כי הוא ידע שיחשדו בו בעתיד (מי אמר שלכותבי המקרא לא היה רוח הקודש?). אז מה כן הסיפור? אהה, זה פשוט מאד, אומר נדב נאמן, כתובת דריוש בבהיסטון, היתה כתובת שמאד התפרסמה, ובה מתוארות קואליציות מלכים, יכול להיות שעותקים ממנה התפרסמו בכל האימפריה הפרסית, וכך איזה סופר פרסי אנונימי החליט לפאר את אבי האומה, שהיה גיבור לפחות כמו דריוש שניצח כל מיני קואליציות! עכשיו זה לא סתם סיפור, יש גם ממצא מקושר, כתובת בהיסטון. (Abraham’s Victory over the Kings of the Four Quadrants in Light of Darius I’s Bisitun  Inscription, Nadav Na’aman, Journal of the Institute of Archaeology of Tel Aviv University Vol. 42, 2015, 72–88).

ומה עם החלק השני של הסיפור? הפיכת סדום, הוא סיפור שהיה ידוע בישראל מאז ומעולם, כמתואר בפרשת ניצבים:

גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה’ בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ:

עמוס אומר:

הָפַכְתִּי בָכֶם כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה וַתִּהְיוּ כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָה וְלֹא שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם ה’

וישעיהו אומר בפרק הראשון:

לוּלֵי ה’ צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ: שִׁמְעוּ דְבַר ה’ קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה:

הוא אפילו  לא צריך לספר ברמז מה קרה לסדום ועמורה, כולם מכירים את הסיפור.

גם בפרק ג הוא חוזר על הרמז:

הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ לֹא כִחֵדוּ אוֹי לְנַפְשָׁם כִּי גָמְלוּ לָהֶם רָעָה

ואף ירמיהו אומר:

וְהָיְתָה אֱדוֹם לְשַׁמָּה כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכּוֹתֶהָ: כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה וּשְׁכֵנֶיהָ אָמַר ה’ לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם:

צפניה אומר:

לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם ה’ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה מִמְשַׁק חָרוּל וּמִכְרֵה מֶלַח וּשְׁמָמָה עַד עוֹלָם שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם וְיֶתֶר גוי גּוֹיִי יִנְחָלוּם

יחזקאל אומר:

וַאֲחוֹתֵךְ הַגְּדוֹלָה שֹׁמְרוֹן הִיא וּבְנוֹתֶיהָ הַיּוֹשֶׁבֶת עַל שְׂמֹאולֵךְ וַאֲחוֹתֵךְ הַקְּטַנָּה מִמֵּךְ הַיּוֹשֶׁבֶת מִימִינֵךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ: וְלֹא בְדַרְכֵיהֶן הָלַכְתְּ וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן עשיתי עָשִׂית כִּמְעַט קָט וַתַּשְׁחִתִי מֵהֵן בְּכָל דְּרָכָיִךְ: חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק אִם עָשְׂתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ הִיא וּבְנוֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ:  הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה:

גם במגילת איכה נאמר:

וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם הַהֲפוּכָה כְמוֹ רָגַע וְלֹא חָלוּ בָהּ יָדָיִם:

נראה, שאפילו באוניברסיטת תל אביב, שקיבלו את האקסיומה הנוצרית על כך שהיהדות המקורית היא הנביאים, והתורה היא זיוף יהודי, לא יוכלו להכחיש שסיפור הפיכת סדום מושרש היטב בישראל הקדומה, ולא הומצא בהשראת כתובת בהיסטון וכדו’.

רשימת חמשת ערי הככר, סדום ועמורה אדמה וצבויים וצוער, מופיעה בכתבי אבלה באותו סדר בדיוק כמו בתורה, ולא עוד אלא שמוזכר גם השם ‘ברשע’ כמלך אדמה (לפי פענוחו של פרופ’ פרידמן, מובא בספר ‘אבלה’ עמ’ 7 ועמ’ 181).[4]

ובכן, האם זה סתם סיפור? האם היה אירוע כזה? ואם כן, מתי?

שרידי ערים עתיקות באיזור ים המלח, נמצאו כבר במאה ה19, באיזור באב אדרע נמצא בית קברות אדיר עם עשרות אלפי קברים, היו שזיהו שם את סדום ובנותיה. אלא שבאב אדרע נמצא בדרום ים המלח, ואילו סדום מתוארת בצפון ים המלח, כיכר הירדן – כולה משקה, מים מתוקים הרוו את המקום והפכוהו לנוה מדבר ענק.

הארכיאולוג פרופ’ סטיבן קולינס (Steven Collins) ניהל חפירה באיזור בית אל, בשנת 2002 פרצה האינתיפאדה השניה, והמשטרה הורתה לו לקפל את הציוד ולעזוב את האיזור. קולינס עמד על גב ההר והשקיף על פני ערי הכיכר, הוא נזכר שבאותה פוזה עמד אברהם אבינו לפני כמעט 4000 שנה, כאשר נפרד מלוט. ושוב מתוארת עמדה זו בתורה אחרי הפיכת סדום, אברהם עומד ומשקיף על ערי הכיכר ורואה את עשנן עולה השמיימה. אך כיצד ניתן לראות מגב ההר בישראל, את הערים שמדרום ללשון ים המלח? קולינס גמר בליבו למצוא את המקום האמיתי של סדום  ובנותיה, לפי המתואר בתנ”ך, במקום שפך הירדן.

המפה מתוך: מיקומה הגאוגרפי של כיכר הירדן המקראית. עמיחי סנה, יוסי יחיאלי המכון הגיאולוגי, ירושלים.

כאן הוא היה צריך את עזרתם של הירדנים הטובים, שלאחר הפעלת לחצים בינלאומיים, אישרו לקולינס לחפור בתל אל חמאם. תל אל חמאם היתה עיר גדולה מאד ומבוצרת, שמתאימה לתיאור של סדום כעיר עם שער (בראשית יט), העיר תפסה שטח של יותר  מ600 דונם.

