נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

אלכס דורון: מה מביא מדענים מכובדים לזייף נתונים ולסכן חיי אדם?

התחקירן אלכס דורון, במאמרו מדע מפוקפק, (NRG), שואל:

מה מביא מדענים מכובדים לזייף נתונים, לרמות את עמיתיהם למעבדות, ולפעמים גם לסכן חיי אדם?

למרות שחלפו שלושה חודשים מאז הוטלה "הפצצה הגדולה", קהילת המדענים בעולם עדיין בהלם. לאיש בה אין הסבר מניח את הדעת לשאלות המסקרנות: "מדוע הוא עשה זאת?", "מה דחף אותו לשקר?".

מדען גרעין, הפיזיקאי רב המוניטין ויקטור נינוב, הודח מתפקידו הרם כאחד מבכירי המעבדה הלאומית "לורנס ברקלי" בקליפורניה. הסיבה: הוא נחשד בפברוק נתונים מניסויים שניהל ושתרמו במידה ניכרת לפרסום מדעי חשוב. בשלב זה הוא מוגדר שקרי. עוד זיוף בסדרת הזיופים ומעשי ההונאה המבישים שבהם מוכתם לעתים המדע העולמי.

מדובר בגילוי מאוד מתוקשר של שני יסודות כבדים חדשים, מספר 116 ומספר , 118 שאמורים היו להצטרף אחר כבוד ל"טבלה המחזורית", טבלת היסודות הכימיים
המפורסמת שכל תלמיד כיתה י' זוכה להכירה בשיעורי כימיה. על פי המסורת, שהותוותה בעשרות השנים האחרונות, כמעט כל יסוד כימי חדש שמתגלה זוכה כעבור כמה שנים בשם, שלרוב מזכיר בצליל את שם המדען שגילה אותו. הרבה כבוד יש במהלך הזה.

אבל באמצע יולי – כך דיווחו השבועונים "ניו סיינטיסט" ו"ניו יורק טיימס" – הפיץ מנהל מעבדת לורנס ברקלי, ממכוני המחקר רבי התהילה בעולם, חוזר פנימי ,שבו הודיע בלשון יבשה משהו לאלפי עובדים, מדענים, מהנדסים וטכנאים, על צעדי העונשין שנקט נגד נינוב.

זה קרה כחודשיים לאחר שנינוב כבר הושעה ופינה את חדרו. הודעת המנכ"ל סיימה את הפרשה. שנה שלמה נמשכה בחשאי חקירה בחשדות שהועלו לגבי טיב הניסויים שערך נינוב, ועימו עוד 14 מדענים. "זו היתה התנהלות בלתי ראויה", נאמר בחוזר המנכ"ל.

מי שינסה היום להגיע באינטרנט למאמר המפורסם ששיגר נינוב לעיתון החשוב ביותר בעולם הפיזיקה, ה"פיזיקל ריוויו לטרס", שבו דיווח ב-'99 על גילוי היסודות החדשים – יראה הודעה מוזרה. שלוש שורות, מטעם הנהלת המעבדה בקליפורניה, בראש העמוד, ובהן הערה מודגשת: "המאמר הוסג לאחור". כלומר, הוסר ואיש איננו עומד עוד מאחוריו.

התכתבות ממושכת – גם היא תחת מעטה חשאיות – התנהלה בקשר למאמר הזה עם הנהלת המערכת של כתב העת רב היוקרה. ב-'99 התהדר ה"פיזיקל ריוויו" בתגלית, והבליט את הכרזת נינוב: "דילגנו (בניסוי, בתגלית) מעל ים של חוסר יציבות, לעבר אי שכולו יציבות מוצקה, ושהתאוריות לגביו נחזו מאז ."…1970 דרך מעודנת לטפיחה עצמית על השכם. אלא שעתה מתברר שכבר לפני שנה ניתקו שאר 14 הש ותפים לכתיבת המאמר הנ"ל כל קשר לדיווחם המקורי "והסתלקו מתמיכתם בנינוב", כלשון ההודעה מזוקקת בעניין הזה.

נינוב מתמיד להכחיש את ההאשמות שהועלו נגדו. הוא פתח בהליכים משפטיים לביטול פיטוריו והשעייתו מתפקידיו והודיע שיילחם על שמו.

פברוק חשמלי

המהומה החלה במכון המחקר GSI בדרמשטט, גרמניה. מדעניו ניסו לחזור על הניסוי של נינוב על פי דיווחו המפורט ל"פיזיקל לטרס" ולא הצליחו ליצור את שני היסודות החדשים. ספקות החלו להיערם, ומכאן היתה הדרך קצרה להעלאת חשד לתרמית.

הניסוי של נינוב בוצע בציקלוטרון – מאיץ חלקיקים לולייני. יונים עתירי אנרגיה של הגז האציל קריפטון "נורו" על מטרה מעופרת. ב"הפצצה" נוצרו, כך דיווחו עורכי הניסוי, לחלקיק שנייה בלבד, שני יסודות מלאכותיים חדשים. נינוב וחבריו מיהרו להכריז על תגליתם.

אלא שהמדענים הגרמנים החלו להציג שאלות שונות, די מציקות, בהתכתבות הממושכת שקיימו עם עמיתיהם האמריקאים. משלא קיבלו תשובות מספקות, החלו לחשוד בשני פרסומים קודמים של נינוב, על תגליותיו האחרות, ושפורסמו עוד כששימש בתפקיד רם דרג בדרמשטט. את הספקות חשפו הגרמנים בכתב העת "יורופיאן פיזיקל ג'ורנל".

