נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

אייקוני מוסר במערב

להגדרת המוסר והדרכים להגיע אליו, נשתברו קולמוסים רבים, (ראה גם כאן באתרינו), מעניין הדבר שכמה וכמה דמויות שהפכו לסמלי ואייקוני מוסר במערב, כשאנו מתחקים אחריהם, אנו רואים בלון נפוח, אמירות הירואיות, אבל מעשים קטנים מאד, והרבה פעמים אף שפלים.

אם ניקח לדוגמא את ז'אן ז'אק רוסו, ממחנכיו של דור שלם במערב. עליו אנו יכולים לקרוא באנציקלופדיה כפתיחה לעמוד שלם מלא שירות ותשבחות על גדולתו: "אחד מגדולי הוגי הדעות במאה היח' אשר בהטפתו לחיים חדשים על יסודות אמת הכשיר את הקרקע למהפכה הצרפתית הגדולה". אבל אין כאן אלא תיאור של גדולת יצירתו, ומה היתה אישיותו? אין זה רלבנטי להערכת מפעלו, תיאור אותנטי מופיע בספר "האמנויות" של ההיסטוריון ה.ו. לון (עמ' 355).

"ז'ק רוסו… אשר לאפיו של יצור מיוחד זה השתיקה יפה לו. פעמיים המיר את אמונתו ובכל פעם הניעתו רק הציפיה לבצע… נחלץ מגניבה ע"י הטלת אשמה על נערה חפה מפשע… הסתבך בפרשת עגבים לא נעימה… בשעה שעולם רגשני הזיל דמעות אגב קריאת ספרו "אמיל" ו"הוידויים" המפורסמים שלו, הוציא רוסו את ימיו בהשמצת וולטיר שהיה מגינו הנדיב ביותר בימי מרודיו, או בכתיבת המכתבים המביישים ביותר לפרידריך הגדול, שעמד לו לרוסו בשעת דחקו. בפרהסיא אמר להוד מלכותו כי ישמור לעצמו את כספו הנאלח שסחט מנתיניו המתענים בזיעת אפיהם, אבל בסתר באין רואה היה אוהב אדם זה מקבל את המתנות. הוא נסתבך עם משטרת צרפת ונמלט לאנגליה שם קבלו הפילוסוף יוּם במדה גדולה של הכנסת אורחים, רוסו הפיק הנאה אישית רבה בתארו את מיטיבו כסכנה לצבור… כללו של דבר בכל כת הנבלים הבוגדים והשקרנים שכה הואילה ההיסטוריה לשמר את פרשותיהם, יקשה למצוא דוגמא מובהקת יותר לבן בליעל מושלם בכל מאשר זה, נביא הבשורה החדשה של חסד, טוב, פשטות, מוסריות וחיי ישרים… ועם כל זה נעשה חדל אישים נתעב זה לסופר המקובל ביותר על דורו. יובל שנים כמעט היה הרודן השליט על כל שדה המדיניות החינוך, האמנות והמוסר".

השמטנו כאן עוד כמה פרטים מבישים, שהקורא ימצאם במקור, כהשלמה נעתיק מתוך "וידויים אישיים" של רוסו: כאשר ראה רוסו זוג שבלולים צמודים במשך שעות רבות, קינא בהם ואמר: "הלואי והייתי נוצר שבלול". בכלל, הוידויים הללו עמוסים בכל כך הרבה דברי גבהות רוח והתנשאות, כשמרכזם היא הצגתו של רוסו עצמו כאדם המושלם (מבחינה רוחנית). שקשה להאמין איך תפסו מעמד כה נכבד.

בחלקה הראשון של המאה הקודמת תפס מקום כאיש מוסרי נעלה מהאטמה גנדי ההודי, שהטיף למאבק בלי שום אלימות.

אבל בכדי לעמוד באמת על אפיו של גנדי, כדאי לקרוא את קריאתו ליהודים לאחר ליל הבדולח:

יום לאחר ליל הבדולח ניצל מהטמה גנדי את ההזדמנות כדי להטיף ליהודים הנרצחים על צדק, אי-צדק, והתנגדות לא-אלימה.

הגיעו אלי כמה מכתבים שבהם נשאלתי על עמדתי לגבי השאלה היהודית-ערבית בארץ-ישראל ועל רדיפת היהודים בגרמניה. לא בלי היסוס אני מציע כאן את השקפותיי בשאלה הקשה מאוד הזאת.

אהדתי נתונה כולה ליהודים. היכרתי אותם מקרוב בדרום אפריקה. אחדים מהם הפכו לבני לוויה שלי לאורך כל השנים. באמצעות אותם ידידים למדתי הרבה על רדיפות היהודים שנמשכו דורות. הם היו האסורים-במגע של הנצרות. ההקבלה בין היחס שלו זכו מידי הנוצרים והיחס שקיבלו האסורים-במגע מידי בני ההינדו היא קרובה מאוד. איסורים דתיים הועלו בשני המקרים כהצדקה ליחס הלא-אנושי שהושת עליהם. כך שמלבד הידידות האישית, יש סיבות אוניברסאליות פשוטות לאהדה שלי כלפי היהודים.

אבל אהדתי לא מעוורת אותי לתביעות הצדק. הזעקה למען בית לאומי ליהודים לא מושכת אותי במיוחד. המניע למטרה הזאת מתבסס על התנ"ך וההתמדה שבה ביקשו היהודים לשוב לארץ-ישראל. מדוע שלא יהפכו את הארץ הזאת, כמו עמים אחרים על פני האדמה, לביתם, למקום שבו הם נולדים ובו הם מקיימים את מחייתם?

ארץ-ישראל שייכת לערבים באותו אופן שאנגליה שייכת לאנגלים או צרפת לצרפתים. אין זה צודק וזה לא אנושי לכפות את היהודים על הערבים. מה שמתרחש בפלשתינה-א"י היום אינו יכול להיות מוצדק על ידי שום קוד התנהגותי מוסרי. למשטר המנדטים אין תוקף מלבד זה שקיבלו כתוצאה מהמלחמה האחרונה. זה יהיה בוודאי פשע נגד האנושות להנמיך ולצמצם את הערבים הגאים כדי שאפשר יהיה להחזיר את פלשתינה-א"י ליהודים בחלק מהטריטוריה או כולה כבית הלאומי שלהם.

אין כל פחד מהמוות

הדרך הנאצלת יותר תהיה להתעקש על יחס צודק כלפי היהודים בכל מקום שהם נמצאים, נולדים וגדלים. היהודים שנולדים בצרפת הם צרפתים. אם אין בית ליהודים מלבד פלשתינה-א"י, האם הם יאמצו את הרעיון שייאלצו אותם לעזוב את מקומם בחלקי העולם השונים? או שהם רוצים בית כפול שבו יוכלו להישאר כרצונם? זעקה זו לבית לאומי מספקת הצדקה מגוונת לגרמנים בשעה שהם רוצים לגרש את היהודים.

אבל רדיפת היהודים בידי הגרמנים היא חסרת תקדים בהיסטוריה. רודני העבר מעולם לא היו מטורפים כמו שהיטלר נראה. והוא פועל בקנאות דתית. זאת כיוון שהוא מטפח דת חדשה של לאומנות מיליטנטית ובדלנית, שכל מעשה לא-אנושי המתבצע בשמה הופך למעשה למען האנושות המתוגמל כאן ובעולם הבא. פשעו של צעיר מטורף בעליל מופנה בתגמול כלפי כל בני העם שלו ברשעות שלא תיאמן. אם אפשר בכלל להצדיק מלחמה כלשהי בשם ולמען האנושיות, הרי שמלחמה נגד גרמניה היא מוצדקת לחלוטין וזאת כדי למנוע רדיפה מופקרת של עם שלם.

אלא שאני לא מאמין בשום צורה של מלחמה. דיון בבעד ובנגד של מלחמה כזאת הוא לכן מחוץ לתחום מבחינתי. אבל אם לא יכולה להתנהל שום מלחמה נגד גרמניה, אפילו לא בהקשר של פשע כמו זה שמתבצע נגד היהודים, הרי שלפחות לא יכולה להתקיים כל ברית עם גרמניה. וכיצד יכולה להתקיים ברית בין אומה שדוגלת בצדק ובדמוקרטיה לבין אומה אחרת שהיא אויב מוצהר של השניים? או שאנגליה נסחפת לכיוון של דיקטטורה חמושה וכל המשמעויות הכרוכות בה?

גרמניה חושפת לראווה כמה יעילה יכולה להיות האלימות כאשר אינה מוגבלת על ידי צביעות מכל סוג או כל חולשה שהיא המעמידה פנים הומניטריות. היא גם מראה כמה מכוערת, איומה ומפחידה נראית האלימות כשהיא חשופה בעירומה.

האם יכולים היהודים להתנגד לרדיפה המאורגנת וחסרת העכבות הזאת? האם יש דרך לשמר את הכבוד העצמי שלהם, ולא לחוש חסרי-אונים, עזובים ונטושים? אני טוען שיש דרך. שום אדם שיש לו אמונה באל חי לא צריך להרגיש חסר אונים ונטוש. ה' של היהודים הוא אל יותר אישי מהאל של הנוצרים, של המוסלמים או ההודים, למרות שבמהותו הוא משותף לכולם והוא אחד ואין שני והוא מעבר לתיאור כלשהו. אבל מכיוון שהיהודים מייחסים אישיות לאל ומאמינים שהוא שליט בכל פעולה שלהם, אל להם לחוש חסרי ישע. אם הייתי יהודי ונולדתי בגרמניה ושם היתה מחייתי, הייתי תובע את גרמניה כביתי ממש כמו הגרמני הרם ביותר והייתי מאתגר אותו לירות בי או להשליכני לצינוק. הייתי מסרב להיות מגורש או להיכנע ליחס של אפליה. וכדי לעשות זאת, אין לי צורך להמתין לחבריי היהודים שיצטרפו אלי בהתנגדות אזרחית.

היה לי בטחון מלא שבסופו של דבר כל שאר היהודים יהיו חייבים לפעול לפי הדוגמא שלי. אם יהודי אחד או כולם היו מקבלים את המתכון שהצעתי, הרי שממילא מצבם לא יוכל להיות גרוע יותר ממה שהוא כבר עכשיו. וסבל שעומדים בו מרצון יעניק להם כוח ושמחה ששום החלטה על הבעת אהדה בעולם לא תעניק להם. ואכן, אפילו אם בריטניה, צרפת ואמריקה יכריזו על פתיחת פעולות איבה נגד גרמניה, לא יהיה בכך כדי להביא לכוח פנימי, לשמחה פנימית. התוצאה של מעשה כזה עלולה להיות שהאלימות המחושבת של היטלר תוביל לטבח טוטלי של היהודים; זו תהיה תשובתו להכרזת מלחמה.

אבל אם התודעה היהודית יכולה לקבל על עצמה סבל מרצון, אז אפילו הטבח שדמיינתי יוכל להפוך ליום של הודיה ושמחה על כך שהשם הביא לגאולת עמו אפילו על ידי רודן. שהרי לירא-האל, אין כל פחד מהמוות. זוהי שינה של הנאה צרופה שלאחריה תבוא התעוררות שתהיה מרעננת שבעתיים בגלל אורך-שנת.

ספק אם אני צריך לציין שקל יותר ליהודים לפעול לפי המירשם שלי מאשר לצ'כים, למשל. יש לכך דוגמא זהה לחלוטין מהמערכה נגד תנועת ההתנגדות הלא-אלימה של ההודים בדרום אפריקה. שם נמצאים ההודים בדיוק באותו מצב כמו היהודים בגרמניה. גם שם לרדיפות יש איזה להט דתי. הנשיא קרוגר נהג להגיד שהנוצרים הם האל הנבחר וההודים הם יצורים נחותים שנועדו לשרת את הלבנים. סעיף בחוקת היסוד של דרום אפריקה אמר שלא יהיה שוויון בין הלבנים לבין הגזעים הצבעוניים, כולל אסיאתים. גם שם סגרו את ההודים בגטאות שתוארו כ"אתרים". שאר ההגבלות היו כמעט מאותו סוג של אלה המוטלות על היהודים בגרמניה. ההודים, בסך הכל קומץ, פנו להתנגדות לא-אלימה בלי שום גיבוי מהעולם או מממשלת הודו. ואכן הפקידים הבריטים ניסו לשכנע את אנשי ההתנגדות הלא-אלימה שלא ילכו בדרך הזאת. דעת הקהל העולמית וממשלת הודו באו לעזרתם אחרי מאבק שנמשך שמונה שנים. והסיוע הזה בא בצורה של לחץ דיפלומטי ולא באמצעות איומי מלחמה.