העיר הזו נחרבה, היא מכוסה בשכבת אפר בעובי של מטר, אך לא היתה זו שריפה, ולא מעשה ידי אדם, היה זה פיצוץ. כיצד יודעים? משום שהפיצוץ  יצר טמפרטורה שעברה את ה8000 מעלות, חול הפך לזכוכית, שכבת זיגוג מכילה מרכיבים המעידים על עוצמת החום, ההדף, וגם המהירות שבה נעשה האירוע – הכל ארך שניות ספורות. שטח של 500 קמ”ר מצפון לים המלח, הפך לשממה למשך 600 שנים , כתוצאה מסחיפת האדמות החקלאיות וכיסוי בנשורת מלחים לוהטת שעלתה מים המלח. (הרחבה במאמר של קולינס).

השווה ספר דברים לעיל: גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה’ בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ:

אירוע כזה יכול להתרחש רק כתוצאה מפיצוץ גרעיני, או  מפגיעת מטאור. (קולינס טען שהפיכת סדום היתה ע”י מטאור, ולכן נאסר על הבורחים להסתכל לאחור, כי הבזק האור הופך את האדם לעיוור, וכך הוא לא יכול להמשיך לטפס על ההר, אשתו של לוט הסתכלה, התעוורה ונפלה, וכך כחלק מהמהפכה נעשתה גם היא נציב מלח). התיאור של הבוקר למחרת ההפיכה: ‘ וַיַשְקֵף, עַל -פְנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל-כָל-פְנֵי, אֶּרֶּץ הַכִּכָר; וַיַרְא, וְהִּנֵה עָלָה קִּיטֹר הָאָרֶּץ, כְקִּיטֹר, הַכִּבְשָן’, משקף זוית של עד ראיה, כך היה נראה האירוע מגב ההר למי שצפה בו.

מתי התרחש האירוע? לפי בדיקות פחמן 14, באיזור 1700 לפני הספירה, עם טווח טעות של חמשים שנה, כלומר הכי מוקדם 1750 לפני הספירה, הכי מאוחר 1650 לפני הספירה.

אם נתפוס את התאריך הכי מוקדם, הוא זהה לסגירת חלון ההזדמנויות של מלחמת ארבעת המלכים (קיטשן, לעיל),  1750 לפני הספירה. אם יציאת מצרים היתה ארבע מאות שנים אחרי ברית בין הבתרים, (אירוע שבעל סדר עולם מתארך להיותו של אברהם בן 70), אזי היא התרחשה ב1320 לפני הספירה, זה תואם לתיארוך המסורתי (לפי סדר עולם: מיציאת מצרים לבנין המקדש 480 שנה, בית ראשון 410, גלות 70, בית שני 420, סה”כ 1380 שנה, חורבן הבית ב70 לספירה = יציאת מצרים 1310 לפני הספירה).[5]

דומה שסיפור ארבעת המלכים והפיכת סדום, מוכיח בבירור את אותנטיות הסיפור על אברהם, אף סופר מאוחר לא יכל לדעת איך ומתי נהפכה סדום, וגם לא איך ומתי אפשרי היה שקואליצית מלכים תחריב את כל ערי עבר הירדן חורבן שעמד מאות שנים.

מול זה נציב את התיאוריה של גייגר, שהפרק של ארבעת המלכים נכתב ע”י הכהנים הצדוקים, ואת זה ‘הוכיח’ משום שמלכי צדק היה כהן ‘לאל עליון’, נוסח שכתוב גם על הכהנים החשמונאים (אברהם נותן לו מעשר, והמסר הוא: ‘תנו מעשרות לכהנים בירושלים’). מול ה’הוכחה’ הזו עומדת השאלה, הרי תרגום השבעים נעשה זמן רב קודם לכהנים האלו? קודם למרד החשמונאים בכלל? את זאת תירצו הפנאטים המאמינים בסיפורי הביקורת, בכך שהתרגום היוני עודכן כל אימת שעדכנו את הנוסח העברי… אמנם מגוחך לנסות להתייחס למין שיטת ‘מחקר’ שכזו, רק נציין שגם סיפור ברית בין הבתרים קשור בקשר טקסטואלי עם סיפור ארבעת המלכים, ראה כאן. את כל ההקבלות האלו יצרו בתוך ספר בראשית, לפי גייגר, ינאי המלך וחבריו… איזה אנכרוניזם, וכמובן שלחו מייל עדכון לספריה באלכסנדריה לעדכן את התרגום…

(האמת היא שמלחמת ארבעת המלכים היא סיפור מטרים לכיבוש, מסלול המלחמה של אברהם הוא מסלול הכיבוש של בני ישראל בעבר הירדן. כיוצא בדבר, פינקלשטיין ‘ביאר’ את סיפור ירידת אברהם למצרים, כהמצאה של כהנים אחרי החורבן, שמטרתה להניא את שארית הפליטה בארץ מלרדת לגולת מצרים, כי אולי פרעה יקח להם את האשה… מעניין שזה לא גרם לתוצאה הפוכה – מי שיגע באשה שלהם יקבל נגעים גדולים, והם יצאו ברכוש גדול. גם עיוור רואה שהירידה, הנגעים, והרכוש, הם סיפור מטרים ליציאת מצרים, ולא סיפור בן זמנם של דניאל ואסתר).

 

ארץ המוצא של אברהם 

ארץ המוצא של אברהם היא ‘ארם נהריים’, והעיר היא: ‘אור כשדים’.

גם הביטוי ‘נהריים’ וגם הביטוי ‘כשדים’ שניהם קדומים ושייכים אך ורק לתקופת הברונזה.

על נהריים, כתב כבר גרינץ כי השם הזה מצוי אך ורק בכתובות שבין המאה ה16 למאה ה12 (אנצ”מ, נהריים). וראו דברי קנוהל: [6]

על כשדים, כותב גרינץ: השם המקורי הוא ‘כשדו’ לא יאוחר מהמאה ה10 והלאה הפך השם ל’כלדו’ או ‘קרדו’, (יחודו  וקדמותו של ספר בראשית עמ’ 67).

למעשה, כל מה שידוע לנו על ארץ המוצא של אברהם בתקופת הברונזה, מתאים במדוייק למסופר על אברהם בתורה.

