1

אל מול תרבות המערב

מתן חסידים, סוקר את ספרו של ברוך כהנא:

החברה המערבית נתונה לשנאה עצמית ונכנעת לאסלאם הקיצוני מכיוון שאיבדה את המיתוס שלה. תוך שזירת זאוס, סוקרטס, יונג והרב קוק מוצע פתח לתקווה עולמית דווקא באמונה היהודית.

הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) סבר שעל הזהות העברית להמשיך את הפרויקט הגדול של אבי האומה אברהם: לקחת אחריות על ההיסטוריה, תוך קריאה רב־דורית לשותפות פעילה בעיצוב התרבות האנושית. במובן זה, ספרו החדש של ד"ר ברוך כהנא נענה לקריאתו. זהו ניסיון מרחיק לכת לתת פשר לתנודותיה של ההיסטוריה, תוך פיצוח ה"לא מודע" התרבותי של המערב, בהקשר ההיסטורי הרחב של המונח: דרך ראשית צעדיו ביוון וגיבוש הנצרות, עבור בימי הביניים והרנסנס, ועד לתקופה המודרנית והפוסט־מודרנית בת ימינו. ניתוח היסטורי רחב זה מותיר את הקורא הישראלי בתפקיד מכריע ודרמטי – האם להישאר אדיש אל מול המערב ולצפות בהחרפתם של משברי ההווה, או להשתמש ביכולתו להציל את התרבות המערבית מעצמה, לא פחות.

הנחת היסוד של כהנא היא שלא ניתן לענות על שאלות גדולות בהיסטוריה בעזרת ניתוח המגמות המצויות מעל פני השטח בלבד. כאן טמונה לדעתו הטעות המהותית של המרקסיזם והקפיטליזם כאחד – המחשבה כי אם בעיותיו הכלכליות של האדם ייפתרו, התרבות האנושית תחיה באוטופיה. הפתרונות המטריאליסטיים השטחיים, מסביר כהנא, מתעלמים מהצרכים העמוקים והרב־גוניים של נפש האדם. מכאן מובן המיקוד שלו במיתוסים המכוננים ובמיתולוגיות הניצבות בלב התרבות: המיתוס משקף ומבנה את הלך רוחה הנפשי הנסתר ואת תפיסת עולמה הייחודית של האישיות התרבותית, ומכאן חשיבותו להבנת התהליכים ההיסטוריים שהיא עוברת.

כל תרבות מבטאת בסיפורי היסוד שלה את מה שהפסיכולוג קרל יונג כינה "ארכיטיפים" – היסודות הנפשיים שבלעדיהם האדם לא מסוגל לחיות, או שלחילופין ישלם על היעדרם מחיר נפשי כבד. אהבה, כאוס, סדר ושליטה, מהפכנות – אלה דוגמאות לארכיטיפים הבאים לידי ביטוי במיתולוגיות ובמיתוסים מכוננים. רעיון האהבה, למשל, מובע במיתולוגיה היוונית באמצעות דמותה של אפרודיטה. הארכיטיפים השונים מבקשים להתממש במציאות הן בחייו של כל אדם פרטי, והן במישור התרבותי. בשיא הופעתם הנכונה מתרחש מה שאנו מכנים "מימוש עצמי", או בשפה היונגיאנית, "אינדיווידואציה". סדר הופעתם וביטויים השונה של הארכיטיפים בכל תרבות מלמד אותנו על המגוון האנושי הקיים. בתמצית, זו המתודה ה"פסיכו־היסטורית" שדרכה רואה כהנא את תולדות המערב.

עצם השימוש במתודולוגיה הפסיכו־היסטורית טומן בחובו חשיבות רבה. לאחר מלחמת העולם השנייה והתקופה הנאצית, עולם הרוח המערבי התנער לרוב מניתוחים תרבותיים כוללים, הטעונים אמירות מהותניות על אופיין של תרבויות וטיבם של עמים. ההיסטוריון אגברט קלאוטקה הראה בספרו "The Mind of the Nation" כיצד בגרמניה של אמצע המאה ה־19 היו אלה דווקא שני חוקרים יהודים־גרמנים, היימן שטיינטל ומוריס לצרוס, אשר ייסדו אסכולה – שאמנם אינה מוכרת כיום, אך הייתה עתירת השפעה על התפתחות המחקר הסוציולוגי בראשיתו – בשם "פסיכולוגיית העמים". אסכולה זו התיימרה לכונן ענף מחקרי בין־תחומי שיתור אחר מהויות של עמים ותרבויות, בעיקר דרך בלשנות, פילולוגיה, היסטוריה ופסיכולוגיה. מיותר לציין שהמניעים של השניים היו אוניברסליים ומחקריים טהורים. התנועה הנאצית, שהשתמשה במתודולוגיות דומות לצרכיה הגזעניים, גרמה לפחד ומיאוס בקרב קהילת המחקר ממתודות אלו. חזרה למבט אופקי רחב על ההיסטוריה, תוך בקשה כנה להבין את תעלומותיה בכלים פסיכולוגיים השמים את הדגש על המרחב התרבותי, היא אפוא חידוש יצירתי ומרתק.

בין השמרן למורד

כדי להבין את המערב לעומק, טוען כהנא, יש להתבונן היטב בסיפורי המיתולוגיה היוונית, ולהתמקד במיוחד במאבק הניטש בין שני ארכיטיפים יסודיים החוצים את ההיסטוריה של המערב כולו: המאבק שבין זאוס לפרומתאוס. זאוס, אב עריץ, בכיר אלי האולימפוס, מייצג את השאיפה לסדר ויציבות, שאותם הוא אוכף גם בכוחניות מופלגת ולעיתים אף גחמנית כלפי בני התמותה. לעומתו פרומתאוס, דמות אידיאליסטית ואנטי־כוחנית, אינו מוכן שהטוב והחוכמה יישארו בשמיים, ובניגוד לצו מפורש של זאוס מוריד את האש השמיימית לרשות בני האדם. הללו, שלפני פרומתאוס היו נבערים וחסרי יוזמה, הופכים אחר מעשהו לסקרנים ובעלי תעוזה מחשבתית.

פרומתאוס העניק לבני האדם את תודעת הקדמה, חדוות היצירה והמימוש העצמי. זאוס לא נותר אדיש למרד שלו, ומצווה לעקוד את פרומתאוס לצוק, שם נשר מנקר את כבדו בכל יום. פרומתאוס מנצל את תקופת ריצוי עונשו לטוות את חלומו – לראות יום אחד במפלתו של זאוס. אם כן, לפנינו מאבק מתמשך בין זאוס השמרן, רב העוצמה והפיקח, ובין פרומתאוס המורד, היוצר והמחנך. כהנא מציין כי מאבק הדורות אמנם איננו המצאה יוונית, אך לרוב הוא הרבה פחות מודגש במיתוסים אחרים, לעומת האופן שבו הוא מודגש ביוון. למאבק זה השלכות מרחיקות לכת עד ימינו אנו.

הפילוסופיה היוונית נוצקה מתוך אש המרד הפרומתאי של סוקרטס, המורד האציל, החוקר, הלומד והתוהה, זה שהעז לערער על אורחות החשיבה המושרשים בחברה האתונאית של ימיו. לעומתו, האתונאים בעלי האופי הזאוסי, לא אהבו את הערעור על המוסכמות. סוקרטס, כידוע, העדיף לשתות את כוס התרעלה ולמות, ולא להתכחש לאמת הפנימית שלו. בכך, כפי שכותב כהנא, "דמותו של סוקרטס התקבעה בתודעה המערבית כדמות הפרומתאית המובהקת ביותר". משהו מזאוס, ובו בזמן משהו מפרומתאוס, הוטמעו בזהותו של כל מי שעבר חינוך יווני.