זיגורד הופמן כתב שם שהתוצאות שהשיג בניסויי נינוב "לא אמיתיות, 'מבושלות'".

פרשת נינוב (עד שיתברר אחרת, אם בכלל) איננה הראשונה שבה נטען על פברוק ועל זיוף נתונים מדעיים שנעשו במעבדת לורנס ברקלי. "ניו יורק טיימס" דיווח ב- 24 ביולי '99 על חקירה פדרלית סמויה שנפתחה נגד רוברט ליברדי, ביולוג של התא, שלפיה זייף נתונים שנדרשו לו כדי להוכיח שאין קשר בין מחלות סרטן קטלניות ובין שדות אלקטרומגנטיים וקרינה אלקטרומגנטית. במילים אחרות: שהחשמל בטוח. הנושא הטעון עניין והכניס לחרדה לא מעט אנשים, בעיקר מי שמתגורר סמוך לתחנות כוח.

ליברדי, שמחקריו מומנו במענקים בסך 3.3 מיליון דולר ממכוני הבריאות הלאומיים של ארצות הברית (NIH), משרדי ההגנה והאנרגיה, פרסם שני מאמרים, "בהם כלל נתונים מטעים ומשלימים", צוין בדיווח לגבי החשדות כלפיו.

החקירה, הדגיש כתב המדע של ה"ניו יורק טיימס", וויליאם ברוד, העלתה שליברדי מחק את הממצאים שנגדו את המסקנות שאליהן חתר. משהוצגו לפניו מסקנות החקירה נגדו, התפטר מיד ממשרתו. אחר כך גם הסכים למחוק את המאמרים שכתב.

כעבור זמן מה אמר ליברדי שאינו מתכחש למחקריו, אבל נאלץ להסכים להסדר שהוצע לו, "כדי לסיים את הפרשה, כיוון שאינני מסוגל לגייס מיליון דולר לצורך ההגנה המשפטית הנדרשת להוכחת צדקתי".

"לא היה פברוק. יש כאן רק עניין של פרשנות לגבי הנתונים", הוא ממשיך לטעון גם היום.

הפיתוי ועונשו

מה היקפה של תופעת הזיופים והפברוקים במדע בעולם? מדוע חוקרים – גם כאלה הצוברים יוקרה ומוניטין בשנות עבודה ארוכות – מתפתים לתת יד לרמאויות ולנוכלויות? מדוע הם נוהגים כך גם בימינו, כשכבר ידוע שאי אפשר להסתיר מעשים שכאלה וכאשר יתגלו – והם מתגלים בסופו של דבר – התוצאה היא אחת: התרסקות?

לא מעט אנשים מתקשים לעכל את העובדה שיש רמאויות במדע ובמחקר. בעיני רבים, המושג "מדע" נושא הילה מרוחקת, אפופת הוד והדר. הפעילים בזירה הזאת נחשבים
"אליטיסטים": משכילים מאוד, גאונים, מיוחדים, בעלי חשיבה מקורית, יצירתיים. הם מוערכים כמי שלא יעזו ללכלך ידיהם ברפש.

אבל מתברר שלא כך הם פני הדברים. לא תמיד, לא בכל מקום.

כמו בהרבה תחומי פעילות אחרים בתרבות האנושית, הכל עניין של כסף. ובכמה מדינות, בעיקר בארצות הברית – אפילו הרבה מאוד כסף. מעורבים כאן גם לא מעט תככים פוליטיים; תחרות אכזרית בין מדענים יריבים; ריצה מטורפת להשגת תהילה ויהי מה – כמה שיותר מהר, כמה שיותר, תוך כדי נכונות לדרוס בדרך כל גורם ולהיפטר מכל איום.

בשבוע שעבר, בצ'ט סוער שערכו ביניהם עשרות מדענים משלוש יבשות, הובע זעזוע עמוק מהשערוריה האחרונה שטלטלה את הקהילה המדעית באוסטרליה: נתגלה כי סגן הרקטור של אוניברסיטת מונאש במלבורן, הגדולה במדינה (42 אלף סטודנטים, תקציב
שנתי של יותר מחצי מיליארד דולר), טיפס למעמדו הרם בזכות מאמרים שכתב על היבטים חברתיים של בעיית האלכוהוליזם. התברר, שחלקים נכבדים מאוד מארבע עבודות מחקר שייחס לעצמו, נגנבו, ממש כך, מעבודות של מדענים אחרים. כשנתגלה
הדבר אולץ דיוויד רובינסון להתפטר.

"זיופים ורמאויות במדע הם בעיה קשה, ובמקרים רבים מדי היא מטואטאת מתחת לשטיח", כתב באחרונה מייקל פארתינג, עורך כתב העת הרפואי מדעי ""Gut(מעי) ויו"ר הוועדה הבריטית לאתיקה בפרסומים המדעיים (COPE). בשנה שעברה חקרה הוועדה 30 מקרי חשד לזיופים, וקבעה: "היתה התנהלות לא ראויה ב-80 אחוז מהמקרים שהובאו לידיעתה". עוד פסקה הוועדה, שהממסד הרפואי הבריטי נכשל במלחמתו ברמאויות המדעיות "ויש לא מעט מקרים שהכשלונות מעמידים בני אדם בסיכון חיים".

עורך כתב העת הרפואי החשוב "לאנסט", ריצ'רד הורטון, אמר כי בארצות הברית ובסקנדינביה פועלות סוכנויות מיוחדות, חוץ ממסדיות, למעקב אחר בעיית הזיופים והרמאויות במדע. "בבריטניה, מנהיגי הממסד הרפואי והמדעי זרעו בעניין הבטחות וקצרו מעט מאוד", אמר הורטון לשבועון המדע "ניו סיינטיסט".

