נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

אלברט שבות: התורה כמסמך מדעי פילוסופי בעל רלבנטיות נצחית

אלברט שבות, יהודי מלומד ואיש עסקים מפנמה, פיתח גישה מעניינת לפרשנות התורה והמציאות, הוא מתבסס על הידע המדעי המעודכן, ועל ניתוח החלק הרוחני שבנפש האדם. על פי גישה זו הוא מפרש את כל תיאור מעשה בראשית שבתורה, כתיאור היחסים שבין כחות הטבע, התודעה האנושית, והעולם, באופן שהרלבנטיות של התיאור הינה נצחית.

לנו כשומרי מסורת, ישנה הסתייגות מהנחתו של אלברט, שהפירוש שלו הוא התוכן היחיד של התורה, בעוד אנו יודעים שהתורה נכונה גם בפשטה, כתיאור ההיסטורי של ההתרחשות (אף שלגבי מעשה בראשית עצמו אין מדובר בענין 'היסטורי' אלא בתיאור בעל מבט על כל שהוא על הבריאה), ומצוות השבת מקובלת במסורת כמצוה גם ברובד הפשוט והמוחשי: לשמור את היום השביעי ולא לעשות בו מלאכה, ולא רק ברובד הרעיוני. אבל יש בהחלט הרבה מה ללמוד מהפירוש שהוא מציע, ואף לראות בו אחד מהרבדים העמוקים של התורה.

בדף הזה, ישנו אינדקס של כל המאמרים שפרסם אלברט שבות. המסר המרכזי הוא בסדרה "התורה נגד המדע" המחולקת ל43 פרקים.

נביא מעט מההקדמה לדברים:

פעם חשבנו כי המושג "לחיות לעד" הוא מושג רוחני אך מסתבר שגשמי הוא, ממש לחיות עם גופך הגשמי המוחשי לעד… איך? להלן מבוא לאיך.  איחרנו בשנות אור את רכבת המציאות ופיספסנו את החיים , פשוט פיספסנו . אבל לעולם לא מאוחר לעלות שוב על המסילה ולתפוס את אותה הרכבת- היא רכבת החיים. 

הנני להזמינכם בזאת לעיין בסדרה " התורה נגד המדע"– סדרה בת 43 פרקים. נושא הסדרה הוא המציאות הפיזיקלית של היקום; זהו נושא קיומי לכולנו- לכל בני אנוש. השאלה הקיומית הנדונה בסדרה היא משמעות קיומנו הפיזיקלי, מה הקשר של קיום גופנו הפיזיקלי למציאות- לחיים? מהו מקור חיוּת הגוף שלנו ושל כל היצורים עלי אדמות? כלומר מדוע הגוף המלא חיים זה ולפתע פיתאום קורס, והשאלה נכונה גם לבני 80 ולבטח גם לצעירינו ולילדינו. הדת, כל דת עונה ללא היסוס וקובעת כי הקב"ה הוא מקור החיים והמוות, בעוד המדע קובע כי מקור הכל הוא ביקום ותנאי החיים והמוות נוצרו במרחבו, אולם שתי האסכולות, גם המדעית וגם הדתית נפגשות בנקודה אחת שנקראת "אמונה"- האמונה ביקום המוחלט והסופי אשר התחיל בנקודה "סינגולרית כבידתית" שהתפוצצה ושיחררה את המסה האנרגתית המתפשטת עד לרוחב של 13.7 מליארד שנות אור – זה לדידי המדע; בעוד  האמונה הדתית קובעת כי הקב"ה ברא עבורינו את היקום המוחלט והסופי, שמפירותיו אנו חיים בעולם "הזה" החומרי והמוגבל, ולזמן קצוב וסופי הנקבע מטבעו ע"י הבורא.

אני רוצה להגיד בהזדמנות זו כי מעולם לא עלה בדעתו של האדם באשר הוא לבגוד באחת משתי האמונות הללו, והאדם לדורותיו נמנה על אחת משתי האסכולות והאמין באמונה שלמה בעולם הפיזיקלי הגדול והנורא- אבל המוגבל והסופי בעל הממדים העצומים אך המוגדרים. הסיבה לאמונה הזו היא שאלת היסוד שהאדם עמד מולה ונאלץ להתמודד איתה- היא שאלת מקור החיוּת של עצמי היקום, מקור תנועת היקום ומקור השינויים המתרחשים בעצמיו ללא הרף. מה גורם לנו לנוע ולהשתנות? מהו מקור השינוי בגופינו? מה גורם לכדור הארץ לנוע, לשמש לשביל החלב לצבירי הגלקסיות… אנחנו יודעים לענות בתשובה הנחרצת כי היקום הוא מעגל סופי של עצמים, ובמסגרת המעגל הסגור הזה העצמים נעים ומנהלים ביניהם יחסי גומלין ללא הרף, וזהו מקור תנועת השמש והירח והגלקסיה ועד לתנועת האלקטרון במרחב האטום- הוא המרכיב היסודי של גופינו. יחסי הגומלין בין עצמי היקום הם בעצם מקור ארבע כוחות היסוד שהאדם הצביע עליהם- המסבירים את התנועה והשינויים של כל חלקיק וגוף במרחב.

