איך מתאפשרת השגחה פרטית בטבע?
הדת מדברת על ידיעתו והשגחתו של האל, והנושאים האלו עוררו דיונים פילוסופיים רבים במשך הדורות. חלקם לוגיים וחלקם אינטואיטיביים, השאלות הלוגיות הן למשל: "ידיעה ובחירה", אם האל יודע את העתיד כיצד מתאפשרת הבחירה החפשית עליה מבוססים שכר ועונש?, ושאלות אינטואיטיביות כגון: מדוע האל הגדול מתעניין במעשינו הקטנים? אין טעם להיכנס כאן לשאלות האינטואיטיביות, שמקומן בלימודי הדת. ניתן לומר באופן כללי שאין בידינו לשפוט את מעשיו ושיקוליו של האל, ויכולים אנו לקבל את דבריו כפי שנאמרו בהתגלות לנביאים.
נעסוק כאן בשתי שאלות פילוסופיות מוכרות: ידיעה ובחירה, השגחה וסיבתיות.
ידיעה
מפורסמים דברי הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ה ה"ה) המעלה את השאלה "אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו?". למרבה הפלא הרמב"ם אינו עונה על שאלה זו תשובה ברורה, אלא רומז "שהקב"ה אינו יודע מדֵיעָה שהיא חוץ ממנו כבני אדם, שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו". הראב"ד מתרעם על הצגת שאלה ללא תשובה, וכותב: "אין ידיעתו גזירה אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה".
בתקופתינו דובר על שאלת הידיעה הסימולטנית, דהיינו ע"פ הכלל שידיעה מחייבת סימולטניות, מתחייבות כל הפעולות שבעולם במשך ההיסטוריה להיות סימולטניות מכיון שכולן ידועות לפני האל. אלאונורה סטמפ ונורמן קרצמן עוסקים בשאלת הסימולטניות של ידיעת האל ( journal of physical1981 no. 78 429p.) ומציעים תיאוריה דומה לדברים שכותב הראב"ד בהלכות תשובה, מה שהם מכנים "סימולטניות נצחית".
לפי הבנתינו אין השאלות האלו מכריעות, אין סתירה אמיתית בין ידיעה לבחירה. ידיעה אנושית של עתיד חייבת באמת להתבסס על הכרח מסויים: אני יודע שפלוני לא יעשה דבר מסויים, רק מכח הידיעה שהוא אינו יכול לעשות זאת. אבל ידיעה של מי שאינו נתון במסגרת הזמן, היא כצפיה בהתרחשויות בפועל, האם כאשר אני צופה בהתנהגות של אדם הרי הוא מוכרח לעשות מה שהוא עושה? ברור שאין סתירה בין צפיה לבין בחירה, ולכן אין כאן שום קושי.
ניתן לשאול על סתירה בין גזירה לבחירה, אך זו שאלה על עצם הבחירה, כיצד תיתכן בעולמו של האלהים, אוטונומיה בה האדם הוא המחליט ולא האלהים? שאלת גזרה ובחירה הטרידה גם את הגדול שבכולם, את איינשטיין, וכה הוא כותב: "קיימות נקודות תורפה בולטות הקשורות באידיאה של קיום אלהים אישי כל יכול ישר ומיטיב לכל.. אם היש הזה הוא כל יכול, הרי כל התרחשות לרבות כל פעולה אנושית, כל מחשבה אנושית, כל רגש וכל שאיפה אנושית, הם גם כן מעשה ידיו. כיצד אפשר אז להעלות על הדעת, שבני האדם אחראים על מעשיהם ועל מחשבותיהם מול יש כל יכול כזה?", (Einstein Albert, Out of my iater years, London 1950, pp. 26-27).
אמנם זו אינה שאלה מכריעה, שכן בכחו של האלהים להאציל כח החלטה ביד האדם. כן אפשר להניח כי האדם אינו מחליט באמת, אין הוא חווה אלא את חויית הבחירה ובהתאם לחוייה הנפשית עליה הוא מסכים בנפשו, מפעיל אותו האל.
השגחה
מושג ההשגחה עורר גם הוא שאלות רבות, למן העת החדשה בה התפרשה לאדם המציאות ביקום כולו בדרך של סיבתיות, התחזקה ההשקפה הדטרמיניסטית, ונשאלה השאלה: מהי מקומה של ההשגחה האלהית, כיצד ניתן לייחס אירועים כל שהם להשגחה, בזמן שלכל אירוע חייבת להיות סבה טבעית, ולכל סבה גם כן סבה טבעית, וכך הלאה. האמנם מתערב האל במציאות ומשנה את חוקי הטבע? כאשר הוא רוצה למשל להציל אדם ממבנה העומד לקרוס, הוא משנה את כח הסיבולת של החומר או את כח המשיכה בכדי שהבית יקרוס רק לאחר שהאדם יצא ממנו?
אפשר כמובן לומר שכן, האל משנה את חוקי הטבע ואת מנגנון הסיבתיות, ואין שום אפשרות להוכיח או לטעון נגד טענה מהותית. כל הידיעות שבידינו על מניעה מלשנות את חוקי הטבע (ראה להלן) עוסקות בשינוי הניכר לאדם, ולא כזה המוצנע מעיניו.
ישנה השערה כי ההתערבות האלהית בעולם היא על ידי דילוג על נקודות זמן, הזמן אינו חלק מחוקי הטבע, אלא הוא ההויה עצמה. הסיבתיות כולה תלויה במהלכו של הזמן, ולכן שינוי זרימת הזמן משפיע על מהלך האירועים מבלי להתערב במנגנון הסיבתיות.
עם התפתחות תורת הקואנטים, היו ששיערו (סברא זו מיוחסת לפיזיקאי הגרמני פ. יורדן) כי ההתערבות האלהית יכולה למצוא את מקומה בתוך החלקיקים, שם אין אנו מבינים בדיוק את הסיבתיות גם מבלי שנניח התערבות כל שהיא. כפי המפורסם בשם איינשטיין: " בתורת הקואנטים פושטת הסיבתיות את הרגל", (nature, 26 mars 1927 p. 467).
סברה אחרת אומרת כי ההתערבות האלהית היא בנפש האנושית בלבד, אין המדובר כאן על נסים ידועים ומפורסמים כדוגמת קריעת ים סוף, אלא על ההשגחה היום יומית, זו יכולה לבא מתוך נפשו של האדם. האדם הראוי להשגחה אלהית, יתנהג כאילו הוא מכוון מלמעלה, יימנע מללכת למקום שיכול לגרום לו נזק, ולהיפך. אפשר להרחיק לכת ולראות השגחה זו לא כהתערבות, אלא כסוג של השגה, רמה רוחנית אליה מגיעה הנפש המחוברת לרובד אחר של המציאות, ויכולה להיות מונחית במידת מה על ידי חיבור זה. (במקביל ל'שכל הפועל' עליו דיברו הפילוסופים בימי הביניים).
לפי הגל שולטת בעולם 'ערמת התבונה', כי למרות מעשיהם ובחירותיהם של אנשים לאורך ההיסטוריה, תכנית התבונה האלהית היא שמכריעה את גורל ההיסטוריה. בדומה לזה נאמר כי ההשגחה היא תכנון מראש תוך ידיעה של כל בחירותיהם של האנשים, ולכן באמת מעשי ההשגחה נובעים מן הסיבתיות, כי הכל בכלל ערמת התבונה, על ידי ידיעה מראש.
קריטריונים ל'השגחה'
שאלה יותר עתיקה היא היכן ניכרת במציאות ההשגחה, גם מבלי להיכנס לטענותיו של איוב, כיצד ייתכן בכלל צדיק הסובל. שעליהן אנו יכולים לומר בפשטות שעצם המשמעות של הצבת אתגר לאדם, ע"י חוקים ומצוות, מחייבת שלא יהיה תגמול מיידי תמורת כל מעשה טוב (במקרה כזה תהיה הבחירה בתגמול, ולא בטוב). השאלה הנשאלת, היא, מכיון שאין ההשגחה דואגת לכל אדם בכל זמן, האם בכל אופן ישנה איזו שיטתיות בהשגחה? שהרי אם לא ניתן כלל כל שהוא, הופכת ההשגחה לחסרת משמעות. בלתי ניתנת לצפיה, להוכחה, או להפרכה. (מלבד פרשנות בדברי הנביאים, אלא שדוקא בדברי הנביאים נראה שההשגחה ניתנת לצפיה).
לו היינו מניחים שההשגחה מקיפה כל פרט ופרט בחיי בני האדם, הרי היינו מפקפקים במשמעותם של חוקי הטבע, לפי כל דרך שהוצעה לעיל. המשמעות של השגחה כזו היא שאין דרך לצפות את היחסים בין החומר והאדם ביקום, מה שבלתי נכון בעליל.
וכך קבעו חכמים: "צינים ופחים[1] בידי אדם", (כתובות ל.), "פעמים שבאין בפשיעה, בידי אדם נינהו, שלא בגזרת מלך" (רש"י), ואפילו על ידי אונס אינן יכולין לבא עליו אם רוצה ליזהר (תוספות). "רוב חולאים הוא בגרמא דאדם כמ"ש צנים ופחים בידי אדם", (תבואות שור יו"ד לו' עה'). לפי דברי הגמרא והפוסקים האלו נפסק שמחלה מוגדרת כ"בידי אדם" (רמב"ם דעות פ"ד, רבי יצחק אלחנן – 'עין יצחק' אה"ע יא'). "כל שאינו יכול להשמר ממנו הוי בידי שמים, וצנים פחים בידי אדם שבבחירתו ופשיעתו הוא ניזוק", (רשב"א כתובות שם). המחליא את עצמו מפני היותו רודף אחר תאוותיו או שאינו נשמר מצנים ופחים, הרי דומה זה להורג את עצמו שעתיד ליתן את הדין, (מעבר יבק חלק קרבן תענית פ"ה).
"צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע[2], וגזר שיהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש שתרצץ את מוחו או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות.. ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו, מצד שהוא בעל חומר, ציוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו", (ספר החינוך, מצוה תקמו').
מכאן המסקנה כי בראותינו אדם הנחלה במחלה, אין להניח כי תמיד זו באה עליו מאת האל בכוונה דוקא, אלא אפשר שחוקי הטבע פעלו את פעולתם כאשר נחשף למקור קור או זיהום וכדו', "חולי בידי אדם". ולא רק מחלה, אלא אף איבוד החיים, כפי שכותבים התוספות: "דהא ודאי שבידו יכול להמית עצמו", (כתובות שם), כפי דרשת חכמים "ונשמרתם לנפשותיכם", שמירת הנפש תלויה באדם.
