נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

איך מתאפשרת השגחה פרטית בטבע?

איך מתאפשרת השגחה פרטית בטבע?

הדת מדברת על ידיעתו והשגחתו של האל, והנושאים האלו עוררו דיונים פילוסופיים רבים במשך הדורות. חלקם לוגיים וחלקם אינטואיטיביים, השאלות הלוגיות הן למשל: "ידיעה ובחירה", אם האל יודע את העתיד כיצד מתאפשרת הבחירה החפשית עליה מבוססים שכר ועונש?, ושאלות אינטואיטיביות כגון: מדוע האל הגדול מתעניין במעשינו הקטנים? אין טעם להיכנס כאן לשאלות האינטואיטיביות, שמקומן בלימודי הדת. ניתן לומר באופן כללי שאין בידינו לשפוט את מעשיו ושיקוליו של האל, ויכולים אנו לקבל את דבריו כפי שנאמרו בהתגלות לנביאים.

נעסוק כאן בשתי שאלות פילוסופיות מוכרות: ידיעה ובחירה, השגחה וסיבתיות.

ידיעה

מפורסמים דברי הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ה ה"ה) המעלה את השאלה "אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו?". למרבה הפלא הרמב"ם אינו עונה על שאלה זו תשובה ברורה, אלא רומז "שהקב"ה אינו יודע מדֵיעָה שהיא חוץ ממנו כבני אדם, שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו". הראב"ד מתרעם על הצגת שאלה ללא תשובה, וכותב: "אין ידיעתו גזירה אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה".

בתקופתינו דובר על שאלת הידיעה הסימולטנית, דהיינו ע"פ הכלל שידיעה מחייבת סימולטניות, מתחייבות כל הפעולות שבעולם במשך ההיסטוריה להיות סימולטניות מכיון שכולן ידועות לפני האל. אלאונורה סטמפ ונורמן קרצמן עוסקים בשאלת הסימולטניות של ידיעת האל ( journal of physical1981   no. 78 429p.) ומציעים תיאוריה דומה לדברים שכותב הראב"ד בהלכות תשובה, מה שהם מכנים "סימולטניות נצחית".

לפי הבנתינו אין השאלות האלו מכריעות, אין סתירה אמיתית בין ידיעה לבחירה. ידיעה אנושית של עתיד חייבת באמת להתבסס על הכרח מסויים: אני יודע שפלוני לא יעשה דבר מסויים, רק מכח הידיעה שהוא אינו יכול לעשות זאת. אבל ידיעה של מי שאינו נתון במסגרת הזמן, היא כצפיה בהתרחשויות בפועל, האם כאשר אני צופה בהתנהגות של אדם הרי הוא מוכרח לעשות מה שהוא עושה? ברור שאין סתירה בין צפיה לבין בחירה, ולכן אין כאן שום קושי.

ניתן לשאול על סתירה בין גזירה לבחירה, אך זו שאלה על עצם הבחירה, כיצד תיתכן בעולמו של האלהים, אוטונומיה בה האדם הוא המחליט ולא האלהים? שאלת גזרה ובחירה הטרידה גם את הגדול שבכולם, את איינשטיין, וכה הוא כותב: "קיימות נקודות תורפה בולטות הקשורות באידיאה של קיום אלהים אישי כל יכול ישר ומיטיב לכל.. אם היש הזה הוא כל יכול, הרי כל התרחשות לרבות כל פעולה אנושית, כל מחשבה אנושית, כל רגש וכל שאיפה אנושית, הם גם כן מעשה ידיו. כיצד אפשר אז להעלות על הדעת, שבני האדם אחראים על מעשיהם ועל מחשבותיהם מול יש כל יכול כזה?", (Einstein Albert, Out of my iater years, London 1950, pp. 26-27).

אמנם זו אינה שאלה מכריעה, שכן בכחו של האלהים להאציל כח החלטה ביד האדם. כן אפשר להניח כי האדם אינו מחליט באמת, אין הוא חווה אלא את חויית הבחירה ובהתאם לחוייה הנפשית עליה הוא מסכים בנפשו, מפעיל אותו האל.

