האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה
10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

אכן, המומחים טועים!

תמונה של צוות האתר

צוות האתר

פרופ' טום ניקולס, אדם מוערך בחוגי הממשל, הצבא, והאקדמיה, מחברם של ספרים רבים וחבר במוסדות יוקרתיים, מסביר לנו, במאמר שתורגם ע"י תומר בן אהרן, עבור אלכסון:  איך ייתכן שמומחים טועים? ואיך מבדילים בין מומחה שלא טועה למומחה שטועה? להלן מס' נקודות מתוך המאמר:

אנשים עשויים לחשוב, שבשאלה של נתונים היסטוריים מהמאה הקודמת או זו שלפניה, אין טעם להתווכח, כל עוד יש ארכיונים, והנה התברר שטענה 'מדעית' שנטענה ע"י מומחה, מופרכת ע"י חיפוש פשוט בגוגל של תלמידת בית ספר:

ב2002 כתב היסוטריון נודע שהשלטים האנטי איריים שהופצו ביכול בארצות הברית בסוף המאה היט' ("אירים אין צורך שתגישו מועמדות") הם למעשה מיתוס. ריצ'רד ג'נסן מאוניברסיטת אילינוי אמר שהשלטים האלה הם בדיה, "מיתוס של קורבנות", שהועבר ממהגרים איריים אל ילדיהם עד שזכה למעמד בלתי מעורער של אגדה אורבנית. במשך יותר מעשור קיבלו רוב ההיסטוריונים את ממצאיו של ג'נסן כעובדה, ואילו מתנגדיו הוכתרו – לעתים ע"י ג'נסן עצמו – כנושאי דגל הקהילה האירית – אמריקנית.

ב-2015 התחוללה בסיפור הזה התפתחות שגילמה את מות המומחיות: תלמידת כיתה ח' בשם רבקה פריד (Fried) טענה שג'נסן טועה, בעיקר על סמך חיפוש שעשתה בגוגל. היא דיברה בנימוס אך בנחישות. "הוא התחיל לעסוק במחקר עשרות שנים לפני שנולדתי, והדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לזלזל בו ובעבודתו," אמרה לאחר מכן. תחילה זה נראה בסך הכול כמו מקרה של ילדה חכמה לגילה שמעזה ואומרת למורה מנוסה – ולא סתם מנוסה אלא פרופסור אמריטוס להיסטוריה – שהוא לא עשה שיעורי בית.

מה שמלמד את ניקולס:

מומחים טועים כל הזמן. במקרים נדירים, הטעויות האלה עלולות להוביל למוות, ואף לאסונות בינלאומיים. אבל מומחים מבקשים דרך קבע מהאזרחים לבטוח בכושר השיפוט שלהם ולסמוך עליהם שהטעויות יהיו נדירות.

אבל התברר שהיא צודקת והוא טועה. השלטים האלה קיימים, ולא קשה כל כך למצוא אותם.

במשך שנים ניסו חוקרים אחרים לקרוא תיגר על טענותיו של ג'נסן, אבל הם נאבקו בו בתוך סבך ההיסטוריוגרפיה המקצועית. ובינתיים, מחוץ לאקדמיה, ממצאיו של ג'נסן התקבלו במהרה כהוכחה לכך שהאירים האמריקניים מתלוננים על תופעה שמעולם לא קרתה.

אבל רבקה הצעירה עשתה מה שכל אדם סביר אמור לעשות במקרה כזה: היא חיפשה במאגרים של עיתונים ישנים. היא מצאה את השלטים, וכפי שהאתרThe Daily Beast דיווח אחר כך, "היא ליקטה חופן דוגמאות, ואז עשרות דוגמאות, ואז דוגמאות רבות אף יותר. היא בדקה עוד ועוד מאגרי עיתונים, ואז אמרה לעצמה, "מישהו בטוח עשה את זה לפניי, נכון?" אבל התברר שאף אחד לא טרח לבצע את הבדיקה הבסיסית הזאת – לא ג'נסן ולא אף אחד אחר. כיום, פריד היא תלמידת תיכון שכבר פרסמה מאמר משלה ב-Journal of Social History, והיא אינה היחידה שמערערת את הסטטוס קוו.

דוגמא נוספת מובאת במאמר:

בשנות השבעים, חוקרי התזונה המובילים בארצות הברית אמרו לממשל האמריקני שביצים, לצד מוצרים נוספים, עלולות להיות קטלניות לאדם. זה היה יישום פשוט ביותר של התער של אוקאם, עם שובל ראיות המוביל מחצר המשק אל חדר המתים: ביצים מכילות המון כולסטרול, כולסטרול סותם את העורקים, עורקים סתומים מובילים להתקפי לב, והתקפי לב הורגים אותנו. המסקנה נראתה ברורה: אמריקנים צריכים להוציא את כל הכולסטרול מהתפריט שלהם. וכך הם עשו. אבל אז קרה דבר לא צפוי: האמריקנים עלו במשקל בצורה ניכרת והתחילו למות מדברים אחרים.

בהלת הביצים התבססה על רצף של מחקרים שגויים, שחלקם נערכו לפני קרוב לחמישים שנה. אנשים שרוצים להימנע מביצים עדיין מוזמנים לעשות זאת, כמובן. למעשה, מחקרים חדשים מלמדים שגם ויתור מוחלט על ארוחת הבוקר אינו נורא כפי שחשבנו – אף על פי שכבר זמן רב שמדענים מזהירים לא לעשות זאת.

ניקולס מסכים לקביעה: "מומחים טועים כל הזמן", אך השאלה היא מה בידינו לעשות? יש לנו אפשרות אחרת? הרי איננו יכולים לבדוק הכל בעצמנו? והרי גם אנו יכולים לטעות?

אולי אין הרבה מה לעשות, אבל מעניין לעקוב אחרי היווצרותן של טעויות פטאליות:

המומחים שחזו מרוץ חימוש גרעיני כלל-עולמי בסוף שנות החמישים טעו. אבל הם טעו, בין היתר, מכיוון שהם לא העריכו כשורה את יעילות המאמצים שהם עצמם השקיעו בהגבלת תפוצת הנשק הגרעיני. הנשיא ג'ון פ' קנדי פחד שעד שנות השבעים כבר יהיו בעולם עשרים וחמש מעצמות גרעיניות (נכון ל-2017, רק עשר מדינות חצו את הסף הזה, ואחת מהן – דרום אפריקה – התפרקה מנשקה). התחזית של קנדי, שהתבססה על עצות מומחים, לא הייתה מופרכת או אפילו בלתי סבירה. אבל מספר מעצמות הגרעין העתידיות צומצם בזכות המדיניוּת שקידמו אותם מומחים.

ניקולס מרחיב את הדיבור על טעויות ותרמיות, בין השאר הוא כותב:

 אבן הבוחן של כל מחקר מדעי היא שחזור מוצלח של התוצאות, או לכל הפחות של המחקר עצמו. זאת הסיבה שחוקרים משתמשים בהערות שוליים: לא כערובה נגד פלגיאט – אם כי זה אחד היתרונות שלהן – אלא כדי שעמיתיהם יוכלו לעקוב אחר השלבים שביצעו ולבדוק אם הם מגיעים לאותן מסקנות.

אבל השימוש בהערות שוליים מתבסס על ההנחה שמישהו אכן טורח לבדוק את המחקר. ביקורת העמיתים השגרתית אינה כוללת עריכה מחדש של ניסויים. המבקרים רק קוראים את המאמר ומניחים שהחוקרים הקפידו על אמות המידה המדעיות הבסיסיות ועל תקינות מחקרית.

לאחרונה החל צוות של חוקרים לבצע שחזורים בתחום הפסיכולוגיה. התוצאות היו מפתיעות, בלשון המעטה. כפי שדווח בניו יורק טיימס ב-2015, במסגרתפרויקט "קפדני" לשחזור מאה מחקרים שפורסמו בשלושה כתבי עת פסיכולוגיים מובילים, נמצא שיותר מחצי מהממצאים אינם עומדים בבדיקה חוזרת.

הממצא הזה מעורר דאגה, אבל האם מדובר בתרמית? מחקר גרוע אינו שקול לעבירה על כללים. ברבים מהמקרים האלה, הבעיה אינה שהשחזור הניב תוצאות אחרות מאשר במחקר המקורי, אלא שהמחקר עצמו היה "בלתי ניתן לשחזור" מיסודו – כלומר, אף שיכול להיות שמסקנות המחקר מועילות, חוקרים אחרים אינם יכולים לשחזר בדיוק באותו אופן את הצעדים שננקטו במקור.

כשחוקרי סרטן ניסו לשחזר מחקרים בתחומם, הם נתקלו באותן בעיות. ב-2016 דיווח דניאל אֶנְגְבֶּר (Engber) ממגזין סלֵייט על שורה של מחקרים ביו-רפואיים המעידים על קיומו של "משבר שחזור" כמו זה שקיים בתחום הפסיכולוגיה. אנגבר ציין שלפי הערכות אחדות, "חצי מכל הממצאים מושתתים על בסיס רעוע, וייתכן שאינם ניתנים לשחזור במעבדות אחרות".

בעיה אחרת עליה עומד ניקולס, היא הבטחון המופרז, של אדם, רק בשל היותו מומחה:

ביטחון מופרז לא רק מעודד מומחים לסטות מהנתיב שלהם ולהצהיר הצהרות בנושאים הרחוקים מאוד מתחומם, הוא גם מעודד אותם לייחס לעצמם טווח מומחיות רחב מדי אפילו בתוך התחום הכללי שלהם. מומחים ואנשי מקצוע, בדיוק כמו כולם, מניחים שהצלחות והישגי העבר הם בבחינת ראיות לכך שיש להם ידע רב יותר מכל אחד אחר, ולכן הם יעדיפו להביע דעה בנושא שאינם מבינים בו במקום להעלות על דל שפתיהם את שלוש המילים שכל מומחה שונא לומר: "אני לא יודע". אף אחד לא רוצה לחשוף את  החסך בידע האישי שלו, ולכן גם הדיוטות וגם מומחים מפזרים בביטחון רב הצהרות בנוגע לנושאים שבהם אינם מתמצאים כלל. העניין הוא שמומחים אמורים לדעת לא לעשות זאת.

הכימאי חתן פרס הנובל לינוס פאולינג (Pauling), לדוגמה, השתכנע בשנות השבעים שוויטמין סי הוא תרופת פלא. הוא קרא לציבור ליטול כמויות אדירות של תוסף ויטמין סי כדי למנוע התקררויות ומגוון תחלואים נוספים. טענותיו של פאולינג היו בלתי מבוססות, אבל כיוון שהוא חתן פרס נובל לכימיה, מסקנותיו לגבי השפעות הוויטמין נראו לרבים כפועל יוצא של מומחיותו.

למעשה, פאולינג כשל בהחלת אמות המידה המדעיות על מסע השכנוע שלו כבר מראשיתו. הוא התחיל לקחת ויטמין סי בסוף שנות השישים בעצת ארווין סטון (Stone), שהיה ביוכימאי ובעיני עצמו גם רופא, שאמר לפאולינג שאם ייקח 3,000 מ"ג ויטמין סי מדי יום – כמות גדולה פי כמה וכמה מהמומלץ – הוא יאריך את תוחלת חייו בעשרים וחמש שנה. אבל התארים ה"דוקטור" היחידים של סטון היו שני פרסי כבוד שקיבל – ממוסד לא מורשה המציע לימודים בהתכתבות ומקולג' לכירופרקטיקה.

פאולינג רצה להאמין בנכונות דבריו של סטון, והתחיל לזלול ויטמין סי. הוא חש מיד בהשפעתו המופלאה. משקיפים אובייקטיביים היו מבחינים מיד באפקט הפלצבו, כלומר בתופעה שבה אומרים למישהו שכדור מסוים ישפר את הרגשתו, ולכן כאשר הוא מתחיל לקחת אותו נדמה לו שהוא אכן מרגיש טוב יותר. אבל בגלל תרומותיו האדירות של פאולינג למדע, עמיתיו לקחו אותו ברצינות. פאולינג עצמו מת מסרטן בגיל 93. האם הוא זכה בעשרים וחמש השנה הנוספות ש"דוקטור" סטון הבטיח לו? אין לדעת.

לעתים, מומחים מנצלים את ההילה שמקנה להם תואר או הישג כלשהו כדי להשפיע על דיונים חשובים של מדיניות ציבורית בתחומים שכלל אינם נוגעים להם. ב-1983 שידרה תחנת רדיו בניו יורק תוכנית בנוג למרוץ החימוש הגרעיני. שנות השמונים היו שנים מתוחות במלחמה הקרה, ו-1983 הייתה אחת הגרועות שבהן: ברית המועצות יירטה מטוס נוסעים קוריאני, שיחות הגרעין בין ארצות הברית לברית המועצות בז'נבה קרסו, וסרט בשם The Day After של רשת איי-בי-סי, העוסק במלחמה גרעינית אפשרית, הפך לתוכנית הטלוויזיה הנצפית ביותר של אותה תקופה.

ניקולס מביא תיאור של ההשפעה הגדולה של תחזית מאת מומחה, שבעצם היתה הרהורי לב:

אני הייתי אז דוקטורנט צעיר בניו יורק, חקרתי את ברה"מ וציפיתי לקריירה במדיניות ציבורית. "אם רונלד רייגן ייבחר מחדש," אמר הקול במקלט הרדיו שלי במבטא אוסטרלי כבד, "המלחמה הגרעינית תהיה בבחינת ודאות מוחלטת."

הדוברת הייתה אישה בשם דוקטור הלן קולדיקוט (Caldicott). היא לא הייתה דוקטור לפיזיקה או לממשל או ליחסים בינלאומיים, אלא רופאת ילדים מאוסטרליה. החשש שלה לגבי נשק גרעיני, לדבריה, נבע מקריאת הרומן הפוסט-אפוקליפטי "על החוף" מאת נוויל שוט (1957), המתרחש בארץ הולדתה. כפי שאמרה לאחר מכן, היא לא ראתה טעם לטפל בילדים חולים כשהעולם שבו הם חיים עלול להיחרב בכל רגע.

לקולדיקוט הייתה נטייה לצאת בהצהרות נחרצות בעניינים טכניים מובהקים. היא דיברה בביטחון רב בנוגע לסוגיות כמו עמידות מאגרי הטילים האמריקניים, אמצעי ההגנה האזרחיים ואופן פעולתו של מנגנון מדיניות החוץ הסובייטי. היא גרה אז בארה"ב כבר קרוב לעשור, והפכה לנציגה קבועה בתקשורת של מתנגדי הנשק גרעיני.

קהילת המומחים מלאה באנשים החורגים כך מתחומם. המפורסם שבהם, לפחות על-פי מידת השפעתו על הציבור העולמי, הוא פרופסור נועם חומסקי מ-MIT, דמות שמיליוני קוראים ברחבי העולם מעריצים. חומסקי, לפי הערכות אחדות, הוא האינטלקטואל האמריקני המצוטט ביותר, והוא כתב ספרים רבים בנושא פוליטיקה ומדיניות חוץ. אבל ב-MIT הוא בכלל פרופסור לבלשנות. חומסקי נחשב לחלוץ ולענק בתחומו, אבל הוא אינו מתמצא במדיניות חוץ יותרמשג'ורג' קנאן (Kennan) המנוח התמצא במקורות השפה האנושית. ובכל זאת הוא מוכר בציבור בעיקר בגלל כתביו הפוליטיים, ולאורך השנים נתקלתי לא אחת בסטודנטים ששמעו על חומסקי, אבל לא היה להם מושג שהוא בכלל עוסק בבלשנות.

