נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

איך טרור פמיניסטי מנע פרסום מדעי

מאמר של מיסטר W מפורום רוטר:

'מדוע יש יותר גאונים ויותר אידיוטים אצל הגברים" או "איך טרור פמיניסטי מנע פרסום מדעי':

הקדמה:
טד היל הוא פרופסור אמריטוס למתמטיקה בטכניון ג'ורג'יה בארצות הברית, וכיום עמית מחקר באוניברסיטת קליפורניה הפוליטכני סטייט בסן לואיס אוביספו. זיכרונותיו "PUSHING LIMITS: From West Point to Berkeley and Beyond" פורסמו לאחרונה במשותף על ידי "הקהילה האמריקאית למתמטיקה" ו"האגודה המתמטית של אמריקה".

במאמר ארוך מתאר פרופסור היל את תלאותיו בבואו לפרסם מאמר מדעי שלא מצא חן בעיני אליטה פמיניסטית. לאורך הטור, נחשפים פרופסורים מכובדים, מוציאים לאור נחשבים ועורכים מדעיים מפורסמים במלוא חולשתם וכניעתם לטרור שמאלני קיצוני.

במאמר שלפניכם, אותו תרגמתי במלואו, תקראו איך האג'נדה הליברלית לא רק סותמת פיות ומעקרת את "מצוות חופש הביטוי המקודשת" מתוכנה, אלא גם מצליחה לחסום מחקרים מדעיים מלהתפרסם תוך שימת החופש האקדמי הכל כך מובטח לכאורה ללעג וקלס. בשם העקרונות של קידום נשים ושוויון, ותוך כניעה ללחצים, לאיומים ולטרור, נרמסים העקרונות המדעיים האקסיומטיים ברגל גסה ותוך אטימות לקול ההיגיון הקר, קולו של המדע חסר הרגש.

את המאמר הביא חבר הפורום "אורי" בפורום עיתונות זרה.

כאמור, תרגמתי את המאמר במלואו, כאשר ההדגשות לאורך המאמר הן במקור. הוספתי שניים-שלושה הסברים הכרחיים בסוגריים, ועליהם חתמתי.

טורו של פרופסור היל:

בנושא המאוד שנוי במחלוקת של אינטליגנציה אנושית, "ההיפותזה של שונות גברית גבוהה יותר" (Greater Male Variability Hypothesis’ – GMVH) מציעה כי אצל גברים יש יותר אידיוטים אך גם יותר גאונים מאשר אצל נשים (כלומר, בנות המין הנשי נוטות לממוצע יותר מבני המין השני – מכאן שה"שונות" גבוהה יותר אצל גברים מאשר אצל נשים. מדובר בפערים כלליים קיצוניים יותר ביכולות גבריות, יחסית לפערים אצל נשים. – Mr W). למעשה, לא מדובר רק במין האנושי. מחקריו האבולוציוניים של דרווין מצאו כי בממלכת החי באופן כללי (כלומר, למעט מינים מסוימים) השונות אצל הזכרים גבוהה יותר מאצל הנקבות של אותו המין בבעלי החיים.

ההוכחות להיפותזה הזו די איתנות, ועדויות לה נמצאו בקרב מגוון מינים החל מנחשים ודגי סלמון ועד לצרעות ואורנגאוטנים (קופי-אדם), וכמובן – אצל בני האדם. מחקרים רבים מצאו שגברים וילדים ממין זכר יוצגו באופן נרחב יותר יחסית לבנות המין הנשי הן בקצה הגבוה והן בקצה הנמוך של יכולות אנושיות בקטגוריות מגוונות – החל ממשקל בלידה ומבנה המוח עבור בריצת 60 מטר וכלה בציונים במבחני קריאה ומתמטיקה. לדוגמה, יש הרבה יותר גברים זוכי פרס נובל, מלחינים ואלופי שחמט, ובאותה מידה, גם הרבה יותר גברים הומלסים, מתאבדים ואסירים פדרליים (בארה"ב).

