לחץ לגירסת הדפסה

הכחשת הסיפור הלאומי הישראלי, חייבת תמיד להישען על סיפור. אתה לא יכול למחוק סיפור, בלי  לספר סיפור אחר שיבא במקומו. הסיפור החדש צריך לבא על איזה רקע שנראה מחקרי, כדי שיקבל עדיפות.

במאה ה19 פרץ לתודעה הסיפור הולהויזני, על יהדות הבית השני שהיתה עדה מנוונת מפולפלת וערמומית, והיא זו שהצליחה לשבש את כל תולדות ישראל (ראה למשל כאן, ובהרחבה בכל הסדרה).

הרקע המדעי לסיפור היה הידע של המאה ה19. ולהויזן האמין במיתוס היווני, שהאל קדמוס המציא את הכתב, ולכן הסיק בפשטות 'מחקרית' שהכתב לא היה קיים בימי משה רבינו וממילא לא יתכן שנתן את התורה. מקצוע הארכיאולוגיה לא היה קיים, היו ידועות מעט כתובות מן האלף הראשון לפני הספירה, ותו לא. ולכן, כאשר הידע ההיסטורי החיצוני מתחיל באיזור התקופה ההלניסטית, ובתקופה הזו באים היהודים עם סדרת כתבים, שלדבריהם התחילה להיכתב 1500 שנים קודם לכן, ובעצם רובה נכתב כבר במאה ה13 או ה14 לפני הספירה, מדוע שנאמין?

למן המאה השביעית אנו מכירים את האימפריה האשורית, עם סדרי המנהל, עם המיתוסים הגדולים, עם החוקים המפורסמים, ומהם לקחו היהודים קצת חומר, ערבבו, שכתבו, וכתבו את התנ"ך.

מה עשו היהודים קודם לכן? גונקל מתאר:

“המספרים הקדומים לא היו מסוגלים ליצור יצירות אמנות מקיפות יותר, ובה במדה לא יכלו לצפות מקהל המאזינים שלהם להקשיב ללא לאות לסיפורים במשך  ימים ושבועות, בימי קדם הסתפקו ביצירות קצרות ביותר שאורכן לא עלה על רבע שעה, עם סיום הסיפור יכולת הקליטה של המאזין מוצתה, לכל היותר ביקש לשמוע שנית… יכולת הקליטה המצומצמת של המאזינים הביאה לכך שהסיפורים עוצבו באופן בהיר ונח להבנה”.[1]

וכן:

“היעדרה של חשיבה הגיונית. מן הלשון נעדרים מושגים מופשטים… הישראלי  אינו מוכשר לחשיבה פילוסופית כוללת”, (סה”מ).

אמנם, מהר מאד התברר שהסיפור הזה אין לו על מה שיסמוך, עוד בשלהי המאה ה19 ובעיקר במאה ה20, נודע שהיוונים אמנם קבלו את הכתב מאד מאוחר, אבל בכל האימפריות הקדומות במזרח היה כתב, מאות שנים לפני מתן תורה, עמוק בתוך תקופת הברונזה, היו ספריות ענק עם מאות אלפי פריטים, באבלה, במסופוטמיה, באוגרית, ועוד. היתה ספרות חוקים, היתה ספרות מיתולוגית שתיארה את הבריאה והמבול, היו משלי מוסר וחזיונות.

התורה בעצם משקפת לנו את אותו מצב, היא מתארת צורת חיים משלהי תקופת הברונזה, היא מתארת את בני ישראל הקדומים העולים ממסופוטמיה, שראשית המסורת שלהם היא סיפור בריאה ומבול, חוקים, סיפורי האבות, נבואות, וכו'. סיפור שכיום אנו יודעים שהוא נכון, ולישראלי במאה ה7 או ה5 לא היתה דרך לדעת עליו כלום, שלא מתוך ארכיאולוגיה – או מסורת.

כל החידוש בטענה הישראלית, הוא שאצלינו נשמר הרצף. וזה אכן נכון היסטורית, כל העמים הקדומים נטמעו, וישראל לא נטמע, הוא המשך ישיר של אותה ישות שהזכיר כבר מרנפתח בכנען במאה ה12 לפנה"ס. ולכן אין שום סיבה שישות זו לא תשמר את המיתוס הלאומי המקורי.

להיפך, אם בישראל של המאה ה10 לא היה כתב, ופתאום במאה ה7 היה מופיע הכתב, ואיתו יצירות ספרותיות, הרי המיתוס הישראלי – בדיוק כמו היווני, היה מתאר את הופעת הכתב, ואת הסיפור הזה עצמו. מדוע שעם שמגלה את הכתב במאה ה7, ייצור לעצמו זנב ארוך של עוד אלף שנים לאחור עם ספרות בדויה כל כך ארוכה ומסובכת מכל הבחינות?

גם הארכיאולוגיה של המאה ה20 לא הכחישה את המקרא. להיפך, ארכיאולוגים מפורסמים סברו שהיא מוכיחה את תיאור המקרא, ואחרים טענו שהם מפרשים את הממצאים לפי הנחה שהסיפור נכון. ארכיאולוגיה כידוע לא מוכיחה, היא רק מאפשרת, אז היא בהחלט מאפשרת את הסיפור המקראי.

ארכיאולוגים התווכחו על היקף הממלכה הישראלית או היהודאית ומספר תושביה, למי היתה כפופה, וכדו', אבל זה לא נוגע לעיקר הסיפור המקראי. גם אם ממלכת ישראל היתה קטנה ומדולדלת, זה לא סותר את הרצף של האבות, היציאה ממצרים, התורה, ההתיישבות בארץ, וכו'.

אבל, לכל ההכחשה הזו היה חסר את הסיפור, ממלכה שמנה ממלכה רזה, זה לא סיפור מעניין. מה הסיפור שיסביר מדוע חייבים לחשוב שהתורה מאוחרת??? זו הרי לא טענה של מה בכך, לטעון שמישהו שיכתב באופן קונספירטיבי את כל ההיסטוריה של העם, זה לא קורה כל יום, ובעצם לא קרה מעולם, והכל מכח מיטתו של עוג בעמון? או איזה דקדוק קלוש אחר???