הנצרות, שנולדה מתוך מיזוג מושגים עבריים ויווניים, הכתירה את זאוס מחדש כראש האלים. מיתוס "בן האלוהים", הזר כל כך למקרא, נולד מתוך תפיסות שהיו נוכחות ביוון, כאשר חלק מן האלים האולימפיים הם בו בזמן גם בניו של זאוס. מושג החטא המקראי הובן מעתה כמושג ה"היבריס" היווני, דהיינו מרד באלים. והרכיב הבולט ביותר: שליטתו של האל המקראי קיבלה מעתה מאפיינים של טוטאליות ועריצות, כמו שלטונו התקיף של זאוס. אלא שהפעם הכוח הזאוסי היה גם כוח אינסופי. כמו זאוס, הוא משליך אל אש הגיהינום את המורדים בו – גלגולו של הרעיון היווני בדבר "טרטרוס", בית הכלא שאליו מושלכים אויבי הסדר. הנצרות דאגה לדכא ארכיטיפים השנואים על האל היווני, בעיקר כאלו הקשורים בגופניות, יצרים, נשיות, מיניות, צחוק, מחקר חופשי, וכל יוזמה אנושית הקשורה בחיי העולם הזה.

לאורך ימי הביניים נכשלה הנצרות בעקירת המרדנות הפרומתאית מן השורש. בהיעדר יכולת לעקור ארכיטיפ, מסביר כהנא, "כל שיכלה לעשות הוא לטמא אותו, להשליך אותו לגיהינום, ולרדוף באכזריות את ניסיונותיו להתבטא". כך מסביר כהנא את המאבק של הכנסייה בכתות נוצריות שאיימו על הגמוניותה. לתקופת הרנסנס כמכלול קורא כהנא "פרומתאוס מתלבש בגלימה נוצרית, ונדחה". זאוס לא יכול לסבול שפרומתאוס עולה מהשאול, אפילו אם הדבר משרת את מטרותיו. תקופה ארוכה זו טמנה את הזרעים למה שעתיד להתפתח כמרד הלוחמני של תקופת המודרנה, שהביאה באמתחתה את ההומניזם, שלטון התבונה וכמובן את הולדת האתאיזם והחילון. פרומתאוס החל לראות אור שמש; המרדנות והקדמה חזרו לקדמת הבמה של תרבות המערב.

תרבות דיאלוגית

בל נשכח, מציין כהנא, שגם פרומתאוס הוא בסופו של דבר אליל, שהשתלטותו המוחלטת על הנפש יוצרת גם היא "אינפלציה המשתיקה את שאר הארכיטיפים". לא רק שהפך לרודן בפני עצמו, אלא שעכשיו היה גם צריך להתמודד עם הצלחותיו. האידיאולוגיות הגדולות פרי המודרנה, אלו שהבטיחו לאדם גאולה בדמות ההומניזם והחילון, היו מבוא לעידן מדמם והרסני שהתבטא במלחמות העולם. כך הגיע המערב לעידן הפוסט־מודרני שבו "אבד האמון בסיפור הגדול", כמאמרו של ז'אן פרנסואה ליוטאר, מאבות ההגות הפוסט־מודרנית.

תרבות המערב בתקופתנו, לדעת כהנא, מאופיינת בניסוי גדול ומסוכן, שעניינו חברה שאיבדה את המיתוס שלה. בעידננו, ההוגים הפוסט־מודרניים שנכוו מהתרסקות החלום הסובייטי שחרט על דגלו את השוויון, יצרו את השמאל החדש – כזה שנותר עם שנאה לזאוס, גם כאשר כבר אין לו זאוס אמיתי להילחם בו. השמאל העכשווי משליך על החברה את ארכיטיפ "האדם הפרומתאי הנאבק תחת עריצותו של זאוס התורן". שנאה עצמית, סימון מדוכאים חדשים (נשים, להט"בים, שחורים) שהחליפו את מעמד הפועלים הישן, וכניעה לאסלאם הקיצוני הם חלק מארגז הכלים החדש.

לדעת כהנא, הימין המערבי מצידו יכול במקרה הטוב רק לנסות לשמר את האופי הקיים של "ערכי המערב", אבל נותר ללא אידאות של ממש. במצב הנוכחי נאמנותו היא ל"עקרון הצמיחה" הכלכלית, שכבר מזמן איננה מותאמת לנפש האדם. הסכנה למערב גדלה במיוחד נוכח כיבושיו של האסלאם, וכלשונו: "אנחנו נתונים במאבק בין תרבות אירופית שיש לה הכול אבל אין לה אלוהים, ובין תרבות מוסלמית שאין לה דבר מלבד אמונתה באל". מאבק שאליו התרבות האירופית טרם התייצבה.