המקרה המסעיר האחרון שבו טיפלה המועצה הרפואית הבריטית עסק ברופא המדען אנג'ן קומר בנרג'י מ"קינגס קולג'" הלונדוני. הוא הושעה משהתברר – לאחר חקירה שנמשכה מאז אמצע שנות התשעים – כי לצורך כתיבת מאמר על מחקרו העוסק במערכת העיכול והשתן לא היסס למלא כמה מבחנות בדגימות שתן של עצמו, אבל שייך אותן ל-12 מבוגרים בריאים, כביכול קבוצת ניסוי.

"הסטטיסטיקה מגלה שבין חמישה לעשרה אחוזים מהמחקרים המדעיים במדעי החיים, ברפואה ובביולוגיה בעולם, נגועים בפברוק", ענה לי באי-מייל דימיטרי יורייב ממוסקבה, המנהל אתר אינטרנט המוקדש לניתוח הזיופים והרמאויות במדע.

"זו בעיה פוליטית – דומה מאוד לזיופים ולמעשי הנוכלויות שקיימים בספורט (שימוש בסמים להשגת שיאים וכדומה); כמו בשערוריות החשבונאיות האחרונות שהסעירו את עולם העסקים והתעשייה בארצות הברית; כמו באמנות; כמו בפרשיות שחשפו שוחד שנטלו בכירים בממשל במוסקבה", כתב.

חוקר נודע אחר העוקב אחר הזיופים במדע הוא ד"ר מרק וורונסקי, רופא וחוקר נודע בפולין. הוא מתמקד בפרשיות שבהן מעורבים מדענים פולנים, במולדתם והרחק ממנה.

אחת הפרשות האחרונות שחשף עוסקת בחוקר שפות ידוע באוניברסיטה הפולנית בבידגוש, שהואשם בפלגיאט, כלומר בהעתקת מאמר של חוקר אחר, היושב בארצות הברית. הפרשה הסתיימה, כתב לי וורונסקי, לא רק בהדחתו המאוד מתקושרת ממשרתו
באוניברסיטה, אלא גם בשמונה חודשי מאסר על תנאי לשנתיים.

בשנות התשעים ניסו בארצות הברית להילחם בנחישות רבה בזייפני מדע. את ה"טיפים" על מעשי הנוכלויות מסרו לרשויות "מתריעים" למיניהם, מדווחים אלמונים.

חמש שנים ניהלו ד"ר נד פדר, רופא במקצועו, ועמיתו וולטר סטיוארט, מומחה לאיתור עיוותים במדע, מעקב צמוד אחר הונאות במחקרים שנעשו בארצות הברית. הם היו מינוי רשמי של מכוני הבריאות הלאומיים בוושינגטון. כינו אותם "מכסחי הזייפנים".

אבל, לאחר ש"דרכו על יותר מדי יבלות" ובלחץ כמה מדענים – בעיקר בכירים מאוד שאיישו משרות כבוד, בעלי השפעה בצמרת הממשל ש"ערוותם" נחשפה בלא פחות מ-15 מחקרים שעליהם מתנוסס שמם – הודחו מתפקידם דווקא שני החוקרים הקנאים לאמת.
זאת למרות שאיש לא הטיל ספק בכישוריהם ובחשיבות עבודתם . יחידת החקירות המיוחדת שהפעילו מחדר קטן במכון למחקרי סוכרת, מחלות כלייה והפרעות עיכול – נסגרה.

סטיוארט הגיב בשביתת רעב שנמשכה חודש ונפסקה רק בלחץ רופאים ובני משפחה. הנוגעים בדבר ניסו אז להסתיר את הפרשה, עד ש"ניו יורק טיימס" חשף אותה ברעש גדול.

דווח אז, כשהקש ששבר את גב הגמל היתה תגליתם לגבי מחקר בהיסטוריה של המחלות, שפורסם בתחילת שנות התשעים והתיימר להצביע לראשונה על התגלית שלפיה קיימת אפשרות שהנשיא אברהם לינקולן היה חולה ב"מרפן" – מחלה הורמונלית שבה
מתארכים איברי הגוף. נד וסטיוארט קבעו שלא היה בעניין הזה אלא פלגיאט מביש.

המרוץ אחר האיידס

כיום השתנתה שיטת החקירה לגבי חשדות לזיופים מדעיים. היא פחות רעשנית, לפחות בשלב שבו מועלים חשדות ראשוניים שחלקם מתפוגג עם הזמן. רק הפרשות המאוד-מאוד מפולפלות מגיעות בסופו של דבר לתקשורת או מוצאות דרכן לספרים.

במארס השנה הגיע למדפים בארצות הברית הספר "בדיות מדע" Science "("Fictions). מחברו, חתן פרס פוליצר ג'ון קרודסון, התמקד בפרשה שהסעירה בשעתו את העולם: מי באמת גילה ראשון את נגיף האיידס: חוקר הסרטן האמריקאי פרופ' רוברט גאלו, כיום ראש המכון לנגיפי האדם באוניברסיטת מרילנד, או הצרפתי פרופ' לוק מונטנייה, ממכון פאסטר בפריז. גאלו טען אז: "אני". מונטנייה הגיב בראיון ל"לה מונד": "אני – או שאחד מאיתנו משקר".