גירדו המינימליסטים את מצחם שבעה ימים ושבעה לילות, ומצאו את 'סיפור הזהב': 'היעדר אוריינות'.

קשה שלא לשים לב, שהסיפור הזה הוא גלגול של הסיפור הולהויזני. ולהויזן טען שלא היה כתב, כיום אנו יודעים שהיה כתב, מה עושים? היה, אבל  לא בישראל, כאן שלט 'היעדר אוריינות'. וגם בסיפור הזה, המושיע הם האשורים הטובים, שבאו ולימדו את ישראל חוקים ומשפטים וגם כתב.

הבעיה היא, שלא רק ההוכחות כביכול הן הוכחות מן השתיקה, אלא שהסיפור הוא סיפור נגטיבי. זה לא שהיה איזה אירוע של 'היעדר אוריינות', איזו סיבה מוגדרת שבשלה בוערה האוריינות מהחברה. הסיפור עצמו הוא 'ככה זה', לא היתה אוריינות כי לא היתה.

נניח שהוכחה מן השתיקה יכולה להוכיח גלות, אם אין עדות שגרו במקום מסויים במשך 400 שנה, יש מי שיסיק מכאן שהאנשים שגרו שם גלו, אז יש סיפור, בא מישהו והגלה אותם, או שהם ברחו. לכן הם לא כאן. אבל אוריינות להיכן גלתה? הכלי של הכתב, ששימש אלף שנים קודם לכן כלי בסיסי לניהול חברה, חוזים, בריתות, מכתבים, חוקים, וכו', הוא כלי מרכזי ומהותי, לאיפה הוא גלה?

יתכן שיש עליות וירידות בתכיפות השימוש בכתב, אבל לקבוע שהאורינות נעדרה ולכן לא יכול להיות שכתבו משהו, זו קביעה הזויה. אפילו אם היתה איזו הוכחה מן השתיקה, קל וחומר כאשר אין שום הוכחה, כמו שנראה להלן.

מה ההגיון בדבר? כל הממלכות בכל האיזור כתבו, מישע מלך מואב, שלא ידוע על הישגים מיוחדים שלו, יכול לכתוב במאה התשיעית לפני הספירה, אגרות אל עמרנא נכתבו בירושלים במאה ה14 לפני הספירה, כמו עוד ערים רבות בכנען בשלהי תקופת הברונזה. הפיניקים כתבו. הכתב הפרוטו  סינאי שהתפתח לכתב הפיניקי, כאן באיזור, שהיקל מאד את הכתיבה ועשה אותה עממית (כ25 אותיות במקום אלף ציורים), היה המצאה מזרח תיכונית שנהפכה ללהיט (והעבדים בסרביט א-חאדם כתבו עשרות כתובות באמצע האלף השני), מדוע בישראל היתה כזו בערות וחדלון? ואיך ב'בום' אחד נהפך העם הנבער והמפגר אחרי כולם, לעם שיצר פתאום במאה השביעית את ספר הספרים? האם העם שהביא לעולם את המונותואיזם ואת מוסר הנביאים, היה צריך דוקא את האשורים שיעזרו לו?

'קונצנזוס' של העדר

לפני שנדון ב'הוכחות', רק לוודא איך זה נראה בשטח. את התיאוריה הזו מריצים בארצנו – ישראל פינקלשטיין ונדב נאמן, מכיון שהתיאוריה הזו בנויה על ארכיאולוגיה ישראלית. יש הבדלים וגם חילוקי דעות בין השניים האלו, אבל בנושא אגדת 'היעדר האוריינות', יש ביניהם ככל הנראה הסכם שתיקה, לדחוף אותה בכל הכח.

איך דוחפים תיאוריה? מציגים אותה כ'מסקנות המחקר החדיש', כקונצנזוס, וחוזרים על זה מספיק פעמים…

מה שנדב נאמן עושה, זה לא רק להפוך את התיאוריה הזו לעובדה, אלא גם לטעון מכחה, שלכן 'לא יתכן' שהתיאורים המקראיים מתארים היסטוריה, כלומר, לוותר על הנסיון לבדוק ולאמת את הדברים, שכן דברים מאוחרים הם בהכרח לא נכונים, ולכן אין טעם וגם מנוגד למסקנות המחקר החדיש, להעלות טיעון שענינו שיש במקרא תיאורים נאמנים לדברים שהתרחשו לפני המאה השביעית!

כך זה נראה:

להלן קטעים מתוך מאמרו של נדב נאמן (ונורית ליסובסקי): "בין קדש-ברנע לצידון רבה: על גבולות גאוגרפיים ועל גבולות הידע בחקר מערכת נחלות השבטי", (קתדרה, אוקטובר 2005).

המבנה הלוגי כדלהלן: הכתב הגיע במאה השמינית, ולכן הכתיבה התחילה במאה השביעית, ולכן תיאורי הנחלות מאוחרים ואין לראות בהם תיאור ריאלי.

בקביעה הזו מתבטל עמל של דורות חוקרים, שניסו להבין את הנחלות ורשימותיהן ולראות מה ריאלי, מה מתאים לידע שבידינו, איך ניתן להבין לפי המציאות. אבל בעקבות מה ש'התברר לאחרונה', שלא היתה אוריינות, ממילא הכל מאוחר וחבל על הנסיונות.

מה הבעיה עם החוקרים? שהם 'לא מודעים' למחקר החדש:

מסכנים כל החוקרים, הם פשוט לא ידעו, הם לא שמו לב שהמחקר החדש קבע עובדות של היעדר אוריינות.

הבעיה היא, לדבריו, שהם מגיעים 'מרקע מגוון', מהמחלקה הלא נכונה, אנשים אלו חוקרים היסטוריה, חוקרים מקרא, אבל לא מגיעים מהמחלקה לארכיאולוגיה באוניב' ת"א, שממנה יוצאת הדרך היחידה לדעת את כל האמת על העבר שלנו, והאמת היא: היעדר אוריינות, כל השאר מחקרי סרק מיותרים. אין אוריינות, אין מה לחקור, אין בסיס לדיון.

