נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

הרב יואל בן נון – התאמת המקרא והארכיאולוגיה

לרב יואל בן נון חומר רב ועשיר בנושא, אחד ממאמריו המפורסמים הוא: "היסטוריה ומקרא הילכו שניהם יחדיו?" שפורסם ב'על אתר.

כאן מובא המאמר "המקרא במבט היסטורי וההתנחלות הישראלית בארץ כנען" (בלי ההערות), מתוך הפולמוס המחודש על האמת המקראית.

האסכולה ההיסטורית בפרשנות המקרא נדחקת שוב מפני מתנגדיה הקלאסיים מחד ומפני זרמי תודעה פוסט-מודרניים מאידך. במאמר זה, ברצוני להתרכז בקריאה היסטורית של המקרא ושל נתוני הארכאולוגיה מן המאה היייג והיייב לפנהייס, ולבחון את מידת ההתאמה שניתן להגיע אליה כיום.

אשתדל בכל כוחי להתעלם מכל המניעים הציבוריים, הפוליטיים, הפסיכולוגיים והאידאולוגיים של הנושא, ומכל צדדיו של הוויכוח הציבורי שחורגים מתחום הדיון המחקרי האקדמי ברצוני להדגיש כי מתנגדי האסכולה ההיסטורית בפרשנות המקרא נכשלים לדעתי בטעות מתודולוגית בסיסית, בהניחם, שיש בידינו 'תמונה כללית' מספקת של הממצאים, ולפיכך, היעדר ממצאים או תעודות מהווה ראיה מוצקה לדעתי, ברור לגמרי, שאין בידינו אפילו חמשה אחוזים מכל מה שנכתב בימי קדם, רק חלק קטן מהאתרים הרלבנטיים נחפר, יש עדיין ספקות בכרונולוגיה ובזיהוי אתרים, וממצאים רבים הם אקראיים ממש. להלן שלוש דוגמאות:

א. בתעודה מאללח מן המאה היייז לפנהייס1, נזכרה מנת מספוא אחת לגמל. לפנינו תעודה כתובה מאזור שהיה קרוב לדרך הראשית מארם נהריים אל ארץ כנען, והתקופה תואמת לימי האבות שבספר בראשית.

יש חוקרים, שרואים בכך אישור לביות גמלים במספרים קטנים בתקופת הברונזה התיכונה, בהתאמה לספר בראשית2, ויש חוקרים שטוענים כי תעודה בודדת מתוך אלפי תעודות אינה מספקת, ואינה מוכיחה דבר3 לדעתי, אין לנו 'תמונה כוללת', ואי אפשר לקבוע אםם זו תעודה בודדת, או משקפת מצב לפיכך, הטענות הידועות על האנכרוניזם של הגמל בספר בראשית אינן מבוססות4, ואף ו"פ אולברייט תיקן את השקפתו הראשונה במקצת במהדורה העברית של ספרו 'מתקופת האבן ועד הנצרות': 'כללו של דבר, ביותו הממשי של הגמל לא קדם לסוף ימי הברונזה, אף על פי שביות חלקי וספורדי אפשר שמצוי היה כבר כמה מאות שנים לפני כן (עמ' 96).

ב. במשך שנים רבות לימדנו את עיר דוד בירושלים על הממצאים שהיו ידועים מפיר וורן, מתעלת השילוח, מנקבת השילוח,5 ומחפירותיהם של קתלין קניון וי' שילה. אלפי מרצים, מורים ומדריכים לימדו רבבות תלמידים ומטיילים כיצד מערכת פיר וורן הובילהה אל הפיר האנכי ששימש לשאיבת מים אל תוך העיר. איש לא ידע על השלב הקדום של המפעל, שהוביל לשער גדול מעל למעיין ולבריכה הגדולה שהיתה צמודה לשער כל זה נתגלה עכשיו, כאשר התאפשרה חפירת הצלה בבית המעיין בעיר דוד. רוני רייך, שחפר שם מטעם רשות העתיקות,6 חשף את השער הקדום ואת הברכה, ועכשיו כולנו צריכים ללמוד מחדש, להבין ולחבר דבר לדבר – ומהה היה קורה לולא התאפשרה החפירה הזאת? – היינו ממשיכים ללמד בביטחון עצמי גמור דברים שאולי אינם נכונים, רק מפני שהםם התקבלו על דעתנו, ולא נתגלה הממצא שיפריך אותם ועכשיו — שוב אנו עדים למסקנות כוללות ובטוחות על היעדר ממצאים מימי דוד ושלמה — והרי איש אינו יודע מה עוד טמון מתחת לבתים אחרים, שלא נחפרו קצת יותר ענווה וספקנות לא יזיקו לאיש.