אבל בפני היהודים בגרמניה פתוחה הדרך להתנגדות לא-אלימה בתנאים טובים לאין ערוך מאלה שהיו להודים בדרום אפריקה. היהודים הם קהילה מלוכדת והומוגנית בגרמניה. הם ברוכי כשרון הרבה יותר מההודים בדרום אפריקה. ודעת הקהל המאורגנת בעולם עומדת לצדם. אני משוכנע שאם יעלה מתוכם אדם עם אומץ וחזון שינהיג אותם בפעולה לא-אלימה, חורף היאוש יהפוך כהרף עין לקיץ של תקווה. ומה שהפך היום לציד-אדם משפיל יהפוך לעמידה של רוגע והחלטיות מצד גבר או אשה שניחנו בכוח הסבל שניתן להם על ידי האל. אז תהיה זו התנגדות דתית אמיתית כנגד זעמו של האדם חסר-האלוהים וחסר-האנושיות. היהודים הגרמנים יזכו אז בניצחון בר קיימא על פני הגויים הגרמנים במובן הזה שהם ימירו את האחרונים למצב של הכרה בערך הכבוד האנושי. בכך הם יעניקו שירות לאחיהם הגרמנים ויוכיחו את זכאותם לכתר הגרמנים האמיתיים לעומת אלה שגוררים היום את שם גרמניה, בלי להיות מודעים לכך, לשפל המדרגה

ועכשיו מלה ליהודים בפלשתינה-א"י. אין לי שום ספק שהם פועלים בדרך הלא נכונה. ארץ-ישראל כמושג תנ"כי איננה ישות גיאוגרפית. היא נמצאת בלבם. אבל אם הם מוכרחים לראות את ארץ-ישראל במובנה הגיאוגרפי כביתם הלאומי, לא נכון להיכנס לשם בצל הרובה הבריטי. מעשה דתי לא ניתן לביצוע בעזרת הכידונים או הפצצה. הם יכולים להתיישב בארץ-ישראל רק מתוך השגת רצונם הטוב של הערבים. הם צריכים לשאוף להמיר את לבם של הערבים. זהו אותו אל ששליט בלבותיהם של הערבים והיהודים כאחד. הם יכולים להתייצב בהתנגדות לא-אלימה ('סאטיאגראהא') בפני הערבים ולחשוף את עצמם לירי או להיזרק לים המלח וכל זאת מבלי להרים אפילו את האצבע הקטנה כנגדם. הם ימצאו שדעת הקהל תעמוד לצדם בשאיפתם הדתית. יש מאות דרכים להגיע להבנה עם הערבים, אם היהודים ימנעו מעזרת הכידונים הבריטים. כפי שזה עכשיו, הם שותפים לבריטים בפגיעה בעם שלא עשה להם כל רע.

אינני מגן על הפעולות הקיצוניות של הערבים. הלוואי שהיו בוחרים בדרך האי-אלימות בהתנגדותם למה שהם רואים בצדק כחדירה זוחלת לארצם. אבל לפי התפיסות המקובלות של צדק ואי-צדק, לא ניתן להגיד דבר נגד ההתנגדות הערבית הניצבת מול נסיבות קשות מעבר לכל מה שהם יכולים להתמודד איתו.

יבואו היהודים הטוענים לכתר העם הנבחר ויוכיחו שהם זכאים לו בכך שיבחרו בדרך האי-אלימות. בכך יראו שיש תוקף למעמדם בעולם. כל ארץ היא ביתם כולל ארץ-ישראל אך לא באמצעות תוקפנות אלא בדרך של שירות אוהב. ידיד יהודי שלח לי ספר שנקרא 'התרומה היהודית לציוויליזציה' מאת ססיל רות'. הוא מונה שם את תרומות היהודים שהעשירו את ספרות העולם, האמנות, המוזיקה, הדרמה, המדעים, הרפואה, החקלאות ומה לא. בכוח הרצון, יכול היהודי לסרב שיתייחסו אליו כאל המנודה בחברה המערבית, מבוזה או זוכה ליחס פטרוני. הוא יכול לזכות בתשומת לב העולם ובכבוד בכך שיהיה אדם, היצור הנבחר של אלוהים, במקום להיות אדם השוקע לבריונות וננטש על ידי האל. היהודים יכולים להוסיף עוד משהו לתרומתם הגדולה: התרומה הנשגבת של פעולה לא-אלימה.

(סאגאון, 20 בנובמבר 1938)

מה שמעורר שאלות על הגבול הדק בין מה שנראה כמוסריות ובין אי שפיות.

אמנם קושי של ממש אנו מוצאים כאשר אנו מגיעים לדמות שהפכה נערצת ביותר בחלקה השני של המאה ה20: צ'ה גוארה.

מי שנתפס כדמות מהפכנית ולוחמת חופש, מאשיות השמאל העולמי, שהדפס פניו מופיע עד היום על חולצות של צעירים משולהבים, לא היה אלא רוצח המונים.

תיאור גבורתו בויקיפדיה:

גווארה הפך בעיני אוהדיו לסמל של אומץ, צדק ומהפכה. המעמד שתפס בחייהם של הקובנים מומחש בקריאת ארגון תלמידי בתי הספר היסודיים הנקרא "החלוצים הצעירים". התלמידים נוהגים להצדיע מדי בוקר לדגל בצירוף הקריאה "חלוצים בשביל הקומוניזם, אנחנו נהיה כמו צ'ה" (Pioneros por el Comunismo, Seremos como el Che).

בסוף שנות ה-60 הפך גווארה לסמל פופולרי של מהפכנות ואמונה באידאלים פוליטיים. תדמית זו קודמה במידה רבה בזכות צילום דרמטי של דיוקנו שצולם על ידי צלם אופנה בשם אלברטו קורדה ב-5 במרץ 1960, כאשר גווארה עמד על המרפסת ליד פידל קסטרו בהוואנה. הצילום התפרסם רק שבע שנים מאוחר יותר, בכתבה של עיתון איטלקי על מותו של גווארה. צילום זה עובד לסמל פופ שהוא אחד הפופולריים והמוכרים בעולם. הוא שוכפל מאז וצוטט רבות כולל על פוסטרים, בניינים, חולצות ועוד. בנוסף, התמונה משמשת כסמל לאוהדי ספורט רבים בעולם המזוהים עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית, למשל אוהדי אגודות הפועל בישראל.

מורשתו של גווארה נוכחת מאוד גם בתרבות הפופולרית, בין היתר בזכות היומן שלו שזכה גם לעיבוד קולנועי (דרום אמריקה באופנוע) ובזכות השיר הפופולרי "Hasta Siempre" על אודותיו, שזכה לביצועים רבים

סיפורו הונצח בספרים פופולאריים רבים, כדוגמת: 'צ'ה גוארה – סיפורו של מהפכן' של אפרים דוידי, 'לאהוב את צ'ה' של אנה מננדס,

עומר דוסטרי כותב באתר מידה:

הוא פיקד על פלוגות סער אימתניות, הקים מחנות כפייה, ביצע בעצמו הוצאות להורג רבות והיה אחראי למותם של אלפי גברים, נשים וילדים. הגיע הזמן להכיר את צ'ה:

במלאת 50 שנה למותו של צ'ה גווארה, שיבח חבר הכנסת לשעבר מטעם "מרצ" והעיתונאי דהיום, ניצן הורוביץ, את זכרו של המהפכן ואת האידאולוגיה והתפישה שהביא עמו. ברשת החברתית טוויטר, כתב הורוביץ כי "במאזן הכללי, 50 שנה למותו, צ׳ה גווארה בחייו הקצרים הביא לעולם הרבה יותר טוב מרע".

הורוביץ הוסיף אמנם מידת ביקורת – "לא הביא דמוקרטיה לקובה ובמהפיכה היו גם עוולות" ­ אך הניסיון לכבס ולמזער את פעולותיו של צ'ה גווארה לכדי "עוולות" לא משכנע בעליל. זו גם לא הפעם הראשונה שהורוביץ מעיד על קירבתו הרוחנית לרוצחי המוניםודיקטטורים משוגעים שהפרו זכויות אדם.

הורוביץ גם לא לבד. במרץ 2015, בקמפיין הבחירות, הציבה תנועת המחנה הציוני דוכן הנושא את דיוקנו של גווארה ועליו הסיסמה המרקסיסטית: ״אנחנו המהפך״. בנוסף, בספטמבר השנה נתלתה כרזת ענק בבית הספר 'אליאנס', בצפון תל־אביב – מוסד המזוהה עם מחנה השמאל – שבה מוצג דיוקנו המפורסם של גווארה.

צ'ה גווארה הפך לסוג של אייקון ולדמות חיובית ונערצת המסמלת הירואיות. פרצופו מרוח על דגלים וכרזות בהפגנות שמאל, שכנראה נמשכים לכוחנות ולעריצות המהפכנית שלו, ועל חולצות רבות של בני-נוער שאינם מודעים למעשיו או לתפישותיו. "חגיגות ה-50" למותו של צ'ה גווארה הן הזדמנות מצוינת לשבור את מחסום הבורות ולהזכיר מי היה האיש.

צ'ה גווארה – מפלצת בדמות אדם

לצד פידל קסטרו וצבא המורדים הנאמן לו, התיישב צ'ה גווארה בהרי סיירה מאסטרה בדרום קובה, משם תכנן להפיל את ממשלתו הפרו-מערבית של פולחנסיו בטיסטה בקובה. במהלך תקופה זו, היה גווארה אחראי למספר הוצאות להורג, שרבות מהן נעשו מתוך חשדות לסיוע לממשל בקובה או בשל עזיבת תנועת המהפכה. גווארה לא היה זקוק למשפט כדי להוציא להורג; חשדות בלבד הספיקו בהחלט.

כך למשל, ביומנו של גווארה מתוארת הוצאה להורג – שנעשתה בידי גווארה עצמו ­ – של אריסטידיו, איכר שפשעו היה לומר שברצונו להפסיק להיות בצבא המורדים. מספר שנים לאחר מכן, סיפר גווארה בנאום, שבסיירה מאסטרה "הוצאנו להורג המון אנשים על-ידי פלוגות סער, ללא ידיעה האם הם באמת אשמים. באותו זמן, המהפכה לא יכלה לעצור ולבצע חקירות".

אחד הסיפורים המזעזעים על גווארה קשור לאירוע בו חקר נער בן 17 שהיה חלק מצבא בטיסטה. הנער התחנן על חייו: "לא הרגתי אף אחד. הרגע הגעתי לכאן. אמא שלי היא אלמנה ואני בנה היחיד. הצטרפתי לצבא כדי לקבל משכורת ולשלוח לה כל חודש. אל תהרוג אותי, אל תהרוג אותי". צ'ה ענה בפשטות: "למה לא?", הוביל את הנער לקבר חפור, וירה בו למוות בראשו.

לאחר שקסטרו השתלט על קובה ב-1959, מונה צ'ה גווארה למפקד המשטרה של 'לה-קאבאנה', מצודה שהפכה לכלא. בין האסירים שהובאו למצודת המאסר היו אנשים שכיהנו תחת בטיסטה בצבא ובמשטרה, עיתונאים, אנשי עסקים וסוחרים. גורמים רשמיים שעבדו במצודה סיפרו כי גווארה נהג לדחוק בהם לא לערוך חקירות והליכים משפטיים: "אל תדחו את ההליכים. זוהי מהפכה. אל תשתמשו בכלים חוקיים בורגניים. ממצאים הם משניים. עלינו להמשיך להרשיע".