אנו מאמינים איפוא כי אם נלך עם דמיוננו לקצה היקום שהאמונות המדעיות או הדתיות שירטטו עבורנו- יימצא מאחורי הפרגוד של קצה היקום "חלל ריק" הנקרא בפינו "וואקום". למעשה "חלל ריק" כזה ניתן לעשותו באופן מלאכותי, כמו לקחת צינצנת אטומה ולשאוב ממנה את האוויר או אז תכולתה תהפוך למה שנקרא בפינו ל- "וואקום" – הוא חלל הצינצנת שניתן לכל הדעות לקיים אותו ולצפות בו. אולם ובניגוד לחלל הריק המלאכותי הזה אותו עשינו במו ידינו ובו צפינו, "חלל ריק" טבעי לא יתכן שייעשה מאליו בטבע כי עצם הצפייה בו מרוקנת את הגדרתו מתוכן. תארו לכם ההנחה כי הבית שלכם הוא קצה היקום, האם תיתכן הנחה כזאת? צאו נא למרפסת ואשרו לי כי הבית שלכם הוא קצה היקום! לבטח תענו שלא תיתכן הנחה כזאת כי הרי אתם צופים בפועל מעבר לבית שלכם ורואים עוד שטח ועוד מרחב, לכן אתם קובעים בוודאות כי הבית שלכם הוא לא קצה היקום והמרחב שמאחורי ביתכם הוא לא וואקום, הוא לא חלל ריק. אתם מגיעים לעצם הקביעה הזאת מתוך הסיבה הפשוטה והמובנת מאליה: אתם  צופים, פשוט, בחלל שמסביב לביתכם ועצם האקט של הצפייה שולל את קיום החלל הריק.

מה שמחזיר אותנו אל קצה היקום ששירטטו עבורינו האמונות למיניהן, ואל "החלל הריק" שנמצא לכאורה מעבר לקצה היקום… והרי בקצה היקום ובקו הסיום הזה נמצא ולו חלקיק אחד "הצופה" בחלל הריק לכאורה, ועצם הצפי הזה ישלול בהכרח את קיום החלל הריק כפי שאתם שללתם את קיומו מהמרפסת שלכם. בשורה האחרונה אנו מגיעים למסקנה המחייבת כי אין חיה כזו של "יקום סופי בעל גבולות של וואקום", ועל כן במרחב של עצמים אינסופיים שאין להם התחלה ולעולם לא יהיה להם סוף- לא יתכן מעגל סגור שבמסגרתו יתנהלו יחסי גומלין בין העצמים. הווה אומר כי לא תיתכן תנועה כהיא זו של עצמים; שום תנועה, גם לא תנועת גופינו החומרי או של שום יצור אחר. זו המסקנה היחידה שנותרה במגרש הרציונלי וממנה נגזרת עוד מסקנה, זרה לנו אך מחייבת: העצמים שביקום לא משתנים גם לא נעים, גופינו לא נע והשמש והירח לא נעים משום מקום ולשום מקום – כי אם מסודרים במרחב בסדרות של עצמים דוממים, דומים ונבדלים. עצם, כל עצם בפני עצמו שאנו מזהים במרחב הוא סדרה צפופה וארוכה של עצמים נבדלים זה מזה אך בד בבד דומים הם עד מאוד, כלומר כל חלקיק וכל עצם במרחב זהה לחברו שעל ידו אבל בשוני קל. ברצף הזה קולט הצופה את העצמים במרחב שעצם הימצאותם באופן הזה יוצר אצל הצופה אשליה של השתנות או של תנועה.