תרופה ישראלית לשקיעת המערב זאוס פרומתאוס ואלוהים, ברוך כהנא, ידיעות ספרים, 2021, 456 עמ'
התקווה של המערב, מטעים כהנא, מצויה אולי דווקא בישראל. תרבותנו העתיקה איננה מכילה את התסביך הארכיטיפי של זאוס ופרומתאוס. אלוהי המקרא מצוי מעבר לעולם, ומתוך כך מעניק מקום לכל מה שמצוי בו. "אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום", אמרו חז"ל; יש מקום לזה לצד זה. כהנא נע בין המקרא, השיח התלמודי וכתבי המקובלים, וטוען בעקבות מורו פרופ' מרדכי רוטנברג כי אפשר לאפיין את היהדות כ"תרבות דיאלוגית", כזו שנותנת מקום לכלל הערכים. בשפה יונגיאנית נאמר כי לכל הארכיטיפים יש מקום בתרבות ישראל. את המנוף להתחדשות התרבותית רואה כהנא דווקא במשנת הרב קוק. "כל התרבויות שבעולם יתחדשו ע"י חידוש רוחנו", כתב הרב בזמנו. חידוש זה יוכל להציל את המערב מיצר המוות, הדיכאון הכללי ותרבות השפע שהשתלטו עליו. וזה בעיקר תלוי בנו.

כיאה לגודל הפרויקט, ספרו של כהנא גדוש בדיונים אגביים והערות שוליים. מי שיצלח את הקריאה ייהנה ממפעל ספרותי המזכיר רק את "ארץ ושמיים" של דניאל שליט. הפרק האחרון בספר, "אוטופיה", שבו כהנא מנסה לפרוש את צמיחתה של התרבות הדיאלוגית־ישראלית החדשה, טעון בעיניי הרחבה ובירור. אפשר בהחלט להתווכח עם מסקנותיו שם, אך גם לאחר ההסתייגות יש לזכור כי לעולם קיים פער בין התוויית חזון ובין מימושו. הדבר אולי מותיר לכהנא ספר נוסף שראוי כי יתגדר בו.

עד כאן מתן חסידים, עוד בנושא זה, מומלץ לקרוא את עבודתו של ניר מנוסי: במעלה אולימפוס, ולמי שאין סבלנות, לפחות את פרק הסיום, נביא ממנו כמה משפטים:

העידן המודרני עומד בסימן המרד בנצרות, התקוממות נגד דרכה הסגפנית והמרתה בהשקפת העולם הרוצה להגשים את הגאולה כאן ועכשיו, בעולם הזה. בהדרגתיות אך בעקביות, משחזרת המודרניות, ובעקבותיה הפוסט-מודרניות – בגרסא חדשה כמובן – את השקפת העולם הפגאנית של לפני היות הנצרות. הדבר ניכר בשיבה מקוסמולוגיה דואליסטית לקוסמולוגיה מוניסטית-מטריאליסטית, במעבר מתיאיזם להומניזם ומתיאולוגיה לפסיכולוגיה, בהחלפת האידאל התיאוקרטי בפילוסופיה של ריבונות עצמית אנושית, בנטישת הסגפנות והחיים לקראת העתיד לטובת נהנתנות וחיים בהווה (ההולכים ונעשים אנרכיים, מסויגים אך ורק בידי האוניברסליות של ערך חירות הפרט השוללת פגיעה בזולת ללא הסכמתו), בהרפיית שלטון הרצון המודע ושחרור המטענים הלא-מודעים של הנפש (כפי שניכר בעיקר בראי האמנות המודרנית), בייאוש הדרגתי ממציאת אמת אבסולוטית אחת לטובת הסתפקות בריבוי דעות יחסיות, וכן הלאה. ברם, שיבה זו אל הגשמיות סובלת מאותה חד-מימדיות שאיפיינה את התיאולוגיה הנוצרית. כשם שהנצרות ראתה את העולם הגשמי כחסר תקנה, כן רואה זאת את העולם הרוחני כחסר תקנה, ומוותרת מראש על הנסיון להאמין בממשותם ובכוחם של הנשמה ושל עולמות רוחניים מהם היא יכולה לינוק ואליהם להגיע. עד כדי כך מוחלט הוא היפוך הערכים המודרני, עד שלעתים קרובות הוא נדמה כתשלילה המדויק של הנצרות, המהפך לחלוטין את צבעיה, אך מותיר את דיוקנה בדיוק כמות שהוא.[1]

מסלול אחר הותווה מתוך התנ׳׳ך, שלא טישטש את מהלכו הכפול אלא חידד אותו, פיתח אותו ושיכלל אותו. הוא קיים בדמותה של התורה השניה של היהדות, המתפתחת ומתקדמת עם הדורות, היא התורה שבעל פה. המבנה שדלינו כאן ברוב מאמץ מבין שורותיו של המקרא, שבמישור אחד מצביע על תנועה החוצה מהעולם אך בה-בעת מראה שאין לבטלו אלא לבררו ושאין להפקירו אלא להפרותו, הוא המבנה המעצב הראשי של התורה שבעל פה, ואינו מובלע בה ונלקט מתוך רמזים אלא מפורש גלויות לכל אורכה. מסורת זו, על שני ערוצי זרימתה הגדולים – הערוץ הנגלה של המשנה, הגמרא, ההלכה וכן מחשבת ישראל לדורותיה, ומתחתיו הערוץ הנסתר של תורת הקבלה, מהזוהר דרך קבלת האר״י ועד לחסידות – משמרת את הבשורה המקראית המקורית, מתרגמת אותה לכדי עולם ומלואו של מושגים ודרכי חיים, ומפתחת את דרכי יישומה בעולם מתפתח. יש בה את קריאת הכיוון של ההתעלות וההינשאות אל מעבר לחיים המזדהים עם האימננטי ומקדשים אותו, אך כיוון זה מסוייג ומועשר בידי כיוונים נוספים, שבדרכים רבות ושונות מחייבים ומכילים את האימננטיות[2]. הגוף העשיר של כתביה מכיל בתוכו מעין ׳מפת- דרכים׳ אלטרנטיבית לזו של המערב, המציעה אפשרות להתעלות מעל הדיכוטומיות בתוכן הוא פועל, ליישב ביניהם, ולהחלץ מדפוס המטוטלת שהוא שבוי בו.

 

הערות:

[1] דוגמה פשוטה לכך מגולמת בדמות המסמלת את האלילות המודרנית של הגשמיות, זמרת הפופ מדונה. מדונה נושאת את שמה של הבתולה הקדושה לנצרות, אך מבטאת את דמותה התשלילית – הזונה המשוקעת בחיים הגשמיים. בקליפ לשירה ״כמו תפילה״, מתייחסת מדונה ישירות לנצרות, ובו ניכר כיצד היא באה להפוך את ערכיה אך באופן המשמר במדויק את המבנה החד-מימדי שלה. הקליפ מראה את מדונה מקימה לחיים פסל של ישו שחור, מסירה אותו מצלבו ומלמדת אותו את סוד אהבת הבשרים. יש כאן קולוניאליזם הפוך: מדונה היא הלבנה הנאורה הבאה לבשר לאפריקאי החשוך את האמת. אלא שהפעם, האפריקאי אינו פגאן מגושם והבשורה הלבנה איננה נצרות סגפנית, אלא בדיוק להפך: האפריקאי הוא סגפן שהנצרות הלבנה של הדור הקודם גרמה לו לשכוח את גופו, והבשורה הלבנה החדשה, הבא בבחינת תיקון טעות לקודמתה, היא שיש לחזור לגוף. הערכים הפוכים, אך המבנה זהה: יש גאולה, היא טמונה בעולם אחד בלבד, ומי שמקדיש עצמו לעולם האחר טועה לגמרי ויש להמירו.

[2] הדבר ניכר בפרט בתורת הנסתר, בה בנוסף לפעולות הבירור וההפריה מוצגת פעולת ההעלאה של המציאות האימננטית, הנעשית דרך איתור השורשים הרוחניים של כל דבר ודבר בעולם.