הספר, המבוסס על מאות ראיונות ועל תחקיר מקיף, הוגדר כ"אחד מאלה שהקורא לומד די מהר להעריץ יותר משהוא נהנה ממנו". קרודסון קורע בו את המעטה מעל סדרה ארוכה של העלמות ושל הסתרות נתונים, ממצאים ועובדות. בין השאר מסופר כיצד גאלו – מהמדענים המחוברים לתקשורת בעולם והשנויים במחלוקת בקהילת החוקרים – פסל כל מחקר אחר שהציגו לפניו עמיתיו רק כדי לקדם את התאוריה שלו, שלפיה הנגיף מח ולל האיידס איננו אלא "נגיף סרטן מאוד-מאוד נדיר".

מעבדתו דבקה בטענה זאת משנות השבעים. כשנודע במקרה לגאלו, באמצע שנות השמונים, שמונטנייה "קרוב מאוד להשלמת הזיהוי המוחלט והאמיתי של הנגיף" – החל לתמרן עצמו למצב שבו יוכל לטעון מכאן ואילך שהיה הראשון בעולם שבודד את הנגיף. הוא מיהר לבכירי ממשל בארצות הברית כדי לקבל מהם גיבוי לטיעון הזה.

קרודסון כותב: "חבר שלי היה אומר על כך: 'אז מה? גם במקדונלדס שמעבר לפינת הרחוב יש תחרות ותחמונים בין העובדים מי ינהל את סיר הצ'יפס'… היריבות בין האמריקאי לצרפתי רק לכאורה הגבירה את קצב המחקר שהוביל לגילוי החשוב הזה".

בספר נחשפת העובדה שלריצתו של גאלו אל התהילה היו גם היבטים מכוערים. קרודסון כותב שחיי אנשים נהרסו או הועמדו בסכנה בגלל מסקנות לא נכונות מבדיקות הדם שנטלו מהם, ועקב האי הבנה לגבי מהות הנגיף כיוון שהבדיקות נעשו בחיפזון במעבדת גאלו (אז עדיין במכון הלאומי האמריקאי לחקר הסרטן). רבים מתו בגלל שבדיקות שונות שעברו פספסו בזיהוי הדם הנגוע בנגיף האיידס, .HIV במרדף הזה השתתפו גם גורמי ממשל, "כיוון שהיו חדורי להט בלתי נשלט לזכות בכמה שיותר, וכמה שיותר מהר, בתמלוגים על פטנט שצריכים היו לרשום ושקשור לתגלית הזאת… כל זה התרחש, כאשר למעבדה בפריז כבר היה, למעשה, טסט שהוכיח את עליונותו לצורך זיהוי הנגיף".

אגב, בשנים האחרונות התפוגגה העוינות בין גאלו למונטנייה, והם החלו לשתף פעולה.

המצפון, המצפון

מתי וכיצד לדווח על "התנהלות לא נכונה" במדע? בכך התחבט לא מכבר ירחון המדע "דה סיינטיסט". תואר בו המקרה של שרלין מתיאס, מאוניברסיטת מדינת אוקלהומה, טולסה. מתיאס היתה שותפה למחקר לפיתוח חיסון נגד סרטן עור (מלנומה), ומצפונה ייסר אותה למראה זיופים ומעשים לא אתיים שלהם היתה עדה.

לפני שדיווחה להנהלת האוניברסיטה ולממשל, הלכה מתיאס להיוועץ בכומר הקהילתי שלה. שעה ארוכה דיברה על ייסורי הנפש שלה ואז שאל אותה הכומר בקול רך: "בתי, מה יהיה הדבר הרע ביותר שהם עלולים לגרום לך אם תדווחי?".

"יפטרו אותי, אאבד את רשיוני לעסוק במחקר, אפשוט רגל, אאלץ למכור את ביתי, כל חסכונותי בבנק יימחקו".

"ואם לא תסגירי אותם?".

"לא אוכל להמשיך לחיות עם זה", השיבה.

כעבור שבוע שלחה מתיאס מכתב רשום ליחידה העוסקת בהגנה על מחקרים בבני אדם במשרד הבריאות הפדרלי. היא דיווחה בו שהניסויים בחיסון התנהלו שלא כיאות מבחינה מדעית; שלא נעשה מעקב צמוד כנדרש אחר החולים שבניסוי, שהשלו אותם להאמין ביתרונות שמהם ייהנו בעתיד תודות לטיפול החדשני. המחקר הזה נעשה במימון פדרלי.

בתום חקירה סמויה נאלץ ראש הפרויקט, מייקל מקגי, להתפטר ויחד עימו "עפו" עוד כמה בכירים באוניברסיטה כיוון שחיפו עליו. מתיאס נקראה באפריל השנה להעיד בוועדה של הסנאט בוושינגטון ולא שבה לעבודתה במעבדה.

הפרשה חשפה נתונים מעניינים. ב-2001 אולצו לא פחות מ-61 מכוני מחקר בארצות הברית – על פי חוק מ– '97 לנהל בתוכם 72 חקירות חדשות ב-127 חשדות לרמאויות ולזיופים במחקרים. לעומת 103 דיווחים על חשדות דומים שנחקרו ב-60 מוסדות מדע ב-.2000 ההסבר לעלייה הזאת: המחקרים נעשים מתוחכמים יותר, באמצעות ציוד משוכלל יותר ועימם גדלים החשדות למעשים לא ראויים.

בתחקיר שביצע "ניו סיינטיסט" ב-'77 על ממדי התופעה – באמצעות שאלון שנשלח לקבוצת מדגם של 204 מדענים – השיבו 197 שהם "מודעים לבעיה, הנפוצה למדי בקרב עמיתיהם". 58 אחוז פסקו ש"הרמאויות נעשות באופן מכוון ובמודע", אבל "רק עשרה אחוזים מהרמאים במודע אכן מודחים. רובם זוכים לקידום".