השינוי והתנועה, איפוא, הם "אפקט" שמייחסים דרכו את תכונות התנועה והשינוי בעצמים; אפקט אשר אינו חדל לתת את הביטוי שלו בצופה החי. נותר להגדיר מיהו הצופה או המתבונן – אם אין הוא הגוף החומרי המכונה על-ידינו "יצור חי"? וכן כן ניחשתם: זוהי הנשמה בכבודה ובעצמה ויש מי שיקרא לה תודעה, נפש, רוח… ריבוי השמות והכינויים מצביע והלכה למעשה על המונח המעומעם הזה שמשגע את האדם מעודו, מהי נפש, נשמה, תודעה… האדם עמד מעודו נבוך מול המונח המעורפל הזה מבלי היכולת לזהותו או להתמודד עימו. הוא השאיר איפוא את מלאכת הזיהוי לכתובת הרוחנית שאינה מחוייבת לשום הגיון, או לחילופין לפילוסופיה ולענף המיוחד שלה "המטאפיזיקה" – מה שמעבר לפיזיקה, לענף המדע המסביר את מה שמעבר לכוחות הטבע וחוקיו; הוא הנקרא בפינו "העל-טבעי"… או במילים אחרות, האדם הכריע בלית ברירה לא להתמודד עם המונח הזה, והחליט, גם מחוסר ברירה, לרוקן את המונח הזה מתוכן. משמעות ההחלטה הזאת היא וויתור על הערוץ היחיד שיכול להסביר את מופע המציאות, ולאמץ במקומו את ערוץ האמונה במעגל היקום הסופי אשר יחסי הגומלין בין עצמיו מסבירים, לכאורה, את מופע המציאות.

וויתרנו על הערוץ היחיד שבחובו טמונה המציאות… הנשמה היא "הצופה" היחיד שנמצא מחוץ למערכת החומרית ואפקט התנועה והשינוי יכול לפעול עליו. הנשמה היא הצופה היחיד שיכול לצפות בסדרות החומר הדומם של היקום, והמציאות הנגלית מתוך המשקפת של הצופה הזה היא המציאות שלנו והיא היא המציאות היחידה בנמצא, אין מלבדה עוד מציאות; אין עוד אפשרות. האבסורד הגדול ביותר הוא כי המציאות שלנו זרה לנו עד מאוד, איננו מכירים בה כי איננו מכירים אותה. המציאות היא מציאות העצמים ופריסתם במרחב, והאבסורד הוא כי האפשרות היחידה של פריסת העצמים במרחב היא האפשרות היחידה שאף לא חשבנו עליה; היא לא עלתה בשום דיון אנושי. אין בידי שום אינדיקציה אם מי ממשפחת האדם פתח מעודו את הדיון הזה, זאת כאשר עצם הדיון פרוס לאורכו ולרוחבו לעיני האדם במשך אלפי השנים, ובאופן הגלוי והמבואר ביותר, הצח ביותר. הדיון הזה כתוב על גב הקלף הידוע של התורה, בנוסח המוכר לכולנו, הוא הנוסח שלא השתנה מעודו, מאז שנגלה לעיני האדם עד עצם היום הזה. התורה מכנה את הצופה בשם "אלהים" ומשם מבצבצת המציאות שלנו ויוצא הדיון עליה לאור.

זה המקום לציין כי מחבר התורה לא חתם את שמו עליה; אני עד לעובדה הזו שממחישה מעבר לכל ספק את רצון המחבר בלא להסיט את הדיון על המציאות לטובת הדיון על מהותו; וכן זיהיתי את רצונו זה ויכול להגיד בגאווה כי אני הוא האדם הראשון שמקיים ולא מפר, את המצווה היחידה של מחבר התורה.

איחרנו בשנות אור את רכבת המציאות ופיספסנו את החיים, פשוט פיספסנו. אבל לעולם לא מאוחר לעלות שוב על המסילה ולתפוס את אותה הרכבת- היא רכבת החיים. אני כותב השורות, שמתי לב לדיון על המציאות שביצבץ מתוך דפי התורה והעליתי אותו על גב 43 פרקי הסדרה " התורה נגד המדע"- היא הסדרה שאני מזמינכם לקרוא.

פרק (א')

הפטנט של השימוש בשרשרת מידע מוגבלת וסופית הוא פטנט עתיק יומין וגילו כגיל האדם    רוצה להגיד שהשימוש ברעיון היקום המוגבל והסופי במטרה להגדיר את המציאות הוא פעלול אנושי לכל דבר ועיקר, ופעלול ככל פעלול נועד ליצור אשליה שעוצמתה תלך ותגדל ככל שמימדי הפעלול יתרחבו וישתכללו.

התפיסה המדעית השולטת בכל הדורות האנושיים קובעת שהעולם הוא סופי. היקום וללא ספק גדול עד מאוד- כמעט אין סופי, אבל לא לא אל תטעו: הוא גדול מאוד אך סופי, היינו בעל ערכים מוגבלים ומוגדרים. ההערכה הרווחת היום היא שישנן מאות מליארדי גלקסיות ביקום, ובהתחשב בגודל כל גלקסיה וגלקסיה – המדובר ולכל הדעות בהערכה דמיונית בלתי נתפסת וכמעט אין סופית, אבל שוב אל תטעו: המדובר במאות מליארדים של גלקסיות- לא באלפי ולא במליוני מליארדים; המדובר במספר מוגדר ומוגבל של גלקסיות וזהו למעשה היקום.

היום בבוקר התבשרנו על לידת תאוריה חלופית ליצירת היקום. קבוצת מדענים מאוסטרליה הציגה גרסה חלופית למפץ הגדול: "היקום לא נוצר מהתפרצות אנרגיה אדירה אלא מנוזל שקפא והפך לגבישים". ומבלי להיכנס לעובי הקורה- גם התאוריה הזו מצביעה בעצם על יקום בעל ערך סופי, כי מתיימרת  להתחקות אחר תהליך היווצרותו.

וכאמור, לא רק התפיסה המדעית בימינו מצביעה על יקום בעל ערכים סופיים, כי אם התפיסה האנושית באשר היא ובכל דור ודור יוצאת מנקודת ההנחה הזאת שהפכה על פני הזמן לקביעה מן השורה. וגם כאשר האדם קבע שכדור הארץ הוא מרכז היקום- רצה להגיד שהיקום בעל ערך מוגבל וסופי, אחרת לא יכול להיות לו מרכז… וגם כאשר קבעו שהארץ היא חלק ממערכת השמש ונעה סביבה- רצו לומר שהעולם בעל ערך מוגדר. וגם  היהדות קבעה שהעולם הוא סופי ואף ציינה את מימדיו ביחס למימדי הקב"ה ונקבה בערך מספרי של ממש. ניתן לראות את הערך הזה בגמרא מסכת עירובין דף כא' עמוד ראשון.

למעשה כל המציאות שלנו עומדת על הקביעה הזאת. רוצה להגיד שאילולא המשפט המגדיר את היקום הפיזיקלי- לא היינו יכולים להשלים עם המציאות הנקלטת בחושינו כמידע, כלומר לא היינו יכולים לקלוט ולעבד את המידע הזה, כי בניגוד ליצורים אחרים- האדם אינו יכול לעבד במוחו מידע שאינו רציף- היינו מידע נטול שורשים, וזו בעצם משמעות "הסיבה" הממלאת כל משבצת בחיינו. אם יום בהיר אחד תתעורר אילת למי ים שהפכו למתוקים- המידע המפתיע לא ישנה כהוא זה מסדר היום של כלבי אילת וחתוליה אך תושבי אילת לא ינוחו עד שיעמדו על הסיבה… היינו עד שיקשרו את המידע הזה לשורשיו.

אם כן, האדם היה זקוק לגדר את היקום שלו בשביל שיוכל להגדיר את סביבתו ואת התופעות והמופעים המשפיעים עליה, כמו מופע הקיץ והחורף, היום והלילה, תופעת הגאות והשפל, החום והקור, האור והחושך… ובכלל זאת בשביל להגדיר את המציאות שלו, את החומר, את המים, האוויר, הזמן, החלקיק…

אין ספק שישנה הקבלה יחסית בין התפתחות ההגדרה המרחבית להגדרה המדעית הכללית, דהיינו ככל והגדרת האדם למרחב התקדמה והשתכללה כך התחדדו הגדרותיו המדעיות בכל התחומים. עמדנו למשל על תופעת הגאות והשפל כאשר הרחקנו לכת באמצעות הטלסקופ עד הירח ועמדנו על הקשר שלו לתופעה. לפני דור הטלסקופ וכאשר השתמשנו בעדשתינו הטבעית- שייכנו כמעט את כל המופעים והתופעות לשמש ולירח וגם תפיסתינו המרחבית ליקום לא התרחקה מהם. היום וכאשר הרחקנו שנות אור במרחב וראינו בתמונה המורחבת את המטאורים והעצמים השונים קרצה לנו שאלת מקור המים-חיים ושאלנו מהיכן הגיעו? מי הוביל אלינו את המים ומתי…

השאלה היסודית של מקור החומר קרצה לנו אחרונה כאשר שמנו יד על התמונה המרחבית הגדולה מכל – היא תמונת קרינת הרקע הקוסמית ורוחבה 13.7 מליארד שנות אור, ומכאן הקביעה כי מוצא החומר הוא בנקודה סינגולרית כבידתית בודדת, או במילים פשוטות יותר- בנקודה אחת היה דחוס כל החומר של היקום עם האנרגיה שלו והנקודה הזו התפוצצה לפני 13.7 מליארד שנה והחומר שהיה דחוס בה השתחרר והתפשט; כך נוצר היקום וממדי המרחב וזהו אגב גם מקור ממד הזמן. זו תמצית תאורית המפץ הגדול המקובלת כיום בעולם המדע.

באופן הזה הגדיר האדם בעת האחרונה את המרחב ומתוך ההגדרה הזאת נוצרו משפטי המציאות על כל תכולתה: מופעיה, תופעותיה, כוחותיה… וכפי שציינתי לעיל- כל המציאות שלנו עומדת על הגדרת המרחב וגידורו, כי אילולא המשפט שהגדיר את עולמנו הפיזיקלי- לא היינו יכולים להשלים עם המציאות הנקלטת בחושנו כמידע, ולא היינו יכולים לקלוט ולעבד את המידע הזה מפני שאיננו מסוגלים לקלוט במוחנו מידע נטול שורשים שאינו רציף, ולעולם אנו זקוקים "לסיבה"- לחוליה אשר תקשר את המידע שבידינו עם חוליה אחרת בשרשרת רצופה וסופית , שאם לא כן ייבצר  מאיתנו להגיע לשום הגדרה בעליל, וכל משפט שנבקש להגדיר יהא תלוי לעולם בחולית מידע הקשורה אי שם בשרשרת נוספת… מהסיבה הזו מיסגר האדם לדורותיו את היקום שלו, הגדיר  את מידותיו והתבצר בתוכו בשביל להגדיר את המציאות ולנסח את משפטיה.

ובכן הפטנט של השימוש בשרשרת מידע מוגבלת וסופית הוא פטנט עתיק יומין וגילו כגיל האדם. רוצה להגיד שהשימוש ברעיון היקום המוגבל והסופי במטרה להגדיר את המציאות- הוא פעלול אנושי לכל דבר ועיקר, ופעלול ככל פעלול נועד ליצור אשליה שעוצמתה תלך ותגדל ככל ומימדי הפעלול יתרחבו וישתכללו; זו המסקנה הנחרצת שאנסחה להלן במשפטים ברורים.

אני מדבר על תפיסת המציאות של המין האנושי, ולתפיסה הזו קראתי אשליה שמקורה בפעלול בלתי חוקי בעליל. "המציאות" היא היש, היא החומר ברמתו הפשוטה עד המורכבת, וכידוע ההבדל בין האדם לחיה הוא בתפיסת המציאות: החיה מקבלת את המציאות כהיא זו בעוד האדם מחפש את הסיבה לקיום המציאות, דהיינו מחפש את הסיבה לקיום החומר על כל רמותיו, מהרמה הפשוטה ביותר כמו החלקיק היסודי ועד לרמה המורכבת ביותר כמו גוף האדם. אולם ולפני שיתמודד האדם עם מורכבות החומר היה עליו להתמודד עם השאלה היסודית: מהיכן מקור החומר.

למעשה שאלת "מקור החומר" עלתה לדיון מדעי רק בעת האחרונה. לפני כן התמודד האדם עם השאלה החלופית של "מקור החיים" דהיינו "מקור מורכבות החומר", ואת שאלת החיים תלה באותו מקור האחראי ליצירת היקום… וכידוע שתי אסכולות היו: האסכולה המדעית צידדה ביקום הקיים מאז ומתמיד שהתפתח בהדרגה, ואף החומר המורכב ביותר – כיצור החי למינהו – התפתח באופן הדרגתי-אבולוציוני; בעוד האסכולה האמונתית צידדה ביקום שנברא יש מאין אשר האדם נולד אליו, ואת שאלת "מורכבות החומר" תלתה האסכולה הזו באמונות למיניהן.

מטבע הדברים האסכולה המדעית נותרה עם הרבה שאלות פתוחות ובראשן שאלת "מקור החומר" – שאלה שפערה משבצת ריקה בשרשרת החשיבה האנושית שאיימה על הרצף שלה, ואילצה את האדם לחקור אותה ולמלא את המשבצת הריקה בהקדם האפשרי; בעוד האסכולה השניה הצליחה בכוח האמונה לשמור על רצף החשיבה ללא שום משבצת ריקה. וכידוע, האסכולה המדעית הצליחה במאה האחרונה להדביק את המתחרה שלה ולמלא את המשבצת הריקה שתשמור על הרצף בשרשרת המידע בכלל ובשרשרת החשיבה האנושית בפרט. כל התאוריות המדעיות בעת החדשה מצביעות על "מקור החומר" וסיבת מיקומו במרחב.

לפרקים הבאים

למאמר: שבעת ימי בראשית בעולם הידע

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות