הכותרת הזו יפה יותר בלי פיסוק, הפיסוק המוכר הוא: איפה היה אלהים בשואה? ויש הדורשים: איפה היה אלהים? בשואה!
יש שאינם נרתעים להסביר את מאורעות השואה, בהבטחת הפורענות שבתורה, או בחטאי העם. ויש שלא מעיזים בכלל להסביר אירוע כזה.
אני מציע פשרה, כל עוד אנחנו מרגישים קרובים לאירוע, לא כדאי שנתיימר לדעת הכל אודותיו. שבעים שנה הם לא מספיק זמן כדי להבין מה בדיוק קרה, וחלק מאיזה תהליך זה. אירופה נמצאת בתהליכים שהם עדיין בגדר תגובה, ותשלום מחיר, על תעלוליה במלחמות העולם. עדיין לא עברה עליה כל הכוס, עדיין כדי להתאזר בסבלנות ולראות מה עובר על העולם.
נכון, אנחנו מדברים על הכלל ולא על פרטים. אבל עדיין, כל עוד יש ניצולים סביבינו, וכל אחד מאיתנו איבד שם מישהו, אנחנו לא יכולים להתנתק מהפרטים שמולינו. שקרובים אלינו.
לפני עשרים שנה, למשל, עדיין חשבו שהקידמה סותרת את האנטישמיות, והיטלר בסה"כ השתמש בתעמולה ושטיפת מח לתת לה עוד קצת נשימה, בעזרת דמגוגיה והבנאליות של הרוע, תקלה היסטורית. כיום אנחנו כבר רואים שהאנטישמיות ושנאת ישראל הם חלק בלתי נפרד מהתרבות האירופית, גם כאשר כבר לנצרות אין השפעה, לתפיסות פרימיטיביות אין הרבה מקום, הפייק ניוז לא באמת משכנע אנשים. אבל השנאה ורדיפת ישראל – חלק בלתי נפרד מהמהות של האירופאים. הליטאים שהתגייסו באושר ובצהלה להשמדת יהודים, קשורים לאותו מכנה משותף שהביא את הצרפתים, בסגנון שלהם, לשתף פעולה עם ההשמדה, בדרך הג'נטלמנית של הקצאת רכבות, חתימה על מסמכים, אי התערבות, וכל מה שהגרמנים היו צריכים כדי להמשיך. בארה"ב זה לא היה קורה כל כך בקלות (למרות שבזמנו המהגרים האמריקאים הראשונים טבחו במליוני אינדיאנים ושאר האומות שאכלסו את ארה"ב. התרבות האנושית היא דבר מורכב).
בעוד כמה דורות, כאשר השואה תיתפס במקום ההיסטורי שלה, ומקומה בתהליכים העולמיים יהיה יותר ברור. אף אחד לא יירתע מלהסביר אותה, כל אחד בשיטתו שלו. כשם שקדמונינו הסבירו את חורבן בית המקדש וחורבן הארץ באותו דור, והאשימו בפשטות את העם עצמו: בשנאת חינם.
אני מניח שאנו מסוגלים לדון דיון רציונלי בשאלת הצדקת מותם של ששה מליון גרמנים במלחמת העולם (ולא, הם לא בחרו בהשמדת היהודים, היטלר התחיל במשהו שנראה כמו דמוקרטיה, אבל משם ואילך הוא כפה את עצמו על העם הגרמני כולו), ושל מליונים רבים אחרים בהזדמנויות היסטוריות שונות, מלחה"ע הא', ועוד.
בסופו של דבר, השאלה אם השואה מביאה להכחשת האל או להתקרבות אליו, היא שאלה שיש להפנות ראשית לאלו שהיו שם, אלו שזכו להינצל, וגם אלו שלא, הם אלו שקבעו להיכן לוקחת אותם החויה האיומה הזו. נזכיר כאן את אתי הילסום, שנרצחה בשואה, והמשפט המפורסם מתוך היומן שלה הוא "אלהים לא חייב לנו שום דבר, אנחנו חייבים לו". עד לרגעים אלו, ישנם קבוצות של בני נוער שמעריצים את אתי, ומנסים לחיות לאורה.
בכל אופן, אי אפשר להתעלם מיום השואה, ונעתיק כאן קצת מאריאל סרי לוי, שעושה את הדוקטורט שלו על משמעות 'כעס האל' במקרא, ומסתמך על הרבי מפיאסצנה, שנרצח בשואה, (האמת שיצאתי קצת מבולבל, אבל אולי זו המטרה):
בשבת שובה, שנת ת"ש, דרש רבי קלונימוס שפירא בגטו ורשה את הפסוק הפותח את ההפטרה: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" (הושע יד, ב). דרשתו של הרב, שנרצח בשואה, מופיעה בספר "אש קודש" המאגד את דבריו (עמ' ח), ואקדיש לקריאתה את הדברים שלהלן [כל הציטוטים בקטע זה לקוחים מתוך הדרשה].
בשבת שובה, השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, נוהגים הדרשנים בבתי הכנסת להפציר בשומעי לקחם לתקן את דרכיהם ולשוב בתשובה. האם בתנאים שכאלה, במעמקי הגטו, יכול הצדיק להטיף מוסר לחסידיו? כיצד ניתן לומר לאדם שנקלע למצב כה קשה שעליו לשפר את מעשיו? אכן, רבי קלונימוס כיוון את החלק הראשון והמרכזי של דרשתו דווקא לנמען אחר – אל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, וזאת מנימוק פשוט:
כי הקדוש ברוך הוא מקיים את כל התורה [לפי דברי חז"ל, א"ס]. ובמה מקיים גם תשובה?
לא רק האדם צריך לחזור בתשובה; גם אלוהים, ואולי קודם כל הוא, נדרש לעשות זאת לאור האמור בתורתו. תשובה פירושה חזרה, וכשם שהאדם החוזר בתשובה מתקרב אל בוראו, כך בוראו החוזר בתשובה מתקרב אליו. מתי ניתן לחוש שאלוהים עושה תשובה? האדמו"ר משיב:
כששב מן הרע שחס ושלום שלח לעמו ישראל, או אמר לעשות, הוא תשובתו כביכול, כמה שכתוב: "וַיִּנָּחֶם ד' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שמות לב, יד), ומהו "וַיִּנָּחֶם"? כביכול חרטה שהיא ראשית התשובה.
כאשר אלוהים מתכנן לעשות רע ואז חוזר בו ולא עושה – זוהי "תשובתו כביכול". תמיד תמהתי על כך שכאשר ניצלים מתאונת דרכים מסוכנת, לא עלינו, מברכים 'הגומל' ברוב עם, וכשמבריאים ממחלה קשה עורכים 'סעודת הודיה'. הרי אלוהיך הוא שחולל את תאונת הדרכים והביא עליך ייסורים, ואם כן למי אתה מודה? משל למה הדבר דומה, לבריון שיתקוף אותך ברחוב ויאיים לשדוד את כל כספך ולהרוג אותך. לאחר תחנונים רבים הוא מחליט שייקח אמנם את כל כספך, אך באשר לגופך הוא יסתפק בפצעים בינוניים. האם הוא ראוי לתעודת הוקרה על טוב לבו?
אבל כשתשובתו היא רק על הרע אשר נעשה או אמר לעשות, אז נשארים ישראל תמיד חס ושלום באותו המצב הקשה, כי רק על הרע שאמר להוסיף חס ושלום, התחרט ושב, ונשארים כמו קודם הצרה שגם כן היינו נמוכים.
המצב, אומר רבי קלונימוס, על הפנים. והכל כמובן באחריותו של אלוהים. אמנם, הוא לעתים מבטל כמה אסונות קונקרטיים מתוכננים, וזו התחלה טובה – "ראשית התשובה" כדבריו – אבל זה בהחלט לא מספיק. הביטול המקומי מונע מאיתנו הידרדרות נוספת, אך לאחריו אנו מגלים שנותרנו באותו מצב גרוע כקודם; המצב לא הידרדר הפעם, אך בוודאי גם לא השתפר.
על כך דורש רבי קלונימוס פסוק אחר. הפסוק מן ההפטרה קורא לאדם לחזור בתשובה, ואילו במזמור צ' בתהלים מופיעה הקריאה ההפוכה (פס' יג-יד): "שׁוּבָה ה', עַד מָתָי, וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ, שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ, וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ". השורש נח"ם מובנו חרטה, והוא מופיע בפסוק שציטט הרב קודם – "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" – המבטא את אותה תשובה לא שלמה של הקדוש ברוך הוא, שכאמור כל עניינה חרטה על רעה נוספת, אך היא אינה מתקנת את הרעה הבסיסית: האל נמנע מלחולל עוול נוסף, אך אינו חוזר בתשובה על חטאו הבסיסי. שורש זה מופיע גם בפסוק מתהלים צ', וכך קורא אותו רבי קלונימוס:
וזה שבתהלים צ' […] מתפללין: שובה ד'! כביכול עשה תשובה בנו! "עד מתי 'והינחם על עבדיך'"? עד מתי תהא כל התשובה רק ב'הנחם על עבדיך', על הרעות והצרות שמצירים אותנו, שאז נשארים שוב באותו מצב הנמוך?
המילים 'וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ' מייצגות את אותה תשובה פגומה, והפסוק בתהלים מביע את הציפייה לתשובה עמוקה יותר: " שׁוּבָה ה'! עַד מָתָי "'וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ'"? התשובה המיוחלת, שבו יתוקן הרע בעצמו ולא רק יימנע רע נוסף, מתוארת בפסוק הבא במזמור, שהרב מצטט ומסביר:
"שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ" – שבזה תהא תשובתך כביכול.
דרשתו של הרב מזעזעת וחריפה. ניתן לומר כי את השאלה הנוקבת "איפה היה אלוהים בשואה", ניסח רבי קלונימוס – לאחר שכבר איבד את אשתו ובנו, אך כשהזוועות הגדולות של השואה עוד לפניו – כך: איפה אתה, אלוהים, בשואה?!
ובכל זאת, רבי קלונימוס לא ויתר גם לעצמו ולחסידיו, והדרשה מסתיימת בדברים הבאים:
וגם אנו צריכין לעשות תשובה כגון זו, כי כשהאיש שב רק על חטא בלבד, אשר נכשל חס ושלום במחשבה דיבור ומעשה, אז נשאר שוב במצבו הקודם שהיה קודם החטא, שגם כן לא היה מבני עלייה – רק שהחטא הזה לא היה לו.
ועיקר התשובה היא "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ד' אֱלֹהֶיךָ", ולכן צריכים לאמר לך זאת: "כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ", ותחשוב שדי לך לשוב על החטאים בלבד – לכן מזהיר הנביא שתשוב ללכת "עַד ה' אֱלֹהֶיךָ", ותתרומם כולך בקדושה טהרה ועבודה לד'.
את סיום הדרשה אפשר לקרוא בשתי דרכים. הקריאה הראשונה היא אפולוגטית: את התוכחה הנועזת שהשמיע הרב כנגד אלוהיו עליו לרכך בדברי תוכחה דומים המכוונים לחסידיו. ואולם ניתן לקרוא את הדברים גם בקריאה אחרת, דיאלוגית. קביעתם של חז"ל שהקדוש ברוך הוא מקיים את כל התורה מבוססת על העיקרון הזה: יושרו של האל איננו מתיר לו לצוות על האדם לעשות דבר שהוא עצמו איננו עושה. אך עתה, כשיחסי המצַווה והמצוּוה התהפכו, והאדם הוא זה שדורש מהאל לתקן את דרכיו, יכול האל לשוב ולטעון: אם אתם מצווים עליי לחזור בתשובה, קודם כל עליכם לעשות זאת בעצמכם. אין כאן משחק מעגלי שבו כל צד טוען 'אתה בעצמך', 'לא, אתה בעצמך'; יש כאן יחסים הדדיים. ביחסים הדדיים, הדרישה מהאחר מבוססת על נכונותך שלך, ודרישתו של האחר ממך מבוססת על נכונותו.
האבחנה הזו מקבלת משנה תוקף בהתמודדות התיאולוגית וההומניסטית עם השואה: האדם שואל 'איפה היה אלוהים בשואה', או אולי 'איפה היית, אלוהים, בשואה', ואלוהים, כדרכם של יהודים, משיב בשאלה: ואתה, איפה היית?
"שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (מלאכי ג, ז).
המחנך תום להד מגיב לדברים האלו, (גם מכאן יצאתי מבולבל, כנראה שזה התפקיד שלי):
על השאלה המורכבת כל כך הזו אנסה לענות בצורה האישית והכנה ביותר כפי שהיא נענית מבחינתי, מתוך מסע השאלות הפרטי שלי במהלך כתיבת הסיפור שאני מספר לעצמי על החיים.
הספור שלי מתחיל בספרו של ויקטור פראנקל "האדם מחפש משמעות". כותב בו ויקטור פראנקל "אם יש בכלל טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל. הסבל כחלק בלתי נמחה של החיים, אף בדמותו של הגורל והמוות. אין שלמות לחיים בלי סבל. הדרך שבה אדם מקבל עליו את גורלו ואת כל הסבל הכרוך בו, הדרך שבה הוא נושא את צלבו, נותנת לו הזדמנויות למכביר – אף בתנאים הקשים ביותר – להוסיף לחייו משמעות עמוקה יותר (עמ' 87)." האם לדעתו של הכותב ישנה משמעות גם לסבל אשר סופו במוות כהזדמנות להוספת משמעות לחיים? נראה שכן בעיקר על פי דבריו בהמשך, "יש מי שמשקיף עלינו מלמעלה בשעות קשות – ידיד, אשה, אדם חי או מת, או אלוהים – והוא מצפה כי לא נאכזב אותו. ודאי הוא מקווה למצוא אותנו נושאים את סבלנו בגאון – ולא בצורה עלובה – ויודעים איך למות (שם, עמ' 105)."
כאשר אני קורא את השורות הללו של ויקטור פראנקל מבחינתי אותה משמעות עמוקה יותר היא מציאת אלוהים פנימי, אישי. יקשה עלי להסביר את כוונתי זו עד תומה אך אעשה מאמץ לעשות זאת בשורות הבאות.
מצטט אריאל סרי-לוי מדבריו של רבי קלונימוס – לאחר שכבר איבד את אשתו ובנו, אך כשהזוועות הגדולות של השואה עוד לפניו – כך: "איפה אתה, אלוהים, בשואה?!"
כאשר אני מנסה להבין את מקומו של הסבל ושל הכאב במימד האישי של החיים שלי ואז מכפיל אותו באין-סוף, בניסיון נואש אפילו עלוב, שלי (אדם החי כאן ועכשיו) לשאול את עצמו היכן היה האלוהים, בשואה?! אני עונה לעצמי, כן אלוהים היה בשואה!!
עד כמה שאני מבין את הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" כאשר הוא עוסק באיוב או במשל של ספור איוב, מוצא הרמב"ם כי שכרו של איוב הינו במפגש שלו עם האל, וכך כותב הרמב"ם "אבל כשידע האלוה ידיעה אמתית, הודה שההצלחה האמתית, אשר היא ידיעת האלוה, היא מוכנת, בלא ספק, לכל מי שידעהו,- ולא תתערבבה על האדם צרה מאלו הצרות כלם. ואמנם היה איוב מדמה שאלו שיחשבו הצלחות הם התכלית- כבריאות והעשר והבנים- כל עוד שהיה יודע האלוה על דרך העיון: ומפני זה היה במבוכות ההם ואמר המאמרים ההם. וזהו ענין אמרו: "לשמע אזן שמעתיך, ועתה עיני ראתך, על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר" – כוונת הדברים כפי הענין: 'על כן אמאס כל אשר הייתי מתאוה ונחמתי על היותי בתוך עפר ואפר' – כמו שהוצע ענינו: "והוא יושב בתוך האפר" ומפני זה המאמר האחרון, המורה על ההשגה האמתית, נאמר בו אחר כן: 'כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב'" (מוה"נ ג:כג תנ). מהי אותה השגה אמתית בעיני?
זוהי ההשגה כי העולם כבבועה קלושה של האלוהים הוא הטוב והרע והשמחה והסבל ובעיקר ההכרעה לחיות. כאשר אני מגיע לקרוא את הדברים בערב יום השואה ובכלל, אני מוצא נקודות מפגש רבות בין דבריו של ויקטור פראנקל לרמב"ם בבסיס היכולת לתפוס את החיים תפיסה שלמה. הצורך בהכרה כי בהוויה האנושית בעולם, הסבל הוא חלק אימננטי, הוא איננו רע הכרחי כי אם חלק בלתי נפרד מן החיים.
השואה הביאה ומביאה איתה מליוני "איובים" אשר קוראים את האלוהים למשפט, אשר שואלים עצמם "אלהים, היכן אתה?", אשר בחלקם בוחרים להתכחש לקיומו של אלהים, כולם נדרשים בסופו של דבר לשאלה "אם כך, מדוע להמשיך לחיות?".
דוסטוייבסקי כותב "יש רק דבר אחד שאני פוחד מפניו: שלא אהיה ראוי לסבלי", באיזה אופן יכול אדם להיות ראוי לסבלו? בשבילי אדם יכול להיות ראוי לסבלו בבחירתו לחיות אחרי שהוא פוגש את החיים בכל עוצמתם המשמחת והכואבת כאחד. כאשר נכתב "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים" (דב' ל 19), למה הכוונה באמירה "החיים והמוות נתתי לפניך"? בשבילי הכוונה הינה – הבאתי לעיניך את יפי העולם במלוא הדרו ואת הכאב האנושי במלוא עוצמתו והבאתי לפניך את הבחירה הקשה, מייחל אני כי אל מול ה"אמת" של ההוויה האנושית, זו שפוגשת בשני הקטבים הללו במלוא עוצמתם תבחר בחיים. בכך אתה ראוי בעיני לסבלך, בכך אתה מוצא את המשמעות של חייך, בכך אתה פוגש את מהות ההוויה האנושית ויהיה מי שיקרא לזה אלוהים.
אני מודה שאין בכך בכדי לפתור שאלות קשות ביותר שמוחי ונפשי אין בכוחן להשיב עליהן כגון: האם הדברים אמורים לגבי ילדים בני יומם שהומתו בגז? כמה זוועה ניתן לייחס למי שנברא "בצלם"? כיצד אתה עונה למי שאחריתו אינה גדולה מראשיתו? שסופו חד ומיידי ואכזר כפי שהיתה נחלתם של רבים כל כך בשואה? האם יכול ויקטור פראנקל להתבונן בכל אחד מן הנספים ולומר שהיתה זו הזדמנות מבחינתו "לשאת את צלבו"? ועוד שאלות רבות וקשות.
איני מתיימר לדעת היכן היה אלוהים בשואה בשביל המתים, יכולתי רק להביע דעתי על מקומו של אלוהים בשואה בשביל החיים, בשבילי.
דיון רציונלי יש אצל הרב אלי סדן:
ולהשלמת התמונה (לא שאפשר להשלים אותה, אלא רק להראות עוד צדדים), נביא עוד דיבורים מאנשי רוח שונים:
אפשר להוסיף
ר' אהרון לוי על השואה – https://youtu.be/GjRkftskryI – מומלץ בחום!
לכבוד יום השואה.
מאמר של הרב אליעזר ברקוביץ די דומה למאמר צוות האתר.
ויש גם את מאמרו של הרב יחיאל מאיר מעמקי ים עמ' 270.
כאן http://www.beitmidrashagra.co.il/%D7%9E%D7%A2%D7%9E%D7%A7%D7%99-%D7%99%D7%9D.html
ותשובה יפה גם מאת יהושע השל, (קבל האמת ממי שאמרה).
השל, כמו הרב עמיטל, חווה את השואה בצעירותו. אמנם הוא הספיק לברוח מפולין מולדתו דווקא לגרמניה, ומשם הספיק לברוח לארה"ב לפני שהיה מאוחר מדי, אך משפחתו נספתה בשואה והיא הייתה ללא ספק אירוע מכונן מאוד בחייו, שגם השפיעה על הגותו. לטענת השל, השואה היא תמרור 'עצור' ביחס לאמונה באדם לא פחות מאשר ביחס לאמונה באלוהים. לטענתו, השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו אינה: 'איפה אלוהים היה בשואה'? וזאת במטרה מודעת מראש לנצל את השואה כדי להצדיק את נטישת האמונה בו. קרי: אם הייתה שואה, סימן שאין אלוהים ולכן אין טעם להאמין בו. לטענת השל, השאלה הבסיסית והחשובה באמת שצריכה להישאל, ולזעזע את כולנו עד עמקי נשמתנו היא הפוכה: לא איפה אלוהים היה בשואה, אלא איפה האדם היה בשואה. מדוע? מהסיבה הפשוטה שהשואה הייתה אירוע שנעשה ע"י בני אדם, שאיבדו הן את צלם האנוש והן את צלם האלוהים שבהם. השואה, לדעת השל, היא ביטוי למה שקורה כאשר אלוהים, כלומר החוויה הדתית והאמונה, מפנה את מקומו לטובת ההיבריס ויצר השליטה וההרס הבלתי מרוסן של האדם, שלא רואה שום סיבה להגביל את עצמו ואת כוחו, רק משום שהוא מסוגל לעשות זאת. בעולם כזה, בו לא שורה נוכחות אלוהית ממשית, ממילא גם לא תהיה מוסריות בסיסית בין בני אדם. התלות שהשל יוצר בין אמונה באדם לאמונה באלוהים היא הפוכה ממה שמקובל לחשוב: לא מעשי הזוועה האנושיים שהתרחשו בשואה הם שאמורים לגרום לנו לזנוח את האמונה באלוהים, אלא העובדה ששכחנו את המשמעות האמיתית של האמונה באלוהים, והחשיבות שלה לחיינו כאנשים מוסריים, היא שהביאה בסופו של דבר לאותם מעשי זוועה שבאו לידי ביטוי בשואה. אלוהים, אומר השל, דווקא היה בשואה. היכן? במקום בו לא ראו אותו. ומה הוא עשה בזמן הזה? ישב ובכה על מעשיהם של האדם.
צוטט ע"י אליעזר שביד כאן https://www.davar1.co.il/64625/
מאמר נפלא מפרופ' שלום רוזנברג.
קטע מהמאמר.
"וַיִּדֹּם אַהֲרֹן": יש בשתיקה זאת אזהרה לכל מי שמתיימר להבין את סודות ההיסטוריה וההשגחה. כפי שלימד אותנו הרי"ד סולובייצ'יק ההיסטוריה היא שטיח קיר מרהיב ביפי התמונות הארוגות בו, אלא שאנו יכולים להסתכל בו רק מהצד הלא נכון בה מופיעה בפנינו מערבולת של קצוות חוטים חסרי משמעות וסדר. באחרית הימים נוכל אולי לראות את השטיח במלוא הדרו, אך כיום "המשכיל בעת ההיא ידם, כי עת רעה היא" (עמוס ה, יג). את זאת למדנו בספר איוב, וחזרנו לשנן זאת עם מותם של עשרת הרוגי המלכות, ורבי עקיבא בראשם. לא בגלל חטאינו נהרגנו בשואה, אלא כמילותיהם הקלאסיים של המשוררים בתהילים (מד, כג): "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה". קדושי השואה נהרגו "עליך", בגלל היותם יהודים, בגלל ששמו של הקב"ה נקרא עליהם.."
"לא זכינו לראות בעינינו את השכינה יורדת על הר סיני, מצביעה עלינו ומכריזה "אהובי אתם". אולם, "זכינו" לראות את השטן יורד עלי אדמות ומכריז עלינו, העם היהודי "אתם אויבי". ואויבי השטן הם העם הנבחר, השטן עצמו הופך עֵד לכך. זאת היא קפיצה אבסורדית אבל אמיתית, והיא מובנת לכל אדם ישר ובר-דעת. …. כאן נעוצה המשמעות הייחודית והחרישית של השואה. השטן הופיע והצביע עלינו כאויביו, והשטן ראה נכונה את אויביו. זהו קול שאנו שומעים מעבר לטרגדיה ולכאב. כדבריהם של תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר אנשי אסכולת פרנקפורט: "הם מוקעים כרוע המוחלט על ידי הרוע המוחלט. באופן זה הם אכן העם הנבחר"
מכאן http://hagut.org/h/index.php/2014-01-21-06-20-44/9-6699
יש לי 2 הערות:
א. לא קראתי את כל המאמר.. אבל כבר מההתחלה הרגשתי שייש קצת זילזול בטענה שהשואה הגיעה על ההתבוללות והעבירות וכו'.. אתה כותב "לא כדאי שנתיימר לדעת הכל אודותיו" "יש שאינם נרתעים להסביר את מאורעות השואה" (ושם קישור לאתר "בחדרי חרדים".. שמלא בעיוותים, לשון הרע רכילות וכו' וכאילו שהוא זה שטוען טענות כאלה.. ולא גדולי ישראל.. שידוע שזה העמדה המקובלת של הציבור החרדי ושל גדולי ישראל שהשואה הגיעה על עבירות כאלה ואחרות שהתעצמו באותה תקופה) אם הייתם מביאים את דיברי הרב שך וכד' לא הייתם מזלזלים באותה טענה כמו שזלזלתם פה..
אגב, באתר "ערכים" הרשמי מביאים את העמדה הזאת.. (מביאים שם את דיברי הרב אביגדור מילר מהספר "לאן" ועוד..)
ב. "בסופו של דבר, השאלה אם השואה מביאה להכחשת האל או להתקרבות אליו, היא שאלה שיש להפנות ראשית לאלו שהיו שם, אלו שזכו להינצל" נראה לי שהייתם יכולים להביא שורה ארוכה של גדולי ישראל שחיו בתקופת השואה, כמו ר' יעקב גלינסקי, הרב כהנמן, הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם (שאיבד 11 ילדים בשואה, חזר לארץ, הקים פה "אימפריה" והעיד על עצמו: "אף פעם לא באתי בטרוניה כלפי שמים") למרות הכל נשארו מאמינים.. מה שהחזיק אותם זה האמונה, יש להם סיפורים מדהימים..
חבל שלא גללת עד הסוף היית יכול להאזין לדעותיהם של הרב נויגרשל והרב בן פורת בין השאר
לגבי "עמדה חרדית מקובלת", לא יודע איזה בית דין קובע את "העמדה החרדית" וזה גם לא משנה כל כך
כמובן שאין כאן שום זלזול בשום עמדה, והמזלזל מלבו הוא קורא
אתה צריך להבין שהשואה קרתה לי, למרות שאני מבני ספרד. ולא בטוח שיעזרו דוגמאות מחוויות ניצולים (שבחרת סלקטיבית..) – בלבד.
וראה יומא סט: גבי דניאל וירמיה שלא החניפו כלפי שמיא והשמיטו תארים כלפי שמיא שלראייתם לא מגיעים…
ובאותה מידה אפ' לומר:
ירמיה לא אמר נורא.
דניאל לא אמר גיבור.
וטומי לפיד לא אמר א-לו…
וראה בתגובות ותחכים עוד.
השואה קרתה בחויות הניצולים
ולכן לכל אחד קרה אירוע נפרד כפי שהוא חווה אותו
—
לא תארים ש'לא מגיעים', אלא שלא מתארים את המציאות שהם רואים
וב"ה אכנה"ג שראו גדולתו גבורתו ונוראותיו, אמרו "הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו", תקנו מחדש הנוסח
כן נזכה לגבורות ישועות ונחמות במהרה
1.אין יהודי שאיננו ניצול שואה. בלי להשוות ל"אשר איננו פה עימנו היום" – כמובן.
2.השפה הזו היא פילוסופית מידי (שלא ראו את "הנהגת" גיבור נורא וכו',) כשאתה קורא וכותב ב'ספרה' ספרותית, כל ההסתיגויות האלו מיותרות. ככה כותבים. ככה קוראים.
3.עד שאנשי כנה"ג – דהיום, לא יתייחסו להשמטת היחס אליו לאחר השואה, ההשמטה תישאר ברמה כזו או אחרת. או שההיסטוריה והזמן יעשו את שלהם. וא"כ טענותי הן חלק מאותה היסטוריה מתעצבת ונבנית.
כנה"ג לא קמו אחר החורבן, אלא הרבה שנים אחר כך, אחרי ששתקו כמה שנים טובות, ואחרי שחזרו לבנות, התהליך שהתחיל בשואה לא נגמר, אז עוד לא הגיע הזמן לדבר
אחר ששתקו מלומר גיבור ונורא – בפשט אותה אגדה..
אגב, בין 70 ל-90 שנה עברו מהחורבן עד כנה"ג.
וכאז כן עתה.
אתה מסתכל במבט לאחור על עזרא ונחמיה ורואה אותם ככנה"ג
בפועל זה לא היה כך, רק אחרי הרבה שנים ואחרי שבנו את הכל, החילו את השם 'כנה"ג' לאחור עד עליית עזרא ונחמיה
ומשם נלמד שאם ראו רטרואקטיבית שהוא עניין עקרוני פנימי השייך ומתחיל מעזרא ונחמיה וסיעתם, והם היו בפחות ממאה שנה לחורבן, אז היום יש כבר על מה לדבר.
איפה אלוהים היה בשואה – על איזה אלוהים אתם מדברים, האל הטוב או האל המורכב?
אלוהים הטוב, הרי נורה ומת כבר בפונאר, ואולי כבר בטרגדיות הראשונות שהיו בהיסטוריה.
נותרנו, אם כן, עם האל המורכב, זה שצרוף משטן וגן עדן.
האל שחטף חרון אף בעגל ורצה לעקור הכל, אך גם הציל עמו מעבדות והביא אותם אל ארץ זבת חלב ודבש.
אל שהביא כל כך הרבה שמחה וחדוות יצירה אך גם מחלות.
אל שמעלה אנשים לגדולה חלומית אך גם זורק אל העפר.
אל שאמר "לא תרצח" אבל יצר את מנגלה והציל את היטלר מעשרות התנקשויות.
אלוהים שאיננו יכולים לתפוס דמותו, שחי בסתירות.
זה האל שנותר. שרוקם אושר עם סבל ומשמעות מעורבת בריקנות משוועת.
עם זה נותרנו, אל שלא נבין לעולם ושעל כן נקרא אל.
אתה מייחס את הרוע של אנשים שנעשה מבחירתם – לאל הרע
אבל זו תפיסה פרדוקסלית, שכן כלולה בה ההנחה שאם משהו שהאדם עושה לא מוצא חן בעיני האל
הוא צריך לשלוח ברק ולהרוג אותו
כלומר אם אתה מחלל שבת, שבעיני האל זה רע מאד, אתה דורש מהאל שיפגע בך
אבל אם הוא יפגע בך שוב תאמר שהוא האל הרע או השטן
לכן מה שהוא עושה, זה לתת למין האנושי חופש בחירה
ואם בני האדם עושים רע – זה חוזר אליהם בגדול
והתפקיד שלהם הוא לתקן את עצמם ואת העולם כולו
ולכן אנשים שדואגים רק לעצמם – הם לא מספיק טובים
האל יצר את מנגלה כמוני וכמוך, מנגלה בחר ברע
האל הוא לא ישות שמנותקת מאיתנו, הרי הוא יצר אותנו, אנחנו עשויים ממנו. מנגלה והרע שהוא גילם הם יצירי אלוהים.
כלומר הרע טמון ביוצר.
שכני היקר
אתה קובע באופן שרירותי.
האדם הוא בצלם אלהים ויש לו בחירה חפשית
מנגלה נוצר כמוני וכמוך, הוא בחר ברע
אלהים אפשר לו לבחור ברע
כי בלי שיאפשר בחירה העולם לא יתקיים
אדם יאכל מעץ הדעת וימות במקום
לכן ה' מאריך אפו
ומכיון שכך מונהג העולם אנחנו לא יכולים לתבוע ממנו שכשלא נח לנו יתערב בבחירה
כי גם כשאנחנו חוטאים ו'זה לא נח' לו אנחנו מצפים שיתן לנו להמשיך לחיות וליהנות מהחיים
וכך מוטל על כתפינו לתקן את העולם, יכול להיות שאם עם ישראל היה מתאמץ יותר לתקן את העולם לא היה מנגלה
למשל: בזמן שנולדה הנצרות, אפשר שהיה יכולת להתמודד איתה באופן שונה, והיא לא היתה מסרסת את היהדות, אלא היתה חושפת את האירופאים ליהדות אמיתית והעולם היה מגיע יותר מהר לתיקון
ח"ו!
.. כל הנדון הזה לא יכל להתקיים בכלל – במחשבת מי שאיננו מכיר בקיומו! שהרי לא היה כלום כי אין כלום..
אין טוב ורע. ואין ערכים..
הכל פשוט "נמצא". הכל זה רק "נתונים"..
אם היה כן. היה זה שיח חרשים.
לא מתאים לנבוני לחש. לחכמי חרשים…
הנדון כולו מניח במצעו את קיומו של הטוב מעל לכל ספק.. ודווקא מאחר שכך, לא יתכן להכיל את הרוע הצרוף!
כאן נפתח הדיון!
כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר על העם הזה
וכבר אמר רבינו…
וכמו שנאמר: כיון שהגיע למקום שואה צרח בקול מר כשופר (מהופך)
בהיסטוריה של חורבן בית שני ועד ימינו ניתן למצוא רדיפה והריגה של היהודים של היהודים בארצות שונות. ועדיין אנו אומרים מפני מחטאנו גלינו מארצנו. לכן בכל רדיפת היהודים מאחרי חורבן הבית יש למצוא את התרחקות היהודים מהתורה והמצוות כגורם . אולם קל למצוא את ההתרחקות של היהודים בשנים שקדמו לשואה מהדת עד כדי כך שרוב העם היהודי בשנים ההם היו רחוקים מדת. בגרמניה קמה התנועה שטענה שאין צורך לקיים מצוות (רפורמה) כי הם לא הגיוניות. כמו כן הציונות שקמה בעיקבותיה טענה שהעיקר להיות עם (הדת אינה מחיבת אלא רק מה שאדם מכבד את הזולת. וכיון שהעם היהודי סובל ניתן להתבולל (היה יהודי בביתך ואדם בחוץ) אין לתורת משה שום משעות במאה ה20. ולאחר מכן שואלים בלשונ ו של ביאליק ואם יש צדק יופע נא מיד. כאשר ברור שהתורה והמצוות לא צודקות.
קצת התבלבתי,
אתה בא להצדיק? להכיל? את השואה?!!!
נראה שכן: ובכן לו הייתי אלוהים הייתי מתוסכל מהמצב, מה לעזאזל הוא עוד אמור לעשות בשביל שתבין שמשהו פה לא צודק! שיקוף של הטירוף! של הרוע! של האבסורד!?!!
ניתן בהחלט לטעון שהוא לא היה שם…
כך כתוב: "והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות".
אין בזה שום הוכחה לאי קיומו
ליידיס' אנד ג'נטלמנס'
אולי קצת שקט!
אולי אין לנו זכות לחוות דעה ממרחק?
אולי נשאיר זאת כתורת כ"א בידו?
אולי נכיר בכך שלא דומה אבל האחד, כאבל זולתו?
שמא נודה שהנושא אינטימי מדי, ואינו "פתוח לדיון"?
שמא ניתן לכל יחיד לכאוב ולהתמודד באופן אישי עם הכאב והשאילות הגדולות?
'עשה משפט! אהוב חסד! אולם!-הצנע לכת עם אלוהיך (-יהא אשר יהא)
…ומה שנשאר מאלוהי שלי, שהוא גם הוא "ניצול שואה".. זה מה שקורה כאן בארצינו – ארצו…
וכבר אמר רבינו: אין שופר יותר ישר משופר מהופך
אהובי!
בני עמי!
השאילה עצמה היא היא התשובה! הוא לא היה שם! כל התשובות של "חטאים/התבוללות/השכלה/שלוש שבועות/דיבורים בבית הכנסת ושאר דקדוקי עניות, מניחים מראש שבהתקיים התנאים הנ"ל אזי מן הצדק הוא לרוצץ נשים הרות. ולהאכיל כלבי-זאב תינוקות רכים. בושה אימם של הטוענים כך!!!
ובכן אולי אלוהיהם של אלו היה שם, אך אינני מכיר בו כאלוהים!
אלוהי שלי בכ"א לא היה שם!
אלוהי שלי הוא טוב!
אלוהי שלי שונא את הרעים!
אלוהי שלי אוהב את הטובים!
רק שאלוהי שלי, גורש מהארץ, גורש מהחיים, נשכח כמת מלב.. ואכן עלה בסערה השמימה בקרימטוריום ובבורות הקבורה!
שמא תשאלו לדעת – מי בדיוק גרש אותו וכיצד?….
שואה=עולם בלי אלוהים…
הרבנים לבנון ווידר עונים שאלוהים היה בשואה שהרי על ידה קמה מדינת ישראל אך עדיין יש לשאול אם אלוהים טוב למה הוא עשה את זה בצורה כזאת הוא יכל לעשות לנו טוב בלי שזה יחייב כ"כ הרבה סבל בדרך
הרב לונדין הוסיף שאלוהים שאג בשואה על כך שארץ ישראל היא מקומו של העם היהודי ושאין מקום לעולם להישאר בתפיסות התרבותיות שלו קודם וזה על אותו בסיס של הרבנים וידר ולבנון
הרב שרלו עונה שה' נתן לעולם להתנהל לפי הטבע כולל יכולת לרשעים לעשות כזממם והוא לא מרבה להתערב בקורה בעולם אך זה לא מיישב לרוב המאמינים שחיים בתודעה שעל כל פקק בדרך ועל כל רעה או טובה שעוברים עליהם הם אומרים "הכל משמים" ו"גם זו לטובה" ולדברי הרב שרלו אין לשייך את כל אלו לה' בדיוק כמו שאת השואה הוא טוען שאין לשייך לה'
[לא מספיק הבנתי למה הרבנים לא עונים את התשובות המובאות בספר איוב במורה נבוכים ובשער הגמול לגבי שאלת כל הרוע בעולם ובפרט הרב שרלו שבתשובתו שלל את תשובות אלו שהרי הוא טען שלאלוהים אין קשר ישיר לכל הרוע בעולם והוא נתן לטבע לעשות את שלו]
תודה על המאמרים המדהימים
להגיד שלקב"ה אין קשר ישיר לכל מה שאנחנו מבינים שהוא הרוע זה פשוט לא נכון לדעתי.
אם הקב"ה מאפשר ל"רוע" להתקיים אזי שהוא קשור ישירות לזה… לא חושב שיש מה להסתבך עם זה…
ולמה הקב"ה פועל כך?
לא נוכל באמת להבין לעומק וזה מעבר להשגתינו
זה בדיוק כמו שאלת "הידיעה והבחירה"
ההסרטה ממנחם-בן לניצול שואה זה שכנוע בעד היהודים המשיחיים תוך קריאה להצטרף לקהילה שהוא עומד בראשה המאמינה בישו
במהלך הוידאו הוא כמעט לא מדבר על השואה
המקומות שהוא כן מדבר זה מהתחלה עד שנייה 38 ומדקה 5:23 עד דקה 6:35
מעניין, לא חשבתי שמנחם בן קשור לזה, בכל מקרה מחקתי
נראה לי שלא מדובר במנחם בן המפורסם [ כתב ושדרן הידוע במלחמתו נגד הלהט"ב] ובין המנחם שדיבר כאן
ואם כבר עסקינן ביחס היהודים המשיחיים לשואה, כדאי לקרוא כאן.
רק ציטוט אחד משם.
"דברים דומים לאלה של קלישר ניתן גם לקרוא באתר האינטרנט של לורה ואדי בקפורד, מראשי הקהילה המשיחית בערד בעבר: "דחייתו של משיחו גרם לחורבן הבית, לגלות…. השואה מהווה עדות לכך שה' מקיים את הבטחותיו…"
http://www.xmessianic.co.il/?CategoryID=177&ArticleID=283