אם ייערך משאל דומה היום, דור אחרי, התוצאות לא יהיו, כנראה, שונות בהרבה. יש אומרים, אולי אפילו קשות יותר לעיכול. הסיבה: הכסף הגדול, המפתה מאוד, האורב לפתחם של מכוני המדע השונים.

החוליה הרופפת על התואר המפוקפק "תרמית המאה" – עדיין המאה ה– 20 מתחרות כמה פרשות עסיסיות. אלא שאף אחת מהן לא מתקרבת ל"תרמית איש פילטדאון", שפרנסה לא מעט כותבים וחוקרים. אפילו יוצרו של שרלוק הולמס, הסופר ארתור קונן דויל,"השתדך" אליה.

ד"ר אלכסנדר כהן ז"ל, וירולוג מאוניברסיטת תל-אביב, כתב בסוף שנות השבעים ספר מפתח על זיופים במדע בשם "נביאי שקר". הוא כלל בו גם את פרשה פילטדאון -אף שלא ידע מיהם ה"האשמים". אלה נתגלו רק 88 שנה לאחר שנולדה הפרשה ו-40 שנה לאחר שהוגדרה "תרמית מבישה".

באותה "תגלית מדעית" כביכול, נתגלו בפילטדאון, אנגליה, שרידי עצמות מאובנות של יצור הולך על שתיים. המדענים שדיווחו על כך אמרו אז שזו "החוליה החסרה" להבנת התהליך האבולוציוני בהתפתחות האדם מהקוף. רק בשנות החמישים נחשפה העובדה שהכל היה זיוף. נדרשו עוד כמה עשרות שנים כדי להצביע על האשם.

הכל החל ב-1908 כשגאולוג חובב, עו"ד צ'רלס דאוסון, נכנס יום אחד למשרדו של סמית וודוורד, ראש המחלקה לגאולוגיה במוזיאון הבריטי, והניח בחגיגיות על שולחנו חמישה שרידים של עצמות אדם. לדבריו הן נמצאו בידי פועל שחפר בור לכריית זיפ זיף בפילטדאון, מחוז סאסקס, בדרום אנגליה. דאוסון העלה את ההשערה שמדובר בשרידים של אדם קדמון.

וודוורד מיהר לפילטדאון ומצא בבור שרידי לסת שהזכירה קוף אורנג אוטן, ומערכת שלמה של שיניים. אלא שהוא היה בכלל מומחה לביולוגיה של דגים ולא לאנטומיה של האדם. בסיוע עוזרו שחזר את הממצאים והרכיב מחלקי העצמות גולגולת.

אחר כך החל שלב הדיון המדעי. משתתפיו אמרו שמעולם קודם לכן לא נראתה צורה כזאת של קוף אדם. מהר מאוד הדביקו לגולגולת, כמקובל, שם מדעי מתאים: "אאונתרופוס" – כלומר איש השחר (רמז לשחר האנושות). נטען שהיא החוליה החסרה בשרשרת ההתפתחות של המין האנושי, מקופי העל ועד האדם, שאותה פיתח צ'רלס דרווין, אבי תורת האבולוציה והברירה הטבעית.

ב-1912 התפארה החברה המלכותית הבריטית לגאולוגיה בממצאי פילטדאון וחבריה דחו בזלזול את הקולות שהשמיעו הספקנים, ו"איש פילטדאון" הוכנס אחר כבוד לפנתאון התגליות העוסקות בפרהיסטוריה.

בשנת '50 החליט מדען צעיר במוזיאון הטבע לבצע אנליזה כימית מסוג חדש (לראשונה החלו אז להשתמש בשיטת התארוך באמצעות פחמן 14 הרדיואקטיבי). הוא גילה לתדהמתו שהגולגולת המפורסמת היא בכ לל של אדם מודרני מאוד, ושהעצמות טופלו כדי שייראו מעידן קדום. הן כללו עקבות ברורים של ברזל ושל תרכובת מנגן.

וודוורד ודאוסון כבר היו אז בין המתים והאשמה בתרמית הוטלה עליהם. אחר כך הוסיפו אליהם את הפילוסוף, חוקר המאובנים והכומר הישועי הצרפתי טיילרהרד דהשרדן. האחראי לתרמית היה עדיין בחיים, אבל שתק.

כתב העת המדעי "נייצ'ר" דיווח רק ביוני '96 כי חוקר המאובנים פרופ' בריאן גרדינר מ"קינגס קולג'" בלונדון מצא כי הוגה התרמית היה לא אחר ממרטין הינטון, סטודנט מבריק במוזיאון הלאומי לתולדות הטבע והמדע בלונדון. הינטון החליט "לשגע" את הבוס שלו, והצליח מעל למשוער. הוא טיפל, באמצעים כימיים, בעיקר צבע שמן, בעצמות גולגולת של מאובן, והעניק לה מראה זקן בהרבה מגילה האמיתי.

גרדינר ירד למרתף המוזיאון בלונדון ומצא שם ארגז מאובק ובו מסמכים ופריטים רבים של הינטון, ביניהם דוגמאות מהעצמות שבהן טיפל ומרשם מפורט של החומר הכימי. נמצאו בארגז שיני אדם שטופלו באותו חומר.

הינטון, התברר, ביצע בצעירותו כל מיני עבודות צביעה, בכימיקלים שונים, על פי הזמנת דאוסון ובתשלום. מה הניע אותו לבשל את ה"מתיחה" שיצא ה מכלל שליטה? ויכוח על שכר העבודה שהגיע לו. הוא תבע מקדמה, וודוורד ודאוסון דחו אותו. הסטודנט דל הפרוטה החליט לנקום במעסיקיו.

שש שנים לפני שגרדינר פרסם את מאמרו ב"נייצ'ר", הופיע בסתיו '90 ספרו של האנתרופולוג הניו יורקי פרנק ספנסר "פילטדאון: זיוף מדעי" בהוצאת המוזיאון הבריטי לתולדות הטבע ואוניברסיטת אוקספורד. בספר זה הופנתה האצבע המאשימה כנגד סר ארתור קיית, חוקר האנטומיה מספר אחת בבריטניה בראשית המאה שעברה.
ספנסר טען שקיית בישל את התרמית בפרץ של רגשות לאומניים. הוא התקנא בתגלית מסוף המאה ה-,19 בדבר מציאת שרידי אדם קדמון באי ג'אווה באינדונזיה, ובגילוי השרידים הראשונים של אדם קדמון במערה בעמק ניאנדר, ליד היידלברג, גרמניה (מכאן השם: אדם ניאנדרטלי). "קיית חש מקופח מול עמיתיו; לא יכול היה לסבול את הרעיון שבין המעורבים במחקר כה גדול אין מדענים בריטים", נכתב בספר. דאוסון חבר אליו רק מאוחר יותר.

אגב, קיית, שמן הסתם ידע על הזיוף, כיוון שנהנה עשרות שנים מתוצאות ה"התגלית" כביכול, דחה כל רמז למעשה נוכלות ורמייה. הוא חזר וטען שהעצמות תואמות את התאוריה שלו בדבר התפתחות האדם מהקוף. בגללה נתקבל כעמית בחברה המלכותית הבריטית למדעים, היה נשיא של כמה ארגונים רבי יוקרה, נתכבד בתואר "סר", ואחר כך התכנס בתוך עצמו.

הדגים שלא היו מעולם פרשה אחרת הקשורה באדם הקדמון קרובה יותר לימינו. באוגוסט '72 נתגלו ליד אגם טורקנה בקניה שרידי גולגולת של יצור דמוי אדם. החוקר שעמד מאחורי התגלית היה ריצ'רד ליקי, בנו של חוקר המאובנים הידוע והשנוי במחלוקת, לואיס ליקי. הוא קבע אז שמדובר בשרידי האדם הקדמון ביותר שנתגלו אי פעם, שחי על פי הערכתו לפני 2.6 מיליון שנה.

עד מהרה צצו הספקות לגבי טיב הממצאים ודרך התנהלות המחקר של ליקי. עברו כמעט 20 שנה לפני שהתברר שהוא עשה הכל כדי לעוות את הממצאים האמיתיים כך שיתאימו לתוכניותיו.

שימוש בטכנולוגיית התארוך בחומרים הרדיואקטיביים שוב "דפק" מחקר שלם: הגולגולת מקניה, התברר, היתה רק בת 1.9 מיליון שנה – "מאוד לא מרשימה, במושגי הזמן של חוקרי המאובנים".

אם פרשה זאת היא בושה גדולה לליקי – מה תגידו על גילויו של דאגלס מרקל, מהמחלקה לחקר חיות הבר והדגים באוניברסיטת אורגון שבארצות הברית? הוא חשף לפני כשלוש שנים מה שכינה "מעשה הונאה מתוחכם", שיש המעדיפים לכנותו "מתיחה מפולפלת", שלו נפל קורבן החוקר הרב תחומי קונסטנטין סמואל רפינסק.

ב-1818 יצא רפינסק, יליד גאלאץ, רומניה, למסע מחקר והרפ תקאות בארצות הבריתוהחליט לשוט לאורך הנהר אוהיו כדי לגלות, לתעד ולקטלג, במדריך מפורט שתכנן,את החי והצומח באזור.

בהגיעו לעיירה קנטאקי החליט לבקר את ידידו, חוקר הטבע והאמן ג'ון ג'יימס אודובון. בשיחה שניהלו השניים על בקבוק וויסקי, גילה אודובון שידידו להוט לפרסום ומוכן להרחיק לכת "יותר מדי" כדי לגלות מינים חדשים של בעלי חיים ולהוסיפם למדריכו.

הם יצאו להשתעשע בציד עטלפים. רפינסק ניסה להדביק כמה מלכידותיו על גבי מיתרי הכינור היקר של אודובון, כינור קרמונה. מה שהחל כשעשוע הסתיים במריבה גדולה, משום שהמיתרים פקעו והכינור השווה מיליונים ניזוק. אודובון הזועם ביקש לנקום. הוא החליט לטמון פח לרפינסק והתנדב לסייע לו בעבודתו. הוא הראה לו כמה מאיוריו, על מיני דגים שגילה בעצמו, כך סיפר, בנהר אוהיו. היו שם יצורים מאוד-מאוד מוזרים, אם להשתמש בלשון המעטה.

רפינסק לא בדק פעמיים ומיהר לכלול כמה מאיוריו של אודובון (שניתנו לו בחינם, כמובן) במדריך המדעי שלו שהוגדר פעם "אבן היסוד למדע הדגים (איכטיולוגיה) האמריקאי".

רק שנים מאוחר יותר התברר שאיוריו של אודובון שנכללו במדריך הדגים המדעי לא היו אלא זיוף. כולם יצירי דמיונו הפורה ורפינסק, בתמימותו המתלהבת, נלכד ברשתו.

עד כמה נפוצה תופעת הזיופים ומעשי הרמאות במדע בישראל? מהאקדמיה הישראלית למדעים מסרו בתגובה רשמית ל"סופשבוע": "מאוד נדירה". האירועים? "בעיקר טענות על התחמקות/התעלמות במודע של מחברי מאמרים מדעיים מציטוט של עבודות ומחקרים קודמים ששימשו להם בסיס או נקודת מוצא".

"בעשר שנים האחרונות", אומר גורם בכיר במשרד המדע, "היה אולי מקרה אחד: חוקר ברפואה שמחזר את עצמו, כלומר פרסם דיווח על מחקר שביצע, בכמה גרסאות, כל פעם מזווית אחרת כביכול. המאמרים הופיעו בכמה עיתונים מדעיים. מטרתו: לצבור נקודות זכות בקרב עמיתיו במוסד שהעסיקו, לסייע בקידומו וגם לבסס בקשה למענקים.

"היתה לנו תחושה לא טובה לגביו, והזרמת הכסף למחקר הופסקה. אבל מדובר במקרה יחיד אולי, מבין יותר מ-400 מחקרים שבהם ניתנת תמיכה כספית של המשרד מדי שנה".

ישראלית שהועסקה בשנות השבעים במעבדת מחקר של בנק הדם בבית חולים אוניברסיטאי בחוף המערבי בארצות הברית סיפרה שהפרויקט שלה התמקד בפיתוח טסט לזיהוי מהיר של צהבת .B"הרעיון היה שהתוצאה תתקבל מיידית, כמו שטובלים מד חום בנוזל למדידת טמפרטורה".

ראש פרויקט המחקר והפרופסור שהנח ה אותו ידעו היטב שהניסויים שערכו בשיטתם נכשלו. ובכל זאת, החליטו לזייף את התוצאות, ודהרו לפרסם את דבר הפיתוח החדשני בעיתון מדעי נחשב. וזאת למרות ששום דבר לא עבד.

הפרשה המוכרת ביותר בשנים האחרונות נסתיימה בבית המשפט העליון בירושלים בקיץ .2000 אז נקבע כי פרופ' אלישע קימרון הוא בעל זכות יוצרים מלאה על עבודת המחקר שלו, שבה השקיע 11 שנה בפענוח אחת ממגילות מדבר יהודה, הנודעת בשם "מקצת מעשה תורה" (מאוסף המגילות הגנוזות).

הקביעה הזאת באה אחר שנתגלה כי פרי עבודתו של פרופ' קימרון פורסם ללא רשותו בספר שהופיע בארצות הברית, אפילו מבלי לציין את שמו.

שלושה מדענים אמריקאים ניהלו ביניהם באותה תקופה מאבק ממושך שהוגדר אפילו פוליטי. הם נצטוו (בערכאה שהסתיימה שבע שנים לפני כן ושעליה ערערו), לפצות את קימרון ב-150 אלף שקל, "סכום חסר תקדים בהיקפו בסוגיה זאת", צוין בשעתו. בית המשפט העליון שם קץ לפרשה, וכפה את הפיצוי על הנתבעים.

השופטת דליה דורנר פסקה אז: "הפרת זכויות היוצרים נעשתה ביודעין ולא בתום לב… עבודת מחקר מדעית איננה הפקר".

עד כאן מתוך מאמרו של אלכס דורון.

כהשלמה עוד סיפור מעניין מתוך כתבתו של בורגר ג'וליאן , גרדיאן ("הארץ" 13/02/00)

"נשיונל ג'יאוגרפיק" נאלץ לחזור בו בבושת פנים מתמיכה בחוקר שמצא לכאורה את החוליה החסרה בין הדינוזאורים והעופות

היצור הזה, ש"נשיונל ג'יאוגרפיק" קרא לו "ארכיאורפטור" (archaeoraptor), נחשף לראשונה בחדר מלון בעיר טוסון, אריזונה. בעודו משוטט ביריד מאובנים, התגנבה לאוזניו של סטיוון צ'רקאס, חובב דינוזאורים מושבע ומנהל מוזיאון פרטי קטן, השמועה שסוחר סיני מחזיק בעצמות יוצאות דופן. צ'רקאס הזמין את הסוחר לחדר המלון שלו, וכאשר הסיר הסוחר את העטיפה, חווה צ'רקאס התגלות פליאונטולוגית: עצמות מאובנות של בעל חיים פרה-היסטורי יוצא דופן, שמבנה הגפיים שלו דומה לזה של בעלי כנף וזנבו אופייני לדרומאזאור, והוא מכוסה מעין פלומת נוצות. הוא נראה כמו דינוזאור שמסוגל לעוף.

"זה היה ממש מדהים", נזכר צ'רקאס. "מיד הבנתי שמקומו איננו בירידים אלא במוזיאונים". הוא יצר קשר עם מממן, ששילם לסוחר 80 אלף דולר, ועשה את דרכו בחזרה הביתה, נפעם מן הגילוי ומשוכנע שהוא מחזיק בראיה לתפנית בתולדות האבולוציה.

הדבר אירע בפברואר .'99 מאז הפכה פרשת עלייתו ונפילתו של העוף-דינוזאור החדש של צ'רקאס לאחד הפרקים המוזרים בתולדות חקר המאובנים ולשערורייה שהמדע טרם נרגע ממנה. אחרי חודשים של בחינה מדוקדקת, פירסם כתב העת "נשיונל ג'יאוגרפיק" את התגלית המרעישה בהבלטה יתרה. "נשיונל ג'יאוגרפיק" אף הכריז על העוף-דינוזאור של צ'רקאס כזן חדש – "ארכיאורפטור ליאונינגנסיס" (archaeoraptor liaoningensis) – ותיאר אותו כ"חוליה חסרה" והוכחה חותכת לכך שבעלי כנף הם צאצאיהם האחרונים של הדינוזאורים. אלא שמקץ כמה שבועות התברר שהארכיאורפטור אינו אלא מעשה תרמית: התברר שהתגלית המרעישה של הנשיונל ג'יאוגרפיק, החוליה החסרה בין דינוזאור לציפור, הורכבה על ידי איכרים סינים חובבי מאובנים משרידיהם של שני בעלי חיים לפחות. התרמית נחשפה לאחר שחוקר סיני ביקר בליאונינג, המקום שבו נמצאו כביכול עצמותיו של הארכיאורפטור, וגילה שנגנב משם זנבו של דינוזאור המכונה דרומאזאור.