אבל כמו פאולינג או קולדיקוט, חומסקי נותן מענה לצורך בזירה הציבורית. הדיוטות נוטים להרגיש שהם מצויים בעמדת נחיתות שאינה מאפשרת להם לקרוא תיגר על תפישות המדע המסורתי או על רעיונות חברתיים נפוצים, ולכן הם נוהרים אחר אישים בעלי הילה של מומחיות המציגים עמדות דומות לשלהם. יכול מאוד להיות שרופאים צריכים לבחון לעומק את חשיבותם של ויטמינים לתזונה האנושית. בטוח שהציבור צריך להיות מעורב בדיון המתמשך באשר לשינוי מעמדו ותפקידו של הנשק הגרעיני. אבל תואר בכימיה או משרה כרופאת ילדים אינם מקנים לאנשים התומכים בעמדה כזאת או אחרת בדיונים האלה סמכות רבה יותר משיש לכל אוטודידקט אחר שהתעמק בנושא.

הציבור סובלני להפליא להסגות גבול מסוג זה, והרי זה בעצמו פרדוקס: יש הדיוטות שאינם מכבדים את תחום התמחותו האמיתי של מומחה נתון, אך בה בעת מניחים שמומחיות והישגים הם דברים כלליים כל כך, שמומחים ואינטלקטואליים מסוגלים לתרום כמעט לכל דיון. אותם אנשים המפקפקים בעצת רופא שאומר להם לא להפריז בנטילת ויטמינים, עשויים לקנות ספר בנושא נשק גרעיני רק כי על גב הספר מצוין כי המחבר הוא דוקטור לרפואה.

למרבה הצער, מעטים המומחים שזוכרים איזו אחריות מוטלת עליהם ומסרבים בענווה כאשר הם מתבקשים לומר את דעתם בנושא שמחוץ לתחום התמחותם. אני חטאתי בכך בעצמי, והצטערתי בדיעבד. מה שמשונה הוא שמצאתי את עצמי מתווכח עם אנשים המתעקשים שאני כשיר לגמרי לתת פרשנות בנושא שאין לי בו שום ידע רלוונטי, אף שהבהרתי להם שאיני מתמצא בו. זה מוזר מאוד להסביר לעיתונאי, ובייחוד לסטודנט, שלמרות האמון שהוא נותן בי, יהיה זה בלתי אחראי מצדי לענות על שאלתו כאילו אני בר-סמכא בנושא. זאת אינה הודאה נעימה, אבל אפשר לקוות שבלשנים, רופאי ילדים ורבים אחרים יצליחו להתגבר על אי הנעימות.

ניקולס מביא דוגמאות רבות לתחזיות שגויות ומסיים:

השאלה אינה אם מומחים אמורים לעסוק בחיזוי. הם ימשיכו לעשות זאת. החברה שהם חיים בה והמנהיגים המושלים בה יבקשו מהם לעשות זאת. השאלה היא מתי ואיך אמורים המומחים לייצר תחזיות, ומה לעשות כשהם טועים.

ומשהו בעד המומחים…

בספרו ?Expert Political Judgment: How Good Is It? How Can We Know (משנת 2005), אסף החוקר פיליפ טטלוק (Tetlock) נתונים בנוגע לתחזיות מומחים במדעי החברה, וגילה את מה שרבים חשדו בו: "כשאנו בודקים מומחים כנגד אמות המידה הבסיסיות ביותר – דילטנטים, שימפנזים שזורקים חצים ומיני אלגוריתמים של חיוץ – אנו מוצאים סימנים מעטים לכך שהמומחיות מיתרגמת ליכולת משמעותית לבצע תחזיות 'מכוילות היטב' או 'שקולות'". נדמה לכאורה שהמומחים אינם טובים יותר בחיזוי העתיד מאשר גלגל רולטה. ממצאיו הראשוניים של טטלוק אישרו, מבחינת הדיוטות רבים, את החשד שמומחים לא באמת יודעים מה הם עושים.

על כך מעיר ניקולס, שהמומחה טטלוק לא הבדיל בין סוגים שונים של מומחים.. יש מומחים שמומחיותם אינה מכשירה אותם לתחזיות, וקשה לטעון שדבריהם שוים לאקראיות גרידא, (על כך ניתן לקרוא במאמר המקורי).

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x