ג סקר הר מנשה7 בראשותו של אדם זרטל חשף אלפי אתרים שלא היו ידועים עד כה, וביניהם מאות אתרי התנחלות מהמאה היייג עד היייא לפנהייס, אשר יכולים לשפוך אור חדש על פרשת ההתנחלות כולה תוצאה זו התאפשרה בזכותו של ארכאולוג חרוץ, שסרקק במשך 22 שנה את כל המרחב כולו, ולא הסתפק במודלים סטטיסטיים על בסיס מדגמי. המסקנות והאומדנות של ישראל פינקלשטיין8 בספרו על ההתנחלות התבססו על מידע חלקי ועל תמונה כוללת שאיננה שלמה

המקרא מדייק: גם בפרטים!

  1. שרוחן

ביהושע יט ו, ברשימת ערי שבט שמעון מופיעה העיר 'שרוחן', בסיום הרשימה הראשונה המונה 13 ערים. לרשימה זו שתי מקבילות: האחת בספר יהושע עצמו, בנחלת שמעון המובלעת בתוך נחלת יהודה ושם מופיעה 'שלחים' במקום 'שרוחן' (יהושע טו לב)9 והאחרתת בדברי הימים, בנחלת שמעון מופיעה 'שערים' (דברי הימים א, ד לא).

על רקע הקרבה למצרים אפשר להסביר את חילופי האותיות למייד-ריייש או עייין-חייית,10 אך בכל זאת רבים תמהים שמא מסורת רופפת לפנינו. ואכן, תרגום השבעים גורס 'שדיהן' במקום 'שרוחן' (למערכת — להשלים יוונית) (בחילוף ברור של ריייש בדלית) ומעיד בכך שבימי בית שני לא ידעו דבר על עיר בשם 'שרוחן'.11 *

מספר עדויות מצריות ברורות על עיר חשובה מבוצרת בשם 'שרחן' בדרום- מערבה של ארץ כנען, שכנעו חוקרים רבים13 14 בדיוקו של המקרא. יעחמס הראשון, ראשון פרעוני השושלת השמונה עשרה, אשר גירש את 'מלכי הזרים' (ההיקסוס) ממצרים, צר עלל 'שרוחן' שלוש שנים (!) עד שכבשה בדרכו לכיבושים נרחבים בכנען. תחותימס השלישי, גדול הכובשים הפרעונים בשושלת זו ואולי בכלל, החזיק חיל מצב ב'שרוחן' בשעה שכל בני הארץ מיורזה ועד קצה הארץ, מרדו בשלטונו של פרעה לאחרונה נזכרה העיר ברשימת מסע שישק בשינוי קל של הסיומת ( מסימן שמייצג n לסימן שמייצג m , סיומת שמתאימה מאד ל'שלחים' השם העברי ), ואיזכור זה מפריך את הניסיון14 1 לזהות את 'שרוחן' שבמקורות המצריים עם תל אל-עג'ול, על חוף הים מדרום לעזה, שהיה רחוקק מאוד מנחלת שמעון המקראית תל אל-עג'ול חרב במאה הי״ב לפנה״ס, ולא היה מיושב בימי שישק.

אולברייט זיהה את 'שרוחן' בתל אל-פרעה הדרומי-מערבי על גדתו המערבית של נחל בשור, והזיהוי נתקבל במפות הרשמיות אפשר לדעתי ואף רצוי לפקפק בזיהוי, על אף גדולתו של אולברייט, אולם התעודות המצריות מאפשרות לקבוע דיוק מראי גם בפרטים, ודווקא בשם מוזר שנראה תמוה לקורא שכלתן, בימי בית שני כמו בימינו. לולי נמצאו תעודות מצריות אלה, הייתה מתייצבת מקהלה רחבה בקול אחד נגד ”השיבוש הידוע – שרוחן", ומעלה על נס את נוסחת השבעים. למרבה הצער יש פסוקים רבים שלא נמצאו להם תעודות חיצוניות, ורק קומץ מלומדים וחוקרים מאמין בנכונותם.

2. דביר

העיר המקראית דביר, עיר חשובה בדרום הארץ (יהושע י לח-לט). מסופר עליה כי עתניאל בן קנז לכד אותה (שופטים א יא-יג), וקיבל לאשה את בתו של כלב בן יפונה, מנהיגם של בני יהודה (יהושע יד ו-יד). הסיפורים מעצימים את חשיבותה של דביר אולברייט זיהה אותה עם תל בית מירסים,15 התל המרשים בקצה הדרומי של שפלת יהודה למרגלות הרי חברון, תל שהוא עצמו חפר, והפך אותוו לדגם קלאסי ללימוד הארכאולוגיה של ארץ-ישראל. העובדה שדביר נזכרת במקרא עם ערי יהודה בהר ולא בשפלה (יהושע טו מט),, לא נראתה בעייתית בעיני אולברייט שהרי מדובר בגבול השפלה וההר בסך הכול, תמך אולברייט בגישה המתייחסת למקרא כאל מקור היסטורי נאמן ויאי דיוק קלי לא יכול להעיב על כך.

והנה בסקר תשכ״ח (1968) זוהתה דביר מחדש בחירבת רבוד,°' מדרום לחברון במקום המתאים בדיוק לתיאור המקראי, קרוב לנגב המקראי בדרום הר חברון. זהו אחד התלים הגדולים והמוגנים ביותר בהר, שכן נחל חברון מקיף אותו

משלושה צדדים וכתוצאה מכך, יש בו מתלולים חריפים, דבר שהקשה כל כך על כיבוש המקום (שופטים א יא-טו). החפירה החלקית במקום איששה את הזיהוי, כך שניתן לקבוע שהשם דביר נשתמר בח'רבת רבוד בשיכול אותיות המקרא נתן בידינו תיאור מדויק. תל בית מירסים נותרה ללא זיהוי הולם.

  1. גת

גת הייתה אחת מ'חמשת סרני פלשתים' (יהושע יג ג) ותפסה מקום מרכזי בעימות הגדול של הפלשתים עם יהודה וישראל בימי שאול ודוד, עד לניצחונו המכריע של דוד (שמואל ב, ח א; דברי הימים א, יח א). על פי התיאור הגיאוגרפי של בריחת הפלשתים מעמק האלה (שמואל א, יז נב), צריכה גת להימצא ממערב לעזקה, לשוכה ולעמק האלה, ואכן זיהו אותה כבר בראשית המחקר בתל צפית.17

אולם היגיון מרחבי שנשען על סברות בביטחון מופרז, הביא לזיהוי 'גת' עם תל ערני, תל גדול מאוד על הדרך מלכיש אל פלשת בעקבות הזיהוי המוטעה צמחה לה (באישור ועדת השמות) קריית גת כעיר ואם בישראל, כשם שהזיהוי המוטעה של דביר הוליד בשפלה הדרומית קיבוץ בשם זה רק כאשר התברר שאין בתל ערני כל שכבות יישוב מתקופת ההתנחלות והשופטים, ולכן אין שם עיר פלשתית, חזרו לזהות את גת בתל צפית החפירות בשנים האחרונות מחזקות את הזיהוי, שנחשב כיום מקובל על הכול.

הבעיות

  1. העי

שלושה מקרים אלה שמראים דיוק מקראי שהוכח (ויש עוד), צריכים לעורר מחשבה שנייה אצל השוללים את היסוד הריאלי-היסטורי בסיפור העי, והרואים בו סיפור אטיולוגי, אגדה מאוחרת (מסוף ימי בית ראשון) ש'הולבשה' על תל נישא ובולט. כל זה נובע רק מכישלון המאמץ למצוא את העי של המקרא בח'רבת א-תל, הסמוכה לביתין = בית אל מדרום-מזרח ('בית-אל מים והעי מקדם',, בראשית יב ח). אבל לדעתי, אין כל בעיה בסיפור 'העי' בספר יהושע, זולת זיהויה המוטעה.18 ח'רבת א-תל, עיר מתקופת הברונזהה הקדומה לא הייתה קיימת כלל בימי האבות ובימי יהושע ולכן איננה 'העי'. ייתכן שהיא 'בית און' (שהעי נמצאת בקרבתה) כפי שהציעע כבר י"מ גרינץ. בתקופת הברונזה התיכונה זז המרכז העירוני באזור כשני ק"מ מערבה לבית אל (ביתין), כפי שקרה במקומות רבים בארץ. יש הסבורים ש'העי אשר עם בית און מקדם לבית אלי (יהושע ז ב) נמצאת לפיכך, מתחת לעיירה 'דיר-דיבוואן' או בח'רבת חיאן הסמוכה, אולם לדעתי, ספק אם יש שם שרידי עיר בצורה.

במאמרי 'פתרון חדש לזיהוי העי'19, הצעתי לפרש את הסמיכות של שתי הערים במקרא כסמיכות של המרחבים החקלאיים שמסביב לשתי הערים ולזהות את העי בח'רבת מרג'מה ליד מקור מים חשוב (עין סמיה) וליד דרך חשובה, דרך הספר המזרחית על פי עדות הכתוב, בין תחום העי לבין תחום בית אל מתנשא הר בולט 'ויעתק משם ההרה' (בראשית יב ח) שהוא לדעתי הר בעל חצור.

בחפירה שנערכה בח'רבת מרג'מה נמצאה עיר מבצר ישראלית מימי המלוכה, אולם בחתך שנחפר בחומה הדרומית נמצאה שכבת יישוב מתקופת הברונזה המאוחרת

יריחו היא כמובן אחד ממוקדי הפולמוס על ספר יהושע, ועל זיקתו לממצא הארכאולוגי, מכיוון שלא נמצאו חומות מובהקות מתקופת הברונזה המאוחרת, וחסרה ,לפיכך, העדות המרכזית לסיפור המקראי על כיבוש הארץ.

אמנם, בניגוד למה שרגילים לומר לעתים קרובות, חובה לציין שתל יריחו היה מיושב בתקופת הברונזה המאוחרת, לפחות במאה הארבע עשרה לפסה״נ, כפי שכבר הראה ג' גרסטנג, בשעתו.

אין כל מניעה להניח שהחומות האדירות מסוף הברונזה התיכונה המשיכו לשמש גם בתקופת הברונזה המאוחרת כביצור של העיר, תוך כדי תיקונים, תוספות ולשיפוצים. כך היה בתל שכם. בתל חצור, נעשה שימוש בסוללה ובביצור המסיבי שאפיין את תקופת הברונזה התיכונה גם בתקופת הברונזה המאוחרת. וכך סבר גם יגאל ידין גם לגבי יריחו.

פ' ביאנקובסקי, ארכאולוג מהמוזיאון הבריטי, שכתב לאחרונה עבודת דוקטורט על יריחו בתקופת הברונזה המאוחרת23 ובדק בעיקר את חפירתו של גרסטנג, קבע את סופה של יריחו הכנענית לסוף המאה הארבע עשרה או לתחילת המאה השלוש עשרה לפנה״ס,, מועד שעל פי כל הממצאים האחרים קרוב לראשית ההתנחלות.

ויש להוסיף: עיר כה מרכזית וחשובה, ליד מקור המים השופע ביותר בכל בקעת הירדן, נעזבה לחלוטין ולא הוקמה מחדש בתקופת הברזל, פרט לניסיון קלוש, שהניב בתים אחדים מהמאה הח' לפנה״ס, ניסיון שעולה בבירור מהעדות במקרא (מלכים א, טז לד) ומהממצא הארכאולוגי גם יחד לכן גם שלטו בה העזובה והסחף בפרט בראש התל24 האם אין דברים אלה מעידים בעקיפין על החרםם שנגזר על יריחו, משום שסימלה בעיני בני ישראל את תרבות כנען כולה?

הממצא התומך 1. הר עיבל

כה הרבה נכתב ונאמר אודות האתר בהר עיבל25, אולם עדיין יש רבים המתייחסים אליו כאל 'מגדל ישראלי דומה למגדל שבגילה', אף על פי שאין כל דמיון ביניהם26. המבקשים לדבוק בהשקפה אשר שוללת את אמינותו ההיסטורית של המקרא מתקשים להשלים עם אתר פולחני ישראלי בהר עיבל או כפי שניסח זאת אחד ממלומדי האסכולה התל אביבית :" איך אפשר להסביר אתר מסוף המאה הי״ג לפני הספירה על פי טקסט שנכתב במאה השביעית?'27 שהרי הר עיבל מופיע במרכזו של ספר דברים אשר האסכולהה הוולהאוזנית קבעה את חיבורו לימי יאשיהו במאה השביעית לפנה״ס, בעוד המימצא באתר תואם לראשית ההתנחלות בסוף המאהה ה- 13 לפנה״ס

על כן, רצוי לחזור על עיקרי הדברים: המבנה המרכזי במתחם עיבל הוא מבנה מלבני גדול, 7^9 מ', בעל ריצוף עליון,28 והכניסה היחידה אל ראשו היא דרך כבש יחיד שעולה מדרום-מערב. כבש משני מוביל אל קיר היסוד, אשר סובב את המבנה המרכזי משלושהה צדדים. המבנה פורש על ידי זרטל כמזבח עולה ישראלי בעיקר מנימוקים ארכיטקטוניים, ועל סמך כלל הממצא שמסביב בתוך מסגרת האבנים השלמה נמצא מילוי אפר וסיד, ובתוכו נמצאו כ1,000- עצמות שרופות של זכרים צעירים, כולם מבהמות טהורות על פי התורה29. בדיוק מתחת למרכז המזבח נמצאה במה קטנה ועגולה על גבי הסלע, בה שרידי קרבנות שהוקרבו בשלב הראשון. מסביב נמצאו עשרות מתקנים ובתוכם אחד משלושה דברים: כלי מנחה המונחים באתרם, אפר, או אבן חלקה המתאימה למתקני שחיטה לא נמצאו במקום צלמיות, עצמות חזירים או מאפיין אחר של אתרי הפולחן הכנעניים הידועים. כל אלה יוצרים התאמה כמעט מוחלטת לתורת ישראל30, לחוקי הקרבנות הכלולים בה ולתיאורי המזבח בתורה (שמות כז), אצל גדעון (שופטים ו כ-כח), ביחזקאל (מג) ובמקורות חז״ל.

נוסף על אלה נמצאו בעיבל בתוך המילוי, שתי חרפושיות מצריות שמרמזות על קשר עם מצרים, ותואמות את ימי רעמסס השני, בערך מהמחצית השנייה של המאה השלוש עשרה לפסה״נ.31 לפנינו, לראשונה, גם תיארוך ברור של ההתנחלות הישראלית בארץ כנען,, שבא מחפירה מדעית בהקשר קירמי וארכיטקטוני, בהתאמה לפרשיות מספר דברים ומספר יהושע.

2. אתרי ההתנחלות בהר התמונה העולה מהסקרים המפורטים של תחומי מנשה ואפרים בהר המרכזי.32 מאשרת את הידוע מכבר על אוכלוסייה פשוטה מאוד בתרבותה החומרית, שבסמוך לחורבן הערים הכנעניות של הברונזה המאוחרת הקימה יישובים קטניםם ומפורזים ובהם 'בתי ארבעה המרחבים', בהר המרכזי, בהר יהודה ובגליל סקר הר מנשה גם הוא מעניק לתופעה זו כיוון התפשטות ברור: ממזרח למערב, ומן המרכז דרומה וצפונה תהליך ההתנחלות התחיל בעמקים המזרחיים33 ומשם התפשט לאזור שכם, כאשרר בהר עיבל התקיים במשך תקופה קצרה מרכז פולחני ובו המזבח בדורות הבאים עבר המרכז הפולחני לשילה ואחר-כך לירושלים.. תהליך זה התרחש בשני שלבים: תחילה כוסה האתר בעיבל וניטש (ובניסוח אחר: נגנז),34 וקם המרכז בשילה.35 שיל ה חרבהה במחצית המאה האחת עשרה לפסה״נ, ואחר כך קם המרכז בירושלים במאה העשירית לפסה״נ תמונה זו הולמת באופן מדויק למדיי את התיאור המקראי, בהבדלים אחדים, שכולם ניתנים להסבר.

יש לציין כי באחד מאתרי ההתנחלות הנידחים ביותר במערב השומרון, בעיזבת צרטה36 מול תל אפק נמצא חרס ובו תרגיל כתיבה של אלף-בית עברי, הקדום ביותר שידוע לנו, ככל הנראה מן המאה האחת עשרה לפסה״נ, יותר מ100- שנה לפני לוח גזר לפי התיארוךך המקובל ממצא זה עולה בקנה אחד עם עדות המקרא על ידיעת הכתיבה בישראל מאותה תקופה ממש: 'וילכד [גדעון] נער מאנשי סכות וישאלהו, ויכתב אליו את שרי סכות ואת זקניה, שבעים ושבעה איש' (שופטים ח יד). לפנינו שני עדים מן הפריפריה, אחד מקראי והאחר ארכאולוגי, שעל פיהם ידיעת הכתיבה נפוצה הייתה בקרב בני ישראל37 גם בקרב העם הפשוט, בניגוד לכל עמי הקדם,, ובהתאמה לכתוב בספר דברים: 'ושננתם לבניך ודברת בם […] וקשרתם לאות על ידך […] וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך' (ו ז-ט;; יא יט-כ). למטרה מפורשת לבחון מחדש את מסקנותיו של יגאל ידין, אשר עמד בראש החפירה הגדולה של שנות החמישים, דווקא משום שאלה הותקפו על ידי פרופ' יוחנן אהרוני וביתר חריפות בידי פרופ' ישראל פינקלשטיין מאוניברסיטת תל-אביב ששלל את 'ממצאי שלמה' (עפ״י ידין), וייחס את הכול לאחאב במאה התשיעית. חשוב על כן להביא שלוש ממסקנותיו העיקריות של א' בן תור:

א נמצא אישור חד-משמעי לייחוס העיר הישראלית הראשונה בחצור למאה הי' לפני הספירה. לעניין זה משנה חשיבות נוכח התיאוריות שהועלו בשנים האחרונות בספרות המקצועית, המטילות ספק בעצם קיומה של ה'ממלכה המאוחדת' (ימי דוד ושלמה), ומתארות את השרידים שיוחסו למאה היי כדלים וחסרי חשיבות39.

במילים אחרות, התחזקה תאוריה של יגאל ידין40 על שערי שלמה בחצור ובגזר על פי תכנית תואמת, ובהתאם לכתוב במקרא על מפעלי הבנייה הגדולים של שלמה: 'וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא, ואת חומתת ירושלם ואת חצ1ר ואת מגדו ואת גזר' (מלכים א, ט טו). הוויכוח על מגידו עודנו נמשך, ויש שם בעיה, אך ביחס לחצור, התפישה אשר שללה את הערך ההיסטורי של המקרא בנקודה חשובה, הופרכה בחפירה מדעית שנועדה לשם כך וזאת בשלושה שטחי חפירה, בשני מכלולים קרמיים מובהקים ובמאפייני בנייה שמתאימים לחומת הסוגרים ולשער ששת התאים מחד גיסא, ולמאה העשירית לפסה״נ מאידך גיסא.

ב נתברר כי בכל מקום שבו העמיקו החפירות עד השכבה האחרונה של תקופת הברונזה המאוחרת, חרבה חצור הכנענית בשרפה אדירה, כפי שמעידות מפולות ושכבות אפר עבה תמונת חורבן זו משתלבת היטב בתיאור סופה של חצור המובא בספר יהושע (יא י-יג).

אכן חצור הגדולה מתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת, שעמדה בקשרי מכתבים עם מארי, ומאוחר יותר גם עם מצרים, ועם מארי, היתה 'לפנים ראש כל הממלכות האלה' כדיוקה של ההגדרה המקראית (יהושע יא י).41

ג. א' בן תור כותב: ״במהלך החפירות המחודשות גילתה משלחתנו כמה שברי פסלים, רובם מתקופת הברונזה המאוחרת […] כל אלה נתגלו בשכבת החורבן של הארמון […] פסלים אלה הושחתו במכוון בעת העתיקה, ובמיוחד ניכרת ההשחתה בראשיהם של הפסלים ובידיהם […] בין הפסלים שהושחתו כנראה בעת כיבושה של העיר יש גם פסלים כנעניים וגם פסלים מצריים עובדה זו מרמזת, כפי הנראה, כי אין לייחס את מעשה הכיבוש לכנענים או למצרים […] דומה אפוא, שרק שבטי ישראל המתנחלים יכלו להיות אחראיים לכיבושה של חצור ולחורבנה״, (קדמוניות 111, הערה 18).

יש להוסיף, כי מסקנה זו איננה רק ארכאולוגית-היסטורית, שכן יש לה משמעות תרבותית-רוחנית ברורה. מחריבי חצור השחיתו באופן מכוון פסלים מצריים וכנעניים, ובכך יש לפנינו עדות ארכאולוגית מרשימה לקדמות הופעתה של תורת ישראל, שעיקר העיקרים בה מאז עשרת הדיברות היה המלחמה חסרת הפשרות נגד הפסלים ועבודת אלילים, ובפרט במלחמה נגד עמי כנען ותועבותיהם (שמות כ ב-ו, כג כ-לג, לד יא-יז; ויקרא יח כ; במדבר לג נ-נו; דברים ד פסוקים יג, יח, כז, כט-לב). יתר על כן, העדות המקראית מספר שופטים ומתקופת המלוכה מראה שבני ישראל לא פעלו כך בהמשך הדורות ולפיכך השחתה כזו מתאימה באופן מובהק רק לשלב הראשון של הכניסה לארץ כנען.

  1. אסטילת ישראל: מצבת מרנפתח

הקטע המפורסם והקדום ביותר שנזכר בו השם ישראל, בסימול אתני ברור של עם, נמצא באסטילה פרעונית מעניין כי גם במקרא, הראשון שקרא לבני ישראל 'עם' היה פרעה: 'הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה' (שמות א ט-י). בשני המקומות בולט החשש מפני ישראל שזרעם מתרבה באופן מסוכן, אלא שמרנפתח מתייהר (כמו רבים משונאי ישראל בכל הזמנים) שכבר עלה בידיו 'לפתור את הבעיה' מדמותו המקראית של פרעה עולה שגם הוא שאף בדיוק למטרה זו: השמדת זרע בני ישראל. ההבדל הגדול הוא שבתורה מדובר על בני ישראל שעדיין במצרים ואילו בזמנו של מרנפתח בני ישראל ישבו בכנען. בכל זאת מפליא הדמיון במוטיבים: כל שאר אויבי מצרים מוכנעים, ואילו לישראל אין זרע.

אחד מתלמידי הציע ניתוח ספרותי כיאסטי של קטע זה במצבת מרנפתח42 וממנו עולה פתרון ברור ויפה לשאלה, האם בני ישראל כבר נאחזו אז בארץ כנען כולה, או ישבו באזור מצומצם הפתיחה והסיום מתקשרים בבירור למרחב שמקיף את מצרים: 'תשעע הקשתות', דהיינו כל הארצות אחר כך אנחנו פוגשים ארצות: מלוב ומחת ועד חורו. בהמשך מוזכרת כנען וכנגדה בסיום ישראל, ובאמצע הוזכרו ערי המדינה אשקלון, גזר וינועם.

ההקבלה המתבקשת בין ישראל, עדיין כעם, לבין כנען כארץ, מבהירה יפה את מבנה הקטע ומסבירה בבהירות את מצבם של ישראל בארץ כנען – גורם אתני חזק המקביל לארץ כנען, נאחז בכנען, אך עדיין לא בנה לו ערים, כלומר, בשלב הראשון של הכיבוש וההתנחלות.

סיכום חלק א'

בעקבות מסקנות כאלה מותר לקבוע כי התיאור המקראי של כיבוש הארץ והתנחלות בני ישראל בה, קיבל חיזוק ואישוש במחקר הארכאולוגי של ארץ ישראל בדור האחרון בשלוש נקודות מכריעות: תהליך ההתנחלות שהתחיל מהעמקים המזרחיים, הר עיבל ותל חצור זאת בנוסף לשלוש עובדות שידועות זה מכבר: יישובי ההר הישראליים מהמאה השתים עשרה לפנהייס, המרכז הגדול בשילה, המאוחר לעיבל ומצבת מרנפתח.

לעומת זאת, בשאלת יריחו אין הוכחה מכרעת לכאן או לכאן. בניגוד למקובל במחקר, יש כלים מתקופת הברונזה המאוחרת, ומסתבר, שחומות הברונזה התיכונה המשיכו לתפקד גם בתקופת הברונזה המאוחרת. בחירבת א-תל יש, לדעתי, טעות בזיהוי העי ויש זיהוי אחר ומתאים בח'רבת מרג'מה. לכל אלה יש להוסיף את התמונה התרבותית, שכוללת ידיעת

כתיבה עממית, השחתת פסלים מכוונת בחצור, היעדר מוחלט של צלמיות בעיבל, והתאמה ניכרת לחוקי הפולחן שבתורה ובהלכה הקדומה.

"מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה?'.

מאז נות , דרך אולברייט ועד ידין ובנימין מזר אסכולה אחרת תמכה ברעיון החדירה השקטה' ובתהליך הארוך של ההתנחלות, מאז מ' אלט ועד אהרוני ולאחרונה זרטל.44

ספר יהושע ושופטים א: הצגת פרשנות חלופית

ברצוני לחלוק על הנחת היסוד שלפיה מופיעים במקרא שני תיאורים שונים של כיבוש הארץ וההתנחלות כמו בנושאים אחרים, גם בעניין הכיבוש וההתנחלות מוצגות במקרא נקודות מבט שונות, אך עם זאת אין כל סתירה או ניגוד בין ספר יהושע לבין שופטים א שניהם שייכים לדעתי לתיאור היסטורי אחד (ההבדלים הניכרים יותר בין ספרי בראשית ודברים לבין ספר יהושע, גם הם מבטאים לדעתי רק נקודות מבט שונות).

לדעתי, ספר יהושע אינו מציג תיאור של 'כיבוש אחיד' אלא של שתי מלחמות הנערכות מול שתי קואליציות של מלכי כנען: ברית מלכי הדרום שנתגבשה בעקבות הכניעה של הגבעונים (יהושע, פרק י), וברית מלכי הצפון בהנהגת יבין מלך חצור, 'כי חצור לפנים היא ראש כל הממלכות האלה' (שם, יא י).

בתום שתי המלחמות האלה מול צבאות מלכי כנען שהתכנסו סביב לגבעון (י ה-ו) וליד מי מרום (יא ד-ה) חזרו בני ישראל 'אל המחנה הגלגלה' (י טו, י מג, יד ו). על אף התיאורים הכוללים המפליגים בסוף פרק יא ועל אף רשימת מלכי כנען המנוצחים שבפרק יב, לא מתואר כאן צבא שכובש שטח ונשאר בו כדי להגן עליו, אלא מתוארות פשיטות עומק מוצלחות.45 פשיטות אלה, הסתיימו בניצחוןן מוחלט על צבאות כנען ועל מלכיהם, מיגרו כל כוח אפשרי שעלול היה לאיים על בני ישראל בהמשך הדרך, אך לא יצרו כיבוש בניי ישראל חזרו לגלגל, ומשם החל, בהדרגה ובמשך זמן ארוך תהליך ההתנחלות.

אמנם, יש לכאורה פסוקים אחדים בספר יהושע שסותרים תפיסה זאת: הפסוקים המכלילים כגון 'ויקח יהושע את כל הארץ הזאת' (יט טז-כג), רשימת 31 מלכי כנען המוכים (יב ט-כד) והסיכום הנפלא בסוף רשימות הערים:

ויתן ה' לישראל את כל הארץ אשר נשבע לתת לאבותם וירשוה וישבו בה וינח ה' להם מסביב ככל אשר נשבע לאבותם, לא עמד איש בפניהם מכל איביהם נתן ה' בידם לא נפל דבר מכל הדבר הטוב אשר דבר ה' אל בית ישראל, הכל בא (כא מא-מג).

אולם פסוקים אלה עומדים בסתירה בולטת לכתוב בספר יהושע עצמו, במקומות אחרים: 'ויהושע זקן בא בימים, ויאמר ה' אליו אתה זקנתה באת בימים, והארץ נשארה הרבה מאוד לרשתה' (יג א-ו); 'ולא הורישו בני ישראל' (יג יג; כמו כן ראו טו סג, טז י, יז יב-יג, יט מז), הדומים לפסוקים המופיעים בשופטים א (כא, כז-כח, כט, ל, לא-לב, לג-לד). הדיון של יהושע עם כלב ועם בני יהודה על הורשת הענקים בעתיד בהר חברון ('אולי ה' אותי והורשתים', יד יב), סותר את הורשתם בידי יהושע לאחר מלחמת הצפון (יא כא-כב). הדיון עם בני יוסף על גבולות היכולת בהווה ועל תהליך ההתחזקות בעתיד, משקף לחלוטין את התהליך הארוך, ולפיכך הכתוב ביהושע (יז יד-יח) תואם לגמרי את רוח ההתנחלות ההדרגתית ואת הכתוב בשופטים א כז-כח, [ ההשלמות והפירוש שלי ] :

ויאמרו בני יוסף, לא ימצא לנו ההר [= לא יספיק לנו], ורכב ברזל בכל הכנעני הישב בארץ העמק, לאשר בבית שאן ובנותיה ולאשר בעמק יזרעאל. ויאמר יהושע אל בית יוסף […] עם רב אתה וכח גדול לך, לא יהיה לך גורל אחד כי הר יהיה לך, כי יער הוא ובראתו והיה לך תצאתיו כי תוריש את [אחרי זמן כשתתחזק] כי רכב ברזל לו, כי חזק הוא [ולכן לא תוכל להורישו כעת].46

אמנם אפשר גם לומר, שישנן שתי מסורות כיבוש והתנחלות בתוך ספר יהושע עצמו, אך אין כל ראיה לכך, ואין כל הכרח של סתירה פרשנית, שיוביל לכך. אנו, בוגרי עצמאות ישראל ובוגרי ששת הימים חשנו היטב על בשרנו את ה'סתירה' הזאת בין ניצחון מהמם, תחושות של גאולה ושחרור, ארץ ישראל השלמה, ירושלים והר הבית קץ המלחמות והשלום שבפתח לבין המציאות הטופחת על פנינו פעם אחר פעם. מצד כל האידאולוגיות והתנועות ומצד כל זרמי הדת, בעקבות הניצחון הגדול בששת הימים, נשמעו קולות כאלה של התגשמות כל החלומות, אשר ביטאו באמת את התודעה והתחושות באותה עת. לא היה זה כזב ואף לא אשליה, אלא הבזק היסטורי של פסגת חלומות רגעית אחר כך, תוך זמן קצר או ארוך התגלעו והופיעו הסדקים, הצרות והבעיות.

בימי קדם באה ההתפכחות לנוכח המציאות בצורה קשה יותר, מפני שלא היה ברשותם צבא, שהיה בכוחו להחזיק בשטח נרחב כשטח כבוש עם חלוף הלם הפשיטות והניצחונות הגדולים, מצאו בני ישראל את עצמם חסרי כוח מול 'רכב הברזל' של הכנענים בעמק, במרחבי בית שאן, יזרעאל, מגידו ותענך, ולא היה בכלל באפשרותם להמשיך במלחמות כיבוש כלשהן. אמנם קואליציה כנענית (כפי שאנו מכירים גם ממסעות המלחמה המצריים למשל, זו שהתייצבה מול תחותימס השלישי), לא התארגנה שוב מול בני ישראל עד ימי סיסרא, כך שההתנחלות באזורי ההר יכולה הייתה להתנהל בתהליך שקט והדרגתי; אך עם זאת התפורר גם הכוח הראשוני של כלל השבטים באופן שכל שבט פנה לנחלתו. יהושע לא יכול היה לכבוש את הארץ ולהחזיק בה לטווח ארוך. אולם במשך זמן קצר יחסית47 * לא התייצב שום כוח מולו, די היה בניצחון זה כדי להמשיך בתהליך ההתנחלות במשך עשרות רבות של שנים בלי הפרעה משמעותית, לפחות באזורי ההר.

הוכחה נאה לפרשנות זו של ספר יהושע היא הפסוק שמזכיר את שרפת חצור:

'רק כל הערים העמדות על תלם לא שרפם ישראל, זולתי את חצור לבדה שרף יהושע' (יא יג). לפי הכתוב הזה לא כבש יהושע ולא שרף ערי מדינה כנעניות לא בלכיש ולא בשום תל אחר, זולת חצור ולפניה העי ויריחו. את שאר מלכי כנען ניצח יהושע בשדה הקרב, אך לא החריב ולא שרף את הערים 'העמדות על תלם'.

בתיאורי המלחמה שבפרק י אנו קוראים, לדעתי בטעות, על החרבת ערי מלוכה כנעניות בשרשרת: מקדה-לבנה-לכיש-(גזר)-עגלון-חברון-דביר. אולם כל האירועים הללו התרחשו על פי הכתוב ביומיים או בשלושה (י, לב, לה) — יפעם אחת' (י מב), וללא שריפת ערים הביטויים 'לכידה' ו'החרמה' מתאימים לצבאות, ומכאן פירושם של כתובים אלה הוא לדעתי, ניצחון צבאי על צבאות הערים האלה ועל מלכיהם בראשם, בשדה המערכה שהתנהלה כנראה מעמק איילון ועד מקדה (י י- טז).48 יהושע לא כבש אתת הערים אלא ניצח את מלכי הערים בשדה הקרב. ניצחון זה מתואר בדרך של הפלגה, כנפילת הערים עצמן.

אם כעדות הכתובים שרף יהושע רק את יריחו, את העי ואת חצור — מי שרף והחריב את לכיש הכנענית ואת שאר ערי המדינה, בסוף המאה השלוש עשרה ובתחילת המאה השתים עשרה לפנהייס? לדעתי היו אלה בני ישראל לאחר זמנו של יהושע, ואולי בפרט בני יהודה (שופטים א ג-כא). אפשר להביא לכך ראיה מעניינת: שתי החרפושיות בעיבל תואמות לימי רעמסס השני49, בעוד שבשכבת החורבן של לכיש נמצא חקוק שמו של רעמסס השלישי ההבדל של דור אחד מתאים בדיוק להבדל בין דור יהושע, לבין ראשית ימי 'השופטים', שהם דור ההתנחלות הנרחבת50.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

1
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
1 Comment threads
0 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
1 Comment authors
דב נרדימון Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
דב נרדימון
Guest
Member
דב נרדימון

מענין מאד ומשכנע