הרמב"ן (שער הגמול קכ') כותב בשם הרמב"ם: "הוא ז"ל יבאר כי רוב הרעות באישי בני אדם באות מחסרון דעתם", ומחזק את דבריו.
מאמר קיצוני נמצא במדרש: "רבנן אמרי תשעים ותשע מתים בפשיעה[3] ואחד בידי שמים, ור' ישמעאל אומר: תשעים ותשע בשרב ואחד בידי שמים", (ויקרא רבה טז' ח'). "חכמים מתים שלא בעתם מפני שהם בוזים בעצמם", (מזלזלים בבריאותם, אדר"נ ט).
לא זו בלבד, אלא שלאדם יש כח להתנהג כחלק מפגעי הטבע , ולגרום נזק או מוות לחברו אף שלא נגזר עליו, כפי שכותב רבינו חננאל (חגיגה ה) בביאור הכתוב "יש נספה בלא משפט", דהיינו אדם ההורג חברו במזיד יכול להיות כן בלא משפט. וכן ב'אור החיים' (פרשת וישב): "האדם בעל בחירה ורצון להרוג את מי שלא נתחייב מיתה". "אדם שהוא בעל בחירה יכול להזיקו, גם היכא שאין בעלי חיים והנזקים המזומנים לו יכולים עליו", (עולת שבת או"ח תלג').
היכן בכל אופן מוצאים את ההשגחה הפרטית?
הרמב"ן כותב:
"ידיעת ה' שהיא השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים וגם בני אדם מונחים בו למקרים[4] עד בא עת פקודתם אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט", (בראשית יח יט). "לא יגרע מצדיק עיניו ומן הטעם הזה ישמור את הצדיקים.. והרחוק מן האל במחשבתו ובמעשיו ואפי' לא יתחייב מיתה בחטאו יהיה משולח ונעזב למקרים.. ומכיון שרוב העולם מן הכת הזו.. ראויים להתנהג בדרך הטבע והמקרה", (פירוש הרמב"ן לאיוב לו ז). "אמר לפניו שמרני שלא אענש יותר ממה שחייבת אותי, כי בעבור שאהיה נע ונד ולא אבנה לי בית וגדרות בשום מקום יהרגוני החיות כי סר צלך מעלי", (בראשית ד יג).
רבינו בחיי כותב:
"ההשגחה להגין מן המקרים ואין זה בכל אדם אפי' מישראל רק לצדיקים", (בראשית יח).
בעל ספר החינוך כותב:
"שעם היות ה' משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם.. אעפ"כ צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע", (מצוה תקמו, לשונו הובא לעיל. ראה שם בהוצ' מכון י-ם, בהגהת המו"ל כי דבריו מקבילים ל'ארחות חיים' ח"ב לג, ולחידושי הרא"ה ברכות לד, פיה"מ להר"מ ברכות פ"ד).
רבי עובדיה ספורנו כותב:
"הנשמעים אל התאוות בכל פעולותיהם או במקצתם שלא בשגגה הם בלי ספק תחת הנהגת הטבע כשאר מיני בעלי חיים אשר לא תפול השגחה אלקית לא באישיהם אלא במיניהם", (ספורנו ויקרא יג מז).
הרמב"ם כותב:
"בעלי חיים וכל שכן הצמחים וזולתם, דעתי בהן דעת אריסטו, לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזרה מאת השם ורצונו האישי עתה.. אבל אלו כלם אצלי במקרה גמור כמו שחושב אריסטו. ואולם ההשגחה האלהית לפי דעתי ולפי מה שאני רואה, היא נמשכת אחר השפע האלהי.. אאמין שההשגחה נמשכת אחר השכל ומדובקת בו, מפני שההשגחה אמנם תהיה ממשכיל ואשר הוא שכל שלם שלמות אין שלמות אחריו, א"כ כל מי שנדבק בו דבר מן השפע ההוא, כפי מה שישיגהו מן השכל, ישיגהו מן ההשגחה, זהו הדעת הנאות אצלי למושכל ולכתובי התורה.. ולא תהיה אם כן ההשגחה האלהית בבני אדם כולם בשוה, אבל יהיה יתרון ההשגחה עליהם כיתרון שלמותם האנושי זה על זה", (מורה הנבוכים ח"ג פי"ח).
וכן מבואר הענין בהרבה מקורות:
"ההשגחה בכל אישי האדם אלא שאינה שוה בכל וזה דבר מושכל", (שו"ת מהר"ם אלשקאר סי' קיז', בשם הרקאנטי והזהר, מכתב מאליהו ח"ב ע' 76). "א"ר יוחנן אין הקב"ה עושה רעה לשום אדם אלא כשאינו משגיח בו כלומר בשתיקתו של הקב"ה", (זהר, מדרש הנעלם וירא קטו). "כי אין זאת ההשגחה בכל האנשים רק בקצתם הראויים לה", (פירוש רלב"ג לאיוב יא', רלב"ג ליהושע ו'). "יש שתסתלק מאדם ההשגחה וישאר מעותד אל מקרי הזמן", (שו"ת הלכות קטנות ח"א רכה ) "הם נהגו ברפואות והניחם ה' למקרה", (צידה לדרך כלל ג פ"ד), "שלש סבות הרעות לאדם, הא' הטבע שיחייב חסרונות, הב' אחרים שהחליטו להרע והג' "מה שימצא אדם גורם לנפשו והוא הרוב", (צידה לדרך כלל ה א ג). "וגם בדין יוהכ"פ קובעים לפעמים להניחו אחר טבע העולם", (חזו"א ב"ב כא:). "ולפעמים יגזר על האדם להנהיגו ע"ד הטבע", (בית אלקים למבי"ט שער תפלה טז). "האדם שקיבל על עצמו עול תורה לשמה הוא מושגח מאתו יתברך השגחה פרטית למעלה מהוראת כחות הטבעים והמזלות.. אבל העוסק שלא לשמה עדיין לא נתקדש ונתעלה שיהיה הנהגתו יתברך אתו בכל עניניו למעלה מכחות הטבעיים", (נפש החיים ד יח).
מכל המקורות האלו עולה, כי אין ההשגחה נוהגת בכל אדם, ההנהגה הכללית היא חוקי הטבע. אלא שככל שאדם מגיע לדרגות רוחניות גבוהות, ההשגחה הולכת ומתחזקת עליו.
לעומת זאת כותב הרמב"ן:
"מימי אנוש החלו הדעות להשתבש ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם ענש או שכר יאמרו עזב ה' את הארץ וכאשר ירצה האלקים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו יתברר לכל בטול הדעות האלו כולם.. הנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר", (רמב"ן שמות יג טז).
ממשמעות לשונו נראה כי אין טבע בעולם כלל, וכל פרט ופרט נעשה בהשגחה וכוונה. אמנם אין אפשרות לומר כן, כפי שהבאנו לעיל מאמרי חז"ל המפורשים, וכן דברי הרמב"ן עצמו בכמה מקומות (שהוא מציין אליהם בכתבו "כאשר הזכרתי כבר"). וכנראה כוונתו כנגד הדעה הזו המיוחסת לדור אנוש, כי "עזב ה' את הארץ". ולכן עצם המציאות של השגחה, בכל מדה שהיא, מוכיחה שעקרון הסיבתיות אינו סותר את השגחת ה', ואין טבע, אלא כל הטבע כולו מותנה בצורך להשגחה. ולכן "כאשר יעשה האלהים מופת בשינוי מנהגו של עולם יתבאר לכל בטול הדעות האלו כולם", נס אחד מוכיח שעקרון הסיבתיות הדטרמיניסטי אינו נכון (כפי שהסביר הרמב"ן עקרון זה במקומות דלעיל בראשית יז א, שמות ו ב, וכן ויקרא כו יא). ראה גם בשל"ה (דף יב.) שהתקשה בלשון הקיצונית שנוקט הרמב"ן כאן, וכותב: "אולי כוונת הרב ליתן תשובה כפי הנגלה לצורך המון החכמים ואולי סמך על מה שכבר רמז בסודותיו".
מאמר חכמים אחר נראה כסותר את הידיעה הזו, "אמר רבי חנינא אין אדם נוקף אצבעו אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה", (חולין ו:). מצד אחד מדובר על נקיפת אצבע (פציעה באצבע, אמנם לשון נקיפה פירושו כריתה, ראה רש"י ישעיה יז ו ומצודות שם), משמע מכאן שפעולה שאינה כרוכה בפציעה אינה מושגחת. אך לכאורה דעת חכמים כאן שכל צער המגיע לאדם הוא מכוון. בניגוד להלכה של "צנים ופחים" לפיה נזק וצער שאדם גורם לעצמו (כגון שהכה עם הפטיש על ידו בטעות) אינו מן השמים אלא בידי אדם?
אפשר לפרש מתוך הענין בסוגיא שם, כאשר הובאו דברי רבי חנינא שאין הכשפים יכולים להזיק לאדם, "אין עוד מלבדו כתיב". ועל זה מוסיף ואומר רבי חנינא, כי כל פציעה שבאה לאדם, אין לפרשה מכח כשפים ומזלות וכדו' אלא רק מכח הכרזה מלמעלה. ואינו עוסק כלל בדברים שאדם גורם לעצמו, אלא רק בא לתקוף את הדעה המייחסת דבר שנגזר, לגזירת כשפים.
בעל ספר החינוך אינו מתקשה בדבר כלל, וכותב: אע"פ שאמרו אין אדם נוקף אצבעו וכו' אעפ"כ צריך אדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם (מצוה תקמו'). לכאורה יש כאן סתירה פנימית, אין אדם נוקף ללא הכרזה, אך אדם שאינו שומר עצמו ניזוק מחמת מעשה עצמו (כמוזכר גם בהמשך הדברים, שציטטנו לעיל). ובהכרח שהוא לא ראה בדברים כלל סתירה. ואולי הלשון "מכריזין" מתכוונת לידיעתו של הקב"ה, ולכך שסבל בעולם הזה מכפר על עברות, כפי שאפשר ללמוד מדברי הרמב"ן:
"עוד הזכירו חכמים דרך אחרת ביסורין, אמרו (ערכין ט"ז ב') תנא דבי ר' ישמעאל כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קבל עולמו, ופירוש הענין הזה הוא מן המקרים ההווים בנוהג של עולם והבאין על כל אדם, כגון שימצא טורח במעשיו לפעמים, ויכאב גופו כשיאכל מאכלים רעים שאינן הגונין לו לפי טבע שלו, ויחוש בראשו כשיעמוד בשמש, ויהיו לו מן המאורעות שבאות אפילו על המלכים.. וזהו שפירשו בגמרא שם בערכין עד היכן תכלית יסורין.. אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים", (רמב"ן, שער הגמול).
הרי שאפילו מקרים הבאים מחמת טבע העולם מכפרים את העברות. ואולי יש לסייע רעיון זה ממאמר חכמים אחר, המספר כי כאשר יצא רשב"י מן המערה ראה צייד הצד ציפורים, ועל כל צפור הכריזו מן השמים קודם צידתה "לחיים" או "למוות", (ב"ר עט' ו'). ובודאי אין כוונתה של הכרזה זו בתור השגחה על הצפורים, שכן מקרא מפורש הוא שאין השגחה על בעלי החיים באופן פרטי, וכך פשוט לכל חכמי ישראל[5]. ולכן ברור שהכרזה יכולה להיות גם ידיעת ה'. יש שפירש שההכרזה על הצפורים אינה אלא השגחה על הצייד למזונו (רד"ל שם), ועוד אפשר לפרש שהמעשה הזה היה חזיון מיוחד לרשב"י לרמוז לו שיכול לצאת מן המערה (כמו שמשמע בירושלמי שביעית ט א).
מעניינים דברי יוספוס בשם הפרושים: "אומרים הפרושים שמקצת מן הדברים ולא כולם הם מעשי ידי הגורל ומקצתם תלויים בנו,אם להיות או לא", (מלחמות, ב', 119 ובקדמוניות יג' 171-173] יח 11 והלאה).
השגחה והשתדלות
פתגם קדמון אומר "הגזרה אמת והחריצות שקר", מוסר ההשכל שלו הוא שהאדם יכול להשתדל בכל יכלתו, והאל ילעג לו ברצונו, או להיפך, אדם יכול שלא לעשות דבר, ואלהים ישלח לו את מזונו. אבל אין הכוונה שיש איזו סתירה בין גזירה וחריצות, שהרי הרבה מעניני האדם תלויים בחוקי הטבע כמו שהראינו לעיל.
רבינו בחיי כותב:
"שלמה המלך יזהיר כל אדם שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות ובדרך הטבע כל מה שבכחו ושימסור השאר בידי שמים.. מי שיש לו חולה ראוי לתקן לו.. ואחר שיעשה כל יכלתו וישתדל בכל כחו ויעשה בדרך הטבע כל הכנותיו אין ראוי לו לבטוח שיגיע אל רצונו רק בשם יתעלה לא בהכנות האלה כי יש אדם שיאבד עם כל ההכנות ויש שינצל בלעדיהם, (במדבר יג'). "רצון התורה שיעשה אדם בדרך הטבע כל מה שבידו לעשות והשאר יניח בידי שמים", (רבינו בחיי שמות יג).
למדנו מכאן כי אין השלכות מעשיות להשגחה, האדם צריך לנהוג בצורה ריאלית ולעשות כל שביכלתו, מכיון שאינו יודע מה היא גזרת שמים, אינו יכול לסמוך עליה. והאריך בדבר החזון איש ב'אמונה ובטחון' כי הבטחון בה' הוא חלק ממדת האמונה, אבל אין לו השלכות מעשיות, כגון הימנעות מפעולות מסויימות והשתדלויות מסויימות[6].
וכך מזהיר הרשב"א:
"מותר להתעסק ברפואות ובלבד שיהא לבו לשמים וידע שאמתת הרפואה ממנו וידרשנו ולא שיכוין שהכל תלוי בסם פלוני וברופא ובגדר זה נכנסו כל סוגי הרפואות.. ואפי' החסיד שבחסידים אין להם רשות לעשות במלאכתם דרך בטחון רק כדרכו של עולם", (שו"ת הרשב"א ח"א שמג).
ולכן ברור כי אנשים הנוהגים "דרך בטחון" ועומדים בתחנת הרכבת בתקוה שיזדמן להם כרטיס, הרי "אין להם רשות לעשות במלאכתם שלא כדרכו של עולם", שלא יהיו כאותו "חסיד שוטה המואס ברופא" (פירוש המשנה לרמב"ם פסחים ד' ט'). ידוע ומפורסם ש"לכל כדור יש כתובת", אבל אין זה אומר שהאדם צריך לעמוד ב"כתובת" של הכדור..
המשמעות של ההשגחה היא בתפיסת הדברים, בהבנה שאין אפשרות לאדם להתגבר על ההחלטה העליונה. אך אין הכוונה שאנו יכולים תמיד לדעת מה היא החלטת ה', ואלו אירועים התרחשו מכח גזרה מסויימת.
הערות:
[1]פחים לשון מכשול, ויש מפרשים לשון קור, (רשב"ם ב"ב קמד:).
[2]בשורש המלה "טבע" נחלקו חכמים, בעל 'חכם צבי' סי' יח כותב: "שם טבע הוא מהמצאת האחרונים מזמן ד או ה' מאות שנים". אבל בנו היעב"ץ (בהגהות לנדה כ:) מציין ללשון התלמוד "טיבעא דארעא הוא", שהוא מקור המלה "טבע", וכך הוא משתמש במלה זו בספרו מור וקציעה (או"ח קס'): "התחכם הטבע להגדיל אותה ההנאה", והרשב"ץ (יבין שמועה פ"ה): "שנוי הבריאה כמו האומן שהוא מקלקל הכלי מפני שנתבלבלה דעתו כן הטבע נתבלבל בבהמה זו".
[3]בתלמוד נאמר "תשעים ותשעה מתים בעין הרע ואחד בידי שמים", רבי מנשה מאיליה (מתלמידי הגר"א, בספרו 'אלפי מנשה' יז) מפרש: "בעין רעה, היינו בפשיעה רעה ובהנהגה לא טובה", ואמנם אין זה פשט הדברים, אבל גם עין הרע הוא מדרכי הטבע, ולא גזרת עליון.
[4]מקורה של המלה "מקרה" היא במגלת רות "ויקר מקרה", וכן בשמואל (א ו ט) "לא ידו נגעה בנו מקרה היה לנו". רבי מנשה מאיליה שם (אלפי מנשה יז') כותב: "הענינים הנוהגים בעולם: סדור מקרה כוונה, מקרה הוא דבר שלא היה בזה שום כוונת מכוין.. לא יהיה בעיני המעיין ענין המקרה סותר לאמונתינו בענין השגחה.. כולהו איתנהו ואין אחד סותר את חברו".
[5]הרמב"ם כותב: "שאר בעלי חיים וכל שכן הצמחים וזולתם, דעתי בהן דעת אריסטו, לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזרה מאת השם ורצונו האישי עתה.. מאמר חבקוק הנביא.. כאלו נעזבו בני האדם ונשכחו ונעשו הפקר כדגים ותולעי הארץ, הראה בזה המאמר שהמינים ההם נעזבים, והוא אמרו ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו", (מו"נ ח"ג יז')
ואחריו המאירי: " כבר אמר [הנביא] כמתרעם ותעשה אדם כדגי הים הורה שאין השגחה פרטית בבעלי חיים רק על האדם לבד", (מגילה כה: וכן תענית טז.). וכן כותב הרמב"ן: "דגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר", (שמות יג טז). ראה גם לשון הספורנו המצוטטת לעיל, ובספר החינוך מצוה קסט: "יש כתות יחשבו כי בנפול עלה אחד מן האילן הוא גזר עליו שיפול.. וזה דעת רחוק הרבה מן השכל", כך כתוב גם בשו"ת רדב"ז (ח"ו ב' אלפים קטז) ובשו"ת מהר"ם אלשקאר (קיז), ובאבני נזר (או"ח תנד'), והרמ"ק (שיעור קומה נז).
בספרי חסידות כתוב לעומת זאת: "והנה באמת רחוק לבם מרשעים ויפג לבם להאמין בהשגחה פרטית כזו שאין אדם נוקף אצבעו ואין שום עשב יבש ונעקר כי אם בזמן ומקום הראוי לו", (פרי הארץ, רבי מנדל מויטבעסק, פרשת בא). "מעשה אצל ר"צ מזידיטשוב שראה עגלה טעונה קש ונפל בכל הדרך קש ותבן, ואמר דעו כי התבן והקש ג"כ בהשגחה עליונה איזה יפול לארץ.. וכן אילן שנופלים ממנו העלים הוא בהשגחה עליונה איזה עלה תפול מקודם.. ודע כי גם בשאר ענינים שאין שייכים לבנ"א הגם כי מובא מאיזה קמאי שהמה מושגחים רק בדרך כלל אין הכונה שה' מסיר השגחתו ח"ו רק הכונה שאין מתנהגים בדרך נסי", (שומר אמונים, מאמר השגחה פרטית פט"ז). וגם כאשר הרגישו האדמורי"ם שדברים מנוגדים לקדמונים כתבו: "אך בס' שומר אמונים (הכוונה ל'שומר אמונים' מאת ר' יוסף אירגאש) בענין ההשגחות יש לדלג עליו ואסור לקרות בו.. שהוא נגד אמונתינו", (שו"ת מנחת אלעזר ח"א סי' נ'). "הנה הדברים האלו לא מלבי כתבתי ע"כ לא יפלא בעיניך אם תמצא כדבריו ז"ל בענין ההשגחות גם בספרים שקדמוהו כי כן מקובלני מצדיקים וחסידים שמקובל מרבותינו ואבותינו זי"ע שעליהם יש לדלג", (שם סוף ח"ב בקונטרס שיירי מנחה עו.).
[6]מוזכרת גם הקפדה על אנשים גדולים שנקטו בפעולות של יאוש, אך אלו דרישות דקות מאנשים גבוהים, והעיקר הוא "לעשות כל דבר שיצטרך לעשות", לנהוג כאדם מן הישוב.
ראה עוד:
בחירה חפשית – הרב צבי ענבל
בחירה חפשית לאור ממצאי הנוירולוגיה
בחירה חפשית ברמה הקוואנטית
מה דעתך לגבי הויכוח מיכי אברהם ומשה רט בענין השגחה
כאן corona.updates2020@gmail.com
וכאןhttp://mysterium.co.il/ArticleView/tabid/268/ArticleId/473/.aspx
מיכי אברהם מתווכח עם הכתוב בתורה ובנביאים, קטונתי מלהתערב…
האם אכן לדעתך הסיבה היחידה לחשוב שיש השגחה פרטית היא בגלל הכתוב בתורה ובנביאים?
כי מיכי אינו מכחיש את הכתובים, אלא שהוא טוען שמאז עזב ה' את הארץ.
זה כתוב לא רק כתיאור מצב אקראי, אלא כיסוד הברית בין הבורא לברואים ובין ה' לישראל וכך זה גם בחז"ל
ועל טענת עזב ה' את הארץ כתב יחזקאל:
"ועון בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד ותמלא הארץ דמים והעיר מלאה מטה כי אמרו עזב ה' את הארץ ואין ה' ראה"
אם כך, זה רק סיבה לחשוב שהברית בין הבורא לברואים ובין ה' לישראל אולי כבר לא קיימת בזמננו (כל עוד הידע המצוי בידינו יתן סיבה לחשוב שכיום אין השגחה פרטית)…
בתורה עצמה אין הכרח שהיא נצחית (יש לשונות של "עד עולם" "חוקת עולם" וכיו"ב, אבל זה לא עדיף מ"ועבדו לעולם"). אז אולי המצב השתנה.
ולגבי הפסוק ביחזקאל, בזמן ההוא ה' עדיין לא עזב את הארץ ולכן עוונם היה גדל במאד מאד, אבל לא מוכרח כאן שהמצב הזה לא יתכן שיהיה בעתיד.
הסכת נא ידידי
ראשית, אין שום ידע מצוי בידינו שכיום אין השגחה פרטית, אין שום אינדיקציה לשינוי מפעם
שנית, אני לא מתווכח איתך שאין שום דרך טכנית לטעון שה' עזב את הארץ, אלא רק טוען שטענה זו מנוגדת למסורת ולכן לפי המסורת היא טענת כפירה באמיתות התורה והנביאים.
ההשוואה ל'עבדו לעולם' מגוחכת כמובן.
כמובן שכל טענת כפירה ניתן לנמק בסגנון שתיארת, אם התורה לא נצחית, כל עיקר אחר מעיקרי האמונה ניתן ג"כ לביטול. ולכן הנושא שלנו כאן הוא לא האם ניתן טכנית לכפור במחויבות התורה מבלי להתכחש לכך שפעם היתה מחייבת, וכדו', אלא האם מבחינה הלכתית דעה זו מוגדרת כדעה לגיטימית או שהמחזיק בה דינו כאפיקורוס ואין לו דין של יהודי.
התשובה הברורה היא אפשרות ב'.
ולסיום דבריך, הם חשבו שה' עזב את הארץ, אז איפה העוון? אולי גם היום ה' עדיין לא עזב…
אני מסכים שהטענה הזו מנוגדת למסורת ולפיה היא כפירה. אני מבקש לדון בטענה הזו מצ"ע בלי כפיפות למסורת או להלכה.
אין ידע מצוי שאין השגחה פרטית, אבל מי שמסתכל על העולם לא רואה שום השגחה פרטית. אז מהיכ"ת לחשוב שיש. אם מצד התורה והנביאים כמו שכתבת למעלה, ע"ז בדיוק אנחנו דנים כאן – שאולי המצב השתנה.
מש"כ "אין שום אינדיקציה לשינוי מפעם", יש גם יש: פעם הכל ראו עין בעין את ההשגחה ע"י הניסים והנבואה, היום זה לא כ"כ פשוט להבחין בכך. אז אולי הלא יאומן קרה והמצב השתנה.
לא הבנתי מה מגוחך בהשוואה לועבדו לעולם. אשמח אם תסביר. רק אזכיר שכך כותב גם העיקרים (מאמר ג פרק טז), שלשונות 'לעולם' שבתורה אינם מורים בהכרח על נצחיות.
מש"כ ב"ולסיום דבריך", לא הבנתי. העוון שלהם היה בכך שהם חשבו שה' עזב את הארץ בעוד באמת הוא לא עזב. אם היום ה' לא עזב – זה אכן חטא לחשוב שהוא עזב, אבל זה גופא מה שאנחנו מנסים לברר, אם הוא עזב או לא.
אדגיש שאני לא מתכוון לצדד בעמדתו של מיכי, אלא לדון בלגיטימיות שלה (לא מצד המסורת או ההלכה, אלא מצד השכל).
מה הקשר לנסים ונבואה? הנושא הוא השגחה, זה נושא נפרד
זה מיסודי האמונה, מי שמאמין שהתורה מן השמים ושנבואות הנביאים אמת, יאמין גם בתוכן דבריהם
הלשון 'לעולם' לא חשובה כ"כ, (למרות שלפי הפשט עבדו לעולם הוא לפני שניתנה פרשת יובל, ובכלל לשון שנאמרת לגבי אדם מסויים, היא כמו 'מאסר עולם' ולא דומה באמת לנושאים מהותיים שקשורים לכל העם). מה שחשוב הוא הרעיון שהברית מושתתת עליו, וכל עוד ההשגחה היא חלק מהברית, כמתואר בפרשת הקללות למשל, ולאורך כל התורה והנביאים. ולכן במדה והרעיון הפסיק לעבוד, אפשר לומר שכל הברית הפסיקה לעבוד. מי שמאמין בברית בין ישראל לה' אין לו שום סיבה ואפשרות לומר זאת. אחרית הימים היא חלק מחזון הנביאים, איך תימלא כל הארץ דעה את ה', וה' ידון את העמים, וכו', ואנחנו עדיין באמצע התהליך עליו דברו הנבואות. למחוק את כל זה ב'פעם היה ועכשיו לא יש' – זה לא רציני. הפוך ממה שהתורה מלמדת, שה' ברא את האדם, והמתין בסבלנות לכל הדורות החוטאים, ובחר באברהם, וכרת ברית עם זרעו, ונתן להם מטרה, והבטיח גאולה, ודיבר על אחרית הימים שישובו אל ה'.
משפטך האחרון לא הבנתי, מיכי טוען שזה לגיטימי מצד המסורת, זו הבעיה. מי שרוצה לכפור בצורה כזו, לא שונה משאר כופרים, וזו הנקודה העיקרית.
אני מדבר על התערבות אלוקית בכלל. ניסים נבואה והשגחה אלו צורות של התערבות. אני טענתי שאם היו ניסים ונבואה אז היתה התערבות, היום שאין ניסים ונבואה – צריך לנסות לראות בדרכים אחרות אם יש התערבות. זה החילוק הבסיסי בין ימיו של יחזקאל לימינו.
"מי שמאמין בתורה ובנביאים מאמין גם בתוכן דבריהם", אכן. אבל יתכן שאדם יאמין בתורה ובנביאים, אך יסבור שדבריהם היו נכונים לזמנם. וזה לא מופקע כל עוד אין מתוכם הכרח שהם חייבים להיות נצחיים.
הא גופא אני מנסה לטעון כאן, שכיון שכיום קשה להבחין בהתערבות אלוקית, אז אולי מיכי צודק שההתערבות אינה קיימת, ואני אמשיך (בניגוד למיכי) שלפי"ז מסתבר שהברית כולה כבר לא קיימת, ואפשר להבין שהיא גם לא נצרכת כי המטרות שלה כבר הושגו: א. העולם זנח את האליליות; ב. הוא התקדם במוסריותו. וזה כתוצאה מהיהדות (קצת באופן ישיר, אבל בעיקר באופן עקיף דרך בנותיה הנצרות והאיסלאם. אמנם האיסלאם מחזיר את העולם לבלתי-מוסריותו וצע"ג…)
הנבואות לגבי אחרית הימים יכולות להתפרש כאלגוריות. בפרט כשהן כתובות בשפה מעורפלת.
אכן זה לא רציני למחוק את זה בפעם היה וכו', אבל אם התורה מדברת על מצב של התערבות והמצב הזה כבר לא קיים (ככל שתהיה לנו סיבה לחשוב שאכן הוא לא קיים, אני מתכוון כאן בעיקר להפריד בחלקי הדיון בין הדיון מתוך המוכרח מהתורה לבין הדיון שצריך לנהל בשכל מתוך ההסתכלות על העולם) – אז כנראה שהברית של התורה כבר לא קיימת (וכפי שכתבתי זה לא ממש מוזר אם אפשר להבין שנתינת התורה להשיג מטרות מסוימות בקידום האנושות כולה, ומטרות אלו כבר הושגו גם אם לא בשלימות).
-מי גילה לך שהיום אין נסים? זו קביעה שלך? היום מניחים שאין נסים ולכן גם אם יש תיעוד ברור לנס אנשים מושכים בכתפיהם וממשיכים הלאה (ראה למשל כאן).
-גם בזמן שלא היתה נבואה ו'לא היו נסים' כדבריך האמונה בברית המשיכה, במקרא, בחלקים שאחרי הסתלקות הנבואה, וכמובן בחז"ל.
לכן, האמירה שלך ש'אין הכרח בתורה ובנביאים שהברית היא נצחית', חסרת משמעות, אין הכרח לשום דבר מן התורה, כל דבר אפשר להתפתל ולהסביר ולפרש איך שרוצים, זה החלק הקל. לכן, התורה קובעת שפרשנות החוק נמסרת לזקני וחכמי הדורות, הם הסמכות לקבוע את הפרשנות הנכונה, מי שמערער על סמכותם אינו חלק מהברית ואין לו דין של ישראל.
לכן מי שמחזיק ברעיון שאתה מציע כאן, הוא שוה ערך בדיוק מבחינה הלכתית למי שכופר בכל התורה כולה מראש ועד סוף, כיון שהגוף המוסמך לפרש קבע שהברית רלבנטית ותקפה ויש לה מה לתת לעולם מעבר למצב המוסרי של ארה"ב ואירופה כיום. המאמין יאמין והחדל יחדל. אבל האפולוגטיקה לנסות להכניס את זה בתוך הדת היא חסרת משמעות מכל בחינה.
אם היינו רואים התערבות אלוקית בצורה סדרתית, היה סביר לקבל עדות שכזו על נס כזה. כיון שגם לשיטתך זה נדיר, צריך הוכחה יותר רצינית כדי שנאמין שזה אכן קרה, לא סתם עדות של מישהו שיכול לדמיין כמו שקורה פעמים רבות.
קח בחשבון שהניסים לא הפסיקו בבום, זה קרה בהדרגה (למשל, מגילת אסתר זה ג"כ סוג של נס אך נס נסתר, לפחות ביחס לניסים שבשאר ספרי המקרא). הנבואה ירדה בהדרגה עד שהפסיקה לגמרי (לא הרי נבואת חגי זכריה ומלאכי כהרי נבואות ישעיהו וירמיהו, ולא הרי נבואתם כנבואת שמואל, וכו'. אינני זוכר כעת מקור מדויק אך ודאי אתה יודע טוב ממני). לכן כל ספרי המקרא שייכים לתקופה שהיו ניסים ברמות כלשהן. אני לא טוען שביום בהיר היה צריך להחליט שברית המקרא מפסיקה, אלא שזו תובנה שצריכה להגיע לאט לאט אחרי שהניסים הפסיקו כליל. זה כבר אחרי תקופת המקרא. לגבי חז"ל, כיון שלא היתה להם נבואה יתכן שהם טעו. תוכיח שהם לא יכלו לטעות.
גם אם התורה קובעת שפרשנותה מסורה לחכמי ישראל, זה לא נוגע לגבי עצם תוקפה של התורה. אבל בכל אופן התורה לא קובעת כזה דבר, היא רק קובעת שהכרעת הדינים המסופקים תהיה ביד חכמי ישראל (כי יפלא ממך וגו'), וזה בסה"כ עוד דין מדיני התורה שהספקות יוכרעו ע"י חכמי ישראל. אין לזה שייכות לפרשנות של התורה וק"ו להבעת דעה על עצם תקפותה.
אני לא מנסה להכניס את זה בתוך "הדת", וגבולותיה התאו-סוציולוגיות של הדת אינן מעסיקות אותי. אני מנסה לדון האם ההשקפה הזו סותרת את האמונה בכך שמעמד הר סיני התקיים ושנבואת נביאי ישראל אמת. בינתיים לא קיבלתי הסבר מלבד שזה כפירה ואפיקורסות וכו'.
אתחיל מהסוף, כתבת:
"אני מנסה לדון האם ההשקפה הזו סותרת את האמונה בכך שמעמד הר סיני התקיים ושנבואת נביאי ישראל אמת. בינתיים לא קיבלתי הסבר מלבד שזה כפירה ואפיקורסות וכו'."
ובכן, תסביר נא לי את הדיון "האם ההשקפה הזו סותרת את האמונה בכך שמעמד הר סיני התקיים", מה שני הצדדים במחילה?
ולגבי הסיפא: "שנבואות נביאי ישראל אמת", טכנית התשובה היא לא, אתה אומר שנבואתם שקר, אלא שבעניני פרשנות, אמת זה מושג יחסי, אין טעם לדון על כך כי כל אחד יכול לפרש מה שרוצה ולטעון שזה אמת.
ולכן אתה מוזמן לקבוע באופן שרירותי כל פרשנות שתרצה
אני רק אמרתי שמבחינת התורה, אין לה שום משמעות אם אין גוף שמוסמך לפרש אותה, אי אפשר לתת עונשי מוות, ואי אפשר בכלל לתפקד בלי גוף שמוסמך לפרש ולקבוע במקרה של ספק. איזה מן חוקה תאפשר לכל מי שרוצה לטעון מה שבא לו מתי היא מתבטלת, זו אנרכיה לא חוקה.
אם בעיניך לא צריך כזה גוף – לפחות אל תתפלא על כך שבעיני אחרים צריך.
החילוק שלך בין "הכרעת הדינים המסופקים" ובין "גוף שמוסמך לפרש", אינו קיים, ברגע שיש שתי אפשרויות לפרש – זה הופך להיות "דין מסופק".
לכן מבחינת ההלכה הרעיון שלך לא רלבנטי, כפי שאתה כותב בעצמך
ואין לי מושג באיזה מישור הוא כן רלבנטי? הוא פרשנות שרירותית חוץ הלכתית, יש מליון כאלו, אין דרך מוחלטת להכריע בין פרשנויות, ולכן אין שום חדוש בעוד פרשנות, אם כי יש לציין שאינה מוצלחת במיוחד.
הטענה שהנבואה פסקה באופן הדרגתי לא נכונה, היו גם נביאים 'קטנים' בתקופות מוקדמות, דוקא ישעיה שהיה מאוחר יחסית נחשב כגדול הנביאים. ובכל מקרה זו סתם עוגן שרירותי שאתה מחבר, אין שום קשר בין מציאות של נבואה לקיום התורה, ובודאי לגבי נסים, זו סתם אמירה חסרת כל פשר, לא היתה שום 'תקופת נסים' שהתחילה או נגמרה, נסים מתוארים בכל הספרות הדתית מאז בריאת העולם ועד היום הזה, גם חז"ל מתארים שקרו להם נסים. גם במקרא אין התערבות 'שיטתית', ויש תקופות ארוכות שלא מתואר שום נס, ולכן לא השתנה כלום מהמקרא ועד הוצאת גופותיהם של אליהו בית חכים ואליהו בית צורי, מלבד הנחות היסוד של האנשים. שכיום מניחים שנס לא מתרחש ולכן גם כשנראה לכאורה שהתרחש מתעלמים מקיומו.
אף אחד לא טוען שחז"ל לא יכלו לטעות, אלא שמבחינה הלכתית יש להם סמכות ואנחנו לא יכולים לקבוע היכן טעו.
הדיון הוא כך: בהנחה שמעמד הר סיני התקיים, האם יתכן שהתורה שניתנה בו יועדה מלכתחילה להיות זמנית וארעית.
שני הצדדים הם כדלהלן: א. בהחלט יתכן; ב. לא יתכן, כי התורה והברית מוכרחים להיות נצחיים, ממילא הטענה שהתורה אינה נצחית היא בעצם הכחשת מעמד הר סיני ותוקפה של התורה מעיקרה.
לגבי הנבואות, לא הבנתי את כוונתך. בכל אופן אני טוען שגם אם הנבואות אמיתיות א"א להוכיח מהן לגבי אחרית הימים.
בענין החילוק בין פרשנות להכרעה בדינים מסופקים, אכה"מ, למעשה עיקר טענתי היתה שגם גוף שמוסמך לפרש את התורה אינו מוסמך להחליט על עצם תוקפה של התורה (כי הסמכות לפרש היא עוד דין מדיני התורה עצמה, ואם התורה כבר לא תקפה אז גם הדין הזה של המוסמכים לפרש אינו תקף…)
לא טענתי שהירידה ההדרגתית של הנבואה היתה בעקביות מדויקת. אבל המציאות היא שהנביאים בדורות האחרונים ממש נבואתם נחשבת פחות מהנביאים שבדורות הקודמים. זה גם היה כמעט במקביל לחורבן בית ראשון שבו היו עשרה ניסים (הנביאים האחרונים חזו"מ היו בתחילת בית שני, חגי עוד היה בבית ראשון בצעירותו, כלומר זה חופף פחות או יותר לאותה תקופה היסטורית, שאט אט פסקו בה הניסים והנבואה).
איזה ניסים מתוארים במאות השנים האחרונות עד היום הזה (מלבד הגופות הנ"ל)?
אין כאן שום שני צדדים, ואין שום 'יתכן', אם אין הנחות מקדימות לגבי פרשנות, הכל יתכן
יתכן באותה מדה שהתורה לא מתארת מציאות אלא משל שהמסר שלו הוא בודהיזם, או שהמסר שלו הוא המסר של אליס בארץ הפלאות.
אין מקום לדיון בדבר פרשנויות שאינן נובעות משום הנחה מקדימה, כי כולן רלבנטיות ו'יתכנו' באותה מדה.
כאשר פרשנים מתווכחים על הפירוש, זה מתוך איזו הנחה קדומה, למשל: מניחים שאין מלה מיותר בתורה, ואחד שואל את חברו לדבריך מדוע מלה פלונית כתובה. או מניחים שהתורה מתארת מציאות היסטורית, ושואלים לדבריך איך זה מסתדר עם המציאות ההיסטורית. ברגע שמרגישים חופשי לפרש איך שרוצים, אין מקום לשאלות ואין מקום לדיון. כמובן שהמפרש צריך לתת נימוק, לפחות לעצמו, מדוע הוא בוחר באפשרות אחת מתוך מליון.
—
מי שלא מקבל את התורה כסמכות, כמובן שלא יקבל גם את הגוף שמפרש אותה, כל המשמעות של סמכות לפרש, היא מכח מחוייבות לטקסט הראשוני. ולכן גם כאן אין מקום לשום דיון, מי שלא מחוייב לתורה, ולא משנה למה, לא מחוייב לשום גוף ולשום דבר. הוא יכול לקבוע איזו פרשנות שהוא רוצה.
—
לא יודע למה אתה חוזר על אמירה שבאיזו תקופה היסטורית פסקו נסים, לא קראת על רבי חנינא בן דוסא ששם את הרגל ויצא מעין מים, או שהפך חומץ לשמן? או על רבי פנחס בן יאיר שנקרע לו נהר גינאי כמו ים סוף? וכהנה למאות ולאלפים בספרות חכמים.
עד היום יש ספרות נסים ענפה, ואנשים מוציאים ספרים שכל מטרתם היא אך ורק ללקט נסים. למשל: פלוני הגיע לבית החולים, וצילום רנטגן גילה גידול ענק ומפחיד בתוך גופו, הרב אמר לו להתחזק בנטילת ידיים, ואחרי שבועיים הגידול נעלם כלא היה.
בכל מקרה אין טעם לדון על הקשר בין נסים להשגחה, מבחינה לוגית אין שום קשר ישיר, ומבחינה סובייקטיבית אפשר לקבוע מה שרוצים. אפשר לקשר גם להתחממות כדור הארץ, שעם הצפי להתחממות הרי התפקיד היותר חשוב הוא למנוע התחממות כדור הארץ והתורה כבר לא רלבנטית. או שהתפקיד היותר חשוב עכשיו הוא להילחם בדעא"ש, או שנשתנו הטבעים ואנשים חלשים מדי כדי להתאפק ולא על זה דברו, וכן על זו הדרך. חפשי על הבר.
—
לגבי נבואה, אמרתי לך שאין שום כרונולוגיה בזה, נניח שחגי זכריה ומלאכי היו יותר 'קטנים', הם חיו בימי הבית השני, ולא 'במקביל לחורבן הבית הראשון', אבל היו תקופות של היעדר נבואה בכלל, למשל בימי השופטים, וגם חלקים בזמן המלוכה שלא מוזכר נביאים, או ששרתה רוח הקודש על אנשים כמו מנוח אבי שמשון ויפתח הגלעדי, בכל מקרה באמת לא רואה את הרלבנטיות של זה לנושא.