אביו של אברהם הוא תרח, וסביו הוא נחור, אחיו נקרא הרן, והנשים במשפחה הן: שרה ומילכה. כל השמות האלו מוכרים היטב מהכתובות בחרן ואור כשדים, שלשונן קרובה לעברית, (גרינץ אנצ”ע, נהריים). גם השמות ‘סרוג’ ו’פלג’ מאבותיו של אברהם, מצאו ביטוי בכתובות עתיקות (ז. ארליך במאמרו ‘חרן ואור כשדים’, פורסם גם במקור ראשון כו’ חשון תשסז’)

מקורה של משפחת אברהם היא מאור, ממנה יצאו לראשונה לחרן. ואכן יש בידינו ידיעות שבחציו הראשון של האלף השני לפנה”ס הדלדלה אור ושבטים ומשפחות היגרו ממנה (פרופ’ יהושע גוטמן, אנצ”מ אבות).

מלבד זאת מוזכרת בבראשית כד’ י’ “עיר נחור”, ואכן עיר זו מוזכרת פעמים רבות בתעודות מארי ובתעודות אשוריות (קאסוטו, אנצ”ע ערך אברהם). גם מלמט במאמרו ראשיתו של עם ישראל כותב כי מסעי האבות מארם נהריים לכנען הלוך ושוב מושתתים על רקע ריאלי, וכן הערים חרן ונחור המוזכרים בתורה כמוצא האבות, נזכרות תכופותו במארי שמוקדים של שבטים נודדים.

בשהותו בכנען, מתקבלת אצל אברהם ידיעה על הולדת מספר אחיינים, נחור אחיו נשא את פילגשו ‘ראומה’, ובניה: טבח, תחש, ומעכה. השמות האלו אינם סתם שמות, הם מוכרים לנו כשמות מרכזיים במספר תעודות שמתקופה זו, האלף השני לפני הספירה כדוגמת כתבי המארות ועוד.  – טבח מוזכר לראשונה בכתבי אל עמרנא, (אהרוני, הארכיאולוגיה של א”י בתקופת המקרא עמ’ 179. שמואל ליונשטם אנצ”מ כרך ב’ עמ’ 474, ראה שם בנוגע לגחם. נדב נאמן שם כרך ח’ עמ’ 521 , רן צדוק, עולם התנ”ך 146, מזר, כנען וישראל עמ’ 85).

אברהם לוקח אשה נוספת ושמה קטורה, בניה מנויים בבראשית (כה’ ח’) שבא דדן מדין עיפה ישבק ושוח, גם השמות האלו אינם סתם שמות. כולם זוהו בכתובות שבערב או בכתובות אשוריות (גרשון גליל, עולם התנ”ך בראשית 160. יעקב ליוור אנצ”מ ערך ישבק).

 

הטופוגרפיה של א”י בזמן אברהם

האבות נודדים וחונים בקרבת מקום לערים הגדולות, זו תופעה שידוע לנו שהיתה במציאות בתקופה זו, באמצע האלף השני לפנה”ס, אומר משה וידנפלד, לא רק עצם התופעה אלא גם האתרים המתוארים מתאימים בצורה מדוייקת למציאות, מכל הארץ האבות מסתובבים דוקא בישובי השפלה והעמקים, ואכן דוקא באותם ערים נמצאו שרידים מתקופה זו, כפי שמראה מיכאל אבי יונה (אנצ”מ ארכיאולוגיה). אברהם מתיישב לראשונה בבית אל (בראשית יב יח), ואהרוני מראה שבית אל התרחבה ונעשתה לעיר ראשית דוקא בזמן זה (הארכיאולוגיה של א”י בתקופת המקרא עמ’ 18). אברהם נוסע בארץ הנגב, וידוע לנו שבזמנו הנגב פרח באופן מיוחד. אברהם ויעקב הולכים בין בית אל ובין שכם, וכתבי המארות המצריים, בני התקופה, מתארים את הדרכים האלו כדרכים הראשיות בארץ באותו הזמן (קאסוטו, אברהם וארץ היעוד עמ’ 226), ומייטליס מסכם: “אי אפשר להתעלם מן ההתאמה בין תמונת המצב היישובי בהר המרכזי בתקופת הברונזה התיכונה לסיפורי האבות, המוכרים לכל אחד, התמונה הישובית בתורה היא השתקפות מדוייקת של תקופת הברונזה התיכונה” (לחפור את התנ”ך עמ’ 116).

גם קיטשן כותב: התיאור של ארץ כנען בבראשית תואם במדוייק את המצב הגיאוגרפי והמדיני המשתקף בכתבים מאיזור המאה היח’ לפנה”ס, ולא משום זמן אחר. (כאן).

עמיחי מזר כאן:

הממצא הארכיאולוגי בארץ מראה כי בתקופת הברונזה התיכונה משגשגות ערים בשדרת ההר המרכזית כמו שכם, ירושלים וחברון, התופסות מקום חשוב בסיפורי האבות. “אין בזה הוכחה לקיומם של אנשים בשם אברהם, יצחק ויעקב, שנדדו בין ערי כנען וירדו אחר כך למצרים ולכך שצאציהם אכן בנו את פיתום ורעמסס”, אומר מזר. “אבל לדעתי סיפורי המקרא על האבות והשהייה במצרים משקפים זיכרון היסטורי ארוך טווח המעוגן במציאות היישובית באזורנו באלף השני לפני הספירה”.

בבראשית כ’ מוזכרת ממלכת הפלשתים בגרר, חפירות ארכיאולוגיות בגרר הראו כי גרר היתה בעלת חשיבות בתקופת האבות, אבל לא בתקופה שלאחריה. כלומר התורה מתארת כאן מצב קדום שכבר בשלהי האלף השני לפנה”ס לא היה קיים. (וידנפלד, עולם התנ”ך בראשית 132).