דרווין חיפש תשובה לשאלה המובנת מאליה: מדוע אכן בני המין הזכרי פיתחו אבולוציונית שונות גבוהה יותר? וכשלמדתי שהתשובה לשאלה נותרה עלומה, הלכתי לחפש הסבר מדעי. מטרתי לא הייתה להוכיח או להפריך את נכונות ההיפותזה בכל הנוגע לאינטליגנציה אנושית או לכל מין אחר, רק למצוא הסבר הגיוני איך ההבדל במידת השונות בין המינים (זכר-נקבה) יכולה להופיע באופן טבעי באותו מין (טקסונומי).

העליתי טיעון מתמטי אינטואיטיבי פשוט המבוסס על עקרונות ביולוגיים ואבולוציוניים, וגייסתי את פרופסור סרגיי טאבאצ'ניקוב מאוניברסיטת פנסילבניה כדי לעזור לי לפתח את המודל. כשהעליתי טיוטה ראשונה לארכיון המתמטיקה הפתוח לגישה ברשת, חוקר מאוניברסיטת דרהאם בבריטניה יצר איתי קשר באימייל. הוא תיאר את העבודה המשותפת שלנו כ"סיכום מצוין ומעודכן של המחקר בנושא" והוסיף "זה ממש מחזק עבודה קודמת שלי העוסקת באימפולסיביות, בתוקפנות ובתיאוריות כלליות הקשורות לאבולוציה, ונחמד לראות מודל תיאורטי ממשי שאפשר לבנות עליו דיון (שלדעתי, הספרות, ובמיוחד החינוכית, חסרה עד היום). לדעתי זו תוספת מבורכת לתחום."

עד כאן הכל טוב.

כאשר העלנו את הממצאים שלנו על הכתב, החלטנו – אני וסרגיי – לנסות לפרסם אותם במגזין המדעי "מתמטיקל אינטליג'נסר" (Mathematical Intelligencer), במדור "נקודת מבט" שנועד במיוחד למחקרים בנושאים שנויים במחלוקת. העורכת הראשית של המגזין אהבה את המאמר, והצהירה שאינה מוטרדת מהנושא השנוי במחלוקת. "באופן עקרוני", היא כתבה לסרגיי באימייל, "אני שמחה להעלות נושאים שנויים במחלוקת, ומעטים המאמרים שהם כאלה יותר מהמאמר שלכם. לאחר מהומות מידלברי (המהומות בהן נפצע פרופסור ממכללת מידלברי לאחר שפרצה מחאת סטודנטים אלימה נגד חוקר פוליטיקה. המהומות נתפסו כניסיון לסתימת פיות ואנטי חופש הביטוי – Mr W), כשאף אחד מהמפגינים לא קרא את הספר נגדו הם הפגינו, יכולים אנו להרים תרומה אמיתית כאן על ידי שנעמוד על כך שכל הדעות תישמענה ועל ידי פרסום הפניות אליהן."

העורכת אף הציעה להוסיף צבע למאמר על ידי אזכור פרשיית נשיא הרווארד שב-2005 פוטר ממשרתו במהרה לאחר שאמר כי השונות הגברית עשויה להיות אחד הגורמים למיעוט הנשים בתחומי המתמטיקה והפיזיקה באוניברסיטאות העילית. תחת שרביט הדרכתה כעורכת, המאמר שלנו עבר מספר עריכות ושינויים – עד שבאפריל 2017 הוא היה מוכן לפרסום.

המאמר הוקלד בהודו, ועבר הגהה על ידי עורכת משנית שאף מכהנת כפרופסור למתמטיקה בקנזס. הוא היה אמור להופיע במגזין הראשון של 2018. אף נוספה למאמר הודעה על סיוע במימון למחבר השותף שלי מהקרן הלאומית למדע. כל זה פרוצדורה אקדמית נורמטיבית.

באופן מקרי, בערך באותו הזמן שרר מתח בנושא השוויון בין גברים לנשים בעמק הסיליקון. היה זה כאשר – בדיוק כמו נשיא הרווארד בזמנו – ג'יימס דמור, מהנדס תוכנה של גוגל, הועף מחברת הענק לאחר שהפיץ מסמך פנימי שהו הוזכרה שונות גברית כהסבר נוסף למיעוט הנשים בעמק הסיליקון.

בדיוק בזמן הזה סרגיי פירסם את טיוטת המחקר המאושרת לפרסום שלנו ברשת. ואז החלו החריקות. ב-16 באוגוסט, נציגה של "נשים במתמטיקה" (WIM) פנתה אליו כדי להזהירו כי המאמר עלול לדכא את שאיפותיהן של נשים צעירות. "באופו עקרוני", כתבה, "אני תומכת בדיון גלוי בנושאים שנויים במחלוקת … יחד עם זאת, אני חושבת שטוב להיות מודעים להשפעה." בעוד שהיא היתה מסוגלת בהחלט לדון בנושאי המאמר שלנו, היא חששה שקוראות אחרות, כנראה פחות חכמות, "תראינה בכך הפעלת סמכות במתמטיקה כדי לתמוך ברעיונות מאוד שנויים במחלוקת, ולעתים סקסיסטיים…"

כמה ימים אחר כך שוב יצרה קשר עם סרגיי בשמו של ארגון "נשים במתמטיקה" והזמינה אותו להשתתף בארוחת צהריים ל"דיון גלוי ופתוח" במאמר שלנו. לפי מה שהוצע, הוא יקבל 15 דקות לתאר ולהסביר את תוצאות המחקר שלנו, ולאחר הצגת המחקר הקצרה הזו, יוקראו הצהרות שנכתבו על ידי חברות "נשים במתמטיקה" ולאחר מכן יתקיים דיון פתוח. "אנחנו מבטיחים להיות ידידותיים", הצהירה "אבל אתה צריך לדעת מראש שלרבות (לרובנו?) מאיתנו דעה מתנגדת באופן חזק לזו שלכם".

ב-4 בספטמבר שלח לי סרגיי דוא"ל המתאר את תלאותיו. "הסערה במחלקה שלנו", כתב, "לא מראה סימנים של נסיגה". בפגישת פקולטה בשבוע שעבר הסביר ראש המחלקה כי לפעמים ערכים כגון חופש אקדמי וחופש הביטוי מתנגשים עם ערכים אחרים שאליהם פן סטייט (שם סרגיי מועסק) מחויבת. לאחר מכן ייעצה לו עמיתה שהוא צריך להודות בבעיה ולהיאבק באפליה, והוסיפה כי האמונה כי "לנשים יש סיכוי נמוך יותר להצליח במתמטיקה" היא מוטה. סרגיי אמר שהוא בזבז "אינסוף שעות" לדבר עם אנשים שהסבירו שהמאמר "רע ומזיק" וניסו לשכנע אותו כלשונו: "למשוך את שמו כדי להחזיר את השלום למחלקה ולהימנע מאובדן האשראי הפוליטי שעוד נותר לו". הוא סיים במה שנשמע מפחיד: "אנלוגיות לגזענות מדעית נעשו על ידי כמה אנשים; אני חושש, שאנחנו עשויים לשמוע יותר מזה בעתיד."

למחרת כתבתי ל"נשים במתמטיקה" שאני מוכן לדון על כל מה שמטריד בנוגע לעבודתנו, והסברתי שאין זה הוגן שסרגיי, כמחבר משני של המאמר, יספוג את כל האש. הוספתי שעדיין ניתן לערוך שינויים במאמר טרם פרסומו. לא קיבלתי כל תגובה.

במקום זאת, אני וסרגיי נפלנו למארב כאשר התרחשו שני אירועים לא צפויים. הראשון היה בקשה של הקרן הלאומית למדע להסיר מהמאמר את הרפרנס שבישר על המימון שלה. למרות שהם כמובן בדרך כלל מרוצים לראות הכרה במימון שהם מעניקים לעבודות מדעיות. הסיבה הרשמית שנמסרה לבקשה הייתה שהמאמר חורג מן המטרה המוצהרת לשמה נמסרו הכספים לסרגיי. אך – לאחר בקשה לחופש המידע שהגשנו – נודע לנו שבאותו יום שני פרופסורים מ"נשים במתמטיקה" חתמו באופן חשאי על מכתב לקרן הלאומית למדע בו נכתב כדברים האלה: "הדאגה שלנו היא שהמאמר הזה מקדם רעיונות פסבאדו-מדעיים המזיקים לקידומן של נשים במדע, ועומדים בניגוד לערכי הקרן הלאומית למדע". אמנם, מבלי להיות מודעים לעובדה הזו אז וברצוננו ללכת בדרך השלום והפשרה, אני וסרגיי הסכמנו להסיר את ההודעה על מימון הקרן, כאשר האמנו שפרסום המאמר עודנו מובטח.

אך באותו היום קיבלנו הודעה מהעורכת הראשית של המגזין בו היא מביעה את צערה על שהיא נאלצת לחזור בה מאישור המאמר לפרסום. "כמה עמיתים", כתבה, "הזהירו אותה שהפרסום יגרום לתגובות נגד חזקות ביותר, וקיימת אפשרות ממשית מאוד שהתקשורת הימנית תוכל לאמץ את המאמר ולפרסם אותו בעולם". בפעם השנייה באותו יום נותרתי המום. מתמטיקאים פעילים בדרך כלל נרגשים אם אפילו חמישה אנשים בעולם יקראו מאמר שלהן. כעת, קבוצה פרוגרסיבית מודאגת שהטיעון הלוגי הפשוט למדי בנוגע לשונות הגברית עשוי לעודד את העיתונות השמרנית לקרוא ולציין מאמר מדעי?

במשך 40 שנותיי כמפרסם מאמרים מדעיים, לא שמעתי מעולם על פסילת מאמר שכבר אושר לפרסום. וכך כתבתי לעורכת. היא השיבה שהמאמר לא נפסל כלל על בסיס טיעונים מדעיים. לא התקבלה כל ביקורת על בסיס מדעי, כתבה, אלא פסילתו היא אך ורק מחשש לסערת התגובות שהוא יעורר. היא הציעה דיון "סביב שולחן עגול" בנושא המאמר, כאשר הדיון יפורסם במגזין במקום המאמר עצמו. החלטתה לפסול את המאמר, למדנו, נתמכה על ידי "ספרינגר", אחת ההוצאות לאור המובילות בעולם של ספרי ופרסומי מדע. ראש מחלקת עריכה בספרינגר התנצל בפני אישית פעמיים על פסילת המאמר, אך לא עשה דבר לשנות את ההחלטה או לתמוך בנו באותו זמן מעבר לכך.

אז מה רבונו של עולם קרה באינטליג'נסר שהחליטו על פסילת המאמר? מתברר שאיימי וילקינסון, פרופסור בכירה במחלקת מתמטיקה של אוניברסיטת שיקאגו, שאותה לא הכרנו, כתבה למגזין להתלונן כשנודע לה על המאמר. היא אף גייסה את אביה – פסיכומטריסט וסטטיסטיקאי – שלבקשת בתו כתב לאינטליג'נסר והביע את טרוניותיו: "העבודה הזאת בנושא הזה היא כל כך פשטנית עד שזה מביך", כתב. אלא שכאשר העורכת הציעה לו להשתתף בדיון הפתוח שהיא הציעה כדי לדון בעבודה הפשטנית, הוא סירב באומרו שיש מומחים ממנו המכירים את התחום טוב ממנו. את כל זה גילינו כי הוא נתן את רשותו להעביר הלאה את הפנייה, דרכה אף גילינו על מעורבותה של בתו, למרות שהיא בתורה האשימה מאוחר יותר – שלא בצדק – את האינטליג'נסר בחוסר דיסקרטיות.

בפניות מנומסות כתבתי לאב ולבתו כשאני מציע להם דיון על הנושא במאמר, במטרה לאפשר עריכת שינויים לקראת פרסומו במגזין אחר לו התכוונו להגישו. אף אחד מהם לא הגיב. מה שהפרופסור כן עשתה היה להמשיך – זמן רב לאחר שהאינטלג'נסר שעה לבקשתה ופסל את המאמר שלי – ולהשמיץ את האינטליג'נסר במדיה החברתית ולהסית את חבריה בפייסבוק נגד המגזין בהאשימה אותו בקבלת מאמר – עוד יותר שנוי במחלוקת – אחר לחלוטין.

בנקודה זו – כשהם מאוימים מצד עמיתים במחלקה שלהם במעשי נקם שאיימו על הקריירה שלהם – סרגיי ועמיתיו שעשו סימולציות מחשב עבורנו, הסירו את שמותיהם מן המחקר. למזלי, אני בפנסיה, ופחות נבהל בקלות – אחד היתרונות של להיות וטרן ויאטנאם וריינג'ר לשעבר בצבא ארה"ב, אני מניח. אז, המשכתי לערוך שינויים במאמר, ולבסוף פרסמתיו בארכיונים המקוונים למתמטיקה ברשת.

ב-13 באוקטובר התקבל סימן חיים. איגור ריווין, עורך בכתב העת המחקרי המתפרסם באינטרנט "כתב העת למתמטיקה של ניו יורק", יצר איתי קשר. הוא שמע על המאמר ממחבר השותף לשעבר, קרא אותו בגירסה שהעליתי לרשת, ושאל אם אהיה מוכן להכינו מחדש לפרסום בכתב העת המתמטי שלו. הוא ציין שמארק סטיינברג, העורך הראשי, מאוד חיובי ושהם בטוחים שהטיפול במאמר יבוצע בזריזות. הגשתי טיוטה ערוכה, ולאחר שיפוט מאוד חיובי מצד כתב העת תוך הצעה לשינויים תכליתיים, קיבלתי אישור סופי שהמאמר יפורסם ב-6 בנובמבר 2017. המאמר אכן פורסם במגזין האינטרנטי ותוך אנחת רווחה שהסאגה סופסוף מאחוריי, שלחתי לינק למאמר למספר קולגות.

אלא ששלושה ימים מאוחר יותר המאמר נעלם. ומספר ימים לאחר מכן, מאמר אחר לחלוטין, של מחברים שונים לגמרי, הופיע ממש באותו גיליון ואף באותו עמוד איפה שהמאמר שלי התפרסם (NYJM, גיליון 23 ע' 1641 ואילך). מסתבר שאיימי וילקינסון, הפרופסור ההיא מאוניברסיטת שיקאגו שהביאה לפסילת המאמר שלי על ידי האינטליג'נסר, נשואה לאחד העורכים בכתב העת הניו יורקי למתמטיקה. והוא כתב אימייל זועם למארק סטיינברג נגד פרסום המאמר שלי. בפנייתו הוא מתייחס לעורך שפנה אלי מלכתחילה: "ריבין", התלונן, "ידוע כבעל דעות קיצוניות שאוהב להילחם עם אנשים באמצעות התבטאויות נגועות." והוא ממשיך: "חמי, סטטיסטיקאי מפורסם", כבר מצא חורים רבים במאמר המגוחך." המאמר שלי היה לדבריו "טעון מבחינה פוליטית", "פסבדו-מדעי" ו"פיסת זבל", וכאשר עודד את כתב העת לקבל את זה, ריבין "הפר את מחויבותו המדעית למען מטרות פוליטיות טהורות", זעם.

ללא שידעתי מכל זה, כתבתי לסטיינברג ב-14 בנובמבר כדי להבין מה קרה. הסברתי שאם המאמר יישאר מחוק, זה מכניס אותי לסיטואציה בלתי אפשרית. כי לא אוכל לפרסם אותו במקום אחר, מאחר ולא אוכל לחתום על שהזכויות שמורות לי ושהוא לא פורסם במקום אחר. סטיינברג, שייסד את כתב העת לפני 25 שנה, הסביר שמחצית מצוות העורכים שלו איימו להתפטר "ולהשמיץ את כתב העת עד לגוויעתו" אם המאמר לא יימחק. כאשר מפעל חייו מאוים להיהרס, הוא הרים ידיים. "פרסום מאמרך בכתב עת מת לא היה עוזר לך", הוא כתב לי.

עמיתים שדיברתי איתם היו מזועזעים. איש מהם לא שמע מעולם על מאמר בכל תחום שהוא שנעלם לאחר פרסום רשמי. נדחה לפני הפרסום? כמובן. בוטל? כן, אך רק לאחר חקירה, שתוצאותיה יפורסמו בצורת הסבר. אבל פשוט נעלם? לעולם לא. אם מאמר שטופל ופורסם רשמית יכול להימחק מאוחר יותר מן הרקורד המדעי ולהיות מוחלף במאמר אחר לגמרי, ללא כל דיון עם המחבר או כל הודעה בכתב העת, מה זה אומר על עתיד כתבי העת האלקטרוניים?

בינתיים, וילקינסון (זו שעומדת הן מאחורי הפסילה באינטליג'נסר והן מאחורי מחיקת המאמר מכתב העת הניו יורקי) צירפה את "כתב העת למתמטיקה של ניו יורק" למושא התקפותיה במדיה החברתית. חבריה בפייסבוק עמדו בפני איום לביטול "חברות", אם לא ישעו את קשריהם עם ריווין.

בראשית פברואר 2018 הציע לי חבר ועמית לכתוב תלונה לנשיא אוניברסיטת שיקאגו רוברט זימר, ולהביע את טענותיי נגד התנהגותם של וילקינסון ובעלה, שניהם פרופסורים במוסד שלו. יצויין כי באוקטובר הקודם (2017) בעל הטור השמרני בניו יורק טיימס, ברט סטיבנס, הכתיר את זימר כ"נשיא האוניברסיטה הטוב באמריקה". שבוע לאחר שכתבתי לזימר, הוואל סטריט ז'ורנאל כינה את אוניברסיטת שיקאגו "אוניברסיטת חופש הביטוי", כתוצאה של מחויבויותיו של זימר לחופש הדיבור והדיון. זאת ועוד, זימר הוא מתמטיקאי באותה מחלקה ואף באותו תת-תחום של וילקינסון את פארב, הזוג שהצליח לדכא את היפותזת השונות הגברית שלי והתכחש לכל עקרון של חופש אקדמי. אז בוודאות הייתי מקבל שימוע סימפטי שם, נכון?

ובכן, כך כתבתי לפרופסור זימר, ממתמטיקאי למתמטיקאי, ופירטתי חמישה אישומים מנומקים נגד שניים מעמיתיו. בסוף אפריל קיבלתי תגובה מסגן נשיא האוניברסיטה, פורמלית ויבשה. לא נמצאו הוכחות ל"זיוף אקדמי", נכתב שם, וכתוצאה מכך "האישומים נדחו". אך לא האשמתי כלל אף אחד ב"זיוף אקדמי". האשמותיי נגעו ל"התנהגות לא מקצועית, לא קוגיאלית ושאינה אתית תוך נזק למוניטין המקצועיים שלי ושל אוניברסיטת שיקאגו".

לאחר שערערתי על ההחלטה, קיבלתי מכתב תגובה רשמי נוסף מסגן הנשיא בו נטען שהזוג מימשו את זכותם תחת החופש האקדמי כשהם פעלו נגד פרסום המאמר, והתנהגותם לא נמצאה כ"לא מקצועית או לא אתית". מסקנה הגיונית היא שאני הוא זה שהפרעתי לחופש האקדמי שלהם, ולא הפוך. על טענותיי להיות מופנות לעורכים הראשיים שפסלו את מאמרי, הסיק סגן הנשיא, משהו שלאוניברסיטת שיקאגו אין כל אחריות כלפיו. מסתבר שבאוניברסיטת חופש הביטוי, לדבר לא עולה כסף.

במהלך השנים ללא ספק הייתה הטיה משמעותית ואפליה נגד נשים במתמטיקה ובתחומים טכניים. למרבה הצער, זה עדיין נמשך באופן חלקי, למרות שרבים מאיתנו ניסו קשות כדי לעזור בכך. המאמצים שלי כללו שיעורים וחונכות לסטודנטיות לתואר ראשון, סיום לימודים לתואר דוקטור, ותמיכה בהנחיית דיקנים וראשי מחלקה לחפש ולתת תשומת לב במיוחד למועמדות. גם הוזמנתי פעמיים לשמש כפנליסט בפאנלים בנושאי גזע ומגדר של הקרן הלאומית למדע בוושינגטון.

כלומר, אני מבין את חשיבות מטרתם של פעילי שוויון הזדמנויות ואקדמאים פרוגרסיבים אותה הם לכאורה מקדמים. אך אין לאפשר למרדף אחר ההגינות והשוויון להתערב בלימודים אקדמיים קרי רוח. לא משנה עד כמה לא רצויות ההשלכות של טיעון לוגי, יש לאפשר לו לעמוד או ליפול על משקלו המדעי ולא על על תועלתו הפוליטית. מקודם הרווארד, לאחר מכן גוגל, ועכשיו העורכים הראשי של שני כתבי עת מדעיים מוערכים, הקרן הלאומית למדע, והמו"ל הבינלאומי ספרינגר נכנעו כולם לדרישות של השמאל האקדמי הרדיקלי כדי לדכא רעיון שנוי במחלוקת. מי יהיה הבא, ועל איזה פשע? אם הצנזורה וההתנכלות יוגדרו מחדש כעת הצידוקים כ'קידום מטרות' ו'חופש אקדמי', כפי שמנהלי השיקגו מקבלים זאת, הם פשוט יחליפו את האמפיריציזם ואת השיח הרציונלי כמכשירים אקדמיים נבחרים.

מחנכים חייבים להוות דוגמה ולבצע בפועל את מה שאנחנו מובילים ומטיפים לו. בדרך זו, אנו יכולים לעזור לטפח סקרנות אינטלקטואלית ולקדם היגיון מרענן שיהיה כל כך משכנע עד שאפילו הסקפטיים ביותר ישנו את דעתם. אבל זה בהכרח מחייב אותנו לדחות את הצנזורה ולפתוח את עצמנו לדיון האזרחי בנושאים רגישים כמו הבדלים בין המינים, ואת תיאוריית השונות. בשנת 2015, הוועדה של אוניברסיטת שיקגו לחופש הביטוי סיכמה את החשיבות של עיקרון זה יפה בדו"ח שהוזמן על ידי לא אחר מאשר פרופ' רוברט צימר:

"במילה אחת, המחויבות הבסיסית של האוניברסיטה היא לעיקרון כי הדיון אינו ניתן לדיכוי משום שהרעיונות שהוצגו נחשבים על ידי חלק או אפילו על ידי רוב חברי הקהילה באוניברסיטה להיות פוגעני, לא חכם, לא מוסרי או לא נכון."

המקור הראשוני למאמר מכאן:

המקור עצמו:

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

1
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
1 Comment threads
0 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
1 Comment authors
טוביה Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
טוביה
Guest
Member

אם הנתונים נכונים והמאמר נפסל לא על רקע מדעי, אלא על רקע פוליטי. אז מדובר בפגיעה קשה במה שמכונה "החופש האקדמי".
מעניין יהיה לקרוא את התגובות לפרסום הזה.