השערה מחקרית הרואה בבסיס תיאורי הנחלות – מסמכים, נדחית, משום ש'לא מצאנו מסמכים כאלו'…

וחוקר שמבאר את הכתוב ביחס למציאות, זוכה לקיתון של רותחים – משום שהוא 'מתעלם מן המחקרים החדשים'

מי הם כל המחקרים החדשים האלו? ועל מה הם מסתמכים?

נאמן מרבה לצטט בהערות השוליים את תופמסון ודיויס, או את עצמו במקום אחר. הקורא יחשוב כי מדובר באיזה שני חוקרים דגולים שעשו להם שם בגיבורים בחפירות א"י, אך המדובר בסופרים הזויים, המגיעים מהמסדרונות החשוכים והאפלים של האקדמיות בצפון אירופה, (דוגמאות  מתורתם של שני הליצנים האלו תמצא כאן בסוף המאמר, אמל"ק: כתובת בית דוד מזוייפת או נקראה לא נכון, כתובת השילוח מזוייפת וכו', ראה כאן דברי נאמן: 'גד' שבכתובת מישע הוא שבט מואבי בשם גד…, וכאן מוכיח אחיטוב את נאמן שנמשך אחרי מינימליסטית הזויה המאחרת את קמיעות הכסף של ברכת כהנים). ואת כל שאר החוקרים הוא מזכיר ברשימה (ארוכה…) של הבלתי מעודכנים.

(מתוך מאמרו בקתדרה 100).

מה חושבים אחרים על ההשתלטות הזו?

הנה מה שאומר ד"ר דוד שפירא (מתך ריאיון  לאלכס צייטלין):

פרופ' משה גרסיאל כותב:

"צריך להביא בחשבון שבארץ כנען וישראל כתבו על גבי חומרים מתכלים, כגון: פפירוסים, עורות בעלי חיים, לוחות עץ צבועים, קירות מטויחים, אבנים ולוחות שסדו אותם בשיד. כל אלה אינם נשמרים לתקופה ארוכה. כמו כן הדיו על גבי חרסים דוהה ונעלמת. ומצד שני, צריך להסתכל גם על הכוס החצי מלאה: בכל זאת התגלו שברי חרסים ובהם מילים או כמה אותיות באתרים רבים ואפילו ביישובים קטנים. שרידי הכתובות מלמדים על אליטות ששלטו בטכניקת קריאה וכתיבה, האליטה הראשונה הם הכוהנים. על כך ניתן ללמוד מחרסי ערד הקשורים למקדש הקדום; האליטה השנייה הם קציני צבא על כך ניתן ללמוד מעשרות ראשי חיצים שנמצאו ועליהם כתובות חרוטות. על האליטה השלישית, פרחי הסופרים, ניתן ללמוד מאוסטרקון האלף-בית מעיזבת צרטה, מלוח גזר, מאבן המכתש מתל זית, שעליה חרטו את האלף-בית, ומתרגול פרח הסופרים בחורבת קיאפה– כל אלה מלמדים על לימוד הכתיבה והשימוש בה במאות האחת-עשרה והעשירית לפנה”ס.

זאת ועוד, במסופוטמיה ובמצרים, מתפתחת תורת הכתיבה כבר בסוף האלף הרביעי לפני הספירה. באלף השני כבר מתפתחות באזור שיטות פשוטות של כתב קונסוננטי אלפביתי. האם רק בארץ מעבר השיירות, ארץ כנען וישראל, הייתה בערות?! המימשל המצרי בכנען השאיר סימנים רבים שפקידיו ידעו קרוא וכתוב בלשונות רבות, ואסתפק בהפניה למכתבי אפק מהמאה הי”ד לפנה”ס. מסקנתי היא: ספר שמואל יכול היה להיכתב במאה העשירית לפנה”ס. וסביר שנכתב במאה זו, שהרי תכניו ולשונו הם קדומים".

הארכיאולוג יוסף גרפינקל, כותב (קתדרה 143):

אפילו ד"ר משה גרנות כותב:

"אלף-בית של המחקר הוא שאין מביאים ראיה מן החסר: העובדה שיש כתובות אשוריות המזכירות את אחאב ואת יהוא –אין בה כדי להגיד דבר על היעדר כתובות המזכירות את דוד ושלמה, והעובדה שלא נמצאו ממצאים מונומנטליים מימי דוד ושלמה –אין בה כדי להצביע על גודלה של ממלכתם. היעדר ראיה איננה ראיה – זהו בסיס לכל חקירת אמת, אך כיוון שהמחברים מתעלמים ממנו, אזכיר פרשה היסטורית בעלת לקח מאלף:

ג’נגיס חאן ושושלתו כבשו החל מראשית המאה ה-13 ועד סוף המאה ה-14 את סין הצפונית והדרומית, את קוריאה, את הודו ובורמה; הם מגיעים במערב עד מוסקבה, קייב, קרקוב ומחוזות הונגריה; במזרח התיכון הם מגיעים לבגדד, חלב, דמשק, עין חרוד. ואף על פי כן, בלוז האימפריה האדירה הזאת, כלומר במונגוליה עצמה, לא נמצאו שרידים לבנייה כלשהי מימי השושלת וגם לא מזמנם של דורות רבים אחר כך – להוציא מיספר מנזרים. על פי הגישה של פינקלשטיין וסילברמן, היתה האימפריה האדירה הזאת נדונה להיות ממלכה שולית חסרת חשיבות היסטורית!

זאת אף זאת, המחברים עצמם מודים שחפירה בירושלים ובחברון הן משימות מסובכות, ואף בלתי אפשריות בשל הקדושה המיוחסת להן על ידי שלוש הדתות המונותיאיסטיות ובשל המבנים המונומנטליים הקיימים בלב האתרים הנדונים – אז באמת כיצד ניתן להסיק מסקנות כל כך נחרצות מהיעדר ממצאים ארכיאולוגיים?".

חגי משגב (כאן):

והנה שוב דוד שפירא:

ואלו דברי גרשון גליל:

שתיקת המעדרים

רק כדי לשבר את האוזן, על 'לימוד מן השתיקה'.

הארכיאולוג יצחק מייטליס ייחד מאמר, בו הוא מראה כיצד הארכיאולוגיה מלאה בשתיקות בלתי מוזרות, ונאמן הוא מראשי המתרצים תירוצים למיניהם, כדי להסביר את השתיקה, מבלי לשנות את ההיסטוריה, כמו כן הוא מציין שם למאמרו של נאמן: ‘האם הארכאולוגיה אכן ראויה למעמד של ״פוסק עליון״ בבית הדין של ההיסטוריה המקראית?’, (בתוך: ע’ אטקס ואחרים (עורכים), אבני דרך: מסות ומחקרים בהיסטוריה של עם ישראל, שי לצבי (קותי) יקותיאל, ירושלים 2016, עמ’ 17־31).

"ככל שחולפות השנים מצטברות עוד ועוד עדויות המלמדות שבעיית אי ההשתקפות של המקור ההיסטורי בממצא הארכאולוגי הולכת ומחריפה. על בעיה זו כבר עמד בעבר ההיסטוריון המקראי נדב נאמן בשני מאמרים המפרטים חמישה מקרים מירושלים ומסביבותיה שבהם אין התאמה בין הממצא הארכאולוגי למקורות ההיסטוריים. בחלק מן המקרים הסתירה ברורה ומובהקת, כמו למשל בעניין העדר ממצא ארכאולוגי בירושלים מתקופת אל עמארנה (המאה הארבע עשרה לפנה״ס) ומתקופת עזרא ונחמיה… מסקנתו של נאמן היא שהעדר ממצא ארכאולוגי הוא תוצאה של סחף ותהליכי חורבן והרס האופייניים לאתרים הרריים, או שהוא אופייני למצב שבו היישוב באתר בתקופה מסוימת היה דליל, ולכן לא נותרו בו שרידים מתקופה זו…

בעיית הסתירה בין הממצא הארכאולוגי למקור ההיסטורי רחבה יותר וקיימת גם באתרים במישור ולא רק באתרים הרריים, וכן גם בתקופות שבהן על פי העדויות ההיסטוריות היישובים היו מאוכלסים ומבוצרים… הנתונים שיוצגו כאן אינם חדשים, אולם חלקם לא זכו להתייחסות, ולחלקם ניתנו תשובות נקודתיות, לעיתים מאולצות. כשמחברים את כל המקומות שבהם אין התאמה בין הממצא בשטח לבין המקורות ההיסטוריים, מתברר שמדובר בתופעה רחבה הדורשת חשיבה מחודשת על מקומה של הארכאולוגיה בחקר העבר…"

מייטליס מביא 11 דוגמאות לסתירה בוטה בין מקורות היסטוריים ברורים ובין מסקנות לכאורה מהארכיאולוגיה. (כתבי המארות מזכירים את ירושלים כעיר חשובה, מה שלא קיים בארכאולוגיה. כך בדיוק לגבי ירושלים בתקופת אל עמרנא, בתקופה הפרסית, ובתקופת בית תלמי. היעדר מוחלט של שום סמך לישוב מרכזי ולביצורים המתוארים בצורה מפורטת בכמה מקורות היסטוריים. תחותמס השלישי מתאר את המצור על מגידו הבצורה, אך אין זכר לחומת מגדו מאותה תקופה. כך לגבי תיאור מגדו במכתבי אל עמרנא. אשקלון בתבליטי מרנפתח, שומרון בתקופת סרגון. עזקה בכתובות האשוריות. חצור בתקופת כתבי המארות, ובתקופה בה היא מתוארת במארי).

נאמן בעצמו אומר זאת כמה פעמים גם בהקשר מקראי:

“מאחר שנוודים אינם משאירים שרידים שחוקרים יכולים להתחקות אחריהם אין כל משמעות לכך שלא נמצאו עד כה שרידים של קבוצות רועים נוודים לא בדלתא במצרים ולא בחצי אי סיני אין בכחה של הארכיאולוגיה לסייע בויכוח על ההיסטוריות של סיפור יציאת מצרים”,  (נדב נאמן: סיפור יצי”מ בין זכרון הסטורי ליצירה היסטוריוגרפית. תרביץ עט’ תשעא תשעב’).

  כאן הוא מתווכח עם פינקלשטיין, על אותה טענה של לימוד מן ההיעדר, וההשלכות שלה על מניני אוכלוסין.

ואף פינקלשטיין במאמרו: 'התנחלות והתנוודות במדבריות הדרום בתקופות קדומות' (קתדרה 52, 1989), כותב:

ובהמשך שם:

בממלכה השומרית הקדומה היתה חומת גבול, שלג מלך אור מציין את שנת מלכותו "השנה שאחרי בניית החומה של הארץ", באחד המסמכים מתואר אורכה של החומה, כ63 ק"מ במדות של זמננו, כעבור 15 שנה המלך שסן משפץ את החומה, ושנת מלכותו הרביעית היא "השנה של חומת האמר", אורכה עומד כבר על כ280 ק"מ. אך החומה השומרית נעלמה, לא נותר ממנה זכר. (נילי וזאנה, כל גבולות ארץ, הוצ' מוסד ביאליק י-ם תשס"ח, עמ' 48).

לפני שנסכם את 'היעדר היעדר האוריינות', נזכיר עוד כמה שתיקות מעדרים מפורסמות:

ישנה בעיה מפורסמת בארכיאולוגיה של א"י, היעדר קברים מתקופת הברזל א' וב', כמעט ואין למצוא קברים מתקופה זו, למרות שברור שאנשים חיו ואף מתו גם בתקופה ארוכה זו. א. פאוסט במאמרו 'כיצד נקברו הישראלים' (בתוך: במעבה ההר, מחקרי הר אפרים ובנימין, עורכים: אהרן טבגר, זהר עמר, ומרים ביליג, 2011), מנסה למצוא הסברים (קבורה מאד פשוטה, גם לחשובי העם וכו'). ואחרים הציעו הסברים אחרים להיעדר הממצאים, אף אחד לא טען שהיעדר קברים מוכיח על היעדר בני אדם.

מקורות ספרותיים רבים מעידים על אתרי ה'תופת' וה'מולך' של הכנענים. אתר כה זוהה (ע"יאייספלדט ב1935) בקרתגו, שהיתה מיושבת ע"י כנענים, שדות קבורה של ילדים, ובכתובות ההקדשה הופיעה המלה 'מלך'. יש עדויות רבות לקיום הפולחן הזה במושבות פיניקיות שונות, ובמקומות הפולחן נמצאו כתובות התומכות בכך, ואילו הפרשנויות החילופיות אינן עומדות בפני הביקורת. בנוסף ישנם כ30 מקורות יווניים ולטיניים בלתי תלויים, המזכירים מסורות על הקרבת ילדים. אך בשטח, בארץ כנען, אין אפילו ממצא אחד מאתר שכזה (ראה: דניאל ויינסטוב, קורבנות אדם בכנען ובישראל, באר שבע י"ט (תש"ע), עמ' 204-117).

שערי תירוצים לא ננעלו: אולברייט הציע שהאתרים האלו היו מחוץ לערים, ולכן חפירות שבד"כ מתמקדות בערים, לא מאתרות אותן. ואגנר (ב1995) הציע הסבר שפגיעתן הקשה של השכבות הקלאסיות והמאוחרות בשכבות מתקופת הברונזה והברזל איבדה את העקבות.

ודוגמאות רבות נוספות לדבר, למשל: שכם, מתוארת באגרות אל עמרנא כממלכה חזקה, ובארכאולוגיה: סקר של 21 שנים גילה תוצאות עגומות, תקופת אל עמרנא היא 'חור שחור' באיזור שכם, (זרטל, עם נולד, ת"א 2000 עמ' 361). מינימליסטים חוטאים לאמת כשהם מתמקדים בפער בין תיאור מקראי ל'הוכחות שתיקה' כביכול מן השטח, בעוד זו בעיה כללית ומקיפה בארכאולוגיה.

ישנן עוד הרבה 'שתיקות' מפורסמות, בכל כתבי מארי אין זכר למצרים, במצרים כמעט ואין זכר לחיקסוס, ביוון ישנה תקופת חושך ארוכה, בבית שאן חסר תיעוד ארכיאולוגי לאלף שנה, בה היה שם ישוב, בגבל חסרות 600 שנים מן התיעוד הארכיאולוגי, החרוב המוזכר כבר באכדית, מתבטא בממצאים בדמות קורות מתקופת הברונזה, זרעים מתקופת הברזל, אינו נזכר כלל במקרא, למרות שבספרות חז"ל תופס מקום מאד מרכזי.

ירון צבי אליאב, במאמרו  'האם הסתייגו היהודים מבית המרחץ' (קתדרה 75 ניסן תשנ"ה), כותב:

במאה השביעית לספירה, כבשו המוסלמים את ארץ ישראל ושלטו בה עד המאה ה12, בה באו הצלבנים וכבשו את הארץ מידם. משום מה, אין  תיעוד לא במסמכים ולא בארכיאולוגיה, שמשקף את היישוב בארץ בתקופה זו, וכך כותב יהושע פראוור (ההיסטוריה של ארץ ישראל הוצ' כתר 1981, כרך ששי, עמ' 10):

"השינוי הלשוני, האתני, והדתי, התבצע במהלך שינויים דמוגרפיים מרחיקי לכת, התיעוד המשווע בדלותו של התקופה הערבית אינו מאפשר לעקוב אחר העקומה הדמוגרפית של התקופה, ועלינו להגיע למאה השתים עשרה, לתקופה הצלבנית, די לעמוד על מגמותיה. אילו נזקקנו רק לתיעוד של התקופה הערבית, היינו מוצאים מספר ישובים כה מועט, שאפשר היה לחשוב על קטסטרופה שפקדה את הארץ, ואין הדבר כן. שפע התיעוד הצלבני המצביע על קיומם של כ900 ישובים בגבולות ממלכת ירושלים מוכיח שהחורבן מוחלט כזה לא פקד את הארץ. מאות היישובים הידועים מן התקופה הצלבנית אינם פרי אותם ימים אלא שרדו מן התקופה הביזנטית ואף מתקופות קודמות יותר ובודאי התקיימו גם בתקופה הערבית, אלא שתיעודה לא איפשר לעמוד על קיומם".

דוגמא נוספת: אחת משיטות ההמתה האכזריות של הרומאים היתה צליבה, במקורות ההיסטוריים מסופר על אלפים רבים של נצלבים, לאורך כל התקופה הרומית (ועוד לפניה, אלכסנדר ינאי למשל צלב 800 פרושים ביום אחד), ועד הצלוב הנוצרי המפורסם. אך דא עקא, מבחינה ארכיאולוגית לא נמצאה שום עדות או מזכרת מצליבה, לא עמודי צליבה, לא מסמרים נעוצים בגופות, ב1968 נמצאה לראשונה בירושלים גופה שברגלה נעוץ מסמר, ומאז לא נתגלתה שום עדות נוספת. מסמר אחד שנשאר באקראי, מתופעה ששלטה כאן מאות שנים!

חגי משגב מראה, שגם בנוגע לאוריינות שפות וכתב, יש שתיקות ארוכות, שאף אחד לא חושב להסיק מתוכן שהשפה לא התקיימה, ולהיפך, ניתן להוכיח את הרצף:

אוריינות לפני המאה השמינית

בנוגע לאוריינות לפני המאה השמינית, בציטוטים דלעיל נזכרו מספר כתובות, אמנם לא רבות, כאמור לעיל היעדר אינו מוכיח אי התקיימות, זו תופעה מצויה בארכיאולוגיה, וניתנת תמיד להסבר בדרכים שונות.

מכח הכתובות המעטות האלו, ומכח הכתובות באיזור כולו, ואף בא"י בתקופות קודמות כמו אגרות אל עמרנא, יש ללמוד שהכתב היה קיים וידוע. וכיון שכך אין שום סיבה ושום הגיון לחשוב שלא השתמשו בו, וגם אם הדבר מוטל בספק, בודאי אי אפשר לקבוע כהנחת יסוד שמבטלת כל מחקר אחר, שלא היה שימוש בכתב, ולכן לא יתכן שחוברו יצירות. להיפך, אנחנו רואים רצף סגנוני ותרבותי בטקסטים, לטקסטים מאמצע האלף השני לפנה"ס.

בארכיאולוגיה של א"י ישנן מגבלות ידועות: הגבלות על חפירה בערים הראשיות כמו ירושלים, חברון, ועוד. במשך שלשת אלפים וחמש מאות שנה שחלפו מתקופת הברונזה, הארץ ידעה עשרות רבות של מלחמות וכיבושים, גלויות ונדידות, כל אחד מאלו מלווה בחורבן והרס. מזג האויר אינו טוב להשתמרות (מלבד מזג האויר באיזור ים המלח). כמו"כ חלק מהסיבות להשתמרות הן שכבות חורבן, אך בארץ היה רצף של מאות שנים בלי חורבן, עד הכיבוש האשורי.

מצד אחד אין כתובות מלכותיות ישראליות, גם לא מן התקופות שהאוריינות היתה מצויה, לא משלהי ימי הבית, ואף לא מימי החשמונאים. זה כנראה לא חלק מהמנטליות הישראלית הקדומה. גם מן התקופה שיש מכתבים ואגרות, חותמות, וכדו', אין אפילו טקסט אחד של חוקים, מזמורים, סיפור לאומי, וכו' (הטקסט היחידי שמתאר אירוע, הוא כתובת השילוח, טקסט ספונטני שנכתב ע"י פועל, ולא ע"י המלך היוזם). גם בתקופה בה טוענים המינימליסטים שהתחבר רוב התנ"ך, ולכולי עלמא התחברו בה יצירות חשובות ומרכזיות, אין אפילו עדות טקסטואלית אחת בארכיאולוגיה לכל החומר הכביר הזה? מדוע?

יתכן שדוקא בגלל ריבוי כתיבה השתמשו הישראלים הקדומים בחמרים שמבחינה היסטורית הם מתכלים לאורך זמן. טקסטים מוגבלים ניתן לחרוט, לטקסטים ארוכים משתמשים בדיו. משה כותב את התורה על האבנים, ולשם כך הוא שד אותם בשיד, ועל הסיד כותבים בדיו. משום שמדובר בטקסט ארוך מאד, שקשה לחרוט אותו על אבן. וכך היו הישראלים כותבים על עורות או פפירוסים, שאינם יכולים להשתמר באקלים של ישראל (כבר במגילת ון אמון המצרית, מתואר יצוא של פפירוסים לפיניקיה). דוקא ריבוי הכתיבה – עשוי להביא לביקוש אלמנטים יותר נוחים ופחות מונומנטליים, כשם שבזמננו חלק גדול מהתוכן נכתב בדיגיטל, דוקא מחמת הכמות הגדולה שלו. כמות החדשות שאנו קוראים היום היא פי 10 מלפני 20 שנה, אבל כמות הטקסט המודפס היא קטנה יותר.

הסיפור המרכזי של נאמן הוא: בניית מודל. הוא בונה מודל של כתיבה מנהלית שמתפתחת רק אחרי שמתפתח העיור ונוצרת ממלכה מסודרת. סימנים לעיור מוצאים רק בשלהי המאה השמינית. זה מודל תיאורטי לחלוטין, הוא לא בנוי על ידע אלא על סיפור, וכי חברה כפרית לא יכולה להשתמש בידע? לא מעוניינת לשלוח אגרות? לתעד דברי חכמה או רעיונות דתיים? ישראל הקדום היו רועי צאן ונוודים, האם זה אומר שהיו טפשים? נבערים? מכל האומות דוקא הם לא קלטו את הכתב? יתכן שהתפתחות של עיור וממלכה דורשת כתב, אבל זה לא המודל היחידי שמביא כתב לעולם, עולם שהכתב קיים בו כמרכיב בסיסי כבר למעלה מאלף שנים קודם לכן. (גם העיור היה קיים באיזור ואף בישראל אלפי שנים קודם לכן, ראו למשל כאן).

מלבד זאת, נאמן הולך עם הסיפור השני שלו, שלא היתה ממלכה במאה העשירית, אבל רבים אחרים מראים שכן היתה ממלכה, ראו כאן מגוון מאמרים מחוקרים רבים. כל הסיפור על היעדר האוריינות והכתב, בנוי על הפרשנות הארכיאולוגית שלו, ונאלץ להישען על התירוצים המוזרים של פינקלשטיין. פינקלשטיין לא מוכיח שלא היתה ממלכה, אלא מתרץ תירוצים בדוחק, כדי להעמיד את הסיפור שלו שלא היתה ממלכה.

והעיקר: נאמן מפריך את המודל של חבריו המכחישים, לא את המודל המסורתי. נניח שחברה כפרית לא זקוקה לכתב, ולכן אין סיבה שיתפתח בה מודל של חבורת סופרים. אבל מי דיבר על חבורת סופרים שהתפתחה במאה העשירית? (זה הסיפור של המכחישים למחצה, שלדבריהם התורה נוצרה ע"י חבורת סופרים בימי המלוכה, על זה באמת ניתן אולי לנסות לבדוק, האם הגיוני שתקום פתאום חבורת סופרים כזו). המסורת הישראלית מדברת על עם שיצא ממצרים באמצע האלף השני, ממלכה שכתב מכסה את הקירות שלה, שהעבדים הם אלו שטיפסו לגובה 30 מטרים וכתבו את הכתובות (לכן העבדים המצריים בסרביט א-חאדם יודעים לכתוב כתובות אקראיות), וביציאתם ממצרים הם קיבלו את התורה ממשה שהיה נסיך מצרים, כהן, מלך, וסופר. הכהנים והזקנים העתיקו את התורה, וזו הסיבה שהם ידעו לכתוב ולקרוא. לא מטעמים של עיור ואימפריאליות. ולכן גם אם החברה בישראל היתה כפרית, מאז ומעולם, אין זה סותר את הסיפור המסורתי, שהידע עבר במסורת מסיבות דתיות, מאז מתן תורה ואילך.