חוק ומשפט בימי אברהם

אברהם נלחם יחד עם ‘חניכיו’ ועם ‘בעלי ברית אברם’, (בראשית יד יג), חוקר הלשון פרופ’ חיים כהן כותב שהמונח ‘חניכיו’ הוא יחודי בתנ”ך, ומוכר לנו רק מתעודות מהמאה הטו’ לפני הספירה, גם בנימין מזר כותב שמונח זה היה נוהג בכנען לפני הכיבוש הישראלי (ב”מ, ס’ קלוזנר). גם בנוגע למונח ‘בעלי ברית אברם’, כותב פרופ’ משה וידנפלד כי המדובר במונח משפטי הידוע לנו מן הספרות המסופטוטמית של האלף השני לפנה”ס, לאחר מכן מונח זה השתנה (עולם התנ”ך בראשית 105).

היחס המשפטי בין אברהם לעבדו דמשק אליעזר, האמור לירש אותו, נעוץ בחוקים הקדומים שידוע לנו שנהגו באותו זמן. (קאסוטו בראשית עמ’ 204, י.י. רבינוביץ תרביץ כב’, גרינץ עמ’ 58). אברהם משביע את עבדו באלהי השמים ואלהי הארץ, וגרינץ מקביל זאת לטקסט חתי המזכיר כי החבירו קוראים לאלהי השמים ואלהי הארץ (עמ’ 62). אברהם משביע את אליעזר “שים נא ידך תחת ירכי”, ומשה שזר מראה כי צורת שבועה כזו נמצאת בכתבי היתדות (משה שזר, מפרדס התנ”ך עמ’ 129).

כשהתורה מנסחת את הברית בין אברהם ובין ה’, ואת הבטחת הארץ, היא מנסחת זאת בצורה שהיה מקובל לנסח ברית בימי אברהם. הבטחת הארץ שבבראשית יג’ מקבילה לדפוס המקובל של הענקת אחוזות מאת המלך לעבד, כפי שמראה וידנפלד (עולם התנ”ך בראשית יב).

בדיוק כך גם הנוסח של ברית בין הבתרים, כל הצורה בה נערכה הברית ונוסחה, עשויה בהתאם לבריתות שהיו מקובלות בין מלכים ושליטים, ברור שלפנינו שיקוף של המנהג שקודם למאה הטו’ לפנה”ס (ב. אופנהיימר, הערות לפרשת ברית בין הבתרים, הצבי ישראל, אסופת מחקרים במקרא לזכרם של ישראל וצבי ברוידא, ת”א תשלו’ עמ’ 15-21. א. מלמט ‘לטקס כריתות ברית במארי ובמקרא’ על הפרק 1998 גליון 15).

אברהם יורד למצרים, ואבימלך מסתבך עם שרה, לדברי אבימלך מכשול באשה נשואה היא “חטאה גדולה” (בראשית כ ט), ובתעודה מאוגרית מאמצע האלף השני לפנה”ס אנו מוצאים ביטוי זה עצמו בקשר לאשת איש “חטאה חטא גדול” (משה וידנפלד, עולם התנ”ך בראשית 133, גרינץ בראשית 75). אחרי שאבימלך קרב לשרה, הוא מפצה את אברהם פיצוי כספי, כפי שמעיר וידנפלד שם, מעשה זה תואם לחוק שאנו מכירים מתקופות אלו, הנמצא עם אשת איש, אפילו אם לא נגע בה, נותן פיצוי לבעלה. בעקבות המאורע, אברהם כורת ברית עם אבימלך, בנוסח של “אם תשקור לי ולניני ולנכדי” (בראשית כא כג), נוסח זה ידוע לנו מחוזים עתיקים. גם הצגת הכבשים וכל פרטי טקס הברית, כולל נוכחות שר הצבא והמשפטים שנאמרו סביב הטקס, תואמים לסדרי הבריתות שנהגו באותו זמן (וידנפלד שם עמ’ 90).

הסכסוך ולאחריו הברית שבין יצחק לאבימלך, בבראשית כא’, לפי ד”ר משולם מרגליות, במאמרו “הפרק על יצחק בספר בראשית“, מתארים מצב משפטי מסובך שאנו למדים עליו מתעודות נוזו, שם שולט הרעיון שקשרי נישואין נעשים הדוקים יותר כאשר לאשה יש גם מעמד של אחות, כל הפרטים והנוסחאות שבפרשה, מתבארים ע”פ נוסחאות ברית פורמליות שהיו מקובלות באלף השני לפנה”ס בארצות מוצאו של אברהם.

לפי התעודות ממספוטומיה מימי אברהם, כאשר אשה אינה יולדת, היא נותנת את שפחתה לבעלה כדי להיבנות ממנה. במקרה שהשפחה מתגאה על גבירתה, מותר להורידה בחזרה למעמד של עבדות. אחרי שהשפחה יולדת, רשאית הגבירה לשלח אותה (משה וידנפלד עולם התנ”ך בראשית עמ’ 91). כך בדיוק נהגה שרה אשת אברהם בשפחתה הגר (בראשית טז’ – כא’). ואמירתה ‘כי לא יירש בן האמה עם בני’ מתאימה לחוק שאם האדון מכיר בבן האמה הוא יורש עם הבן, ואם מגרשו אינו יורש (גרינץ עמ’ 54, שמואל ליונשטם, אנצ”מ ע’ ירושה).

כל תיאור הקנין של אברהם את מערת המכפלה מאת בני חת, מקביל באופן ברור לצורת הקניה המתוארת לנו, חוזי המכר החתיים מציינים את כל העץ אשר בנחלה, כל אופן המשא ומתן לפרטיו מתברר לפי חוקי החתים שנהגו באותה תקופה, כפי שהראה להמן, הצורה בה מעלה עפרון את הצעת המחיר, שקילת הכסף. תיאור הנכס ואופן העמדת העדים, כולל הביטויים המדוייקים “בכסף מלא” “עובר לסוחר” “עם הארץ”, הסכמת מנהיגי המקום לקניה, הכל בתואם למשפט שהיה מקובל באלף השני לפנה”ס. ליונשטם כותב כי דעתו של להמן התקבלה על רוב החוקרים, ולהמן מסכם: “בראשית כג’ חדור ידע מעמיק של הבחנות דקות ומסובכות בחוקים ובמנהגים חיתיים התואמים כראוי את תקופתו של אברהם”. (וידנפלד, עולם התנ”ך בראשית 147. ד”ר להמן מסות ומסעות 1982, יושס”ב עמ’ 60. ההסטוריה של עם ישראל בעריכת בנימין מזר עמ’ 81, תולדות ע”י בימי קדם עמ’ 41 מ. כוגן, לא לבדד ישכון, מתוך “עם ועולם” בהוצ’ משרד החינוך 2000).

