פרופ' אלן לייטמן הוא פיסיקאי אמריקאי, בעל עבר מפואר במכון הטכנולוגי של מסצ'וסט, MIT, הדוקטורט שלו עסק בפיזיקה תיאורטית, העיסוק העיקרי שלו הוא באסטרופיסיקה, בין השאר בחורים שחורים. עמד בראש פאנל המדע של האקדמיה הלאומית למדעים, ובראש אגף האנרגיה הגבוהה של החברה האסטרונומית האמריקאית.
לייטמן פירסם ספרים רבים, הספר שהתפרסם ביותר הוא 'חלומותיו של איינשטיין', (סקירה בעברית), המתחקה אחרי כיווני מחשבתו של איינשטיין.
מובן שהשקפתו היתה כפי המקובל בין חבריו, הכל מקרה ללא שום משמעות, עד כדי כך שאדם שקרא את ספרו פונה במצוקה לרב מקובל, כיצד ניתן להאמין ברוחניות בעוד הפיזיקאי אלן לייטמן כותב במפורש כי הכל מקרה ומזל פיזיולוגי בלבד. (למעשה כבר במאמרו בsalon מ2011 התקיף את דוקינס וניסה ליצור איזו נוסחה שתשאיר מקום (לאחרים) עבור קצת אמונה).
ואז, למזלו הרע (?), הוא עבר חויה רוחנית, לא, הוא לא עבר מוות קליני כמו ד"ר אבן אלכסנדר (או שלום רפופורט, או יותר גרוע: פורסט אקרמן שמת כאתאיסט וטרח אחרי המוות לשלוח לנו מסרים שטעה), הוא פשוט הרגיש משהו שונה, סוף כל סוף הוא גם פרופ' למדעי הרוח, והוא פשוט עבר את זה, וכתב ספר שלם המעניק רציונליזציה לחויה הרוחנית, כך מתארת את הדברים קרן דותן:
ספר חדש של פרופ' אלן לייטמן, פיזיקאי וסופר אמריקני, ,"Searching for Stars on an Island in Maine" עוסק ביריבות הוותיקה בין מדע לדת או בין תפיסות חומריות ורוחניות של העולם. לייטמן, שהתפרסם בספרו "החלומות של איינשטיין", שהיה רב-מכר בינלאומי (תורגם לעברית בידי צילה אלעזר וראה אור בהוצאת עברית וכתר), הוא פרופסור הן למדעי הרוח היישומיים והן לאסטרופיזיקה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT).
נקודת המוצא של הספר היא מדעית וחומרית, אבל דרך דיון בנושאים דוגמת מוות וטרנסצנדנטיות הוא מפגיש בין תפיסות רוחניות ומדעיות ושואל על יכולתו של המדע להתמודד עם הרוחני. ספרו מתחיל בתיאור חוויה רוחנית שהוא עבר לילה אחד כאשר נסע בסירת מנוע לאי במיין, כיבה את המנוע ואת האורות, שכב על גבו והביט בשמיים ובכוכבים. הוא מתאר חוויה מיסטית של צניחה אל האינסוף ותחושה של אחדות עם היקום. כאשר חזר אל גופו ואל הסירה, לא היה לו מושג כמה זמן נעדר.
מה יכול מדען לעשות עם חוויה מיסטית כזאת? הוא מתחיל בניתוח של המשיכה האנושית לאמיתות דתיות מוחלטות, נצחיות וקדושות – אמיתות המאפשרות לאדם לדמיין שלמות – לעומת האמיתות המדעיות המתחלפות, החלקיות, שרחוקות משלמות. בעוד התפיסה המדעית מגבילה את היקף החוויה המיסטית, גם תפיסה זו עצמה היא מוגבלת ועלולה – כפי שהניסיון המדעי לימד אותנו – להתחלף.
האמיתות הנצחיות לא יכולות להיות מופרכות בידי המדע, ואין דרך שמחברת בינן לבין העולם הפיזי: אין דרך שמחברת בין זמן ממושך ארצי לבין הנצח או בין החוכמה המוגבלת לחוכמה האינסופית של אלוהים. האינסופי הוא לא רק הרבה יותר מאשר הסופי, הוא כותב, ודוחה אפשרות של דיאלוג בין המדעי לבין הרוחני לטובת מודל כפול, שמנסה להכיל את הפער ביניהם.
כל פרק בספר מתמודד עם נושא אחר – כוכבים, אטומים, מוות, טרנסצנדנטיות וכו' – כשהחוט המקשר ביניהם הוא הניסיון למצוא משהו מעבר לזווית המדעית-חומרית, למצוא משמעות לחוויה המיסטית שהיא מעבר לתפיסה המדעית המצמצמת כאילו החוויה הרוחנית היא חוויה פנימית של האדם ותו לא.
מה שקרה שהוא בסך הכל הרגיש משהו באמת, ושכח את האזהרות שלו ושל חבריו שכל מה שאנחנו חשים ומרגישים אפילו אם זה נראה מאד וודאי, אלו רק דמיונות, והאמת מושגת רק במעבדה. לייטמן בחר לא להיות אטום ודוגמטי, אלא להיות כנה עם מה שחווה, ולהסיק שזה אמיתי לא פחות מחויית הניסוי במעבדה. יש להניח שהאינקויזציה האקדמית תחזיר לו כגמולו וכוכבו ידעך לאט לאט, כשרק יראו שהוא נותן מקום לעוד מימד מעבר למדעים המדוייקים.