השגחה

מושג ההשגחה עורר גם הוא שאלות רבות, למן העת החדשה בה התפרשה לאדם המציאות ביקום כולו בדרך של סיבתיות, התחזקה ההשקפה הדטרמיניסטית, ונשאלה השאלה: מהי מקומה של ההשגחה האלהית, כיצד ניתן לייחס אירועים כל שהם להשגחה, בזמן שלכל אירוע חייבת להיות סבה טבעית, ולכל סבה גם כן סבה טבעית, וכך הלאה. האמנם מתערב האל במציאות ומשנה את חוקי הטבע? כאשר הוא רוצה למשל להציל אדם ממבנה העומד לקרוס, הוא משנה את כח הסיבולת של החומר או את כח המשיכה בכדי שהבית יקרוס רק לאחר שהאדם יצא ממנו?

אפשר כמובן לומר שכן, האל משנה את חוקי הטבע ואת מנגנון הסיבתיות, ואין שום אפשרות להוכיח או לטעון נגד טענה מהותית. כל הידיעות שבידינו על מניעה מלשנות את חוקי הטבע (ראה להלן) עוסקות בשינוי הניכר לאדם, ולא כזה המוצנע מעיניו.

ישנה השערה כי ההתערבות האלהית בעולם היא על ידי דילוג על נקודות זמן, הזמן אינו חלק מחוקי הטבע, אלא הוא ההויה עצמה. הסיבתיות כולה תלויה במהלכו של הזמן, ולכן שינוי זרימת הזמן משפיע על מהלך האירועים מבלי להתערב במנגנון הסיבתיות.

עם התפתחות תורת הקואנטים, היו ששיערו (סברא זו מיוחסת לפיזיקאי הגרמני פ. יורדן) כי ההתערבות האלהית יכולה למצוא את מקומה בתוך החלקיקים, שם אין אנו מבינים בדיוק את הסיבתיות גם מבלי שנניח התערבות כל שהיא. כפי המפורסם בשם איינשטיין: " בתורת הקואנטים פושטת הסיבתיות את הרגל", (nature, 26 mars 1927 p. 467).

סברה אחרת אומרת כי ההתערבות האלהית היא בנפש האנושית בלבד, אין המדובר כאן על נסים ידועים ומפורסמים כדוגמת קריעת ים סוף, אלא על ההשגחה היום יומית, זו יכולה לבא מתוך נפשו של האדם. האדם הראוי להשגחה אלהית, יתנהג כאילו הוא מכוון מלמעלה, יימנע מללכת למקום שיכול לגרום לו נזק, ולהיפך. אפשר להרחיק לכת ולראות השגחה זו לא כהתערבות, אלא כסוג של השגה, רמה רוחנית אליה מגיעה הנפש המחוברת לרובד אחר של המציאות, ויכולה להיות מונחית במידת מה על ידי חיבור זה. (במקביל ל'שכל הפועל' עליו דיברו הפילוסופים בימי הביניים).

לפי הגל שולטת בעולם 'ערמת התבונה', כי למרות מעשיהם ובחירותיהם של אנשים לאורך ההיסטוריה, תכנית התבונה האלהית היא שמכריעה את גורל ההיסטוריה. בדומה לזה נאמר כי ההשגחה היא תכנון מראש תוך ידיעה של כל בחירותיהם של האנשים, ולכן באמת מעשי ההשגחה נובעים מן הסיבתיות, כי הכל בכלל ערמת התבונה, על ידי ידיעה מראש.

 

קריטריונים ל'השגחה'

שאלה יותר עתיקה היא היכן ניכרת במציאות ההשגחה, גם מבלי להיכנס לטענותיו של איוב, כיצד ייתכן בכלל צדיק הסובל. שעליהן אנו יכולים לומר בפשטות שעצם המשמעות של הצבת אתגר לאדם, ע"י חוקים ומצוות, מחייבת שלא יהיה תגמול מיידי תמורת כל מעשה טוב (במקרה כזה תהיה הבחירה בתגמול, ולא בטוב). השאלה הנשאלת, היא, מכיון שאין ההשגחה דואגת לכל אדם בכל זמן, האם בכל אופן ישנה איזו שיטתיות בהשגחה? שהרי אם לא ניתן כלל כל שהוא, הופכת ההשגחה לחסרת משמעות. בלתי ניתנת לצפיה, להוכחה, או להפרכה. (מלבד פרשנות בדברי הנביאים, אלא שדוקא בדברי הנביאים נראה שההשגחה ניתנת לצפיה).

לו היינו מניחים שההשגחה מקיפה כל פרט ופרט בחיי בני האדם, הרי היינו מפקפקים במשמעותם של חוקי הטבע, לפי כל דרך שהוצעה לעיל. המשמעות של השגחה כזו היא שאין דרך לצפות את היחסים בין החומר והאדם ביקום, מה שבלתי נכון בעליל.