ומה לדעתכם עושים עם כל זה בשייח מוניס? הם מסודרים לחלוטין, פינקלשטיין כתב ספר שלם העוסק באיחור התורה, בהתאם לאגדת היעדר האוריינות ואגדות דומות, אבל הוא לא מתעלם מטיעונים, חלילה, הוא  מתייחס אליהם במפורש פעם אחת בספר, ופותר את הבעיה בקלות:

“באשר לכתבי נוזי מחקרים מאוחרים יותר הוכיחו כי לא ניתן  להגביל את המחקרים החברתיים והמשפטים המגלים דמיון לסיפורי המקרא לתקופה אחת ויחידה שכן הם היו שכיחים במזרח הקדום כל משך האלף השני והראשון לפסה”נ”, (ראשית ישראל, עמ’ 314).

ובכן, האדון וון סטרס אכן ניסה להראות שהיו דברים בחוקי נוזי, שלמרות שהם כתובים מימיו של אברהם אבינו, נהגו גם בזמן גלות בבל. זו אכן אפשרות, אין לצאת מהנחה כי עלינו ‘להגביל את המחקרים לתקופה אחת ויחידה’, בהחלט, ייתכן שחוק מסויים נהג גם אלף חמש מאות שנים. אבל האם זה מסביר את כל הדברים שאנו יודעים שנהגו רק בתקופה המוקדמת?

אבל אפילו אם היה פינקלשטיין צודק, וניתן היה בבבל ללמוד הכל על תקופתו של אברהם אבינו, הרי בעצם טמונה כאן ההנחה שהבבליים שימרו במסורת או בטקסטים את המציאות בתקופת הברונזה (שכן בתקופת הברונזה ודאי שנהגו כל החוקים והמנהגים האלו), ובנוסף יש להניח שהיהודים בגלות בבל למדו את המסורת הזו, אימצו אותה, והחילו אותה על אבותיהם אלף שנים קודם לכן, ואילו בבבל נשכחה המסורת הזו. ועל זה נאמר ‘אפוכי מטרתא למה לי’? המסורת הזו עתיקה וראשיתה בתקופת הברונזה, זו עובדה, לפנינו היא מופיעה בטקסטים העבריים שטוענים ששימרו אותה מתקופת הברונזה, גם זו עובדה. מדוע להניח מין מסלול מפותל, המספר שאצל העברים חל נתק, הבבלים שמרו את המסורת, העברים העתיקו, ואז הבבלים שכחו? מדוע שהעברים ייצרו את סיפורי הראשית שלהם מתוך המיתוס הבבלי האלילי? זו התפתלות חסרת כל הגיון, למעשה היא גם בלתי אפשרית, כמו שהראינו, מדובר בדברים שהיו רק בתקופת הברונזה ולא בתקופת הברזל. אבל גם על אותם פרטים מנוזו שטוען וון סטרס כי מצא להם רגליים מאוחרות  – אין שום עדיפות מחקרית או סבירות היסטורית לטעון שהם הגיעו מבבל בתקופה הפרסית לישראל.

אוצר שמות

אוצר השמות של האבות, בני משפחותיהם, והאנשים שבאו עמם במגע, מתגלה כמתאים לאוצר השמות של ראשית האלף השני לפני הספירה, גרינץ (עמ’ 30 ועמ’ 67) ומלמט האריכו להראות זאת, מלמט אומר: “יש מדה רבה של וודאות בסברה ששמותיהם הפרטיים של האבות ושל בני משפחותיהם אכן לקוחים מרובד אונומאסטי קדום והם שייכים לאוצר השמות הטיפוסיים לשליש הראשון והשני של האלף השני לפני הספירה.. הרוב המכריע של השמות מן הטיפוס המצוי בסיפורי האבות אינם מקובלים באלף הראשון לפני הספירה” (אברהם מלמט, ראשיתו של עם ישראל, קתדרה 18 1981).

יעקב הרדי, בעבודתו ‘מסע בעקבות ראשית ישראל’, כותב:

“בארכיון של מארי, בארמון המלך נמצא ארכיון של כ- 25,000 לוחות בכתב היתדות האקאדי רובם מהשנים 1800-1750 לפנה”ס. כ- 3,000 מהם היו מכתבים למלך או התכתבויות בין אצילי הממלכה, ביניהם גם נשים. היתר הי ו רשומות אדמיניסטרטיביות, כלכליות או משפטיות הקשורות ברובן  להתנהלות הארמון והממלכה. הלוחות כתובים באקאדית פורמאלית שהיתה השפה הבינלאומית אז. אך ניתן להקיש משמות אנשים ועוד סימנים שהשפה המדוברת היתה שמית שמית צפון מערבית כלומר, ניב אמורי. מצויים שמות רבים המופיעים בסיפורי האבות, דוגמת יעקב עם תוספות שונות, אברם, ישמעאל, לבן, לאה. קיימים גם מונחים שמיים  המצויים בסיפורי התורה, והערים חראן ונחור מוזכרות בכתבים כמוקדים של שבטים נודדים.

במארי עצמה ניתן לאבחן שבטי נוודים בשלבים שונים של התישבות באיזור העיר, וללמוד על החיים בצוותא ועל חיכוכים עם תושבי העיר. הם מזכירים ממשקים דומים של האבות עם ערים שבקירבתן התגוררו בכנען. בלוחות נמצאו מונחים רבים המשותפים לאילו המופיעים בסיפרי התורה דוגמת המונח אומאמום = אומה/עם המתייחס להתארגנות שבטית, נשיא במובן של ראש שבט, גויים, בית אב ועוד…

חפירות אבלה: המשלחת חשפה שרידים של חדר בארמון, אשר הוערך כי נבנה בסביבות 2300 לפנה”ס. בין הריסות החדר מצאו החוקרים כ- 20,000 לוחות של כתבי יתדות אשר נשתמרו היטב מתחת לאדמה. הכתבים מאופיינים בניב שמי, הקרוי כיום אבלאית , ודומה לכתב השומרי . התקופה מוקדמת יותר מזו שמיוחסת לאברהם אך כבר שם התגלו השמות אב-ר –אום )=אברם/אברהם(, איס-ר-איל)-ום( )=ישראל(, א-ס -או )=עשו(, איש-מ -איל) -ום( )=ישמעאל (,ש-או-ל)-ום(, ד-או-ד)-ום(, מי-כ-איל. ייתכן וגם השמות עם הסיומת “י-ה/י-ה-ו” מופיעים בארכיון, כגון: מי-כ-יה, עב -דו-יה )=עובדיה(, פ-טר-יה )פטר=שמר=שמריה(, שו- מ-יהו)=שמי-יהו(. משפורסמו גילויים ראשונים המרמזים על זיקה לתנ”ך, אסרו השילטונות הסורים על ראש המשלחת ג’ובאני פאטינאטו, להכנס לסוריה. הוא הוחלף בחוקר קונפורמי יותר ומאז הדו”חות הארכיאולוגים אינם מאזכרים דברים כאלו,

בהקשר זה ראוי להביא את חוות דעתו של האגיפטולוג הבריטי הנודע קנט קיטצ’ן ( Kenneth A. Kitchen ) . הוא טוען שחלק משמות תקופת האבות המתחילים באות י’ דוגמת יצחק, יעקב, יוסף, ישמעאל, משוייכים במשפחת השפות השמיות לאמורית מסוג “Amorite imperfective” , שנמצאו כבר בכתובות מסוף האלף השלישי לפנה”ס באבלה. הם הפכו לשכיחים מאוד בברונזה התיכונה, במאות הראשונות של האלף השני לפנה”ס. כ- 8% מסך כל 6,000 השמות שנימצאו בחפירות. גם בברונזה המאוחרת, מהמאה ה- 14 לפנה”ס, נמצאו שמות כאילו, באוגרית ובאל עמארנה. אך שכיחותם ירדה ל- 3% בלבד. בהמשך ירדה השכיחות עוד יותר. לפי קיטצ’ן הסבירות לפיכך שהאבות חיו בראשית האלף השני לפנה”ס גבוהה יותר. בנוסף, מביא קיטצ’ן שמות שונים של האל: אלוהים, יהוה, אל, וגם אל עליון, ולפעמים כשם האל של אחד האבות דוגמת אלוהי אברהם, אלוהי יצחק או פחד יצחק, אלוהי ישראל. הוא טוען שתופעה זו אופיינית למסורות אשוריות מהמאה ה- 19 לפנה”ס ונמצאה על לוחות טין מאותה תקופה שנחפרו בקפדוקיה”.

אגב, לגבי אבלה, אומר יובל נאמן:

“עוד מחקר שנאמן עוקב אחריו הוא בתחום מקורו של עם ישראל. על ספריה ענקית בכנענית שנמצאה בעיר אבלה (EBLA) שבסוריה החוקרים האיטלקיים שחפרו שם לפני 20 שנה גילו עיר מהתקופה של 3,000 עד 2,000 לפני הספירה. כאשר אחד החוקרים התחיל לכתוב על הקשרים שיש לגילוי עם התנ”ך הוא גורש מסוריה וחברו מעדיף שלא להזכיר עוד קשרים אלה. בכל אופן בחומר שנמצא מתואר מלך בשם ‘עבר’ שחי בשנת 2,400 לפני הספירה, כלומר כחצי אלף לפני אברהם אבינו. “בימי עבר אבלה הייתה בשיא שלה והיו לו הרבה ואסלים – ביניהם מלך יבוסי בירושלים.
מצאתי סימנים שאני מפרש כמעידים על כך שגם הוא כמו אחנתון שמלך במצרים אלף שנה אחריו, גם הוא ניסה להנהיג מונותאיזם וגם הוא לא הצליח בכך והרעיון נעלם דור אחד אחריו, “אבל אם נשארת שארית פליטה קטנה שממשיכה באותה אמונה איך תקרא להם, לנאמניו של עבר? עברים, כמובן. קודם כל זה מסביר למה אברם העברי נקרא עברי. ומסביר מדוע “ההבטחה” מדברת על נהר פרת כאשר המדובר נאומה היושבת בכנען, אם לא רק שאברהם בא משם, אלא שהוא נושא זכרון של אימפריה שעבר אכן שלט בה. זה מסביר הרבה דברים”.

על סיפורי האבות ככלל, ישנו המון חומר היסטורי וארכיאולוגי, ובמקומו הבאנו מקורות רבים לכך, נצטט כאן שתי הכללות לדוגמא:

“התעודות הקדומות שנתגלו בזמן האחרון במסופטומיה איפשרו לנו להכיר את החברה המיסופטומית שבמחציתו הראשונה של האלף השני לפסה”נ את מנהגיה ואת תנאי חייה והנה הרקע של ספורי האבות בספר בראשית הריהו ממש אותו הרקע המופיע לנגד עינינו באותן התעודות.. בכלל כל הרקע התרבותי החברתי האתנוגרפי ולשוני של ספורי ספר בראשית על אברהם מתאים למה שמגלים לנו הטכסטים של המזרח הקדמון השייכים למחציתו הראשונה של האלף השני לפסה”נ. וכמובן לא היה אפשר לבני ישראל בתקופה מאוחרת ליצור יצירות ספרותיות מתאימות במדה שכזו למצב הדורות הקדומים שבודאי לא היה ידוע להם. ומזה יש להסיק על קדמותם של הספורים ועל ערכו ההיסטורי של עיקר תכנם”. (קאסוטו בראשית עמ’ 204).

