נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

איפה היה אלהים בשואה

הכותרת הזו יפה יותר בלי פיסוק, הפיסוק המוכר הוא: איפה היה אלהים בשואה? ויש הדורשים:  איפה היה אלהים? בשואה!

יש שאינם נרתעים להסביר את מאורעות השואה, בהבטחת הפורענות שבתורה, או בחטאי העם. ויש שלא מעיזים בכלל להסביר אירוע כזה.

אני מציע פשרה, כל עוד אנחנו מרגישים קרובים לאירוע, לא כדאי שנתיימר לדעת הכל אודותיו. שבעים שנה הם לא מספיק זמן כדי להבין מה בדיוק קרה, וחלק מאיזה תהליך זה. אירופה נמצאת בתהליכים שהם עדיין בגדר תגובה, ותשלום מחיר, על תעלוליה במלחמות העולם. עדיין לא עברה עליה כל הכוס, עדיין כדי להתאזר בסבלנות ולראות מה עובר על העולם.

נכון, אנחנו מדברים על הכלל ולא על פרטים. אבל עדיין, כל עוד יש ניצולים סביבינו, וכל אחד מאיתנו איבד שם מישהו, אנחנו לא יכולים להתנתק מהפרטים שמולינו. שקרובים אלינו.

לפני עשרים שנה, למשל, עדיין חשבו שהקידמה סותרת את האנטישמיות, והיטלר בסה"כ השתמש בתעמולה ושטיפת מח לתת לה עוד קצת נשימה, בעזרת דמגוגיה והבנאליות של הרוע, תקלה היסטורית. כיום אנחנו כבר רואים שהאנטישמיות ושנאת ישראל הם חלק בלתי נפרד מהתרבות האירופית, גם כאשר כבר לנצרות אין השפעה, לתפיסות פרימיטיביות אין הרבה מקום, הפייק ניוז לא באמת משכנע אנשים. אבל השנאה ורדיפת ישראל – חלק בלתי נפרד מהמהות של האירופאים. הליטאים שהתגייסו באושר ובצהלה להשמדת יהודים, קשורים לאותו מכנה משותף שהביא את הצרפתים, בסגנון שלהם, לשתף פעולה עם ההשמדה, בדרך הג'נטלמנית של הקצאת רכבות, חתימה על מסמכים, אי התערבות, וכל מה שהגרמנים היו צריכים כדי להמשיך. בארה"ב זה לא היה קורה כל כך בקלות (למרות שבזמנו המהגרים האמריקאים הראשונים טבחו במליוני אינדיאנים ושאר האומות שאכלסו את ארה"ב. התרבות האנושית היא דבר מורכב).

בעוד כמה דורות, כאשר השואה תיתפס במקום ההיסטורי שלה, ומקומה בתהליכים העולמיים יהיה יותר ברור. אף אחד לא יירתע מלהסביר אותה, כל אחד בשיטתו שלו. כשם שקדמונינו הסבירו את חורבן בית המקדש וחורבן הארץ באותו דור, והאשימו בפשטות את העם עצמו: בשנאת חינם.

אני מניח שאנו מסוגלים לדון דיון רציונלי בשאלת הצדקת מותם של ששה מליון גרמנים במלחמת העולם (ולא, הם לא בחרו בהשמדת היהודים, היטלר התחיל במשהו שנראה כמו דמוקרטיה, אבל משם ואילך הוא כפה את עצמו על העם הגרמני כולו), ושל מליונים רבים אחרים בהזדמנויות היסטוריות שונות, מלחה"ע הא', ועוד.

בסופו של דבר, השאלה אם השואה מביאה להכחשת האל או להתקרבות אליו, היא שאלה שיש להפנות ראשית לאלו שהיו שם, אלו שזכו להינצל, וגם אלו שלא, הם אלו שקבעו להיכן לוקחת אותם החויה האיומה הזו. נזכיר כאן את אתי הילסום, שנרצחה בשואה, והמשפט המפורסם מתוך היומן שלה הוא "אלהים לא חייב לנו שום דבר, אנחנו חייבים לו". עד לרגעים אלו, ישנם קבוצות של בני נוער שמעריצים את אתי, ומנסים לחיות לאורה.

בכל אופן, אי אפשר להתעלם מיום השואה, ונעתיק כאן קצת מאריאל סרי לוי, שעושה את הדוקטורט שלו על משמעות 'כעס האל' במקרא, ומסתמך על הרבי מפיאסצנה, שנרצח בשואה, (האמת שיצאתי קצת מבולבל, אבל אולי זו המטרה):

בשבת שובה, שנת ת"ש, דרש רבי קלונימוס שפירא בגטו ורשה את הפסוק הפותח את ההפטרה: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" (הושע יד, ב). דרשתו של הרב, שנרצח בשואה, מופיעה בספר "אש קודש" המאגד את דבריו (עמ' ח), ואקדיש לקריאתה את הדברים שלהלן [כל הציטוטים בקטע זה לקוחים מתוך הדרשה].

בשבת שובה, השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, נוהגים הדרשנים בבתי הכנסת להפציר בשומעי לקחם לתקן את דרכיהם ולשוב בתשובה. האם בתנאים שכאלה, במעמקי הגטו, יכול הצדיק להטיף מוסר לחסידיו? כיצד ניתן לומר לאדם שנקלע למצב כה קשה שעליו לשפר את מעשיו? אכן, רבי קלונימוס כיוון את החלק הראשון והמרכזי של דרשתו דווקא לנמען אחר – אל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, וזאת מנימוק פשוט:

כי הקדוש ברוך הוא מקיים את כל התורה [לפי דברי חז"ל, א"ס]. ובמה מקיים גם תשובה?

לא רק האדם צריך לחזור בתשובה; גם אלוהים, ואולי קודם כל הוא, נדרש לעשות זאת לאור האמור בתורתו. תשובה פירושה חזרה, וכשם שהאדם החוזר בתשובה מתקרב אל בוראו, כך בוראו החוזר בתשובה מתקרב אליו. מתי ניתן לחוש שאלוהים עושה תשובה? האדמו"ר משיב:

כששב מן הרע שחס ושלום שלח לעמו ישראל, או אמר לעשות, הוא תשובתו כביכול, כמה שכתוב: "וַיִּנָּחֶם ד' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שמות לב, יד), ומהו "וַיִּנָּחֶם"? כביכול חרטה שהיא ראשית התשובה.

כאשר אלוהים מתכנן לעשות רע ואז חוזר בו ולא עושה – זוהי "תשובתו כביכול". תמיד תמהתי על כך שכאשר ניצלים מתאונת דרכים מסוכנת, לא עלינו, מברכים 'הגומל' ברוב עם, וכשמבריאים ממחלה קשה עורכים 'סעודת הודיה'. הרי אלוהיך הוא שחולל את תאונת הדרכים והביא עליך ייסורים, ואם כן למי אתה מודה? משל למה הדבר דומה, לבריון שיתקוף אותך ברחוב ויאיים לשדוד את כל כספך ולהרוג אותך. לאחר תחנונים רבים הוא מחליט שייקח אמנם את כל כספך, אך באשר לגופך הוא יסתפק בפצעים בינוניים. האם הוא ראוי לתעודת הוקרה על טוב לבו?

אבל כשתשובתו היא רק על הרע אשר נעשה או אמר לעשות, אז נשארים ישראל תמיד חס ושלום באותו המצב הקשה, כי רק על הרע שאמר להוסיף חס ושלום, התחרט ושב, ונשארים כמו קודם הצרה שגם כן היינו נמוכים.

המצב, אומר רבי קלונימוס, על הפנים. והכל כמובן באחריותו של אלוהים. אמנם, הוא לעתים מבטל כמה אסונות קונקרטיים מתוכננים, וזו התחלה טובה – "ראשית התשובה" כדבריו – אבל זה בהחלט לא מספיק. הביטול המקומי מונע מאיתנו הידרדרות נוספת, אך לאחריו אנו מגלים שנותרנו באותו מצב גרוע כקודם; המצב לא הידרדר הפעם, אך בוודאי גם לא השתפר.

על כך דורש רבי קלונימוס פסוק אחר. הפסוק מן ההפטרה קורא לאדם לחזור בתשובה, ואילו במזמור צ' בתהלים מופיעה הקריאה ההפוכה (פס' יג-יד): "שׁוּבָה ה', עַד מָתָי, וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ, שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ, וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ". השורש נח"ם מובנו חרטה, והוא מופיע בפסוק שציטט הרב קודם – "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" – המבטא את אותה תשובה לא שלמה של הקדוש ברוך הוא, שכאמור כל עניינה חרטה על רעה נוספת, אך היא אינה מתקנת את הרעה הבסיסית: האל נמנע מלחולל עוול נוסף, אך אינו חוזר בתשובה על חטאו הבסיסי. שורש זה מופיע גם בפסוק מתהלים צ', וכך קורא אותו רבי קלונימוס:

וזה שבתהלים צ' […] מתפללין: שובה ד'! כביכול עשה תשובה בנו! "עד מתי 'והינחם על עבדיך'"? עד מתי תהא כל התשובה רק ב'הנחם על עבדיך', על הרעות והצרות שמצירים אותנו, שאז נשארים שוב באותו מצב הנמוך?

המילים 'וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ' מייצגות את אותה תשובה פגומה, והפסוק בתהלים מביע את הציפייה לתשובה עמוקה יותר: " שׁוּבָה ה'! עַד מָתָי "'וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ'"? התשובה המיוחלת, שבו יתוקן הרע בעצמו ולא רק יימנע רע נוסף, מתוארת בפסוק הבא במזמור, שהרב מצטט ומסביר:

"שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ" – שבזה תהא תשובתך כביכול.

דרשתו של הרב מזעזעת וחריפה. ניתן לומר כי את השאלה הנוקבת "איפה היה אלוהים בשואה", ניסח רבי קלונימוס – לאחר שכבר איבד את אשתו ובנו, אך כשהזוועות הגדולות של השואה עוד לפניו – כך: איפה אתה, אלוהים, בשואה?!

ובכל זאת, רבי קלונימוס לא ויתר גם לעצמו ולחסידיו, והדרשה מסתיימת בדברים הבאים:

וגם אנו צריכין לעשות תשובה כגון זו, כי כשהאיש שב רק על חטא בלבד, אשר נכשל חס ושלום במחשבה דיבור ומעשה, אז נשאר שוב במצבו הקודם שהיה קודם החטא, שגם כן לא היה מבני עלייה – רק שהחטא הזה לא היה לו.

ועיקר התשובה היא "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ד' אֱלֹהֶיךָ", ולכן צריכים לאמר לך זאת: "כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ", ותחשוב שדי לך לשוב על החטאים בלבד – לכן מזהיר הנביא שתשוב ללכת "עַד ה' אֱלֹהֶיךָ", ותתרומם כולך בקדושה טהרה ועבודה לד'.

את סיום הדרשה אפשר לקרוא בשתי דרכים. הקריאה הראשונה היא אפולוגטית: את התוכחה הנועזת שהשמיע הרב כנגד אלוהיו עליו לרכך בדברי תוכחה דומים המכוונים לחסידיו. ואולם ניתן לקרוא את הדברים גם בקריאה אחרת, דיאלוגית. קביעתם של חז"ל שהקדוש ברוך הוא מקיים את כל התורה מבוססת על העיקרון הזה: יושרו של האל איננו מתיר לו לצוות על האדם לעשות דבר שהוא עצמו איננו עושה. אך עתה, כשיחסי המצַווה והמצוּוה התהפכו, והאדם הוא זה שדורש מהאל לתקן את דרכיו, יכול האל לשוב ולטעון: אם אתם מצווים עליי לחזור בתשובה, קודם כל עליכם לעשות זאת בעצמכם. אין כאן משחק מעגלי שבו כל צד טוען 'אתה בעצמך', 'לא, אתה בעצמך'; יש כאן יחסים הדדיים. ביחסים הדדיים, הדרישה מהאחר מבוססת על נכונותך שלך, ודרישתו של האחר ממך מבוססת על נכונותו.

 

האבחנה הזו מקבלת משנה תוקף בהתמודדות התיאולוגית וההומניסטית עם השואה: האדם שואל 'איפה היה אלוהים בשואה', או אולי 'איפה היית, אלוהים, בשואה', ואלוהים, כדרכם של יהודים, משיב בשאלה: ואתה, איפה היית?

"שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (מלאכי ג, ז).

המחנך תום להד מגיב לדברים האלו, (גם מכאן יצאתי מבולבל, כנראה שזה התפקיד שלי):

על השאלה המורכבת כל כך הזו אנסה לענות בצורה האישית והכנה ביותר כפי שהיא נענית מבחינתי, מתוך מסע השאלות הפרטי שלי במהלך כתיבת הסיפור שאני מספר לעצמי על החיים.

הספור שלי מתחיל בספרו של ויקטור פראנקל "האדם מחפש משמעות". כותב בו ויקטור פראנקל "אם יש בכלל טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל. הסבל כחלק בלתי נמחה של החיים, אף בדמותו של הגורל והמוות. אין שלמות לחיים בלי סבל. הדרך שבה אדם מקבל עליו את גורלו ואת כל הסבל הכרוך בו, הדרך שבה הוא נושא את צלבו, נותנת לו הזדמנויות למכביר – אף בתנאים הקשים ביותר – להוסיף לחייו משמעות עמוקה יותר (עמ' 87)." האם לדעתו של הכותב ישנה משמעות גם לסבל אשר סופו במוות כהזדמנות להוספת משמעות לחיים? נראה שכן בעיקר על פי דבריו בהמשך, "יש מי שמשקיף עלינו מלמעלה בשעות קשות – ידיד, אשה, אדם חי או מת, או אלוהים – והוא מצפה כי לא נאכזב אותו. ודאי הוא מקווה למצוא אותנו נושאים את סבלנו בגאון – ולא בצורה עלובה – ויודעים איך למות (שם, עמ' 105)."

כאשר אני קורא את השורות הללו של ויקטור פראנקל מבחינתי אותה משמעות עמוקה יותר היא מציאת אלוהים פנימי, אישי. יקשה עלי להסביר את כוונתי זו עד תומה אך אעשה מאמץ לעשות זאת בשורות הבאות.

מצטט אריאל סרי-לוי מדבריו של רבי קלונימוס – לאחר שכבר איבד את אשתו ובנו, אך כשהזוועות הגדולות של השואה עוד לפניו – כך: "איפה אתה, אלוהים, בשואה?!"

כאשר אני מנסה להבין את מקומו של הסבל ושל הכאב במימד האישי של החיים שלי ואז מכפיל אותו באין-סוף, בניסיון נואש אפילו עלוב, שלי (אדם החי כאן ועכשיו) לשאול את עצמו היכן היה האלוהים, בשואה?! אני עונה לעצמי, כן אלוהים היה בשואה!!

עד כמה שאני מבין את הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" כאשר הוא עוסק באיוב או במשל של ספור איוב, מוצא הרמב"ם כי שכרו של איוב הינו במפגש שלו עם האל, וכך כותב הרמב"ם "אבל כשידע האלוה ידיעה אמתית, הודה שההצלחה האמתית, אשר היא ידיעת האלוה, היא מוכנת, בלא ספק, לכל מי שידעהו,- ולא תתערבבה על האדם צרה מאלו הצרות כלם. ואמנם היה איוב מדמה שאלו שיחשבו הצלחות הם התכלית- כבריאות והעשר והבנים- כל עוד שהיה יודע האלוה על דרך העיון: ומפני זה היה במבוכות ההם ואמר המאמרים ההם. וזהו ענין אמרו: "לשמע אזן שמעתיך, ועתה עיני ראתך, על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר" – כוונת הדברים כפי הענין: 'על כן אמאס כל אשר הייתי מתאוה ונחמתי על היותי בתוך עפר ואפר' – כמו שהוצע ענינו: "והוא יושב בתוך האפר" ומפני זה המאמר האחרון, המורה על ההשגה האמתית, נאמר בו אחר כן: 'כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב'" (מוה"נ ג:כג תנ). מהי אותה השגה אמתית בעיני?

זוהי ההשגה כי העולם כבבועה קלושה של האלוהים הוא הטוב והרע והשמחה והסבל ובעיקר ההכרעה לחיות. כאשר אני מגיע לקרוא את הדברים בערב יום השואה ובכלל, אני מוצא נקודות מפגש רבות בין דבריו של ויקטור פראנקל לרמב"ם בבסיס היכולת לתפוס את החיים תפיסה שלמה. הצורך בהכרה כי בהוויה האנושית בעולם, הסבל הוא חלק אימננטי, הוא איננו רע הכרחי כי אם חלק בלתי נפרד מן החיים.

השואה הביאה ומביאה איתה מליוני "איובים" אשר קוראים את האלוהים למשפט, אשר שואלים עצמם "אלהים, היכן אתה?", אשר בחלקם בוחרים להתכחש לקיומו של אלהים, כולם נדרשים בסופו של דבר לשאלה "אם כך, מדוע להמשיך לחיות?".

דוסטוייבסקי כותב "יש רק דבר אחד שאני פוחד מפניו: שלא אהיה ראוי לסבלי", באיזה אופן יכול אדם להיות ראוי לסבלו? בשבילי אדם יכול להיות ראוי לסבלו בבחירתו לחיות אחרי שהוא פוגש את החיים בכל עוצמתם המשמחת והכואבת כאחד. כאשר נכתב "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים" (דב' ל 19), למה הכוונה באמירה "החיים והמוות נתתי לפניך"? בשבילי הכוונה הינה – הבאתי לעיניך את יפי העולם במלוא הדרו ואת הכאב האנושי במלוא עוצמתו והבאתי לפניך את הבחירה הקשה, מייחל אני כי אל מול ה"אמת" של ההוויה האנושית, זו שפוגשת בשני הקטבים הללו במלוא עוצמתם תבחר בחיים. בכך אתה ראוי בעיני לסבלך, בכך אתה מוצא את המשמעות של חייך, בכך אתה פוגש את מהות ההוויה האנושית ויהיה מי שיקרא לזה אלוהים.

אני מודה שאין בכך בכדי לפתור שאלות קשות ביותר שמוחי ונפשי אין בכוחן להשיב עליהן כגון: האם הדברים אמורים לגבי ילדים בני יומם שהומתו בגז? כמה זוועה ניתן לייחס למי שנברא "בצלם"? כיצד אתה עונה למי שאחריתו אינה גדולה מראשיתו? שסופו חד ומיידי ואכזר כפי שהיתה נחלתם של רבים כל כך בשואה? האם יכול ויקטור פראנקל להתבונן בכל אחד מן הנספים ולומר שהיתה זו הזדמנות מבחינתו "לשאת את צלבו"? ועוד שאלות רבות וקשות.

איני מתיימר לדעת היכן היה אלוהים בשואה בשביל המתים, יכולתי רק להביע דעתי על מקומו של אלוהים בשואה בשביל החיים, בשבילי.

דיון רציונלי יש אצל הרב אלי סדן:

ולהשלמת התמונה (לא שאפשר להשלים אותה, אלא רק להראות עוד צדדים), נביא עוד דיבורים מאנשי רוח שונים:

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

18
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
8 Comment threads
10 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
8 Comment authors
טוביהשופר מהופךאליהואשופר מהופךכהן יעקב Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
טוביה
Guest
Member
טוביה

איפה אלוהים היה בשואה – על איזה אלוהים אתם מדברים, האל הטוב או האל המורכב? אלוהים הטוב, הרי נורה ומת כבר בפונאר, ואולי כבר בטרגדיות הראשונות שהיו בהיסטוריה. נותרנו, אם כן, עם האל המורכב, זה שצרוף משטן וגן עדן. האל שחטף חרון אף בעגל ורצה לעקור הכל, אך גם הציל עמו מעבדות והביא אותם אל ארץ זבת חלב ודבש. אל שהביא כל כך הרבה שמחה וחדוות יצירה אך גם מחלות. אל שמעלה אנשים לגדולה חלומית אך גם זורק אל העפר. אל שאמר "לא תרצח" אבל יצר את מנגלה והציל את היטלר מעשרות התנקשויות. אלוהים שאיננו יכולים לתפוס דמותו, שחי בסתירות.… Read more »

שופר מהופך
Guest
Member
שופר מהופך

ח"ו!
.. כל הנדון הזה לא יכל להתקיים בכלל – במחשבת מי שאיננו מכיר בקיומו! שהרי לא היה כלום כי אין כלום..

אין טוב ורע. ואין ערכים..
הכל פשוט "נמצא". הכל זה רק "נתונים"..
אם היה כן. היה זה שיח חרשים.
לא מתאים לנבוני לחש. לחכמי חרשים…

הנדון כולו מניח במצעו את קיומו של הטוב מעל לכל ספק.. ודווקא מאחר שכך, לא יתכן להכיל את הרוע הצרוף!
כאן נפתח הדיון!

אליהוא
Guest
Member
אליהוא

כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר על העם הזה

וכבר אמר רבינו…

כהן יעקב
Guest
Member
כהן יעקב

בהיסטוריה של חורבן בית שני ועד ימינו ניתן למצוא רדיפה והריגה של היהודים של היהודים בארצות שונות. ועדיין אנו אומרים מפני מחטאנו גלינו מארצנו. לכן בכל רדיפת היהודים מאחרי חורבן הבית יש למצוא את התרחקות היהודים מהתורה והמצוות כגורם . אולם קל למצוא את ההתרחקות של היהודים בשנים שקדמו לשואה מהדת עד כדי כך שרוב העם היהודי בשנים ההם היו רחוקים מדת. בגרמניה קמה התנועה שטענה שאין צורך לקיים מצוות (רפורמה) כי הם לא הגיוניות. כמו כן הציונות שקמה בעיקבותיה טענה שהעיקר להיות עם (הדת אינה מחיבת אלא רק מה שאדם מכבד את הזולת. וכיון שהעם היהודי סובל ניתן להתבולל… Read more »

שופר מהופך
Guest
Member
שופר מהופך

קצת התבלבתי,
אתה בא להצדיק? להכיל? את השואה?!!!
נראה שכן: ובכן לו הייתי אלוהים הייתי מתוסכל מהמצב, מה לעזאזל הוא עוד אמור לעשות בשביל שתבין שמשהו פה לא צודק! שיקוף של הטירוף! של הרוע! של האבסורד!?!!

אליהוא
Guest
Member
אליהוא

ניתן בהחלט לטעון שהוא לא היה שם…
כך כתוב: "והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות".

אין בזה שום הוכחה לאי קיומו

בן אדם
Guest
Member
בן אדם

ליידיס' אנד ג'נטלמנס'
אולי קצת שקט!
אולי אין לנו זכות לחוות דעה ממרחק?
אולי נשאיר זאת כתורת כ"א בידו?
אולי נכיר בכך שלא דומה אבל האחד, כאבל זולתו?

שמא נודה שהנושא אינטימי מדי, ואינו "פתוח לדיון"?
שמא ניתן לכל יחיד לכאוב ולהתמודד באופן אישי עם הכאב והשאילות הגדולות?

'עשה משפט! אהוב חסד! אולם!-הצנע לכת עם אלוהיך (-יהא אשר יהא)

שופר מהופך
Guest
Member
שופר מהופך

…ומה שנשאר מאלוהי שלי, שהוא גם הוא "ניצול שואה".. זה מה שקורה כאן בארצינו – ארצו…

שופר מהופך
Guest
Member
שופר מהופך

אהובי!
בני עמי!
השאילה עצמה היא היא התשובה! הוא לא היה שם! כל התשובות של "חטאים/התבוללות/השכלה/שלוש שבועות/דיבורים בבית הכנסת ושאר דקדוקי עניות, מניחים מראש שבהתקיים התנאים הנ"ל אזי מן הצדק הוא לרוצץ נשים הרות. ולהאכיל כלבי-זאב תינוקות רכים. בושה אימם של הטוענים כך!!!
ובכן אולי אלוהיהם של אלו היה שם, אך אינני מכיר בו כאלוהים!
אלוהי שלי בכ"א לא היה שם!
אלוהי שלי הוא טוב!
אלוהי שלי שונא את הרעים!
אלוהי שלי אוהב את הטובים!

רק שאלוהי שלי, גורש מהארץ, גורש מהחיים, נשכח כמת מלב.. ואכן עלה בסערה השמימה בקרימטוריום ובבורות הקבורה!
שמא תשאלו לדעת – מי בדיוק גרש אותו וכיצד?….
שואה=עולם בלי אלוהים…

אלי
Guest
Member
אלי

הרבנים לבנון ווידר עונים שאלוהים היה בשואה שהרי על ידה קמה מדינת ישראל אך עדיין יש לשאול אם אלוהים טוב למה הוא עשה את זה בצורה כזאת הוא יכל לעשות לנו טוב בלי שזה יחייב כ"כ הרבה סבל בדרך הרב לונדין הוסיף שאלוהים שאג בשואה על כך שארץ ישראל היא מקומו של העם היהודי ושאין מקום לעולם להישאר בתפיסות התרבותיות שלו קודם וזה על אותו בסיס של הרבנים וידר ולבנון הרב שרלו עונה שה' נתן לעולם להתנהל לפי הטבע כולל יכולת לרשעים לעשות כזממם והוא לא מרבה להתערב בקורה בעולם אך זה לא מיישב לרוב המאמינים שחיים בתודעה שעל כל… Read more »

אלי
Guest
Member
אלי

ההסרטה ממנחם-בן לניצול שואה זה שכנוע בעד היהודים המשיחיים תוך קריאה להצטרף לקהילה שהוא עומד בראשה המאמינה בישו
במהלך הוידאו הוא כמעט לא מדבר על השואה
המקומות שהוא כן מדבר זה מהתחלה עד שנייה 38 ומדקה 5:23 עד דקה 6:35