אלו הרי הבלים, הר"ן בנדרים (מ.) כבר כתב שצריך לבקש רחמים על חולה שימות כאשר א"א שיחיה, ולפי שיטתך שיתפלל שיחיה דהרי קורים ניסים אלא ודאי שאין אנחנו חיים לפי מציאות של ניסים (ובמקראים שכן מוזכר נס יושב במקומו ודו"ק) וזה דבר פשוט וברור וכבר נתבאר ברמח"ל. וכן יש להבין שודאי אנחנו חיים בהסתר פנים השאלה מה מוגדר בדיוק אותו הסתר פנים שהתחיל מאז חורבן ביהמ"ק – ביטול הנבואה – ביטול יצרא דע"ז וכלשונו של מורנו הרב פייבלזון שליט"א "המציאות חדלה לדבר" וא"כ דברי מו"ר רשכבה"ג מיכי אברהם הינם מובנים וברורים, הכניסה להגדרות וססמאות ריקות כמו "אפיקורס" ו"אין לו דין של ישראל" היא צרות מחשבתית וחוטאת לשואל. יש לתת הסברים ורעיונות ולא לנופף בססמאות זה לא עוזר אין הדברים מתקבלים על הלב
כלל היה ביד חכמים 'אין מזכירין מעשה נסים', והוא שאסור להתפלל שיקרה נס, והיו חכמים שנענשו (בנס…) על כך
ולייחס את דברי ההבל האלו לר"ן זה לא רק אנכרוניזם אלא פשוט חוסר הבנה מינימלי
ואיך יכול יהודי לומר, בדור שלנו, שהמציאות צווחת וצועקת, ש'המציאות חדלה לדבר'????? יש לך דור שהמציאות מדברת יותר מימינו?
ולגבי להתקבל על הלב, אני לא קרדיולוג, אני יודע את ההלכה, אתה יכול לקרוא לה סיסמאות, אתה יכול לומר שמנופפים בה, אבל היא לא משתנית, זו ההלכה מה לעשות
ודברי רבי מיכי לא מתקבלים כלל על הלב, הן הונאה ואנכרוניזם, אין שום קשר ליהדות, מחשבתו והשקפתו לא באמת תואמים לכוונה של המקראות, הנביאים, וחז"ל, אז על מי אנחנו עובדים?
אם האמונה היהודית לא מתאימה לך, תגיד את זה בעברית, בלי לנופף בסיסמאות כמו שאתה אומר, אבל להכניס בה את עיקרי הנצרות או הפרוגרסיביות, או כל דת אחרת, זה לא מחזיק מים
כתבת:"מי שמסתכל על העולם לא רואה שום השגחה פרטית. אז מהיכ"ת לחשוב שיש."
תגובה: מי שמסתכל על העולם רואה שיש השגחה פרטית. אז מהיכ"ת לחשוב שאין?.
רב צעיר כתב עליו ביקורת. (יפה מאד לטעמי).
http://ravtzair.blogspot.com/2020/06/blog-post_18.html
לכאורה יש להקשות על דברי הרמב"ן (בפרשת עקב ובפרשת לך לך ובפירושו לאיוב) שאין הקב"ה עושה נסים (היינו אפילו נסים נסתרים בדרך שכר ועונש) אלא לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים, אבל עם בינונים מתנהג בדרך הטבע ממה שכתוב בגמ' והרמב"ן עצמו האריך בזה שבר"ה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון והקב"ה דן את כל אחד ואחד לפי מעשיו על כל ענייניו בשנה הבאה? וכן קשה ממה שכתב הרמב"ן בתורת האדם שחולה שאין בו סכנה צריך לברך ברכת הגומל מפני שמעיינים בדינו ונחשב כמו שהעלוהו לגרדום וניצל. ובשער הגמול כתב "וסוף דבר ראוי להאמין בזה לכל בעל מקרה ופגע כי מקרהו וצרתו על עוונו ופשעו וישוב על הנודע מהם בתשובה ועל לא הודע שלו שאינו זכור בהם יתודה מן הנשאר בסתר". ואיך מתיישב כל זה עם מה שהוא עצמו כתב שרוב בני האדם נעזבים למקרים?
ראה רבינו מנוח ברכות י ט: "נסי היחידים יש מהם בהשגחה ויש מהם במקרה כי כמה פחותים אנו… ועם כל זה התקינו לכל מקבלי הנסים ברכה לפי שאין אנו יודעים איזה מהם בהשגחה ואיזה מהם במקרה"
הקביעה שלך שהמשמעות היחידה של השגחה היא בתודעה נסתרת לי ממקומות רבים בחז"ל בהם מבואר שיש שני משמעויות מעשיות אדירות להשגחה. א. שלא טורחים בדבר שלא ברי ההיזק, כמבואר באריכות במס"י שער הזריזות ועוד הרבה מקורות. ב. שבתנאים המתאימים פטורים מהשתדלות כאשר יש סתירה מסוימת להלכה אפי' רק לכתחילה, וכמ"ש באגרות חזו"א [לא זוכר איפה] שהוא "מזלזל בהשתדלות".
כתבת חז"ל ולא הבאת מקורות מחז"ל
אבל לא הבינותי מדוע הקביעה נסתרת
ע"י שהאדם זוכה חכמתו ונפשו מכוונים להשיג כל הצריך לו
כתבתי לגבי מה שקבעת שהנפק"מ היחידה מהעובדה שיש השגחה אינה חיצונית מעשית אלא רק בתחושת הביטחון והרוגע, וע"ז כתבתי שיש נפק"מ עצומות.
לא מצאתי את הנפ"מ האלו ובודאי לא בחז"ל
הסכמת כל החכמים שיש להתאמץ בעניני הטבע כמו כל האנשים הנורמלים
כמו שכותב רבינו בחיי ריש פרשת שלח:
עוד כתב בשמות יג:
ההשתדלות היא בראש, אדם צריך להאמין הכל מה', אבל במציאות הוא צריך לעבוד ולעשות בדיוק כמו כל גוי אתאיסט.
הרשב"א בתשובה ח"א שמג כ':
ואמנם לכל כדור יש כתובת, אבל אין לאדם לעמוד בדיוק בכתובת של הכדור. ועי' פיה"מ פסחים ד ט כי החסיד השוטה מואס ברופא.
(והרמב"ן שאומר מה לרופא בבית יראי ה', מדבר על התקופה בה יש השגחה גלויה ואז לא צריך רופא כי אין מחלה)
הנה נפ"מ מחז"ל, למשל בעניין "שלוחי מצוה אינם ניזוקין", שסומכים על זה בחשש סכנה (היכא דלא שכיחא היזקא), וכן במה שמצאנו "כיון דדשו ביה רבים שומר פתאים ה'".
זה לא שייך כלל לדין השתדלות
זו הבטחה נפרדת ששלוחי מצוה אינם ניזוקים
וגם זה יכול להיות דרך התודעה של האדם שמחובר לרוחניות ולא יעשה טעות
דשו ביה רבים הוא ענין נפרד שלא קשור לכאן, זו לא הבטחה, אלא רק היתר, שלא נחשב חובל בעצמו, כי עובדה שרבים עשו כן ונשמרים
לא מבין מה קורה פה, לא הגבת בכלל לשני הנפק"מ שהבאתי, אחת מהמס"י, ואחת פשוטה וידועה לכל. תודה.
הגבתי ששתי הנקודות שכתבת לא נכונות או עכ"פ לא מדוייקות
והבאתי מקורות המראים שבודאי צריך לטרוח גם היכן שלא ברי הזיקא (זה מובא גם בגוף המאמר)
וענין השתדלות שמראה על חוסר בטחון היא רק מי שמשתגע באופן לא רציונלי, שזה גם לגוי מטופש לעשות
או מי שהוא במדרגה מאד גבוהה שבשבילו זה חסרון בבטחון שצריך להיות לו כמו יוסף בבור וע"ז מיירי החזו"א
ובכל מקרה כתבתי שזה לא קשור, כל זה יכול לנבוע מהתודעה של האדם ולא מהתערבות
1. אם הבנתי נכון טענתך היא שכאשר ניכר ההתערבות בטבע האלוקים לא עושה זאת בדר"כ, אבל כאשר לא ניכר ההתערבות, אע"פ שזה מצריך שינוי בטבע באותה מידה כמו נס גלוי, האלוקים עושה זאת.
ושאלתי היא, שאמנם בעולם העתיק שהניחו שלא הכל תלוי בסיבתיות יש מקום להבדל זה, אבל בזמנינו שיודעים שאין תופעה פיזיקלית שאין חוק טבע קבוע מאחוריה המוציא אותה לפועל, איני מבין מה ההבדל בין שני האפשרויות, בשניהם אם אחפוץ לתלות את התוצאה ביד ההשגחה עלי להניח שהקב"ה ביטל את חוקיות הטבע לכבודי, וזה לימדונו חז"ל שאין להניח, גם כאשר אין רואים את השינוי [אלא מבינים זאת מתוך חשבון בלבד].
[בעבר פערי הידע היו גדולים, ויכלו לקבל את ההנחה שהטבע אינו פועל 'רק' בחוקיות, אלא הניחו בפשטות שישנה התערבות על טבעית/מיסטית למאורעות השונים שבעולם, ואף עשו הרבה מאוד פעולות עקב הנחה זו [עבודה לאלים, תליית מקרים שקרו בתוצאות שאינם קשורות נסיבתית אלא עניינית וכו'], אבל בזמנינו פערי הידע הצטמצמו עד גבול כמעט סופי, ובכל נושא שחוקרים מגלים עד כמה הכל מתנהל בסיבתיות וטבעיות מובהקת, אין מקום לקבל התערבות בלא להניח שינוי בטבע, וזה כאמור לימדונו חז"ל שאין להניח].
בקשר לתגובת משה רט: אם אנו נוכחים שבכל מקום שאנו מצליחים לחקור אנו רואים חוקים קבועים שאינם משתנים, ואף בונים על פי הנחה זו בניינים ומכשירים מתוחכמים וגורליים, זה אומר ששמעון לעולם לא משנה את מסלולו, כי לומר שהוא משנה את מסלולו רק כאשר לא צופים ומבחינים בשינוי זה לא סביר, וגם לימדונו חז"ל שלא לומר זאת.
התירוץ על פי תאוריית הקוואנטים: בא לא נעשה שוב את הטעות הזו – להכניס את אלוקים לאותו פער שעדיין לא מוסבר לנו היטב, כאשר נבין היטב את המציאות אז נוכל להסביר את היהדות דרכה. ועוד שהמציאות היא שלעולם איננו מבחינים בשינויים טבעיים שנעשו עקב אי צפייה בזמן בקאוונטים… כך שלגבי המקרו אנו מתעלמים מאפשרות שכזו.
[כתבתם שבכל שטחי החיים הניחו פעם את החוקיות, וכגון ברפואה וכו', ובאמת דווקא בנקודה של רפואה מוכח בגמ' שהניחו שהמחלות באות באופן מיסטי [על חטא בהכרח, וכמעשה ברב הונא ועוד], ומסתלקות באופן מיסטי, וגם סוג הרפואות שהמליצו עליהם לא היו עם תוכן ענייני לכאו' אלא על טבעית, או בדרך חוקתית השונה לגמרי מהניסיון שלנו].
6. נשמע טוב, אבל לא הבנתי היטב. הצדק וההטבה הם דברים חיוביים התקפים על כל יישות שתהיה, ואמנם הם לא סיבות 'מכריחות' שנאמר שהאלוקים מוגבל אליהם, אבל הם סיבות 'משפיעות', שמצופה מכל יישות שהיא שתנהג לפי הבנות אלו, ולכן ראיית הרע המובנה בבריאה בלא שום הסבר אפשרי [בעלי חיים אינם מתגלגלים ואינם חוטאים…] נותן משמעות שאין יישות תבונית שתכננה זאת.
1. אתה חוזר על כך שיש בדברי חז"ל קביעה שה' לא משנה את הטבע. ואיני מכיר שום קביעה כזו בחז"ל, להיפך, חז"ל לא האמינו בטבע ככח לעצמו, ולא האמינו בהפרדה בין הרוחני לבין הגשמי, הגשמי הוא רק תוצאה ופנים של הרוחני. כל מה שאמרו הוא שאין להתפלל על נס גלוי, אף שזה יכול לקרות גם לרבי חנינא בן דוסא. ברור שראו את ההשגחה כהתערבות בטבע.
אתה גם חוזר על הנחתך שהרעיון ש"אין תופעה פיזיקלית שאין חוק טבע קבוע מאחוריה המוציא אותה לפועל" הוא משהו שיודעים בזמננו. הנחה זו שגויה בשניים: 1. זה לא משהו שהתחדש בזמננו, כך חשבו מאז ומעולם, ופירשו כל דבר מה טבעו ותכונתו, 2. היום לא 'יודעים' את זה אלא רק חושבים כך, בדיוק כמו פעם. אי אפשר להוכיח שהכל מתנהל רק ע"פ החוקים. החוקים מהוים הסבר להתנהגות הרגילה. האם אינם מופרים? אי אפשר לדעת. המון פעמים רואים משהו שנראה כמו הפרה, אבל מניחים שאין הפרה לכן מסבירים גם אותו, או לא טורחים להסביר כי מניחים שיש הסבר פיזי.
אתה כותב שבעבר היו פערי ידע גדולים ולכן הניחו שישנה התערבות, אבל דברים אלו לא משקפים את המציאות. הידע של זמננו ידוע לכולם, ואעפ"כ רוב האנושות מניחים שישנה התערבות. הידע לא רלבנטי לשאלה זו בשום צורה, הידע עוסק בהסבר אפשרי, ולא יכול או מנסה לבדוק את השאלה האם ישנן התערבויות. להיפך, יש תמיד המון דיווחים על נסים והתערבויות וכו', אלא שמי שמניח את המטריאליזם ידחה אותם בטענה שמן הסתם יש הסבר.
כן מה שכתבת למשה רט לא נכון, העובדה שמייצרים טכנולוגיה על בסיס חוקי טבע, לא אומרת בשום צורה שאין התערבות אלהית. להיפך, היא עשויה להסביר כמה אסונות שלא נמצא להם הסבר… מה שכתבת שזה "לא סביר", חסר משמעות, לפי איזה קנה מדה זה לא סביר? אם מניחים שאין אלהים? אם מניחים שיש, ושהוא מתכוין למה שהוא אומר, זה דוקא סביר… וחז"ל לימדונו בדיוק כך, שה' מתערב לפי הצורך.
לגבי רפואות, ברור שהניחו שבאות באופן מיסטי, כי לא ראו בזה שום סתירה. הסתירה שאתה עושה היא מלאכותית, המחלה עצמה היא טבעית, כלומר איבר בגוף מושחת, או כל פגע אחר, אבל הסיבה עשוי להיות מיסטית. זה לא סותר את הסיבתיות, אלא מסתדר איתה, לפי הסיבתיות הטבעית האדם היה צריך להישאר בריא. ה' החליט שיהיה חולה או שכישוף פגע בו, וזה גרם לו לחולי. חז"ל לא הפרידו בין טבע למה שמעבר לטבע. הרפואות שהמליצו היו משני הסוגים, כי אפשר לטפל בסימפטום וגם בגורם. בגוף וגם בנפש. כפי שעושים כיום במרים רבים של מחלות שיש להן אפקט פסיכו סומטי, כמו בעיות מיעיים, כאבי ראש, דיכאון, מטפלים גם בסימפטומים ע"י תרופות, וגם בגורמים ע"י טיפול פסיכולוגי, הירגעות.
6. המסקנה שאין הצדקה או שאין הסבר אין לה על מה שתסמוך. האל אומר שהוא צדיק וישר וכל דרכיו משפט. ואם אנחנו לא מבינים כנראה איננו רואים את כל התמונה.
הקביעה שאם נניח שהאל היה עושה משהו שבעינינו לא צודק זה אומר שהוא לא קיים, היא תיאולוגיה גרידא.
לגבי דברי חז"ל על כך שאפשר להתפלל שיהיה שפע בתבואה לפני שמודדים אותה, הם מתאימים יפה לפרשנות האידיאליסטית של תאוריית הקוונטים, לפיה המציאות מתקבעת רק ברגע שצופים בה או מודדים אותה, ולפני כן אין לה צורה מוגדרת. ומה שאי אפשר להתפלל על מין העובר, זה משום שלעובר יש מודעות עצמית מסוימת, ולכן הוא כביכול צופה בעצמו ומקבע את עצמו. מאידך גיסא, יש דעות בחז"ל לפיהן אפילו כשהאישה כבר יושבת על המשבר מין העובר יכול להשתנות, וכנראה שלפיהן המודעות של העובר לא מספיקה כדי לקבע אותו.
על כל פנים, לא ברור לי כלל מה הקושי להאמין בהשגחה, ברגע שמבינים שחוקי הטבע פשוט מתארים את ההתנהלות השגרתית של המציאות, לא קובעים אותה. משל למה הדבר דומה, ראובן צופה בשמעון ורואה שכל יום הוא הולך במסלול קבוע מהבית לבית הכנסת בחזרה, ולפי זה הוא מגדיר את "חוק ההליכה של שמעון" ומנבא שגם מחר שמעון יצעד במסלול זה. האם העובדה שראובן הגדיר "חוק טבע" כזה מונעת משמעון להחליט יום אחד לסטות ממסלולו? והוא הדין לטבע.
1. גמרא זו תמוהה ביותר, וכי יעלה על הדעת שבזכות תפילתו יתרבה התבואה במציאות [עי"ש פירש"י]??? עכ"פ הגמ' בכמה מקומות אומרת שתפילה כנגד המציאות היא תפילת שווא גם כאשר לא יודעים מכך, וכגון תפילה על שינוי מין העובר, תפילה שהנזק שקרה לא היה בתוך ביתו [והקב"ה ישנה שלא יתוודע השינוי] וכדו', וברור שזה ההנחה הפשוטה ביהדות [לא דווקא אצל חכמי ימי הביניים] ששינוי בחוקי הטבע נעשה רק במסגרת 'נס', אלא שבזמנם סברו שיש שטח רחב הפתוח לשינויים והיום סבורים שהכול כפוף לחוקים סיבתיים קודמים.
2. הכפיפות של הזמן למהירות התנועה הוא גם חלק מחוקי הטבע, ואין בו שינוי שלא במסגרת נס – כנגד הטבע.
3. אולי יש משהו מינורי שלא נתפס בסטטיסטיקות ובהכרת בני האדם נותן מענה ליעודי התורה הנרחבים, נו.
4. הבחירה החופשית היא מציאות טבעית כמו שאר המציאויות, ושינוי בה הוא כשינוי של מציאות שאת זה אתה מקבל שלא נעשה.
אכן, ההסבר שהבאת שמעשי בני אדם יכולים להשפיע יכול להסביר לכאו'.
6. אתה ביארת את ההכרח בצדיק ורע לו [וגם בעל חי ורע לו], ולזה הגבתי שעדיין נקודה זו לא מובנת, למה ברא האלוקים מערכת המחייבת עשיית דברים לא צודקים בתוכה.
1. בעיניך זה תמוה, אבל כך סברו חכמים, שלמרות שאין נסים גלויים מצויים וגם אין להתפלל עליהם, כי אין זכות לבקש נס, בנס נסתר הדבר שונה. וכך הבינו את ענין ההשגחה.
תפלה על שינוי מין העובר, אמנם היא תפילה לפעולה שנעשית במקום נסתר, בתוך הבטן, אבל היא תפילה לנס גלוי, להפיכת זכר לנקבה. זה דבר שאתה לא יכול לבקש. גם אם אתה לא רואה אותו בעיניים. כי סוף סוף אתה מבקש נס מסויים. לאה למשל התפללה לפי המדרש על דינה שתיהפך לנקבה, כי היא היתה ראויה להתפלל על נס.
כשאתה מבקש דבר כללי, כגון להצליח בעסק מסויים, או כל דבר אחר, נכלל בזה בעקיפין בקשה לנס של התערבות, אבל אתה לא מבקש נס מסויים, אתה מבקש רק להצליח בעסק, ולכן זה מותר ה' כבר ידאג למלא בקשתך אם ירצה, ואין זה נחשב שביקשת נס.
הרעיון של תפילה לפני שמודד את גרנו, שהדבר לא שקול ולא מדוד ולא מנוי, ואתה לא מבקש שיווצרו לך גרעינים יש מאין, אלא שיהיו לך הרבה. "שתשלח ברכה במעשה ידינו". יש הרבה גורמים שיכולים להביא לריבוי או מיעוט תבואה, ולכן גם אם בלב אתה חושב על נס, זה לא נחשב שביקשת נס.
עוד אתה מציע שיעשו נס גלוי, אלא שיעשו נס נוסף להסתיר את גילוי הנס… זו קומבינה שנחשבה אצל חכמים ג"כ כתפילה על נס.
ההנחה שלך שפעם חשבו שיש שטח רחב הפתוח לשינויים, כתפיסת טבע, שגויה. גם פעם ראו את החוקיות והבינו איך עובדים הדברים ואף היתה טכנולוגיה, אמות המים הרומאיות היו מבוססות על חוק הכלים השלובים, השתמשו בחוק ארכימדס, בגיאומטריה, כל הדברים האלו מבוססים על חוקיות ועקביות של הטבע, וכך גם הרפואה, וכל העיסוק בטבע, בזריעת צמחים וכו', הכל התבסס על חוקים וכללים, ולא ראו סתירה בין זה לבין התערבות אלהית.
2. ברור שכשמדברים על השגחה, מדברים על משהו שהוא מעל הטבע, כל השאלה היא באיזה סוג של התערבות היא באה. לפי הדרך הזו ההתערבות היא במימד הזמן שהוא מימד נפרד מהמרחב.
3. אתה חוזר על אותה טעות, הסטטיסטיקות עוסקות בטבע, כאן מדובר על מקרה של התערבות.
4. כדלעיל נקודה 2, ברור שהשגחה פירושה התערבות כל השאלה היא היכן. ועוד, הבחירה נמצאת בנפש שאינה חלק מהמציאות הפיזית. זו לא התערבות במציאות הפיזית.
6. אין משמעות לשאלה שלא מתוך איזו שהיא הנחת יסוד. כלומר כשאתה שואל למה אלהים עשה משהו, אין לך שום דרך לענות תשובה. שכן במונחים שלנו סיבה נובעת מהגבלה, כל סיבה לפעילות פיזית נובעת מהגבלה, חפץ נופל כי הוא חייב ליפול, אדם אוכל כי הוא רעב, אדם אוהב את בנו כי זה בהתאם לטבעו, אדם נותן צדקה כי הוא מרגיש טוב עם זה. ומכיון שאין דרך לענות תשובה, אין משמעות לשאלה. ברור שאלהים עושה משהו מדי פעם, וברור שאין לנו אפשרות לדון בשאלה למה. כל העיסוק בשאלה למה הוא רק מתוך הקונספט הקיים שאלהים יצר. ועל כך השבתי שבקונספט הקיים הסתר ההשגחה הוא חלק מהצדק וממה שצריך להיות. אם הוא היה יוצר קונספט אחר, הרי היה יכול ליצור אין סוף אפשרויות, ואין דרך לתת סיבה לשום אפשרות מסויימת. הוא גם היה יכול ליצור עולם בו ניתן לעגל מרובע, בו הטוב הוא רע, הדבר הוא הפכו, וכך הלאה. ההסבר יכול לבא רק מתוך נקודת המבט שלנו בהתאם לתנאים ההתחליים.
1.
"אפשר כמובן לומר שכן, האל משנה את חוקי הטבע ואת מנגנון הסיבתיות, ואין שום אפשרות להוכיח או לטעון נגד טענה מהותית. כל הידיעות שבידינו על מניעה מלשנות את חוקי הטבע (ראה להלן) עוסקות בשינוי הניכר לאדם, ולא כזה המוצנע מעיניו".
– בגמ' מבואר שתפילה על שינוי מציאות קיימת, גם כאשר היא נסתרת ולא ידועה, היא בגדר תפילת שווא. ומכאן שגם כאשר אין אנו רואים הקב"ה לא משנה את הטבע. ובפרט שקביעות חוקיות הטבע נראה שאינו רק לנוחות האדם אלא שבדרך זו של מיעוט מקסימלי של התערבות בחר הבורא לברוא את עולמו [ולכן ארך למסע הבריאה כמה מליארדי שנים, וע"י תופעות אקראיות לכאו', ובתוספת כמה הכחדות וחזרות לאחור], לא מסתבר ההנחה שבכל זאת יש השגחה המנטרת את הטבע כשלא רואים וכאשר לא ניכרות ההשפעות.
"
2.
"ישנה השערה כי ההתערבות האלהית בעולם היא על ידי דילוג על נקודות זמן, הזמן אינו חלק מחוקי הטבע, אלא הוא ההויה עצמה. הסיבתיות כולה תלויה במהלכו של הזמן, ולכן שינוי זרימת הזמן משפיע על מהלך האירועים מבלי להתערב במנגנון הסיבתיות".
– אם ניתן לפשט יותר את ההסבר.
3.
"עם התפתחות תורת הקואנטים, היו ששיערו (סברא זו מיוחסת לפיזיקאי הגרמני פ. יורדן) כי ההתערבות האלהית יכולה למצוא את מקומה בתוך החלקיקים, שם אין אנו מבינים בדיוק את הסיבתיות גם מבלי שנניח התערבות כל שהיא. כפי המפורסם בשם איינשטיין: " בתורת הקואנטים פושטת הסיבתיות את הרגל", (nature, 26 mars 1927 p. 467)".
– עד כמה שידוע לי השינויים במיקרו אינם משפיעים על המקרו כלל, וכן ראיתי אפולוגוטיקנים הדנים בשאלה זו מודים.
4.
"סברה אחרת אומרת כי ההתערבות האלהית היא בנפש האנושית בלבד, אין המדובר כאן על נסים ידועים ומפורסמים כדוגמת קריעת ים סוף, אלא על ההשגחה היום יומית, זו יכולה לבא מתוך נפשו של האדם. האדם הראוי להשגחה אלהית, יתנהג כאילו הוא מכוון מלמעלה, יימנע מללכת למקום שיכול לגרום לו נזק, ולהיפך. אפשר להרחיק לכת ולראות השגחה זו לא כהתערבות, אלא כסוג של השגה, רמה רוחנית אליה מגיעה הנפש המחוברת לרובד אחר של המציאות, ויכולה להיות מונחית במידת מה על ידי חיבור זה. (במקביל ל'שכל הפועל' עליו דיברו הפילוסופים בימי הביניים)".
– כנראה התכוונתם שהאלוקים גורם לאדם סיבה לבחור במה שהוא רוצה אע"פ שאין האדם מוכרח לכך, וכגון המציב גלידה לפני אדם האוהב גלידה ובזמן שנוח לו לאכול הרי זה כהתערבות ביחס לתוצאה בלא שישפיע על עצם הבחירה [שהשפעה כזו היא גם שינוי טבע].
אמנם הסבר זה לא יוכל להסביר את יעודי התורה שאינם תלויים בבחירת בני אדם, כגשמים ואסונות טבע.
5.
"לפי הגל שולטת בעולם 'ערמת התבונה', כי למרות מעשיהם ובחירותיהם של אנשים לאורך ההיסטוריה, תכנית התבונה האלהית היא שמכריעה את גורל ההיסטוריה. בדומה לזה נאמר כי ההשגחה היא תכנון מראש תוך ידיעה של כל בחירותיהם של האנשים, ולכן באמת מעשי ההשגחה נובעים מן הסיבתיות, כי הכל בכלל ערמת התבונה, על ידי ידיעה מראש".
– היאך הידיעה המוקדמת יכולה 'לסדר' שכל אירועי העולם יהיו מתואמים עם השכר והעונש המגיע לו, כפי שטוענת הדת, כל עוד שאין כח המשפיע שינוי זהו צפייה חיצונית בעלמא.
6.
"גם מבלי להיכנס לטענותיו של איוב, כיצד ייתכן בכלל צדיק הסובל. שעליהן אנו יכולים לומר בפשטות שעצם המשמעות של הצבת אתגר לאדם, ע"י חוקים ומצוות, מחייבת שלא יהיה תגמול מיידי תמורת כל מעשה טוב".
– מחייבת את מי, את האלוקים? וכי הוא מוגבל להוציא את רצונו לפועל רק בדרך המחייבת רוע שלא בצדק? ודור המדבר יוכיחו שאע"פ שראו תגובות ישירות על כל חטא זה לא מנע מהם את הבחירה לטוב ולרע, וגם בתורה נראה שאמור להיות קשר ברור בין שמירת התורה להצלחה בעולם, והסתר הפנים בא רק כעונש ולא כהנהגה מוכרחת.
1.
בגמרא נאמר שאין להתפלל לשינוי טבע שייראה לעינינו, שכן זה הוא נס ואין מתפללים על הנס. אבל מבואר גם שלנס הסמוי מן העין ניתן להתפלל, יתפלל לפני שימוד גרנו.
אין ויכוח שהעולם מתנהג על פי חוקים, לולי זה לא היה יכול להתקיים. אבל לגזור מכאן ש"לא מסתבר" שיש השגחה – חסר משמעות, אין מקום לסברות בזה.
2.
אם למשל אדם רץ על הכביש ולפי המצב הקיים הוא אמור להידרס ע"י אוטובוס, אבל ההשגחה רוצה להציל אותו, או להיפך. היא יכולה להריץ את הזמן אצל אחד מהאובייקטים, האדם, האוטובוס, הגלגל, המנוע, וכו', וכך הפעולה תארך יותר או פחות זמן, וההתנגשות תימנע / תתרחש.
3.
ברור שלפי הסכימה המקובלת השינויים במאקרו אינם משפיעים על המיקרו, שכן אם היה כך באופן קבוע, היתה המציאות מבולבלת ולא צפויה. אדם היה משאיר פלסטיק ומוצא ברזל. אבל תיאורטית זה אפשרי, ולכן הטענה להשגחה היא שלפעמים קורים דברים כאלו.
4.
לא ידוע לי איזו סיבה לחשוב שאלהים לא מתערב בבחירה של האדם, ישנה טענה שאם הוא התערב בבחירתו והשפיע עליו לעשות חטא, אין סיבה שיעניש. אבל עצם ההתערבות לא נשללת.
מלבד זאת מכיון שכל דבר יכול להיווצר ממעשה של אדם, הרי אין הגבלה לתוצאות של מעשי בני אדם. אפילו מזג האויר יכול להיות מושפע ממעשי בני אדם, וגם ההשלכות שלו תלויות בתנאים שיצרו בני האדם.
5.
לא הידיעה המוקדמת אלא התנאים ההתחליים שנוצרו ע"י ה', למשל בריאת הג'ירפה בנקודה מסויימת.
6.
מחייבת – כמובן הכוונה לדבר המתחייב מתוך המבנה, כלומר, כשנבחר מבנה מסויים הוא פועל לפי כללים ודינמיקה, שחלק ממנה הוא שהעולם מתנהג לפי כללים אחרים מאשר: עשית מצוה תהיה יותר בריא או יותר שבע וכו'.
בדור המדבר באמת לא הסתפקו בקיום ה' ולא ביציאת מצרים, אלא בנקודה שנשארה להם להסתפק: האם ה' ידאג להם תמיד, האם משה רבינו מייצג בדיוק את ה', וכך הלאה. התגובה על חטא א' לא אומרת כלום לגבי האם ב' הוא חטא. למשל, אם מתו אנשים שהתלוננו על היעדר בשר, זה לא אומר שקורח לא צודק, להיפך, קורח טען שאלקים בצד שלו, וכשם שמתו אנשים שהתלוננו על היעדר בשר, ימותו אנשים שלא שומעים בקולו.
ברור שבתורה ישנה ברית של ישראל עם ה', שבאופן כללי קושרת הליכה בדרכו עם הצלחה. אבל זה דבר כללי לעם, ולא שלא היתה מציאות של צדיק ורע לו או של חוקים ועולם כמנהגו נוהג גם בזמן שלמה המלך.