“העובדות שצויינו כאן מחיבות שתי מסקנות שנודעת להן חשיבות בשטח רחב הרבה משל שאלת סיפורי האבות בלבד, ראשית אין זה מתקבל על הדעת כי הסיפורים הנדונים הומצאו יש מאין, וזאת לא רק משום שהפרטים אמיתיים הם, אלא ביחוד משום שהמספרים עצמם לא ידעו בכל מקרה את משמעותם של כל הפרטים שספרו, שילוב מכוון של ארכאיזמים בתוך הסיפור מחייב הכרה של העבר. במקרה שלפנינו אבדו החוליות המקשרות הדרושות לכך. שנית מסתבר שהמספרים שרשמו ידיעות שמשמעותן הראשונית אבדה, לא היו באים לעשות זאת אלמלא קדשה המסורת את אותן הידיעות, ברור שתוכנן העיקרי לבש אופי רוחני זמן רב קודם שנרשמו”, (א”א ספייזר, ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת האבות, כרך 7 עמ’ 81).

ולסיכום, כל פרט מחייו של אברהם אבינו, שמתוארים בתורה באריכות ובפירוט, תואם למה שידוע לנו על תקופת הברונזה, החומר מתאר חיים של אדם שבמציאות שחי במחצית הראשונה של האלף השני לפני הספירה. ורק מאמינים פנאטים באגדות שונות, מתעקשים  להכחיש את העובדות באפולוגטיקה של ‘ביקורת’.

מצורף גם שיעור של הרב שרקי על הנושא:

 

הערות:

[1] ישנן קבוצות אוכלוסיה שהיו מבודדות בנישות היסטוריות, כמו למשל תושבי אוסטרליה, לא היה להם במי להיטמע, הם קיימים שם מאז הגיעו אבות אבותיהם לאוסטרליה. כך גם אזור סין, המאוכלס מאז יש לנו ידיעות על האדם שם, באותה קבוצת אוכלוסין. אך מה שהופך את הקבוצה הזו לעם, היא ההתלכדות סביב משנתו התרבותית של קונפוציוס, בערך במאה ה6 לפני הספירה.

להתייחס לסינים ככלל כמו ‘עם ששרד’, הוא כמו שנתייחס לכל תושבי המזרח התיכון כמו ‘עם ששרד’, עובדה שהיו כאן אנשים לפני 4000 שנה, וגם היום. באופן כללי רוב האזורים בעולם נשארו מיושבים עם רצף אוכלוסיה במדה מסויימת. (גם באירופה נשארו הגאלים, ההונים, הנורדים, וכו’ אלא שהם קבלו על עצמם את הדת הנוצרית).

אנחנו מבחינים בין אברהם, לבין שאר תושבי ארץ כנען באותו זמן, ובינו לבין הארמים, הסורים, הכשדים, וכו’ משום שהוא התייחד בתור אביה של אומה, שהולכת בדרכו, ממשיכה את ברית המילה, את האמונה היחודית שלו. ולכן היהודים הם תופעה תרבותית נפרדת משאר תושבי המזרח התיכון בעבר ובהווה.

וכך גם הסינים, הרציפות התרבותית מתחילה מקונפוציוס. למרות שגם קודם לכן היו מלכים ושושלות ששלטו בסין, שכן המשותף לסינים בני ימינו ולאותם מלכים הוא רק הכורח הטבעי, שהתושבים שאיכלסו את איזור סין, לא הוכחדו, ולכן הם עדיין שם.

[2] הדים לאברהם אבינו, יש גם במסורת ההודית.

בתורה מסופר כי אברהם שלח את בני הפילגשים קדמה אל ארץ קדם, ונתן להם מתנות. חז”ל מבארים כי ‘מתנות’ הכוונה שלימד אותם שמות טומאה, נראה שכוונתם היא שלא נתן להם רק מתנות פיזיות, אלא גם השאיר אצלם ממורשתו על היכולת ליצור קשר רוחני, בעינינו כל מעשה כזה מוגדר כטומאה, אף שאוב וידעוני וכו’ אינם עבודה זרה אלא רק אסורים לנו על פי התורה.

הדמויות הראשונות במיתוס ההודי, הם ברהמה וסרווסטי, יתכן מאד שזה שיבוש של אברהם ושרה, ויש דמיון גם בעוד פרטים שסופרו על ברהמה, ראה לע”ע בהערות למאמרו של בצלאל בר כוכבא ‘מגאסתנס, על הפיסיקה של היוונים, הברהמינים, וההודים’, תרביץ כרך ע, טבת אדר תשס”א (הנושא הוא קלמנס מאלכסנדריה, המצטט את מגאסתנס, בן המאה ה4 לפנה”ס, שמשווה בין ההשקפות היהודיות לבין אלו ההודיות). אפילו המסורת על אברהם שלאוהלו היו ארבעה פתחים, מקבילה למסורת על ברהמה שהיו לו ארבעה פתחים. בכלל הפילוסופיה הברהמינית מכילה בסיס מאד מופשט ואחדותי בתפיסת היקום, למרות שהיא שולבה באלילות הודית. והודו היתה ועודנה המקור לפעילות רוחנית מתוך תפיסה אחדותית של היקום והנפש. ייתכן כי היכולת הזו היא ה’שם’ שקיבלו ההודים ב’מתנה’ מאב המון גויים.

מסורת כנענית מספרת על אחד האלים (ומן הצד השני הוא מתואר גם כאדם) שהקריב את בנו היחיד לשמים, מל את עצמו, ואת כל בני בריתו (אנצ”מ ערך פילון מגבל). ייתכן שזה הד למאורעות שהתרחשו עם אברהם בארץ כנען. וראה שם כי פילון מגבל סיפר גם על כך שבבית אל היו אבנים “עם נשמה” – מה שמקביל לאגדה על האבנים שהתחברו זה לזה מתוך רצון להתקרב ליעקב (חולין צא:).

[3] ה’עדכון’ הזה מוכיח את קדמות הטקסט ואת זמנו לתקופת הברונזה.