וכך קבעו חכמים: "צינים ופחים[1] בידי אדם", (כתובות ל.), "פעמים שבאין בפשיעה, בידי אדם נינהו, שלא בגזרת מלך" (רש"י), ואפילו על ידי אונס אינן יכולין לבא עליו אם רוצה ליזהר (תוספות). "רוב חולאים הוא בגרמא דאדם כמ"ש צנים ופחים בידי אדם", (תבואות שור יו"ד לו' עה'). לפי דברי הגמרא והפוסקים האלו נפסק שמחלה מוגדרת כ"בידי אדם" (רמב"ם דעות פ"ד, רבי יצחק אלחנן – 'עין יצחק' אה"ע יא'). "כל שאינו יכול להשמר ממנו הוי בידי שמים, וצנים פחים בידי אדם שבבחירתו ופשיעתו הוא ניזוק", (רשב"א כתובות שם). המחליא את עצמו מפני היותו רודף אחר תאוותיו או שאינו נשמר מצנים ופחים, הרי דומה זה להורג את עצמו שעתיד ליתן את הדין, (מעבר יבק חלק קרבן תענית פ"ה).

"צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע[2], וגזר שיהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש שתרצץ את מוחו או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות.. ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו, מצד שהוא בעל חומר, ציוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו", (ספר החינוך, מצוה תקמו').

מכאן המסקנה כי בראותינו אדם הנחלה במחלה, אין להניח כי תמיד זו באה עליו מאת האל בכוונה דוקא, אלא אפשר שחוקי הטבע פעלו את פעולתם כאשר נחשף למקור קור או זיהום וכדו', "חולי בידי אדם". ולא רק מחלה, אלא אף איבוד החיים, כפי שכותבים התוספות: "דהא ודאי שבידו יכול להמית עצמו", (כתובות שם), כפי דרשת חכמים "ונשמרתם לנפשותיכם", שמירת הנפש תלויה באדם.

הרמב"ן (שער הגמול קכ') כותב בשם הרמב"ם: "הוא ז"ל יבאר כי רוב הרעות באישי בני אדם באות מחסרון דעתם", ומחזק את דבריו.

מאמר קיצוני נמצא במדרש:  "רבנן אמרי תשעים ותשע מתים בפשיעה[3] ואחד בידי שמים, ור' ישמעאל אומר: תשעים ותשע בשרב ואחד בידי שמים", (ויקרא רבה טז' ח'). "חכמים מתים שלא בעתם מפני שהם בוזים בעצמם", (מזלזלים בבריאותם, אדר"נ ט).

לא זו בלבד, אלא שלאדם יש כח להתנהג כחלק מפגעי הטבע , ולגרום נזק או מוות לחברו אף שלא נגזר עליו, כפי שכותב רבינו חננאל (חגיגה ה) בביאור הכתוב "יש נספה בלא משפט", דהיינו אדם ההורג חברו במזיד יכול להיות כן בלא משפט. וכן ב'אור החיים' (פרשת וישב): "האדם בעל בחירה ורצון להרוג את מי שלא נתחייב מיתה". "אדם שהוא בעל בחירה יכול להזיקו, גם היכא שאין בעלי חיים והנזקים המזומנים לו יכולים עליו", (עולת שבת או"ח תלג').

היכן בכל אופן מוצאים את ההשגחה הפרטית?

הרמב"ן כותב:

"ידיעת ה' שהיא השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים וגם בני אדם מונחים בו למקרים[4]  עד בא עת פקודתם אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט", (בראשית יח יט). "לא יגרע מצדיק עיניו ומן הטעם הזה ישמור את הצדיקים.. והרחוק מן האל במחשבתו ובמעשיו ואפי' לא יתחייב מיתה בחטאו יהיה משולח ונעזב למקרים.. ומכיון שרוב העולם מן הכת הזו.. ראויים להתנהג בדרך הטבע והמקרה", (פירוש הרמב"ן לאיוב לו ז). "אמר לפניו שמרני שלא אענש יותר ממה שחייבת אותי, כי בעבור שאהיה נע ונד ולא אבנה לי בית וגדרות בשום מקום יהרגוני החיות כי סר צלך מעלי", (בראשית ד יג).

 רבינו בחיי כותב:

"ההשגחה להגין מן המקרים ואין זה בכל אדם אפי' מישראל רק לצדיקים", (בראשית יח).

בעל ספר החינוך כותב:

"שעם היות ה' משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם.. אעפ"כ צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע", (מצוה תקמו, לשונו הובא לעיל. ראה שם בהוצ' מכון י-ם, בהגהת המו"ל כי דבריו מקבילים ל'ארחות חיים' ח"ב לג, ולחידושי הרא"ה ברכות לד, פיה"מ להר"מ ברכות פ"ד).

רבי עובדיה ספורנו כותב:

"הנשמעים אל התאוות בכל פעולותיהם או במקצתם שלא בשגגה הם בלי ספק תחת הנהגת הטבע כשאר מיני בעלי חיים אשר לא תפול השגחה אלקית לא באישיהם אלא במיניהם", (ספורנו ויקרא יג מז).

הרמב"ם כותב:

"בעלי חיים וכל שכן הצמחים וזולתם, דעתי בהן דעת אריסטו, לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזרה מאת השם ורצונו האישי עתה.. אבל אלו כלם אצלי במקרה גמור כמו שחושב אריסטו. ואולם ההשגחה האלהית לפי דעתי ולפי מה שאני רואה, היא נמשכת אחר השפע האלהי.. אאמין שההשגחה נמשכת אחר השכל ומדובקת בו, מפני שההשגחה אמנם תהיה ממשכיל ואשר הוא שכל שלם שלמות אין שלמות אחריו, א"כ כל מי שנדבק בו דבר מן השפע ההוא, כפי מה שישיגהו מן השכל, ישיגהו מן ההשגחה, זהו הדעת הנאות אצלי למושכל ולכתובי התורה.. ולא תהיה אם כן ההשגחה האלהית בבני אדם כולם בשוה, אבל יהיה יתרון ההשגחה עליהם כיתרון שלמותם האנושי זה על זה", (מורה הנבוכים ח"ג פי"ח).

וכן מבואר הענין בהרבה מקורות:

"ההשגחה בכל אישי האדם אלא שאינה שוה בכל וזה דבר מושכל", (שו"ת מהר"ם אלשקאר סי' קיז', בשם הרקאנטי והזהר, מכתב מאליהו ח"ב ע' 76). "א"ר יוחנן אין הקב"ה עושה רעה לשום אדם אלא כשאינו משגיח בו כלומר בשתיקתו של הקב"ה", (זהר, מדרש הנעלם וירא קטו). "כי אין זאת ההשגחה בכל האנשים רק בקצתם הראויים לה", (פירוש רלב"ג לאיוב יא', רלב"ג ליהושע ו'). "יש שתסתלק מאדם ההשגחה וישאר מעותד אל מקרי הזמן", (שו"ת הלכות קטנות ח"א רכה ) "הם נהגו ברפואות והניחם ה' למקרה", (צידה לדרך כלל ג פ"ד),  "שלש סבות הרעות לאדם, הא' הטבע שיחייב חסרונות, הב' אחרים שהחליטו להרע  והג' "מה שימצא אדם גורם לנפשו והוא הרוב", (צידה לדרך כלל ה א ג). "וגם בדין יוהכ"פ קובעים לפעמים להניחו אחר טבע העולם", (חזו"א ב"ב כא:). "ולפעמים יגזר על האדם להנהיגו ע"ד הטבע", (בית אלקים למבי"ט שער תפלה טז). "האדם שקיבל על עצמו עול תורה לשמה הוא מושגח מאתו יתברך השגחה פרטית למעלה מהוראת כחות הטבעים והמזלות.. אבל העוסק שלא לשמה עדיין לא נתקדש ונתעלה שיהיה הנהגתו יתברך אתו בכל עניניו למעלה מכחות הטבעיים", (נפש החיים ד יח).

מכל המקורות האלו עולה, כי אין ההשגחה נוהגת בכל אדם, ההנהגה הכללית היא חוקי הטבע. אלא שככל שאדם מגיע לדרגות רוחניות גבוהות, ההשגחה הולכת ומתחזקת עליו.

לעומת זאת כותב הרמב"ן:

"מימי אנוש החלו הדעות להשתבש ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם ענש או שכר יאמרו עזב ה' את הארץ וכאשר ירצה האלקים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו יתברר לכל בטול הדעות האלו כולם.. הנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר", (רמב"ן שמות יג טז).

ממשמעות לשונו נראה כי אין טבע בעולם כלל, וכל פרט ופרט נעשה בהשגחה וכוונה. אמנם אין אפשרות לומר כן, כפי שהבאנו לעיל מאמרי חז"ל המפורשים, וכן דברי הרמב"ן עצמו בכמה מקומות (שהוא מציין אליהם בכתבו "כאשר הזכרתי כבר"). וכנראה כוונתו כנגד הדעה הזו המיוחסת לדור אנוש, כי "עזב ה' את הארץ". ולכן עצם המציאות של השגחה, בכל מדה שהיא, מוכיחה שעקרון הסיבתיות אינו סותר את השגחת ה', ואין טבע, אלא כל הטבע כולו מותנה בצורך להשגחה. ולכן "כאשר יעשה האלהים מופת בשינוי מנהגו של עולם יתבאר לכל בטול הדעות האלו כולם", נס אחד מוכיח שעקרון הסיבתיות הדטרמיניסטי אינו נכון (כפי שהסביר הרמב"ן עקרון זה במקומות דלעיל בראשית יז א, שמות ו ב, וכן ויקרא כו יא). ראה גם בשל"ה (דף יב.) שהתקשה בלשון הקיצונית שנוקט הרמב"ן כאן, וכותב: "אולי כוונת הרב ליתן תשובה כפי הנגלה לצורך המון החכמים ואולי סמך על מה שכבר רמז בסודותיו".

מאמר חכמים אחר נראה כסותר את הידיעה הזו, "אמר רבי חנינא אין אדם נוקף אצבעו אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה", (חולין ו:). מצד אחד מדובר על נקיפת אצבע (פציעה באצבע, אמנם לשון נקיפה פירושו כריתה, ראה רש"י ישעיה יז ו ומצודות שם), משמע מכאן שפעולה שאינה כרוכה בפציעה אינה מושגחת. אך לכאורה דעת חכמים כאן שכל צער המגיע לאדם הוא מכוון. בניגוד להלכה של "צנים ופחים" לפיה נזק וצער שאדם גורם לעצמו (כגון שהכה עם הפטיש על ידו בטעות) אינו מן השמים אלא בידי אדם?

אפשר לפרש מתוך הענין בסוגיא שם, כאשר הובאו דברי רבי חנינא שאין הכשפים יכולים להזיק לאדם, "אין עוד מלבדו כתיב". ועל זה מוסיף ואומר רבי חנינא, כי כל פציעה שבאה לאדם, אין לפרשה מכח כשפים ומזלות וכדו' אלא רק מכח הכרזה מלמעלה. ואינו עוסק כלל בדברים שאדם גורם לעצמו, אלא רק בא לתקוף את הדעה המייחסת דבר שנגזר, לגזירת כשפים.

בעל ספר החינוך אינו מתקשה בדבר כלל, וכותב: אע"פ שאמרו אין אדם נוקף אצבעו וכו' אעפ"כ צריך אדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם (מצוה תקמו'). לכאורה יש כאן סתירה פנימית, אין אדם נוקף ללא הכרזה, אך אדם שאינו שומר עצמו ניזוק מחמת מעשה עצמו (כמוזכר גם בהמשך הדברים, שציטטנו לעיל). ובהכרח שהוא לא ראה בדברים כלל סתירה. ואולי הלשון "מכריזין" מתכוונת לידיעתו של הקב"ה, ולכך שסבל בעולם הזה מכפר על עברות, כפי שאפשר ללמוד מדברי הרמב"ן:

"עוד הזכירו חכמים דרך אחרת ביסורין, אמרו (ערכין ט"ז ב') תנא דבי ר' ישמעאל כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קבל עולמו, ופירוש הענין הזה הוא מן המקרים ההווים בנוהג של עולם והבאין על כל אדם, כגון שימצא טורח במעשיו לפעמים, ויכאב גופו כשיאכל מאכלים רעים שאינן הגונין לו לפי טבע שלו, ויחוש בראשו כשיעמוד בשמש, ויהיו לו מן המאורעות שבאות אפילו על המלכים.. וזהו שפירשו בגמרא שם בערכין עד היכן תכלית יסורין.. אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים", (רמב"ן, שער הגמול).

הרי שאפילו מקרים הבאים מחמת טבע העולם מכפרים את העברות. ואולי יש לסייע רעיון זה ממאמר חכמים אחר, המספר כי כאשר יצא רשב"י מן המערה ראה צייד הצד ציפורים, ועל כל צפור הכריזו מן השמים קודם צידתה "לחיים" או "למוות", (ב"ר עט' ו'). ובודאי אין כוונתה של הכרזה זו בתור השגחה על הצפורים, שכן מקרא מפורש הוא שאין השגחה על בעלי החיים באופן פרטי, וכך פשוט לכל חכמי ישראל[5]. ולכן ברור שהכרזה יכולה להיות גם ידיעת ה'. יש שפירש שההכרזה על הצפורים אינה אלא השגחה על הצייד למזונו (רד"ל שם), ועוד אפשר לפרש שהמעשה הזה היה חזיון מיוחד לרשב"י לרמוז לו שיכול לצאת מן המערה (כמו שמשמע בירושלמי שביעית ט א).

מעניינים דברי יוספוס בשם הפרושים: "אומרים הפרושים שמקצת מן הדברים ולא כולם הם מעשי ידי הגורל ומקצתם תלויים בנו,אם להיות או לא", (מלחמות, ב', 119 ובקדמוניות יג' 171-173] יח 11 והלאה).

 

השגחה והשתדלות

פתגם קדמון אומר "הגזרה אמת והחריצות שקר", מוסר ההשכל שלו הוא שהאדם יכול להשתדל בכל יכלתו, והאל ילעג לו ברצונו, או להיפך, אדם יכול שלא לעשות דבר, ואלהים ישלח לו את מזונו. אבל אין הכוונה שיש איזו סתירה בין גזירה וחריצות, שהרי הרבה מעניני האדם תלויים בחוקי הטבע כמו שהראינו לעיל.

רבינו בחיי כותב:

"שלמה המלך יזהיר כל אדם שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות ובדרך הטבע כל מה שבכחו ושימסור השאר בידי שמים.. מי שיש לו חולה ראוי לתקן לו.. ואחר שיעשה כל יכלתו וישתדל בכל כחו ויעשה בדרך הטבע כל הכנותיו אין ראוי לו לבטוח שיגיע אל רצונו רק בשם יתעלה לא בהכנות האלה כי יש אדם שיאבד עם כל ההכנות ויש שינצל בלעדיהם, (במדבר יג'). "רצון התורה שיעשה אדם בדרך הטבע כל מה שבידו לעשות והשאר יניח בידי שמים", (רבינו בחיי שמות יג).

למדנו מכאן כי אין השלכות מעשיות להשגחה, האדם צריך לנהוג בצורה ריאלית ולעשות כל שביכלתו, מכיון שאינו יודע מה היא גזרת שמים, אינו יכול לסמוך עליה. והאריך בדבר החזון איש ב'אמונה ובטחון' כי הבטחון בה' הוא חלק ממדת האמונה, אבל אין לו השלכות מעשיות, כגון הימנעות מפעולות מסויימות והשתדלויות מסויימות[6].

וכך מזהיר הרשב"א:

"מותר להתעסק ברפואות ובלבד שיהא לבו לשמים וידע שאמתת הרפואה ממנו וידרשנו ולא שיכוין שהכל תלוי בסם פלוני וברופא ובגדר זה נכנסו כל סוגי הרפואות.. ואפי' החסיד שבחסידים אין להם רשות לעשות במלאכתם דרך בטחון רק כדרכו של עולם", (שו"ת הרשב"א ח"א שמג).

ולכן ברור כי אנשים הנוהגים "דרך בטחון" ועומדים בתחנת הרכבת בתקוה שיזדמן להם כרטיס, הרי "אין להם רשות לעשות במלאכתם שלא כדרכו של עולם", שלא יהיו כאותו "חסיד שוטה המואס ברופא" (פירוש המשנה לרמב"ם פסחים ד' ט'). ידוע ומפורסם ש"לכל כדור יש כתובת", אבל אין זה אומר שהאדם צריך לעמוד ב"כתובת" של הכדור..

המשמעות של ההשגחה היא בתפיסת הדברים, בהבנה שאין אפשרות לאדם להתגבר על ההחלטה העליונה. אך אין הכוונה שאנו יכולים תמיד לדעת מה היא החלטת ה', ואלו אירועים התרחשו מכח גזרה מסויימת.

 

הערות:

[1]פחים לשון מכשול, ויש מפרשים לשון קור, (רשב"ם ב"ב קמד:).

[2]בשורש המלה "טבע" נחלקו חכמים, בעל 'חכם צבי' סי' יח כותב: "שם טבע הוא מהמצאת האחרונים מזמן ד או ה' מאות שנים". אבל בנו היעב"ץ (בהגהות לנדה כ:) מציין ללשון התלמוד "טיבעא דארעא הוא", שהוא מקור המלה "טבע", וכך הוא משתמש במלה זו בספרו מור וקציעה (או"ח קס'): "התחכם הטבע להגדיל אותה ההנאה", והרשב"ץ (יבין שמועה פ"ה): "שנוי הבריאה כמו האומן שהוא מקלקל הכלי מפני שנתבלבלה דעתו כן הטבע נתבלבל בבהמה זו".

[3]בתלמוד נאמר "תשעים ותשעה מתים בעין הרע ואחד בידי שמים", רבי מנשה מאיליה (מתלמידי הגר"א, בספרו 'אלפי מנשה' יז) מפרש: "בעין רעה, היינו בפשיעה רעה ובהנהגה לא טובה", ואמנם אין זה פשט הדברים, אבל גם עין הרע הוא מדרכי הטבע, ולא גזרת עליון.

[4]מקורה של המלה "מקרה" היא במגלת רות "ויקר מקרה", וכן בשמואל (א ו ט) "לא ידו נגעה בנו מקרה היה לנו". רבי מנשה מאיליה שם (אלפי מנשה יז') כותב: "הענינים הנוהגים בעולם: סדור מקרה כוונה, מקרה הוא דבר שלא היה בזה שום כוונת מכוין.. לא יהיה בעיני המעיין ענין המקרה סותר לאמונתינו בענין השגחה.. כולהו איתנהו ואין אחד סותר את חברו".

[5]הרמב"ם כותב: "שאר בעלי חיים וכל שכן הצמחים וזולתם, דעתי בהן דעת אריסטו, לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזרה מאת השם ורצונו האישי עתה.. מאמר חבקוק הנביא.. כאלו נעזבו בני האדם ונשכחו ונעשו הפקר כדגים ותולעי הארץ, הראה בזה המאמר שהמינים ההם נעזבים, והוא אמרו ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו", (מו"נ ח"ג יז')

ואחריו המאירי: " כבר אמר [הנביא] כמתרעם ותעשה אדם כדגי הים הורה שאין השגחה פרטית בבעלי חיים רק על האדם לבד", (מגילה כה: וכן תענית טז.). וכן כותב הרמב"ן: "דגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר", (שמות יג טז). ראה גם לשון הספורנו המצוטטת לעיל, ובספר החינוך מצוה קסט: "יש כתות יחשבו כי בנפול עלה אחד מן האילן הוא גזר עליו שיפול.. וזה דעת רחוק הרבה מן השכל", כך כתוב גם בשו"ת רדב"ז (ח"ו ב' אלפים קטז) ובשו"ת מהר"ם אלשקאר (קיז), ובאבני נזר (או"ח תנד'), והרמ"ק (שיעור קומה נז).

בספרי חסידות כתוב לעומת זאת: "והנה באמת רחוק לבם מרשעים ויפג לבם להאמין בהשגחה פרטית כזו שאין אדם נוקף אצבעו ואין שום עשב יבש ונעקר כי אם בזמן ומקום הראוי לו", (פרי הארץ, רבי מנדל מויטבעסק, פרשת בא).  "מעשה אצל ר"צ מזידיטשוב שראה עגלה טעונה קש ונפל בכל הדרך קש ותבן, ואמר דעו כי התבן והקש ג"כ בהשגחה עליונה איזה יפול לארץ.. וכן אילן שנופלים ממנו העלים הוא בהשגחה עליונה איזה עלה תפול מקודם.. ודע כי גם בשאר ענינים שאין שייכים לבנ"א הגם כי מובא מאיזה קמאי שהמה מושגחים רק בדרך כלל אין הכונה שה' מסיר השגחתו ח"ו רק הכונה שאין מתנהגים בדרך נסי", (שומר אמונים, מאמר השגחה פרטית פט"ז). וגם כאשר הרגישו האדמורי"ם שדברים מנוגדים לקדמונים כתבו: "אך בס' שומר אמונים (הכוונה ל'שומר אמונים' מאת ר' יוסף אירגאש) בענין ההשגחות יש לדלג עליו ואסור לקרות בו.. שהוא נגד אמונתינו", (שו"ת מנחת אלעזר ח"א סי' נ').  "הנה הדברים האלו לא מלבי כתבתי ע"כ לא יפלא בעיניך אם תמצא כדבריו ז"ל בענין ההשגחות גם בספרים שקדמוהו כי כן מקובלני מצדיקים וחסידים שמקובל מרבותינו ואבותינו זי"ע שעליהם יש לדלג", (שם סוף ח"ב בקונטרס שיירי מנחה עו.).

[6]מוזכרת גם הקפדה על אנשים גדולים שנקטו בפעולות של יאוש, אך אלו דרישות דקות מאנשים גבוהים, והעיקר הוא "לעשות כל דבר שיצטרך לעשות", לנהוג כאדם מן הישוב.

ראה עוד:

בחירה חפשית – הרב צבי ענבל

בחירה חפשית לאור ממצאי הנוירולוגיה

בחירה חפשית ברמה הקוואנטית

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

7
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
4 Comment threads
3 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
3 Comment authors
משה רטצוות האתראליעזר Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
אליעזר
Guest
Member
אליעזר

1. אם הבנתי נכון טענתך היא שכאשר ניכר ההתערבות בטבע האלוקים לא עושה זאת בדר"כ, אבל כאשר לא ניכר ההתערבות, אע"פ שזה מצריך שינוי בטבע באותה מידה כמו נס גלוי, האלוקים עושה זאת. ושאלתי היא, שאמנם בעולם העתיק שהניחו שלא הכל תלוי בסיבתיות יש מקום להבדל זה, אבל בזמנינו שיודעים שאין תופעה פיזיקלית שאין חוק טבע קבוע מאחוריה המוציא אותה לפועל, איני מבין מה ההבדל בין שני האפשרויות, בשניהם אם אחפוץ לתלות את התוצאה ביד ההשגחה עלי להניח שהקב"ה ביטל את חוקיות הטבע לכבודי, וזה לימדונו חז"ל שאין להניח, גם כאשר אין רואים את השינוי [אלא מבינים זאת מתוך חשבון… Read more »

משה רט
Guest
Member

לגבי דברי חז"ל על כך שאפשר להתפלל שיהיה שפע בתבואה לפני שמודדים אותה, הם מתאימים יפה לפרשנות האידיאליסטית של תאוריית הקוונטים, לפיה המציאות מתקבעת רק ברגע שצופים בה או מודדים אותה, ולפני כן אין לה צורה מוגדרת. ומה שאי אפשר להתפלל על מין העובר, זה משום שלעובר יש מודעות עצמית מסוימת, ולכן הוא כביכול צופה בעצמו ומקבע את עצמו. מאידך גיסא, יש דעות בחז"ל לפיהן אפילו כשהאישה כבר יושבת על המשבר מין העובר יכול להשתנות, וכנראה שלפיהן המודעות של העובר לא מספיקה כדי לקבע אותו. על כל פנים, לא ברור לי כלל מה הקושי להאמין בהשגחה, ברגע שמבינים שחוקי הטבע… Read more »

אליעזר
Guest
Member
אליעזר

1. גמרא זו תמוהה ביותר, וכי יעלה על הדעת שבזכות תפילתו יתרבה התבואה במציאות [עי"ש פירש"י]??? עכ"פ הגמ' בכמה מקומות אומרת שתפילה כנגד המציאות היא תפילת שווא גם כאשר לא יודעים מכך, וכגון תפילה על שינוי מין העובר, תפילה שהנזק שקרה לא היה בתוך ביתו [והקב"ה ישנה שלא יתוודע השינוי] וכדו', וברור שזה ההנחה הפשוטה ביהדות [לא דווקא אצל חכמי ימי הביניים] ששינוי בחוקי הטבע נעשה רק במסגרת 'נס', אלא שבזמנם סברו שיש שטח רחב הפתוח לשינויים והיום סבורים שהכול כפוף לחוקים סיבתיים קודמים. 2. הכפיפות של הזמן למהירות התנועה הוא גם חלק מחוקי הטבע, ואין בו שינוי שלא במסגרת… Read more »

אליעזר
Guest
Member
אליעזר

1. "אפשר כמובן לומר שכן, האל משנה את חוקי הטבע ואת מנגנון הסיבתיות, ואין שום אפשרות להוכיח או לטעון נגד טענה מהותית. כל הידיעות שבידינו על מניעה מלשנות את חוקי הטבע (ראה להלן) עוסקות בשינוי הניכר לאדם, ולא כזה המוצנע מעיניו". – בגמ' מבואר שתפילה על שינוי מציאות קיימת, גם כאשר היא נסתרת ולא ידועה, היא בגדר תפילת שווא. ומכאן שגם כאשר אין אנו רואים הקב"ה לא משנה את הטבע. ובפרט שקביעות חוקיות הטבע נראה שאינו רק לנוחות האדם אלא שבדרך זו של מיעוט מקסימלי של התערבות בחר הבורא לברוא את עולמו [ולכן ארך למסע הבריאה כמה מליארדי שנים, וע"י… Read more »