פרופ' אהרן דמסקי, פליאוגרף, ומפענח כתובות קדומות, ייחד ספר עב כרס לנושא, 'ידיעת ספר בישראל בעת העתיקה', (הוצ' מוסד ביאליק תשע"ב), בהקדמתו הוא כותב:

"אינני חסיד של הדרך הננקטת לא אחת במדעי החברה, לייבא דגמים מתרבויות שונות ורחוקות, וליישמם על המזרח הקדום, ובכלל זה ישראל. ההשוורות מעולמות רחוקים עשויות לאפשר לחוקר להגיע למסקנות דדוקטיביות מרחיקות לכת, אך לעתים אלו אינן מועילות דיין. מסקנותי נוטות אפוא לשמרנות… השיח במחקר המתנהל כיום לגבי ההיסטוריות של הסיפור המקראי נשען לרוב על הממצא הארכיאולוגי. ה'אמת ההיסטורית' מתגלית ונמדדת בריאליה הארכיאולוגית הצרה, כאילו אין קני מידה ספרותיים וחברתיים העשוים לאמת או לדחות את הנרטיב הבסיסי העולה מהמקרא. גישה אכיאולוגית זו גורמת,  לדעתי, לקוצר יריעה מבחינה כרונולוגית, שכן היא כולאת את היצירה המקראית בכלא צר – לתקופה מצומצמת של כמאתיים שנה בסוף תקופת המקרא".

דמסקי כותב:

"הגישה ה'ארכיאולוגית'… שוללים מחקרים אלה את המהימנות של התיאור המקראי, ורואים בממצא האריאולוגי בלבד את הבסיס המהימן לשחזור היסטורי של תקופת המקרא. חוקרים בישראל בעיקר מהמכון הארכיאולוגי של אוניב' ת"א תרמו רבות לבסס גישה זאת. מתוך המחקרים המייצגי גישה זו יש לציין שניים שעסקו באופן ישיר בנושא של תפוצת ידיעת קרוא וכתוב.. ד"ו ג'ימיסון דרייק… ונדב נאמן…

ג'ימיסון דרייק… מתאפיין בכך שאינו מחשיב במיוחד את העדויות העולות מהמקרא, מהממצא האפיגרפי ומהחומר ההשוואתי.הוא ניסה לתאר את המצב לפי קני מדה ארכיאולוגים חברתיים. ג"ד הניח שמעמד סופרים הוקם כאשר היתה קיימת חברה ממלכתית מורכבת ועירונית… שלילתו את תוצאות המחקר המקראי, בעיקר בתחום ספרות החכמה, ביקורתו על חשיבות החומר האפיגרפי, התייחסותו האקראית לתעודות החיצוניות, ויחסו המבטל כלפי החומר המשווה ממצרים  וממסופוטמיה כאילו אין הוא רלבנטי לממלכה הקטנה שהתחילה להתקיים לשיטתו רק במאות ח'-ז' לפנה"ס, מגבילים את ערך מחקרו. מסקנותיו משקפות יותר היעדר הכרה ושיפוט מעמיק במקצועות הללו ובתרומותיהם להבנת תקופת המקרא. התבססותו על הממצא הארכיאולוגי היא סלקטיבית ובלתי מעודכנת. בין היתר התייחסותו לממצא האפיגרפי בעיקר כפריט ארכיאולוגי ולא כתעודה היסטורית בעלת תוכן של ממש, ממעיטה מחשיבותו של מחקר זה לקביעת אופיו של בית הספר לסופרים בפרט והתפשטות קרוא וכתוב בחברה הישראלית בכלל", (עמ' 28-9).

לדוגמא הוא מראה כיצד התעלם מלוח גזר, שאינו הולם את המודל שלו, לא מבחינה כרונולוגית (הוא מהמאה העשירית), לא  מבחינה התיישבותית (גזר היתה אז עיר קטנהוגבולית), ולא מבחינה פונקציונלית (טקסט לימודי מבית ספר  מקומי, ולא חלק ממפעל ששייך למלך).

ומה בדבר נדב נאמן?

"נקודת המוצא שלו כמו אצל ג"ד, היא ההנחה המתודית שרק הממצא הארכיאולוגי יכול לשמש בסיס מהימן לצייר את התמונה ההיסטורית… גישתו של נאמן מתבססת גם על ההנחה שכתיבה היסטוריוגרפית בעלת מעוף ספרותי כמו של הדויטרונומיסט, מעידה על חוג סופרים מוכשרים היכולים לחבר מסה כזאת… נאמן הסכים שידיעת קרוא וכתוב החלה בחצר המלכות בימי דוד ושלמה במאה הי' לפנה"ס, כאשר אומץ הכתב הפיניקי, אך כתיבה זו היתה נחלתם של סופרים מקצועיים לצורכי מנהל מעשיים ולא של כתיבה היסטוריוגרפית… נאמן גם קיבל את טעתו של נות כי ספרי המקרא, מן ספר דברים ועד סוף ספר מלכים הם יצירתו של מחבר אחד… מלבד הטענה בדבר איחור הכתיבה הוסיף נאמן ואמר שהכתיבה ההיסטוריוגרפית לא התבססה בעיקרה על מסורות קדומות…

נראה לי שאצלו כמו אצל ג"ד, סוגיה זו (-בירור ישיר של שאלת התפשטות הכתיבה) הינה תוצר לוואי לעיסוקם העיקרי, שבמקרה של נאמן הוא הכתיבה של ההיסטוריוגרפיה המקראית. יש התייחסות מועטת במחקרו להקשר החברתי, ולשאלה איך התפשטה ידיעת קרוא וכתוב במאות ח'-ו' לפנה"ס. היה ראוי שיעניק יותר משקל למטען התרובתי מקצעי רב הדורות והמסורות הליטרריות של הסופרים. היבט זה של הכשרתם השמרנית יכול להאיר את ההיקף ואת הדייקנות המאפינת את הזכרון ההיסטורי הקולקטיבי  והפצתו.

לדעתי הסופרים כותבי האלפבית אכן מגלים את שמרנותם בשמירת מסורות, דבר שאפשר להוכיחו באמצעות השוואה בין מקורות אפיגרפיים מתוארכים לבין עצמם או לבין יצירות ספרותיות מקראיות. דוגמה אחת למסורת סופרים רבת שנים היא שמירת סדר האותיות פ' וע' של לימוד האלפבית המופיע לראשונה בחרס מעזבת צ'רטה (1100 לפנה"ס בערך) ובין ביטוייה הספרותים באקרוסטיכונים בספר איכה… דוגמה שניה היא הכתובת המונומנטלית של אכי שמך עקרון (670 לפנה"ס בערך) המנוסחת לפי הדגם של כתובות הקדשה שהיה מקובל על סופרי גבל ממאה י' לפנה"ס, דבר המצביע על מסורת סופרים של לפחות 300 שנה. ועוד, הנביא עמוס (750 לפנה"ס) שאינו סופר מקצועי אבל נמנה על ראשוני נביאי הכתב, מזכיר לציבור בממלכה הצפונית פן באישיותו של דויד כמשורר שירי חול, דבר שכנראה היה משותף לזיכרון העממי הקולקטיבי של שתי הממלכות עוד לפני ההתפלגות… נראה שכמו לשכניהם, אף לסופרים וליודעי ספר ישראלים, היו מסורות היסטוריות קדומות שהגיעו אליהם בכתב במסגרות שונות כולל החינוך הפורמלי והמסודר.

לגבי כתיבה היסטוריוגרפית ממלכתית יש להצביע על התופעה האפיגרפית הברורה שגם נאמן מודע לה היטב, של ריבוי כתובות מונומנטליות – כתובות ראווה – מהמחצית השניה של מאה ט' לפנהס, שנתגלו בכל המרחב השמי צפוני… אין ספק שקטעים אלו הם ניסוחים וקיצורים של ספרות היסטוריוגרפית ממלכתית… לאור הפיזור הגיראוגרפי של הממצאים הללו, נכון יותר לראות אותם כמייצגים מסורת סופרים משותפת רבת שנים אשר קדמה להופעת הכתובות הללו. ניתן לאשש תפיסתי מתוך דבריו של ששון, שכתובת אדרמי הכתובה כ'אוטוביוגרפיה', ושנתחברה מאות שנים קודם לכן בסו, תקופת הברונזה המאוחרת, היא אב טיפוס לכתובות ראווה מסוג זה", (עמ' 31-33).

ובקצרה, נאמן לא רק מתרגם ממצאים למספרים ועובדות, אלא גם מגיע עם הנחות יסוד והשקפות עולם משלו. אין זה 'התקדמות המחקר' ולא קונצנזוס, אלא הסיפור שנאמן בוחר לספר.

למי שרוצה ללמוד היטב את הנושא, הספר של דמסקי מעולה. הוא לא מוצא כתובות חדשות יש מאין, אבל הוא מנתח ומסביר יפה את כל המודלים של החוקרים השונים, מראשית התפתחות המחקר ועד ימינו, דמסקי מאד זהיר, אבל בסופו דבר נראה שכל מודל הוא איזה סיפור שחוקר מנסה לפתח ולא יותר. ולכן גישתו של נאמן שהסיפור שלו יכול לדחות מחקר מקראי היסטורי, נראית מגמתית ולא אובייקטיבית.

בספר באים תיאורים מפורטים של הכתב והכתיבה במזרח הקדום, החל מ2500 לפני הספירה, על ספריות, סופרים, ובתי ספר, אמצעי כתיבה ותפוצתם. הכנענים הפיניקים הרבו להשתמש בכתב יותר מכל האומות באותו זמן (ראה עמ' 122), ולכן מוזרה טענתו של נאמן, התופס את החבל בשני הצדדים, הוא גם סובר כי הישראלים הם המשך ישיר של חלק מהחברה הכנענית, וגם סובר שתרבות הכתיבה הכנענית המפותחת, לא היתה קיימת אצלם. למעשה יתכן שיש דמיון בין מנהלת הפקידות והכתיבה בחצר דוד ושלמה למצרים, ואף סופרו של המלך דוד היה ממוצא מצרי (ר' עמ' 133 ואילך). יש עדויות לקשר בין מוסדות הסופרים הכנעניים לבין המשכם בישראל (ר' עמ' 144 ואילך).

נמצינו למדים, כי 'היעדר האוריינות' הוא סיפור, אחד מני רבים, ולא 'התקדמות המחקר', ובודאי לא 'קונצנזוס מחקרי'.

עדכון לגבי כתובת עיבל, כאן.

הערות:

[1] כאן כתבנו על דבריו:

אין שום בסיס לקיומם של המספרים הקדומים (יצירות ארוכות כתובות נכתבו הרבה לפני מתן תורה, פפירוס האריס למשל ארכו 42 מטרים של טקסט), ובודאי לא למוגבלותם השכלית או חוסר יכולת השומעים להקשיב לסיפורים ארוכים ומורכבים (במשך ימים ושבועות?). גונקל כל כך תקוע בדמיונו עד שהוא קובע לכל סיפור גבול עליון של רבע שעה לסיפור… והרי ידוע לנו על כמה תרבויות עתיקות שבהן נמסרו טקסטים ארוכים ומורכבים מאד בעל פה, האודיסיאה והאיליאדה נמסרו דורות רבים בעל פה כלשונן, הוודות ההודיות, ועוד רבים.