בנוסף לתפקידו כמפקד המצודה, מונה גווארה לשופט הראשי של "בית-הדין של המהפכה", לראש בית-המשפט לערעורים, ולפסיכולוג עינויים. חלק מהעינויים, כך סיפרו אסירים מ'לה-קאבנה', כללו הוצאה של אסירים מתַאם באמצע הלילה על-מנת להעביר אותם הוצאות להורג מזויפות.

למרות העובדה שגווארה היה ראש בית-הדין לערעורים, הוא לא מנע מעצמו את "התענוג" שבהוצאה להורג. גווארה היה נוהג להוציא להורג בלילות, ולעתים עשה זאת באופן פומבי תוך שהוא מזמין את ההמונים לצפות. בפעמים אחרות הוא שידר את ההוצאות להורג בטלוויזיה או הקליט אותן לצורך סרטי קולנוע. ההערכה היא כי מספר ההוצאות להורג במבצר בשנת 1959 היה בין 200 ל-700. שלא במפתיע, גווארה זכה בכינוי "הקצב מלה­-קאבנה".

ב-1960, בייבוא מתקדם מברית-המועצות, יזם גווארה הקמת מחנה כפייה במערב קובה. למחנה זה נשלחו כל אותם אנשים שהעזו לא לאמץ את האידאולוגיה המרקסיסטית של המשטר. בין הפשעים של "המתנגדים" שנשלחו למחנה: שתיית אלכוהול, שוטטות, זלזול ברשויות, עצלות והשמעת מוסיקה רועשת. מאוחר יותר הפך המחנה למושבת עונשין שאליה נשלחו הומוסקסואלים – אותה קבוצה שעל קהילתה נמנה ניצן הורוביץ – מתנגדי משטר וקתולים. על-פי חלק מן העדויות, ההומוסקסואלים זכו במחנות של צ'ה ליחס הגרוע ביותר. בהמשך הוקם מחנה כפייה נוסף.

לאחר משבר הטילים בקובה, ב-1962, הצהיר גווארה כי "אם הטילים הגרעיניים היו נשארים, היינו משתמשים בהם נגד לב לבּה של אמריקה, כולל העיר ניו-יורק […] אנו נצעד בדרך הניצחון גם אם זה יעלה במיליון קורבנות גרעין […] עלינו לשמור את השנאה חיה".

תחת שליטתו בקובה, הלכה המדינה והתדרדרה. היא חוותה צמצום חמור בתפוקת ייצור הסוכר, והממשל החל להקציב מזון בסיסי. המשטר הקומוניסטי בקובה הבריח משקיעים ואנשי עסקים, שנאשמו כאוייבי העם, מתנגדי המהפכה ושורש הקפיטליזם. רפורמות אדמות בוצעו, במסגרתם נלקחו אדמות מעשירים, והועברו לפקידי ממשלה.

אבל גווארה לא הסתפק בנעשה בקובה. יֵצֶר ההרס המהפכני שלו וצימאון הדם, גרמו לו לנסות ולבצע הפיכות גם בפנמה, ניקרגואה, הרפובליקה הדומניקנית, האיטי, ארגנטינה, קונגו ובוליביה – בכולן הוא חווה כישלונות ומפלות, עד שנהרג לבסוף בבוליביה.

פעולות טרור רצחניות ממניעים מרקסיסטיים

מעשיו של צ'ה גווארה לא היו מעשי טירוף אקראיים, אלא נבעו מתפישה מרקסיסטית מושרשת, אדוקה ומוצקה. עדות לכך ניתן לקבל מכּתביו השונים לאורך השנים, מהם עולה דמות של רודן אכזרי וקר רוח.

תפישתו של גווארה התבססה על "המדע הקולקטיבי" שבעצמו מבוסס על "האמיתות הוודאיות" שבבסיס הקומוניזם. תכליתו אינה רק תיאורטית אלא גם מעשית, ומטרתו היא "בריאת האדם החדש". גווארה, רופא בהכשרתו, לא היסס להשתמש במומחיות שלו כדי להתאימו לאידאולוגיה האכזרית הזו. הוא השתמש במונח "רפואה חברתית", שמשמעותה אי-הפרדה בין בריאותם הפיזית של בני האדם ובין בריאותם האידיאולוגית – כלומר, נאמנותם לאידאולוגיה הקומוניסטית ולמהפכה.

בכתביו הרבים של גווארה ניתן להבחין בצימאון הדם ובמשיכתו להרג אנשים ושליטה על בני-אדם. במכתב לדודתו בעת שהייתו בקוסטה-ריקה ב-1953, כתב: "אני נשבע בפני תמונתו של מפקדנו הוותיק סטאלין שלא אנוח עד שאראה את התמנונים הקפיטליסטיים האלה מושמדים". ב-1957 כתב ביומנו: "אני חייב להתוודות, אבא, על הרגע שבו גיליתי שאני ממש אוהב להרוג".

ב-1964 אמר גווארה במהלך דיון בעצרת האו"ם, כנציגה של קובה: "לירות באנשים? כן, אנו יורים באנשים ונמשיך לעשות זאת כל עוד נצטרך. מאבקנו הוא מאבק עד המוות". באפריל 1967 כתב: "שנאה היא המרכיב המרכזי של מאבקינו. שנאה כה אלימה עד כי היא מניעה אדם מעבר לגבולותיו הטבעיות, וכך הופכת אותו למכונת הרג אלימה וקרה". הוא המשיך: "אנחנו דוחים כל גישה שלווה. אלימות היא בלתי-נמנעת. כדי להקים את הסוציאליזם, נהרות הדם חייבים לזרום".

גווארה גם דאג להבהיר שהוא נגד כל סוג של חופש ביטוי ועיתונות – המקצוע של הורוביץ, אותו מעריץ נלהב. ב־1959 טען כי "מהפכה עם חופש העיתונות לא יכולה להתבצע. העיתונות היא כלי של האליגרכיה". כל הדברים הללו מסבירים היטב את נוהגו הפסיכוטי לרצוח ולענות אנשים שכל חטאם היה לא להסכים איתו.

לזכור את קורבנותיו של צ'ה והקומוניזם

הלהט האידאולוגי של צ'ה, שטען שהוא מוכן למות בעד מטרתו בזמן ששלח אנשים אחרים למותם ‎– נעלם כשעמד בפני הסוף. לאחר שנתפס בבוליביה ונורה ברגלו, הוא פנה לשוביו בתחינה: "אל תירו. אני צ'ה. אני שווה לכם בחיי יותר מאשר במותי". את המשפט הזה אמר בעוד אקדחו נמצא ברשותו כשהוא מלא בכדורים. הגיבור הגדול, מודל החיקוי של השמאל, השתפן ברגע האמת.

כתביו, מעשיו ומהות חייו של צ'ה גווארה, המתועדים היטב בדפי ההיסטוריה, מעידים כאלף עדים שאת מותו יש אמנם לציין. אבל לא כפי שעושה השמאל, אלא ההפך הגמור: עלינו, כאנשים חפצי חירות, מוסר וצדק, לחגוג את כליונו של רוצח מרושע ואכזרי, שחולל פשעים נגד האנושות וקידם השקפה רצחנית, שהובילה להרס וחורבן של מדינות וקהילות אנושיות רבות ברחבי העולם.

הגיעה העת לחדול מפולחן האישיות שאופף את דמותו ומורשתו של צ'ה גווארה, ולהכיר בפשעיו ומורשתו המטורפת, העקובה מדם חפים מפשע.

קצת אחריו, היתה פעילה דמות חברתית נוספת: נלסון מנדלה, אבי האומה האפריקאית, חתן פרס נובל לשלום.

אך מסתבר שגם נלסון מנדלה היה טרוריסט שלא בחל ברצח, הוא אימן את המחתרת שלו להכנת חומרי נפץ וכלי נשק לפגע בשלטונות, כמו"כ תמך בטרוריסטים ורוצחים אחרים. ראה גם: הצד האפל של נלסון מנדלה.

כך או כך, מוזר לגלות, שאייקוני מוסר וסמלי חברה, גם הם לא באמת מייצגים מוסר, אלא רק סיסמאות ודיבורים הירואיים. נצטרך להתאמץ עוד כדי להגיע אל מקור המוסר האמיתי.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of