נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

איך האבולוציה יצרה את המוסר?

בעיני פרופ’ שיזף רפאלי זו שאלה רטורית, הרי “בטבע רק החזק, ההגון והנדיב שורד”, זו רק הקדמה למסה נלהבת המתארת את ספרם של מרטין נובאק ורוג’ר הייפלד: Super Cooperators, על פי עיקרון הפלסטלינה עליו בנויה, כפי שהראינו, הפסיכולוגיה האבולוציונית, אין שום בעיה לחוקרים המפורסמים והמכובדים להמציא סברות כרס שיכולות להסביר, הן מדוע המוסר נצרך ואלמנטרי לאבולוציה, והן להיפך, שהמוסר לא אפשרי מבחינה אבולוציונית.

כל ההסברים האלו הם קלאסה של “הרוצה לשקר ירחיק עדותו”, “עדות שאי אתה יכול להזימה”, ובקצרה, מתנגשים עם עקרון ההפרכה, המהווה בסיס לכל אמירה רצינית באשר היא. דבר שלא יוכל להיסתר לעולם מן המציאות, ויוכל להסביר כל דבר לעולם ועד, הוא חסר ערך, כאילו לא נאמר. מפלצת ספגטי בהתגלמותה, קנקן תה שמימי.

אבל רפאלי לא רואה את כל זה, הוא כמנהגו פותח בפאתוס:

 “חילוני העולם הנאור מקבלים את תיאוריית האבולוציה כהסבר לדרך שבה החיים התפתחו. היא אחד מעמודי התווך של המדע המודרני ומשמשת השראה גם לדיסציפלינות אחרות, כגון פסיכולוגיה, כלכלה ואפילו ניהול, שמשתמשות בעוד ועוד משפת האבולוציה, החל ב”הישרדות החזק” וכלה ב”דנ”א” של ארגונים וזרמים”.

אחרי פתיחה כזו, היינו מצפים לאיזה שהוא תיאור שיענה לקריטריונים בסיסיים של הגיון, נניח רגע את עיקרון ההפרכה, בואו ננסה להבין מה זה מוסר ומה הוא תורם לנו:

“כעת חוקר האבולוציה הבכיר מרטין נובאק ועורך המגזין “New Scientist” רוג’ר הייפילד מוציאים ספר חדש שמאיר באבולוציה זווית שלא היתה מוכרת עד כה. בעוד שהכל מכירים את עקרונות התחרות על המשאבים וההתקדמות דרך מוטציות, נובאק והייפילד מציעים מרכיב שלישי במכניקה של התפתחות החיים: היפוכה של התחרות, שיתוף הפעולה, ההוגנות וההקרבה הם מראים שמלחמת המינים יצרה את המוסר והנדיבות בצד מנגנוני ה”כל דאלים גבר” המוכרים.

ובכן, לא מדובר על זוית שלא היתה מוכרת, אלא על נושא לעוס, אלטרואיזם לאור האבולוציה הינה סוגיה עתיקת יומין, דרוין עסק בה ב’מוצא האדם’ כבר ב1871, והוא שהשתמש בהגדרה של ברירה קבוצתית, משהו שרפאלי גילה בזמן האחרון… מאיינרד סמית בשנות ה60 (Maynard Smith, J. (1964. “Group  selection and kin selection”. נייצ’ר 201 (4924): 1145–1147. Bibcode:1964Natur.201.1145S. doi:10.1038/2011145a0) ג’ורג’ וילאמס בשנות ה70 עסק בזה בהרחבה ( Williams, G.C. (1972) Adaptation and Natural Selection: A Critique of Some Current Evolutionary Thought.). וכמובן דוקינס בהרבה מקומות.

נציין כאן לפתרון של ויליאם המילטון שנודע בשם ברירת השארים’, רוברט טריבס ניסח את עקרון ההדדיות, ההקשר לדילמת האסיר נעשה כבר בשנות ה80 ע”י רבים, ביניהם אקסלרוד והמילטון, שהצביעו על בעיה בדימוי, מעבר לכך הוצעו הסברים ונוסחאות רבות, אך בהבדל יסודי מן ה’פתרון’ המוצע כאן.

והנה הפתרון הגאוני:

קל לתאר את המציאות כמשחק סכום אפס שבו הרווח שלך הוא ההפסד שלי. קל גם להראות שמציאות כזאת מובילה לכך שהחזק שורד והחלש נכחד. מה שיותר קשה הוא להסביר איך, אם כך, בכל זאת נותרו בעולמנו תופעות כמו רחמים וחמלה, אהבה ונאמנות. למעשה, רבים מהמאמינים בהתערבות אלוהית תוקפים את האבולוציה על כך שהיא אינה מצליחה להסביר את התופעות היסודיות האלה.

נובאק והייפילד מצליחים בספרם לתת לאלטרואיזם ביטוי מדעי וכמותי, שהופך את שתי התכונות הכאילו־רוחניות ולא רציונליות לחלק עקבי ובלתי נפרד מהטבע. הטיעון בספרם “Super Cooperators” (ובתרגום שמו המלא: “סופר־משתפי פעולה: אלטרואיזם, אבולוציה ולמה אנחנו זקוקים זה לזה כדי להצליח”) איננו הטפה דביקה ומתקתקה להתנהג יפה. להפך, הוא מראה שהרגשות החברתיים והשאיפה לשיתוף פעולה ועידוד הזולת זוקקו בנו בדורות על גבי דורות של כישלונות ומוות, בדיוק בקצב ובאופן שבהם האבולוציה עובדת.

מדינמיקות של התחברות מולקולות למבנים כימיים, דרך נחילי נמלים ודבורים ועד צבאות ושיתופי פעולה כלכליים, נובאק מתרגם את רגשות האלטרואיזם לחמישה צרכים בסיסיים, חמישה דברים שמי שמשיג אותם ייטיב לשרוד מרעיו. האחד מכונה “הדדיות ישירה”, בניסיון לקבל מהזולת יותר. היצורים החיים תלויים זה בזה, וכולם נמצאים במעין משחק גדול של “דילמת האסיר”. כל אחד רוצה לקבל יותר ולתת פחות, אבל אלה שלמדו שכדי לקבל צריך לתת הם שהיטיבו לשרוד ולשגשג, ועודם מיטיבים.

השני הוא “הדדיות עקיפה”, ובמילים פשוטות יותר, מוניטין. מאחורי הנוהג של “שלח לחמך על פני המים” עומדת הציפייה ההישרדותית שבזכות סיוע שתגיש כמה פעמים לזולת, רבים יותר ייאותו לסייע לך. את השלישי נובאק והייפילד מכנים “משחקי מרחב”, ובשפה פשוטה, ההישרדות המשופרת והשגשוג של מי שמצטרפים לרשתות וקהילות. הרביעי הוא “ברירה קבוצית” – אותן מלחמות עתיקות בין שבטים וזנים, שאילצו את הדומים זה לזה לשתף פעולה והביאו ועודם מביאים להיכחדות הבודדים והמבודדים. והחמישי הוא “בחירת הקרובים”, הנפוטיזם והרווח שמתקבל מסיוע לקרובים ולדומים לך על פני סיוע לזרים. מי שמצטיינים בכל אלה שורדים. לא רק לאורך הדורות, אלא גם ביומיום.

שיתוף פעולה, אומרים נובאק והייפילד, הוא הרגל השלישית של האבולוציה, לצד התחרות והמוטציות. ויש הרבה אופטימיות בהשקפה הזאת על מלחמת המינים: הגן שלנו אולי אנוכי, אך טבועה בו כמיהה להצליח ביחד.

ובכן, הרבה מלים יפות, אבל אפס קשר לכותרת “איך האבולוציה יצרה את המוסר?” רפאלי הולך בדרכו של הררי, (ראה כאן, חפש בדף: “כללים חברתיים כמוסר”), שמקשר כל פעולה שאין בה ריוח ישיר “זולתנות”, ל”מוסר”. אך האם זה הוא מוסר?

האם יש בכלל מה להשוות דבורה שפועלת בשיתוף פעולה עם הקבוצה, באופן אינסטנקטיבי, לאדם שליבו נכמר בראותו ילד קטן בוכה? האם באמת במוחה של הדבורה חולפות מחשבות נאצלות? הרהורי חרטה על מספר שקלים שנשארה חייבת לחברה מלפני שנים רבות? רצון להתעלות ולהתקדש? שאיפה לתיקון העולם, התבוננות ביופי שבבני אדם, אהבה צדקה ונתינה לאדם באשר הוא אדם?

אפילו אם ההסברים בגרוש האלו, היו באמת מסבירים באופן שמציג איזה וקטור התקדמותי, ולא סתם הסברים אד הוק שאין דרך להפריכם, הרי כל זה נוגע לזולתנות של דבורים ונמלים, נניח, אבל מה הקשר למוסר האנושי? ושמא תאמר האבולוציה צריכה גם את המוסר הזה כדי לשרוד, אם כן איך שרדו כל מליוני המינים עד האדם בלי המוסר האנושי הנשגב והנעלה?

לכן, במענה לשאלה “איך האבולוציה יצרה את המוסר”, אין לנו אלא לקבוע: בשום שלב בהתפתחות המינים לא הוצרך מין חי ל’מוסר’ במשמעותו האמיתית כדי לשרוד, עדרים של זומבים ישרדו הרבה יותר מבני אדם. המוסר האנושי אין לו דבר עם האבולוציה, היא לא יכולה להסביר אותו, בודאי לא כל עוד היא לא מסבירה שום דבר בשום תחום אחר מקביל. למונח ‘הסבר’ יש הגדרה ועלינו לכבד אותה, ההסבר אמור להיות הגדרה חד כיוונית, שמסבירה דוקא את התוצאה הזו, ולא את ההפוכה ממנה.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of