הקמתה של מדינת היהודים במחצית השניה של המאה העשרים – מחקר היסטורי
איך באמת הוקמה מדינת ישראל – פארודיה על ביקורת המקרא
(חגי משגב השקיע רבות יחד עם עמיתיו, בהדגמת הגיחוך שבמאמרים 'מחקריים' הבנויים בעיקר על סברת הכרס, ולשם כך פרסם את שלשת הקבצים של כתב העת המפורסם "מדבר שקר", גליון א, גליון ב, גליון ג, חלק ד').
הקמתה של מדינת היהודים במחצית השניה של המאה העשרים – מחקר היסטורי
דומה שהגיעה העת להסיר מעט את צעיף המסתורין והמיתוס מעל האירועים שהובילו להקמתה של מדינת היהודים, ולבחון את המקורות השונים המספרים על הקמתה באור ביקורתי ומדוקדק יותר. נעבור על הדברים סעיף אחר סעיף.
התאריך.
דומה שבתחום זה רב הבלבול במיוחד. מקורות שונים מציבים תאריכים שונים לשנה שבה הוקמה הישות היהודית החדשה. התאריכים המסתמנים מתוך בליל המקורות הם אלה: 1917, שהמקורות שמציינים אותו מספרים סיפור שמדבר על מסמך היסטורי מטעם האימפריה הבריטית; 1947, תאריך שקשור בתעודות המציגות אותו למסמך היסטורי של ארגון בינלאומי, שחברה מרכזית בו היתה אותה אימפריה בריטית; 1948, תאריך המקושר במקורות למלחמה פלאית ולמסמך אחר, "הצהרת העצמאות", מסמך שנועד כנראה במכוון להזכיר את הצהרת העצמאות של ארצות הברית, גם היא מדינה שהתנתקה מן האימפריה הבריטית. תאריך זה קשור לשמו של מנהיג מיתולוגי בשם "דוד גרין" או "בן גוריון"; 1967, תאריך המקושר למלחמה פלאית עוד יותר שהביאה תוך פחות משבוע להכנעת כל צבאות ארצות ערב, שאוכלוסייתן בערך פי מאה מאוכלוסיית אותה מדינה; ו1977, תאריך הקשור לתחילת שלטונו של מנהיג מייסד בשם "מנחם בגין" (שלשאלת זהותו נגיע מאוחר יותר), גם הוא מנהיג שעיקר פעילותו הרשומה בכתובים קשורה למלחמה בבריטים. כידוע, במקורות הרשמיים נעשתה הרמוניזציה של כל המקורות כולם לסיפור אחיד, בשלבים הדרגתיים, שדרך פלא אירעו כולם בתאריכים דומים אלה.
דומה שמבין תאריכים אלה נוכל לפסול כבר בתחילת הדיון את 1948. זהו תאריך חריג, שאיננו משמר את הסיומת "7", שכל המקורות האחרים מצביעים עליה בעקביות; דומה שהדבר נעשה כדי לקשר את הקמת המדינה ל"אביב העמים", שאירע ב1848. התאריכים הדומים בלי ספק השפיעו על מחברי מקור זה וגרמו ל"שיפוץ" התאריך, כדי להוסיף תוקף בינלאומי להקמת המדינה. גם המסמך המכונה "הצהרת העצמאות", נועד כנראה לאותה מטרה. לא רק חריגות התאריך היא בעייתית, אלא גם היעדר האלמנט האנטי-בריטי המפורש. עדיין יש לברר כיצד נוצר מיתוס זה לפרטיו, אולם בינתים נניח לשאלה זו.
מבין התאריכים הבאים, 1917 נראה מוקדם מדי. מכיון שרוב המקורות מקשרים בין הקמת המדינה לתוצאות מלחמת העולם השניה, יש לפסול תאריך זה. ייתכן שנסיבות היווצרותו קשורות לרצון לעגן את הקמת המדינה בתחילת הכיבוש הבריטי, ולמתן מעט את היסוד האנטי-בריטי, שכבר הוזכר לעיל. 1947 נראה לא סביר, מכיון שהוא חל שנתיים בלבד לאחר סיום מלחמת העולם השניה, שהעם היהודי יצא ממנה מוכה עד עפר. גם הערכות האוכלוסיה באותה תקופה – פחות מחצי מיליון יהודים בארץ – אינן מאפשרות קבלה של תאריך זה, כל שכן ניצחון שלהם לא רק על אוכלוסיית הארץ הערבית שהיתה רבה מהם, אלא של צבאות ערביים נוספים.
נותרו 1967 ו1977. שניהם באים בחשבון, ויש לציין כי אף 1967 נקשר במקורות אחדים לשמו של אותו מנחם בגין. אמנם הסיפורים שונים לחלוטין – 1967 קשור לסיפור ניסי על מלחמה בלתי אפשרית, בעוד 1977 הוא פרוזאי וסביר הרבה יותר; מצד שני סוף שנות הששים היו שנות מהפכים בכל העולם המערבי, וייתכן שעל רקע זה התאפשרה הקמתה של הישות המדוברת. הדעת נוטה, איפוא, לכיוון 1967.
המנהיג.
שם המנהיג קיים במספר גירסאות: דוד גרין, דוד בן גוריון, וכאמור, מנחם בגין. ברור שמדובר באדם אחד (מקרה דומה אירע גם לאיש הצבא ידין/דיין, המצביא הארכיאולוג, שקיבל גם הוא דמות כפולה). הדבר ברור גם מדמיון השמות – "גרין" ו"בגין" נבדלים ביניהם באות אחת בלבד – וגם מכינויים הזהה בפי הכפופים להם, "הזקן". יש לשער שהשם "דוד" הוא שם טיפולוגי, כדי לאזכר את שמו של דוד המלך, מקים המלוכה המיתולוגית מימי המקרא. גם "בן גוריון" נראה ככינוי חסר שורשים; לפי כל המקורות הן בגין והן גרין נולדו במזרח אירופה, ושם כזה לא היה קיים שם כלל. ההרמוניזציה הציונית הרשמית טענה כי השם המקורי היה "גרין", וכי "בן גוריון" היה השם שהמנהיג בחר לעצמו; בכך ביקשה המסורת להציב אותו בשורה אחת עם מלכי העולם העתיק במסופוטמיה ומצרים, שנהגו לבחור לעצמם שם אחר לאחר עלותם לשלטון, וגם של האפיפיורים ברומא שנהגו מנהג דומה. ייתכן שפעל כאן גם מודל "בר כוכבא", שגם הוא שם של מנהיג מיתולוגי שמעולם לא נשא שם זה באמת, ורק המסורת המאוחרת, שביקשה לפאר את שמו, שינתה את שמו המקורי שהיה מחמיא הרבה פחות. אמנם הכינוי "גרין" מזכיר יותר את הכינוי "גוריון", ולכן באמת אפשר ששמו המקורי של המנהיג היה מנחם גרין. מכל מקום, דבר זה איננו ודאי לחלוטין.
האבסורדיות שבמיתוסים אלה ניכרת לעין. נראה שאכן התחוללו מלחמות בתהליך ההקמה, אולם אין לשער שהסדר היה "מלחמה ואחר כך התפוצצות אוכלוסין". כל המודלים הידועים לנו מצביעים על סדר הפוך: עלייה גדולה בכמות
האוכלוסיה מביאה למלחמות ולשינוי זהות אתנית של שטח. סביר להניח שגם כאן כך אירע, והדבר יעמיד בפרופורציות סבירות גם את הנצחונות – שהן כנראה עובדה היסטורית – במלחמות המדוברות. כמו כן יש להניח שגם כאן מדובר במלחמה אחת בלבד ולא שתים, וסיפור שתי המלחמות גם הוא תוצאה של הרמוניזציה של המקורות הסותרים.
תאריכה של המלחמה הראשונה, הקשור למקור של 1948, גם הוא בעייתי, שכן בשנת 1948 עדיין שלטו הבריטים בארץ, ולא סביר שהם היו נותנים לאירועים כאלה להתרחש, ומכל מקום לא בסמיכות זמן כה הדוקה.
הנתונים בשטח
למיטב ידיעותינו, סוף שנות הארבעים בארץ היו דומות למדי מבחינת התרבות החומרית לתחילת שנות הארבעים, ולמעשה גם שנות החמישים לא ראו שינוי גדול. מוצרים חדשים ועיצובים חדשים, כמו גם כלי יבוא רבים, מופיעים בצורה מסיבית בארץ רק בסוף שנות השישים. גם הממצא מירושלים מצביע על תאריך דומה – עד לשנות הששים היתה העיר עיר קטנה ונחשלת, ודאי לא כזו שמתאימה להיות בירת מדינה. לעומת זאת, מסוף שנות הששים חל זינוק מרשים בעיר, מפעלי בניה רבים מופיעים, והאוכלוסיה גדלה מאד. גם זה מצביע על כך שרק החל מתקופה זו ניתן לדבר על מדינה שירושלים היא אכן בירתה.
חפץ אופייני לתקופה הישראלית; נמצא בכל אתרי התקופה
הצעת שחזור
אם ניאחז בעובדות, דומה שנוכל לשחזר מהלך כזה: במשך שנות הכיבוש הבריטי של הארץ, שאכן החל ב1917, חלה עלייה מתמדת ואיטית באוכלוסיה היהודית בארץ, שהגיעה ככל הנראה לשיוויון עם האוכלוסיה הערבית סביב שנות החמישים (לא ציינו כאן מסורת על מלחמה נוספת ב1956, בשל קרבתה הגדולה מדי הן למסורת המלחמה של 1948 מצד אחד והן לזו של 1967 מצד שני). מכיון שבשנים האלה כבר נחלשה האחיזה הבריטית בארץ, כבר לא היה מי שימנע את העימות בין שתי האוכלוסיות. אירועים אלה הובילו להתנגשויות דמים מקומיות באיזורים שונים בארץ בזמנים שונים; חלקן הסתיימו בנצחון יהודי, חלקן לא (לזה קשורה אולי מסורת המלחמה של יום כיפור, יום אבל במסורת היהודית, שנהגו לצום בו). יש להוסיף לתיאור זה את העובדה כי במקומות רבים בעולם התחוללו בשנות הששים המאוחרות מהומות, ובהן ידועות בעיקר אלה שבצרפת ובארה"ב, ולכן לא גילו מעצמות העולם עניין מרובה במתרחש בחבל ארץ נידח זה ולא התערבו בנעשה בו. לאחר מספר התנגשויות כאלה, שארכו כמובן שנים רבות ולא ימים ספורים, התחזקה הישות היהודית והתארגנה דייה בכדי להקים מדינה.
מנהיג המהלך הזה היה כנראה אותו מנחם גרין או בגין, שעל פי מקורות אחדים היה משפטן בהשכלתו, ועל כן היה אותו מהלך כרוך באישור בינלאומי ובהצהרה רשמית, כדי לתת תוקף למהלך ולהשיג הסכמה בינלאומית. חלק מהמהלך כלל את קביעת ירושלים כבירת הישות החדשה, פיתוחה ובנייתה. לאור הערכת כל הנתונים ושקלולם, מאורעות אלה כנראה אירעו סביב שנת 1967.
נוכל לסכם ולומר, שעתה כנראה ניתן לתאר בצורה מדוייקת ומדעית יותר את האירועים המעניינים באותה תקופה, שהיתה כנראה הירואית מעט פחות מהמתקבל מהמיתוס הרשמי, ולסכם כי הקמתה של מדינת היהודים אירעה בשנת 1967, לאחר גידול אוכלוסיה הדרגתי והתנגשויות צבאיות אחדות, ובמרכז ההקמה הרשמית עמד מנהיג בשם מנחם גרין.
הוספות הגולשים:
א. הייתי מוסיף אולי שני פרטים: התיאור בהחלט מקיף וממצה את מקורות, אולם מסורות שונות בספרות האגדה היהודית מזכירות דמות של משיח בשם 'מנחם בן עמיאל'. ועל-כן ברור, איפוא, שגם השם מנחם הוא טיפולוגי.
כשאנו מצרפים זאת לשם דוד שהוזכר כבר, ולשמות נוספים שנקשרו בהנהגה המדינית של הישות היהודית הזו בשנים שלפני 1967: משה, ו-לוי, ברור שיש מגמה להציג את המדינה כסיפור גאולה לפי תבניות קיימות במסורת ישראל.
באשר לשם הפרטי האמיתי של אותו מייסד, הייתי לוקח בחשבון את המסורת (השולית, אמנם, ביחס למסורות שהמאמר סוקר) על ייסודה של מדינת היהודים בבאזל בשנת 1897, בידי אדם בשם הרצל. אמת, המסורת הזו לא נראית רלוונטית מבחינת הזמן והמקום שהיא מייחסת לאירועים; ואף לאותו הרצל נקשרו שמות כמו בנימין (השבט ממנו בא שאול, המלך הראשון) ותיאודור (שפירושו ביוונית – מתתיהו: שמו של האב המייסד של מלכות חשמונאי), אולם דווקא השם 'הרצל' – הוא זר למסורת היהודית ונמצא בשימוש בתעודות כשם פרטי רק החל משנות ה-30 בערך, ולכן ייתכן שהמסורת הזו דווקא, היא המשקפת את השם הנכון – כלומר: מדינת היהודים נוסדה ב-1967 בידי משפטן ששמו הרצל גרין (או בגין).
על מלחמה פלאית אחת בשנת 1948, של כחצי מיליון תושבים שגברו על צבאות עדיפים עליהם במאות מונים, ועל עלייה פתאומית בכמות האוכלוסיה תוך שנתיים שלוש עד כדי הכפלת האוכלוסיה ואולי עד פי ארבע (נראה שהקושי שבקבלת הסיפור
הזה הביא לתיקון בסיפור, זו כמובן רק הצעה, המאמר מקיף וכמות-שהוא – וההסבר המוצע בו מרשים ומבוסס ביותר.
ב. בעניין המתקן האופייני לתקופה שהוצג כאן.
מהותו של המתקן הזה העסיקה רבות את החוקרים, ואולם הדעה הרווחת והסבירה ביותר היא שמדובר על מתקן לייבוש נעליים.
גגו של המתקן בנוי מרצועות מתכת שלא קשה לראות שהן מיועדות לגירוד הבוץ מן הנעל. המתקן פתוח מלמעלה אך לא מן הצדדים, כדי לאגור בו את הבוץ הנושר מן הנעל. (ואכן רבים מהמתקנים שנמצאו נמצאו מלוכלכים בבוץ).
תגלית זאת שופכת אור חדש על כל מיני ביטויים שאנו מוצאים בכתבי התקופה, והמפרשים התקשו בביאורם. אנו מוצאים רבות בכתבי התקופה ביטויים כגון "שעתיים ייבשו אותי ובסוף יצאתי נעל". המפרשים התקשו בביאור הביטוי, והציעו פירושים שונים על דרך המטאפורה או האלגוריה, ואף על דרך האירוניה. התגלית החדשה שופכת אור על הביטוי, ומלמדת שאין מדובר כאן לא על מטאפורה, וודאי שלא על אירוניה. המפרשים לא פרשו כך אלא משום שלא הכירו את ממצאי התקופה. משמעות הביטוי אפוא היא שהאיש נאלץ לעמוד שעתיים על מתקן מעין זה, עד שהתייבשו נעליו והתאפשר לו סוף סוף לצאת מהן. כעת מובן היטב ביאורו של הביטוי, והדבר ברור ללא שום ספק.
מסתבר, שהמתקן הזה הוא המתקן שנזכר רבות בכתבי התקופה בשם "אינעל אבוך".
ישנם חוקרים הסבורים שלצורך ייבוש מהיר של הנעל, נהגו להניח גחלים בתוך המתקן. הבסיס לסברה זו הוא שאריות אפר שנמצאו בחלק מהמתקנים. ואולם, חוקרים רבים כבר הצביעו על כך שהסברה אינה הגיונית. לא ידועה לנו טכניקה של גחלים שיכולים להיות מונחים בתוך מתקן כזה מבלי לחרוך את הנעל. מסתבר יותר ששרידי האפר הם שרידים לחורבן שעבר על התקופה, ככל הנראה ע"י הטילים של סאדם חוסין ששרפו את כל מדינת ישראל, כפי שמעעיד סדאם חוסין במצבת סדאם חוסין הידועה שנמצאה בבגדד.
ג. ברצוני להוסיף עוד פרט:
אתה ממעט מאוד בערכה של המסורת על המלחמה בשנת 1956, לדעתי המסורת על המלחמה הינה מסורת קדומה ממנה התפתחה בתקופה מאוחרת יותר המסורת המוגזמת על המלחמה ב1967. הדמיון בין המסורות ברור: בשתיהן הכוחות הישראליים כבשו תוך זמן קצר את חצי האי סיני, בשתיהן היה מעורב אותו מצביא/ארכאולוג בשם "דיין", שתיהן היו קשורות לסגירת מצרי טיראן ובשתיהן נשמעה ביקורת בין-לאומית על החזקת השטחים בידי ישראל. אך המסורת שמדברת על שנת 1956 שמה את המלחמה בפרופורציות הנכונות: לא מוזכרות מדינות ערביות מלבד מצריים, ישראל לא פעלה לבד אלא היתה כלי בידי מעצמות קולוניאליות (לאחת מהן, בריטניה יש מסורות שקושרות אותה להקמת המדינה היהודית, כמו שכתבת) וישראל נסגה מהשטחים שכבשה מיד אחרי המלחמה בעוד המסורת על שנת 1967 מסתבכת עם עצמה בסיפורים מוזרים על איך ישראל הצליחה לשמור את השטחים שכבשה במשך שנים ארוכות והמציאה שתי גרסאות סותרות על המנהיג שפינה את השטחים שנכבשו ממצריים ואת המתיישבים היהודים שם באחת זהו אותו "בגין" ובשניה זהו מנהיג מיתולוגי אחר בשם "שרון", למותר לציין ששתי מסורות אלו אינן מתקבלות על הדעת היות ושני מנהיגים אלו היו ידועים כמנהיגים מיליטרליסטיים ולא מתפשרים, ושניהם אף הסתבכו ביחד במלחמה בלבנון.
ד. * המנצחות הגדולות בבחירות לכנסת היו מפלגת הליכוד עם מעל 30 מנדטים, ומפלגה בראשות לפיד (שבפתק הבחירות שלה בלטה המילה יש) עם מעל 10 מנדטים. לפיד הצהיר שלא ייכנס לממשלה עם חרדים, אולם הגיע להבנות עם המפלגה הדתית-לאומית, ולבסוף נכנס איתה לקואליציה בראשות הליכוד. מייד לאחר הקמתה, קיצצה הממשלה בקיצבאות הילדים, דבר שפגע בכל השכבות החלשות אך בעיקר בחרדים. המפלגה הדתית לאומית נשארה בקואליציה.
* לאחר כשנתיים החליט ראש הממשלה על הריסת התנחלויות. לאחר התלבטויות רבות פרשה המפלגה הדתית לאומית מהקואליציה, אולם בדיוק באותו זמן הצטרפו לקואליציה שתי מפלגות חרדיות, ואיפשרו לראש הממשלה להשלים את תוכנית ההרס שלו.
החצי הראשון של הסיפור קרה בדיוק פעמיים, בהפרש של 10 שנים – בשנת ה'תשס"ג ובשנת ה'תשע"ג.
ה.
1. ערעור המסורת הרשמית
המסורת הציונית מתארת את דמותו של נביא דגול שחזה את הקמת המדינה. דא עקא שכל פרט בסיפור זה זועק טיפולוגיה. החל משם הנביא שהוא בנימין זאב (נראה שמדובר בשיבוש של קריאת הקרב שלו – בנימין זאב יטרף) או מתתיהו, שם המייסד של בית חשמונאי (כפי שהראה פרופ' שין במחקרו) ובגירסה נפוצה במיוחד – הרצל. שין טוען כי שם זה זר למסורת היהודית ולפיכך נודעת לו אמינות. הוא מתעלם מכך ששם זה נפוץ אך ורק בקרב יוצאי עדות המזרח ומקורו כנראה במלה הערבית ערס. נראה ששם זה נוצר בשלהי המאה ה20 ע"י תנועת המרי הספרדית ש"ס כדי לשתף גם את הציבור המזרחי באירועי הקמת המדינה.
אשר לקורות חייו של הרצל, המסורת מעתיקה את סיפור משה ללא כל בושה. היא מתארת עיתונאי אינטלקטואל מתבולל (נסיך בבית פרעה) שראה את משפט דרייפוס (איש מצרי מכה איש עברי) נתקף זעזוע (סיפור הסנה) וכתב ספר בו הציג את הציונות (כתיבת התורה) לאחר מכן הוא התעמת עם שליט הארץ, הסולטן(פרעה) אולם נכשל. רק סדרת מלחמות (עשרת המכות) הביאו את השחרור. החוזה עצמו לא זכה לראות את הגאולה.
לפיכך, עלינו לגלות את האירועים ההיסטוריים.
2. הנביא ההיסטורי
מתקופה זו ידוע לנו מנהיג שהתפרסם בכושר הראייה שלו,(יידיש -וויטער קוק) שמו הוא חזון אי"ש או הראי"ה. כפי שיתבאר בהמשך, שני שמות אלו הם למעשה אחד. יצירת שם בעל משמעות טיפולוגית מתוך ראשי
מהלך האירועים
כאמור לעיל, שני אלמנטים עיקריים מתוארים בספרות התקופה: אלמנט משפטי, שבמרכזו מסמך הצהרתי, ומלחמה. המיתוס הציוני הרשמי ההרמוניסטי, שהוזכר לעיל, סיפר
ולהוספת דיווחים על רעב גדול בארץ לאחר מכן, שנודע בשם הקוד "צנע", שנראה כי מקורו האטימולוגי הוא "צינה", כלומר קור; אכן, הדיווחים המטאורולוגיים מספרים על מזג אויר קר מאד בשנת 1950, שנתיים בלבד אחרי אותה מלחמה פלאית. נראה שהדבר עשוי להסביר מעט את הבלבול בעניין). לאחר מכן סופר על מלחמה פלאית נוספת ב 1967, שארכה פחות משבוע ובסופה הכפילה המדינה את שטחה פי ארבע, ועל הגירה נוספת ארצה של מיליוני בני אדם בעקבות כך.תיבות אמיתיים אופיינית מאד ליהדות בתקופה זו, כמו למשל הרופא היהודי רמב"ם (או בניבים אחרים רמב"ן) שמשמעו רם בם – הנעלה שבהם. אותו חזון אי"ש פעל כנראה באירופה וניבא את הקמת המדינה, כפי שנוכל לראות מתוך רשימת שמות ספרי הנבואה שלו: אורות התחייה.אמונה וביטחון. שבת הארץ. מאמר הדור. כל אלו עוסקים בנושא ההתעוררות המשיחית והצורך להאמין בה.
3. יריבים
אויבו המר של חזון אי"ש נקרא החפץ חיים. שם שרימז על דעתו כי הקמת המדינה תהיה בגדר התאבדות. רשימת שמות כתביו תלמד אותנו רבות: שם עולם. בניין עולם. אהבת חסד. המרמזים על אופייה האוניברסלי והקומוניסטי של היהדות, לדעתו. (ולא כדעת החזון אי"ש שהדגיש את הפן השובניסטי ביהדות) נדחי ישראל. המעיד על דעתו כי יש לפזר את עם ישראל בכל קצוות תבל. דבר בעתו וציפית לישועה המלמדים כי לגאולה יש לצפות ואין להביא אותה בכוח.
יש לזהות אותו עם הקומוניסט היהודי לייבל טרוצקי.
מעדויות בנות התקופה עולה כי כתבי החזון אי"ש או הראי"ה משתמשים בלשון נבואית קשה ופיוטית בעוד כתבי החפץ חיים מצטיינים בלשון חמה ועממית. נראה כי חזון אי"ש פעל בעיקר בקרב האליטה האינטלקטואלית בעוד חפץ חיים כיוון את חציו אל המון העם.
4. זיהוי השם
למעשה, שמו האמיתי של חזון אי"ש/ראי"ה גלוי לעין.
בישראל של המאה ה20 התקיים פולחן פגאני לאל בשם יצחק שלום רבין.
פולחן זה עסק במוטיב האל הנרצח וקם לתחייה. המאמינים הדליקו נרות באתר מקודש בשם כיכר רבין ושרו שיר פולחני בו תואר שלום רבין כמי שגורם לשמש לעלות. לאחר מכן כנראה אמר הכהן: "מי אשר כבה נרו, ובעפר נטמן. בכי מר לא יעירו?! לא יחזירו לכאן?!" הקהל השיב בנוסח מאגי שתיאר את האל השב מן השאול והסתיים "הריעו לשלום!".
מיהו אותו איש שזכה למעמד של אל? אין כמעט ספק שאיש זה, שחזונו ואומץ ליבו זכו לשבחים כה רבים, הוא הוא נביא המדינה, חזון אי"ש או ראי"ה. מעניין שבעוד באיזור המישור עסק הפולחן בעיקר במוטיב השלום שבאל, באיזור ההר עסקו בעיקר במוטיב הראייה. סביר שבעוד יושבי המישור, המאויימים תדיר מתקיפות מראשי ההרים וחיים על סחר ימי, זקוקים יותר לשלום, הרי יושבי ההר הבטוחים איסטרטגית מעריכים יותר את הראייה מפסגותיהם. דבר שכנראה הפך לדת ועירב מסדר דתי בשם הצופים.
כעת יתבארו ראשי התיבות. יו"ד ושי"ן מרמזות על יצחק שלום. בנוסח ראי"ה נקרא האל יצחק השלום. רי"ש היא רבין. מהי האל"ף? כנראה שהיא מרמזת על המילה אלוהים.
אם כן, שמו המלא של חוזה המדינה הוא אלוהים יצחק (ה)שלום רבין.
ו. רצח רבין ופולחן השלום
כאמור, בשלהי המאה ה20 רווחה בישראל האמונה כי ראי"ה נרצח באופן טראגי וכי הוא שב לחיים באמצעות טקס פולחני. ננסה לברר מהי האמת מאחורי אמונה זו.
זהות הרוצח במסורת
בנושא זה רווחות שתי מסורות דומות. במישור החוף זוהה הרוצח כיצור דמוני בשם המת נחלים. יצור זה, שתארו הקבוע במיתוסים הוא 'טובח השלום' תואר כדמון רצחני וצמא דם השוכן בעיקר במטעי זיתים הרריים, אותם הוא אוהב להרוס. לפי אמונה זו, המת נחלים רצח את אי"ש רבין באמצעות לחש מסתורי המכונה 'דין רודף'. יש לזהות את המת נחלים עם הסקרים הארכיאולוגיים המלמדים אותנו כי במאה ה20 הזדהמו רוב הנחלים במישור ולא היו ראויים לשתייה. נראה שהאימה מפני אובדן מי השתייה (המתוארת גם בפולחני הקו האדום, שהעוסקים בהם נהגו להצהיר בפני האלים בכל שנה כי מצב המים 'הגיע לקו האדום') גרמה להתחזקות האמונה בכוחו של יצור ההורג את הנחלים עד שנחשב מועמד ראוי לרצוח את האל הראשי של הישראלים, שלום.
לעומת זאת, בהר זוהה הדמון כיצור בשם שב"כ. (כנראה: שאול בולעת כל) על פי המסורת, יצור זה היה בעל אלף זרועות ואלף עינים. אנשים שנבלעו על ידו עברו עינויים נוראים, בהם טלטולים (כנראה יש לזהות עינוי זה עם כף הקלע, הרווח במסורות קדומות יותר.) והגשת כוס קפה (יתכן שהקרבן היה מונח בתוך כוס הקפה). לפי אמונה זו רצח שב"כ את רבין תוך שימוש במריונטה בשם יגאל עמיר, על נשמתו השתלט אחד משדיו, יצור שכונה שמפניה.
ז. א. ראיה להשערת הכותב שהמדינה הוקמה רק ב-1967, יש להביא מפסיקתו של הרב שמואל טל שלא לחוג את 'יום העצמאות' המיוסד על המסורת שהמדינה קמה בה' באייר תש"ח, אלא את 'יום ירושלים' המייצג את המסורת לפיה שוחררה ירושלים בכ"ח באייר תשכ"ז.
לגבי שמו של המנהיג. הן 'דוד' והן 'מנחם' הם שמות טיפולוגיים. דוד הוא מייסד שושלת המלוכה, ו'מנחם' הוא כינויו של מלך המשיח. יש גם גירסה לפיה המנהיג היה 'לוי אשכול'. גירסה זו מיוסדת על מסורת כוהנית לפיה הגואל עתיד להיות משבט לוי.
המימצא הארכיאולוגי שהוצג, הוא ללא ספק: מזבח, כפי שנראה מסימני הקטרת בשר בעלי חיים על גביו. מזבחות אלה מלמדים על עולם האמונות והדיעות של התקופה, ש/לא קיבלו את התפיסה הדאוטרונומיסטית של ריכוז הפולחן.
כן מעניינת העובדה, שעל גבי המזבחות יש נוכחות גדולה של הקטרת תרנגולים ותרנגולי הודו, שאינם כלולים במיני בעלי החיים הכשרים לקרבן לפי הכתוב בתורה, אך גם הם מבוייתים. הדבר מתאים לרוח התקופה, לפיה יש ליישםם את עקרונות התורה למציאות המשתנה, ובימינו התרנגולים תפסו את מקומם של התורים ובני היונה.
בברכה, ד"ר זיגמונד הרמן גונקלינגר