ד”ר עמוס פרומקין חוקר את הר סדום מן ההיבט הגיאומורפולוגי, לטענתו מפלס ים המלח עולה ויורד חליפות מדי תקופות שונות. סימנים לכך ישנם מחלקי צומח שונים שנתקעים במקומות שונים בחלקי הים ואגנו, ע”פ בדיקות פחמן 14. כאשר המפלס יורד האגן הדרומי מתייבש כליל או רדוד למחצה. בראשית המאה ה19 למשל היה ניתן לחצות את הים ברגל או ע”י גמלים. ואלו בתחלת המאה ה20 היה המפלס גבוה בכעשרים מטרים מאשר בימינו. ולגבי האלף השני לפנה”ס: מסקנת החוקרים שעסקו בתחום זה היא שבחציו הראשון היה המפלס בערך כבימינו – למטה מ400 מטרים מתחת לפנה”י, החל משנת 1500 לפנה”ס עלה המפלס והיה גבוה מיוחד (375-380 מתחת לפנה”י), בין 1000 ל1200 ירד שוב המפלס ושמר על מפלס נמוך עד סוף האלף הראשון. ועל זאת מעידה גם הארכיאולוגיה: מצודה ומעגן לסירות מהתקופה הישראלית ב’ וג’ ומימי בית שני שנחשפו בחופי ים המלח רק בימינו עם ירידת המפלס.

בבראשית יד אנו מוצאים את “עמק השדים” כשבזמן כתיבת התורה נוסף “הוא ים המלח”. בתקופת האבות (חציו הראשון של האלף השני) היה כאן עמק יבש, ובתקופת משה (ראשית חציו השני של האלף השני) היה כאן ים. ניתוח פרטים בגבולות אחדים במפת השבטים ביהושע מלמד גם הוא על מפלס גבוה (המצב השלישי בין 1200 ל1500 שנזכר לעיל). על כ”ז ראה במאמרו של י, אליצור בתוך ‘הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא”. כאן מאמרו של פרומקין, וראה גם מאמר זה.

[4] בתורה ברשע מוזכר כמלך של עיר אחרת, אבל כתבי אבלה קודמים לימי אברהם אבינו, ואפשר שהמלך שבתורה הוא צאצא של אותו ‘ברשע’ קדום שהיה באיזור. מלך אדמה שבתורה הוא ‘שנאב מלך אדמה’ וזה מופיע בלוח תגלת פלאסר (שמואל ייבין, ההיסטוריה של עם ישראל ח”ב).

[5] זה אתר הפרוייקט של תל אל חמאם. אמנם, חלק מהחוקרים השמרנים לא הסכימו לקבל את הזיהוי, שכן לפי הספירה המקובלת, המאריכה את התקופה הפרסית, יש להקדים את יציאת מצרים מ1320.

[6] אמנם ארם לדבריו מופיעה רק החל מהמאה ה13, ולכן השם אינו בן זמן אברהם אלא שם מאוחר שמלמד את המקום לבני הזמן של ארם (הוא מדבר על המאה ה7 – כאשר ארם לא היתה כבר עצמאית, אבל הוא סומך על כך שהיא ‘עדיין הייתה בזכרון של השומעים’. אבל כשמספרים על ימי אברהם, אין לזה טעם). גם לדבריו, הרי התורה ניתנה במאה ה13, ויתכן שמשה הוסיף זאת. אבל באמת שאין שום הוכחה שהשם ארם נוצר רק במאה ה13, ויתכן בהחלט שהיה קיים גם קודם לכן, אלא שכממלכה עצמאית ומפורסמת מוזכרת רק מהמאה ה13. כמו שהשם ‘ישראל’ היה שמו של שבט הרבה לפני שנוסדה ממלכת ישראל, וכך הלאה.

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
14 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
י .
3 months ago

עד היום נקרא האיזור ‘בית נהרין’

HJHTK
HJHTK
8 months ago

(הערת אגב: מהמעט שקראתי אצל יהושע בראנד ספק אם ניתן להחשיבו כמקור בר סמכא)

HJHTK
HJHTK
8 months ago

תודה רבה
הקישור למאמר ‘הפרק על יצחק’ וכו’ טעון תיקון

יורם
יורם
8 months ago

מאמר מצוין. רק תיקון קטן:
בראשית פרק כ פסוק ד
וַאֲבִימֶ֕לֶךְ לֹ֥א קָרַ֖ב אֵלֶ֑יהָ וַיֹּאמַ֕ר אֲדֹנָ֕י הֲג֥וֹי גַּם־צַדִּ֖יק תַּהֲרֹֽג: 
זאת בניגוד לאמור בכתבה לעיל.

יורם
יורם
8 months ago

אני מתכוון לסיפור שמובא בכתבה:
אברהם יורד למצרים, ואבימלך מסתבך עם שרה, לדברי אבימלך מכשול באשה נשואה היא “חטאה גדולה” (בראשית כ ט), ובתעודה מאוגרית מאמצע האלף השני לפנה”ס אנו מוצאים ביטוי זה עצמו בקשר לאשת איש “חטאה חטא גדול” (משה וידנפלד, עולם התנ”ך בראשית 133, גרינץ בראשית 75). אחרי שאבימלך קרב לשרה….”

כעת אני גם רואה שבטעות נכתב בכתבה מצרים במקום גרר או אבימלך במקום פרעה…
בקיצור מישהו מצוות האתר קצת התבלבל 

יורם
יורם
7 months ago

הרב צוות האתר – תעשה טובה ותקדיש עוד שנייה וחצי בשביל לקרוא את התגובות בריכוז.
העתקתי לעיל קטע מהמאמר שבו כתבתם שאבימלך קרב לשרה. ובתורה כתוב להיפך, זה הכל. וסליחה שאני מטריד על קלות כחמורות, שאי אתה יודע שכרן של מצוות.
(אם כוונתכם כשכתבתם ‘קרב’ לקרבה מסוג אחר מזו שכתובה בתורה, זה יכול להיות בסדר אבל זה דורש מילה או שתיים נוספות. תאר לך שאני אגיד שכתוב בתורה ‘לא לזכור את יציאת מצרים’, ואין להקשות ממה שכתוב בתורה להיפך, כי כוונתי לסוג אחר של זכירה או של יציאה או של מצרים. הרי כל השומע יצחק לי)

ישעיהו
ישעיהו
8 months ago

מעניין שכ”כ הרבה שמות ממשפחת אברהם שרדו והתגלו לנו, זה מדגם מייצג או שאברהם קרא דוקא בשמות הנפוצים?

אביגייל
אביגייל
8 months ago

אם זה סיפור אמיתי איך יכול להיות שפרעה לקח את שרה בגיל 90??

14
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x