"נשיונל ג'יאוגרפיק" נאלץ לחזור בו בבושת פנים, הצעד המשפיל ביותר שידע כתב העת מעודו. אם זה לא מספיק, עורכי כתב העת אף הואשמו בהחזקה הלא חוקית של מאובן שהוברח מסין.
איך זה קרה להם? אחרי שנודע ל"נשיונל ג'יאוגרפיק" דבר התגלית, נשלח כריסטופר סלואן, עורך בכתב העת, אל צ'רקאס, בדק את העצמות, חזר למערכת ודיווח לעורכיו כי יש בסיס לטענתו של צ'רקאס וראוי שכתב העת יבדוק את העניין. כדי לגבות את עצמם, החליטו העורכים לשתף פעולה עם אחד משני כתבי העת המדעיים החשובים בארה"ב: ""Nature ו"."Science

מסקנותיו של סלואן נשלחו אל הנרי ג'י, עורך ב"."Nature ג'י לא התרשם. זה טקסט חובבני, הוא קבע, ואין בו מספיק פרטים. "מאוחר יותר עלה בדעתי משהו אחר", מספר ג'י. "חשבתי על האפשרות שהעצמות הוברחו מסין באופן לא חוקי". ג'י שלח את הטקסט של סלואן בחזרה ל"נשיונל ג'יאוגרפיק". ""Science דחה גם הוא את ההצעה לשיתוף פעולה לאחר בדיקת מומחה. אבל כל האזהרות האלה לא ציננו את ההתלהבות של עורכי "נשיונל ג'יאוגרפיק", ובאוקטובר הם כינסו מסיבת עיתונאים והכריזו על התגלית. פרסום הכתבה עורר מחדש ויכוח ישן. הטענה המקובלת על רוב חוקרי הדינוזאורים והציפורים היא שבעלי הכנף התפתחו במקביל לדינוזאורים, אך בנפרד מהם, וששניהם צאצאים של זוחל ששוטט על פני הכדור לפני כ-250 מיליון שנה. היה זה יצור דמוי לטאה שטיפס על עצים והיה מכוסה נוצות.

סברה אחרת, שבה מחזיקים מעט חוקרים, היא שבעלי הכנף הם צאצאים ישירים של הדינוזאורים. המאובנים הסינים היו ראיה תומכת ראשונה לגרסה זו. זאת ועוד: גילוים הצביע על כך שנוצותיו של הארכיאורפטור שימשו ראשית כל לראווה ובידוד חום, ורק אחר כך למעוף.

גילוי התרמית לא גרם לחוקרים שמחזיקים בסברה זו לסגת מעמדתם. הם מודים שהארכיאורפטור הוא זיוף, אך מתעקשים שהראיות המצביעות על קיומו של עוף-דינוזאור הן מוחצות. הנרי ג'י עצמו נמנה עמם. "אין ספק שלמקרה יש השלכות אומללות", הוא אומר, "הוא מספק תחמושת לקבוצה קטנה וקולנית שטוענת עתה לקשרים ומזימות. על דבר אחד אני מסכים עם מתנגדי: 'נשיונל ג'יאוגרפיק' נפגע פגיעה אנושה".

סטורס אולסון, אורניתולוג במוזיאון סמיתסוניאן בוואשינגטון, הנהיג את המאבק נגד הארכיאורפטור. "במאמריו הילל 'נשיונל ג'יאוגרפיק' זן מפוקפק", הוא אומר זעם. "אמרתי להם שעליהם לבדוק את העניין בקפידה. הם התעלמו מכל הראיות הסותרות. זו אחיזת עיניים: אין דבר כזה דינוזאור בעל נוצות. לטעון שדבר כזה קיים זה כמו לומר שאלוויס פרסלי נמצא בצד האפל של הירח".

עד כאן מ'הארץ'.

הטענה שתישמע שוב ושוב היא "המדע מתקן את עצמו", כמובן שזה נכון, המדע רוצה לתקן את עצמו, אנשים באופן כללי לא רוצים להשתית מערכות על רמאות. אבל בין הרצון ובין המציאות עדיין מפריד מרחק גדול מאד, כולנו רוצים לתקן את עצמנו ולחזור בתשובה. אבל כל עוד ישנן בעיות צריכים להתייחס אליהן ברצינות, ולא להפטיר שמן הסתם הכל נעשה מתוקן מאליו.

אחד הסיפורים המדהימים הוא של ד"ר אניל פוטי, שהשתמש בטכניקות מודרניות כדי לחפות על זיופיו גם אחרי שנתפסו, היום כל דבר נבדק ברשת, ולכן לא התייאש מכך שהאוניב' שהעסיקה אותו גילתה בעייתיות 'מסויימת' בתיאוריו ובקורות חייו, הוא פתח שוב ושוב אתרים שונים המתארים את מפעליו ומעשיו, כך שהתוצאות השליליות נדחקו למקום לא ריאלי בדפי החיפוש, וכך שוב ושוב ניסה להשתלב במערכות השונות… סופו של הגנב הזה היה ל'תליה' – וירטואלית כמובן.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות