נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

“אם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים”, אבשלום אליצור מבכה את ירידת הדורות

מאמרו המפורסם של פרופ’ אבשלום אליצור “אם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים – מהפכת המידע האקדמיה ודלדול הרוח“, מבכה את הבינוניות, חוסר ההישגים האישיים והיכולת האישית להרים את הראש בתוך זרם המידע השטחי (קצת בסגנון אלן בלום שעשה זאת כבר במאה הקודמת, ועל זה נאמר ואם ראשונים כבני אדם וכו’, והרי כבר לבלום קדמו אריך פרום ב’החברה השפויה’).

השבוע התראיין אליצור בעולם קטן, בנוגע לדעתו בענין טיפולי המרה (אותה הבאנו בעבר כאן) בריאיון הוא אומר בין השאר:

קורה משהו מאוד לא טוב לאנושות בעשרות השנים האחרונות. חלף עידן הגאונים. הבינוניות שולטת בכל מקום. תסתכל סביב ותראה שכמעט אין כיום אדם אחד משיעור-הקומה של הגאונים במדע או בספרות כמו אלה שראינו עד המחצית הראשונה של המאה העשרים. יש לי על זה מאמר נוקב ברשת בשם ‘אם ראשונים כבני-אדם אנחנו כחמורים’.
“כיום אנחנו שבעה מיליארד בני אדם, עם ספרים למכביר, אינטרנט וגוגל, ותראה לי אינטלקטואל אחד שמגרד את תחתית החבית של מה שהיה לנו במאה הקודמת. אנחנו חיים באחת התקופות הכי משמימות, דלות ועלובות בהיסטוריה האנושית.
“יש לי תחושה שלמשל בתחום הפיזיקה, המהפכה תהיה של רעיון מאוד פשוט, כזה שנכעס על עצמנו איך לא חשבנו על זה קודם. אנחנו צריכים מישהו שישבור לנו כמה כלי חשיבה, רעיון שבהתחלה יקומם אותנו, אבל לאחר מכן נראה איך נוצרת ממנו תמונת עולם חזקה יותר ויפה יותר. נראה שהיום אין מישהו כזה. אז כמו שאומרים: אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום”.

ברוח זו ניתן לשמוע אותו מדבר בהזדמנויות שונות, למשל כאן:

על נזקי הפוליטיקל קורט הוא כותב כאן:

“תפקידן של הפסיכולוגיה והפסיכיאטרייה אינו לקבוע מיהו נורמאלי ומיהו חולה. תפקידן הוא לעזור לכל אדם לממש את עצמו“.

הטענה הזאת גידלה כבר דורות שלמים של נרקיסיסטים מפונקים ומרוכזים בעצמם שאמללו את עצמם ואת הסובבים אותם. לאנשים המתקשים להתמודד עם המציאות, “מימוש עצמי” פירושו להישאר בדיוק מה שהם, להמשיך לעשות מה שהם רוצים ורק לא לשאת בתוצאות. שום אדם המתמכר לאלכוהול או לסם כלשהו אינו מודה מלכתחילה כי הוא מכור. להפך, הוא טוען תקופה ארוכה “אני יכול להפסיק ברגע שארצה, אני רק לא רוצה עדיין.” רק הסובבים אותו מרגישים שמשהו לא בסדר אתו. אדם כזה לא צריך ש”יקבלו אותו” וש”יאהבו אותו,” אלא בדיוק ההפך, ניעור רציני.

אחרי צאת ספרו הזועם של ג’פרי מאסון “בגנות הפסיכותרפיה” [[9]] נמצאו רבים אפילו מבין הפסיכולוגים שהשתכנעו שכל טיפול נפשי הוא מעשה של עריצות שבו כופה אדם אחד את השקפת עולמו על האחר. אנשי מקצוע רבים משתדלים בשנים האחרונות להיות “בלתי-שיפוטיים” כמעט בכל נושא. התוצאה: פסיכולוגיה נבוכה, רדודה ומתייפייפת הנזהרת שלא להרגיז איש. די להזכיר שבמהדורה הרביעית של המדריך העולמי לאבחנת הפרעות נפשיות, DSM-IV, הוצאה הפדופיליה (משיכה מינית לילדים) מרשימת ההפרעות הנפשיות ונותרה מוגדרת כהפרעה רק כאשר היא אגו-דיסטונית, כלומר, בלתי-מקובלת על ה”אני.” אחרי שערורייה שהקימו ארגונים שמרניים היא הוחזרה למהדורת הביניים, DSM-IV-TR, אבל לקראת המהדורה החמישית יש כבר דרישות להוציאה לחלוטין. לפיכך, עלול להיווצר מצב שסוטה המרגיש שלם עם מה שהוא עושה לילדים ייחשב אדם בריא לגמרי, אבל אם מצפונו מייסר אותו והוא מבקש, חלילה, להשתנות, אזי יש לטפל בו כדי ש”יקבל את עצמו.”

דוגמא חמורה יותר לשיתוק הערכי הזה מתגלית ביחסה של הפסיכולוגיה אל ההתאבדות. כמי שעוקב מדי שנה אחרי המכה המתמשכת הזאת בצה”ל, נעשיתי מעורב בנושא מניעת ההתאבדויות [[10]], וההתנסות שלי בהבעת דעה שאינה politically correct יכולה ללמד משהו. לפני שנים אחדות כתבתי מאמר ובו קראתי לשינוי הגישה המקצועית כלפי המתאבד. טענתי שאין ערך לעבודתו של פסיכולוג או פסיכיאטר המטפל באדם אובדני אם אינו מביע עמדה ערכית ברורה נגד המעשה הזה, נגד אכזריותו כלפי בני-משפחה ובעיקר נגד האיוולת שבו מנקודת ראותו של המתאבד עצמו. את דבריי ביססתי גם על נתונים אמפיריים. הגרסה האנגלית של המאמר נדחתה ע”י תשעה כתבי-עת מכובדים (בהם אחד שאני עצמי חבר במערכת שלו). טענותיהם של המבקרים שהמליצו לדחות את המאמר היו ש”המחבר זועם” ו”שיפוטי” רחמנא-לצלן. רק כתב-העת Omega: Journal of Death and Dying (יש דבר כזה) פרסם אותו. גרסה עברית קצרה נשלחה ל”במחנה” ונדחתה, לדברי קצין חינוך ראשי דאז, עקב התנגדות אכ”א. לבסוף התפרסם המאמר בכתב-העת הישראלי לפסיכותרפיה “שיחות.” היו תגובות אוהדות, אבל פסיכולוגית אחת כתבה, שחור על גבי לבן, כך: “שמא ניתן לבסס היטב את הגישה המחשיבה התאבדות כמעשה העשוי להיות רציונלי ומוסרי ועשוי להלום את מיטב האינטרסים של האדם הבוחר בו?” (השאלה הזאת לוותה בשפע הפניות לספרות הפילוסופית על ההתאבדות). הפסיכולוגית הנכבדה מעניקה, אם כן, מעמד של הוגה רציונלי לאדם הנמצא במשבר אובדני. למקרא הניתוח המלומד הזה מצאתי את עצמי מדמיין חייל צעיר שזה עתה עף מקורס קצינים יושב מאוחר בלילה ומתעמק בספריהם של סארטר, קאמי, שפינוזה והרמב”ם, ואחרי שגמר לתמצת ולסכם את הטיעונים בעד ונגד ההתאבדות הוא לוקח את ה”עוזי” ודופק לעצמו צרור בראש. כמה מעשי ההתאבדות נובעים מחשיבה מפוקחת ורציונלית? תשאלו הרבה אנשים מפורסמים, מארתור רובינשטיין עד ירדנה ארזי, ששרדו משברים אובדניים ואפילו ניסיונות התאבדות, למזלם ולמזלנו. ההתייחסות אל אדם שעולמו חרב עליו כאל מי שפועל “על פי מיטב האינטרסים שלו,” אין להם ולא כלום עם כיבוד זכויות הפרט. זו סתם פחדנות והתחמקות מאחריות. לפסיכולוג כזה לא הייתי נותן להתקרב אפילו אל החתולים של השכנה שלי.

אבל לא רק מקצועות בריאות הנפש, גם הרפואה עצמה מאוימת כיום  על ידי ניסיונות לטשטש את ההבדל בין “בריא” ל”חולה” בשמה של האי-שיפוטיות. פסיכולינגוויסט אמריקני ידוע, הרלאן ליין [[11]], יצא בהתקפה על התקן תוך-אוזני חדש שהשתלתו בילדים חירשים יכולה לאפשר להם לשמוע טוב יותר. חירשות, טען ד”ר ליין, אינה נכות אלא תרבות. החירשים הם מיעוט בעל היסטוריה, מבנה חברתי וערכים משלהם, ואין לרוב השליט, כלומר, אנחנו השומעים, זכות לכפות את ערכיו על המיעוט הזה. יש הורים, הסביר הפרופסור הנכבד, שממש שמחים כאשר נולד להם ילד חירש, והם רואים זאת כ”זכות.” הפדראציה העולמית של החירשים והאגודה הלאומית האמריקנית של החירשים הצטרפו אף הם להתנגדות להנחה לפיה ילדים חירשים זקוקים לתיקון. כמעט שאמרתי “אני לא מאמין למשמע אוזניי,” אבל זה לא יהיה politically correct, כמובן.

ובל נשכח, שהמקצוע שלו הוא פיזיקה, גם בזה יש לו דברים מענינים לומר:

ובכתב:

“לפני הרבה שנים מצאתי הוכחה שהתודעה, בתור משהו שאינו חומרי, כן משפיעה על תהליכי המוח”, הוא מספר. “ההבנה הזו היא מכה קשה לפיזיקאי. היסוד של חוקי הפיזיקה הוא חוקי השימור. תחשוב על כדורי ביליארד שפועלים עליהם חוקי המכניקה: אם תכניס למערכת הזו גורמים כמו הפחד שלהם או כאב ההתנגשות – התוצאות תהיינה שגויות. זה מערך סגור לגמרי לחוקי הפיזיקה; אי אפשר להכניס עוד גורמים למערך”.

המדען תופס את האדם כאוסף כדורי ביליארד?

“חד-משמעית. הגישה הדטרמיניסטית אומרת שאנחנו סך כל הפעולות הפיזיקליות שקורות בנוירונים (תאי עצב במוח, ר”א) שלנו. אם יש רגש כמו אהבה או שנאה, או אם יש תחושה של מתוק או מר – זה היבט של תהליכי המוח, אבל לא דבר נבדל מהם. כולם סידורים שונים של פעולות נוירונים; אפשר להמיר כל תחושה לשפת הנוירונים ואז כל עולם הנפש הוא רק היבט של המוח.

“האדם ברחוב, לעומת זאת, מערבב בין גוף ונפש כל הזמן. האם חיבקה את בנה כי היא אוהבת אותו; הארנבת ברחה מהשועל כי היא פוחדת; הלכתי לאכול כי הייתי רעב. מבחינת המדע, הזיגזג הזה בין גוף ונפש מותר רק כלשון קיצור. הפחד והאהבה הם רק היבטים של פעולות נוירונים אלה.

“המדען לא יכול להתייחס אל התודעה כאל מרכיב נפרד המשפיע על המוח, אחרת הוא יסתבך עם חוקי השימור כמו חוק שימור האנרגיה או חוק שימור התֶנע. לכן היום כ-90 אחוז מהפילוסופים בוודאי יסכימו לדואליזם מתון, כלומר שיש גוף ויש תודעה הנבדלת ממנו, אבל תמיד ידגישו שאין אינטראקציה בין השניים.

“לעומת זאת, תיאוריית יחסי הגומלין בין הנפש לחומר (דואליזם אינטראקציוניסטי), המחייבת פעולת-גומלין בין התודעה למוח, היא תועבה בעיני הפיזיקאי; הוא חייב לדחות אותה, כדי שהנפש לא תשפיע על העולם הפיזיקלי הסגור”.

“אני טוען שאם לא הייתה לנו תודעה – היינו אולי בורחים, מחבקים ואוכלים באותו אופן, אבל לא היינו מתעסקים בשאלת התודעה”, הוא אומר. “לא היינו מוטרדים מהבעיה הזו במשך אלפי שנים. בעולם חומרי לגמרי, הבעיה הזו הייתה צריכה להיעלם מזמן. אבל אנחנו עדיין נבוכים מהבעיה הזו.

“אחד מהדברים שהאנושות נבוכה לגביו הוא בשאלה מדוע לפעולות שלנו נלוות חוויות. היום יש מכונות שיכולות לזהות אדום וכחול, ואנחנו לא נייחס להן ‘חוויה’. למה בני האדם מייחסים חוויה לראייתם את האדום והכחול? ולמה בכלל צריך שתהיה חוויה – הרי העולם היה נראה בדיוק אותו דבר בלעדיה? אפשר היה להתעלם מזה, לולא העובדה שהאנושות מתעסקת בזה במשך כל שנות קיומה – דבר המעיד שאכן יש אינטראקציה בין הגוף ובין הנפש”.

את הטענה הזו פרסם אליצור בשנת תשמ”ט (1989). “כתבתי באותו מאמר, שהלוואי שמישהו יפריך אותו”, אומר אליצור, “כי זה מעלה סימן שאלה על כל תמונת העולם שלי. אני לא יודע להסביר איך הפיזיקה עובדת היום למרות שאיננו מתייחסים לגורם הנפשי. רבים כתבו שאני טועה, אבל למאמר פורסמו כבר כמה המשכים, אחד מהם השנה, ועד היום אף אחד לא מצא הפרכה להוכחה זו לטובת הדואליזם”.

על הגיחוך והילדותיות בה התמודדה החברה הליברלית עם גישתו של אליצור להומוסקסואליות, מתגלה לפנינו בריאיון עמו:

כל עוד פרופ’ אליצור אִתגר את האקדמיה בתחומי הפיזיקה והפילוסופיה, הוא נחשב אמנם כתיאורטיקן סורר אבל גם כבר פלוגתא חשוב ומפרה. כל הקלפים נטרפו ביחס לדבריו כשהתחיל לומר את מסקנותיו סביב הקהילה הלהט”בית. מאז שאליצור, שהיה בין השאר מרצה לפסיכולוגיה, הביע את דעתו על כך שנטייה מינית יכולה בחלק מהמקרים להשתנות, הוא הותקף כפי שלא הותקף מעולם. זאת, אף על פי שהצהיר: “באתי מאהבה. אני מוכן לצעוד בכל שנה במצעד הגאווה כדי שאיש לא ישתמש בדבריי כדי לכפות על מישהו דרך חיים שאינו רוצה בה”.

לדבריו, דווקא בעקבות התבטאויותיו גילה שיש לא מעט אנשים שרוצים לעצב מחדש את נטייתם המינית. הוא מספר שרוב הפונים אליו הם “חילונים בסביבות גיל 30”. מה מביא אותם לחשב מסלול מחדש? “הם באים מרצונם החופשי ואומרים – הייתי בעולם ההומוסקסואלי, ולא טוב לי שם”.

“יש דברים אינהרנטיים להוויה ההומוסקסואלית שלחלק מהאנשים עושים רע, וזה לחלוטין לא קשור לשאלה אם סטרייטים מקבלים אותם או אם הם חיים בחברה הומופובית או סובלנית. קורה שנער בן ה-15 נמשך לבנים וחייו אומללים גם אם הוא חי בחברה הכי פתוחה שיש, אימו מחבקת אותו ואביו מעודד אותו לצאת מהארון.

“צריך להפסיק להתייחס להוויה ההומוסקסואלית כתמונת ראי של ההטרוסקסואליות. נכון שגם בהטרוסקסואליות יש המון בעיות, הרבה יותר בגידות ממה שהיינו רוצים, אבל בהומוסקסואליות יש קשיים אינהרנטיים נוספים.

“לא פעם יושב מולי בחור חמד, חכם, רגיש ומטופח, אבל לא שיא היופי: שמנמן, ממושקף ומקריח, שאומר לי – אף אחד לא כבר מסתכל עליי, אצלנו מחפשים צעירים. ואני לא יכול שלא לחשוב כמה בחורה הייתה יכולה להתאהב בו בקלות בזכות האופי והסגולות שלו, אבל גברים – גם הומואים – הם הרבה יותר אסתטיציסטיים. הם רוצים מישהו יותר צעיר ויותר חתיך.

“לכן, הפסיכולוג שמקבל את ההומוסקסואליות כמצב נתון (ומכונה “גיי פרינדלי”) רואה כתפקידו להגיד לבחור להקשיב לדברי בן הזוג: אם תמשיך להיות רכושני, הוא יעזוב אותך לגמרי; אתה צריך לקבל את זה שהוא יהיה עם אחרים. עמית קמה, פעיל מוכר בקהילה הלהט”בית, אמר פעם בוויכוח פומבי איתי משהו בסגנון ‘זכותם של הומוסקסואלים להכניס פרטנרים נוספים למערכות היחסים שלהם; זה לא אומר שהם אינם אוהבים זה את זה, זה פשוט אחרת’”.

אליצור מזכיר את הכתבה שהתפרסמה לפני כמה שבועות ב”הארץ” שחושפת איך נראים הבילויים של הקהילה הלהט”בית. “זו כתבה קורעת לב. תקרא מה מספרים הצעירים בתל-אביב, העיר הכי פתוחה להוויה ההומוסקסואלית. איך הם מתארים הוויה של שימוש בסמים בכמויות, אונס והטרדות מיניות בכסות של חוויות וריגושים, כשבבוקר הם מתמלאים תחושת ריקנות נוראה של חיים אומללים. אחד הנערים שמצא את עצמו מנוצל על ידי זוג אומר ‘הלוואי שהיה שם מישהו להגן עליי’. הגיע הזמן גם אצל הליברלים להטות אוזן מכבדת לקול הפחות מוכר הזה של הומוסקסואלים שרוצים משהו אחר בחייהם”.

הנטייה המינית היא נזילה
אליצור הוזמן לתת בכל שנה הרצאה בנושא בחוג ללימודי המשך בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב. הוא צלל אל הספרות המחקרית והכין עבודת מחקר מקיפה, שהמצגת שלה זמינה ברשת לכל דורש בחיפוש המילים ‘הומוסקסואליות – בריאות נפש ותקינות פוליטית’.

בנוסף, הוא כתב מאמרי תגובה בעקבות ההתקפות שספג בנושא. באחד מהם כתב כך: “כל החוקרים המחפשים אחר הגֶן להומוסקסואליות – האמר, ביילי, פילארד, לה-ואי – מצהירים בכנות: לא מצאנו גן כזה וכנראה גם לא נמצא; כמו שאין גן לפדופיליה, לפטישיזם או לאהבת גויאבות. מדובר באינטראקציה מורכבת של תורשה וסביבה. אווזים, שמוחם פחות מורכב משלנו, בוקעים מהביצה בלי ששום גן יאמר להם למי להשתוקק, והם לומדים את זהותם המינית על פי מראהו של מי שגידל אותם. רק התינוקות שלנו, לדבריכם, ננעלו על מיניותם כבר ברחם. כמה עצוב, כמה חסר-תקווה, ולמרבה המזל – כמה חסר-שחר.

“כל אדם מתנסה במהלך חייו בתנודות בטעמו המיני, בתשוקותיו ואפילו בנטיותיו. מניין לקחתם את האחריות להודיע לצעיר הרוצה להשתנות ש’אין שום סיכוי’ לשינוי כזה? ומהיכן עזות-הפנים לרמוז שכל המטפלים הישראלים המדווחים בפורומים מקצועיים על שינויים בהעדפות המיניות של מטופליהם (יש לי רשימה!) משקרים?”

אליצור מציג שורה של מחקרים מתחום הגנטיקה, חקר המוח והסקסולוגיה המאשרים שהגמישות המופלאה של המוח האנושי חלה גם על ההעדפה המינית, בכל תרבות ובכל גיל. “אם ככה היו מחנכים את הנוער, ואז חלק היו בוחרים בחיים חד-מיניים, זה היה בסדר, אבל למה אתם מסבירים לו בגיל 16 שמכיוון שהוא חשב על גבר אחר אז הוא הומו שכבר לא ישתנה והוא חייב להיות ‘מחובר לעצמו’ ואין לו שום סיכוי עם נשים? כמה מהאנשים ההולכים לטיפול נזכרים במהלכו בחוויות שהדחיקו? כמה הומואים בטיפול נזכרים שבילדותם הם כן נמשכו לאיזו ילדה?

“היום פסיכולוגים מפחדים אפילו להגיד שהבקשה הזו היא לגיטימית. זו בושה וחרפה. בספרות הפסיכואנליטית יש תיעוד בשפע של מקרים שבהם נכנס אדם לטיפול כשהוא נמשך לגברים ויצא כשהוא נמשך לנשים. אנחנו לא מתפלאים כשבחבורת גברים מבודדת ללא נשים מופיעה משיכה לגברים. אז למה שנתפלא כשמתברר שזה קורה בסיטואציות אחרות בחיים, שבהן המעצור מִמשיכה הטרוסקסואלית הוא פנימי?

“זה שוב חוסר האיזון הזה: אם אטען שבנות פחות טובות בחשבון מבנים, יקפצו עליי פמיניסטיות עם סכין שלופה ויגידו – זו הבניה חברתית. אבל אם אגיד שהומו יכול להיות סטרייט, אותן פמיניסטיות יקפצו עליי ויגידו שזה לא יכול להשתנות”.

מה שקורה בחדר הפסיכולוג – לא עניינכם
“מעולם לא אירע כזאת בתולדות הרפואה והפסיכולוגיה”, כותב פרופ’ אליצור. “בקשה של אדם בוגר לשנות צדדים באופיו ובתחושותיו הגורמים לו סבל, נתקלת באיום מבחוץ על איש המקצוע שלא לעזור לו. להפוך אותו לאישה – בוודאי. לגמול מהתמכרויות, להפיג דיכאון ודחפים אלימים – לכך נוצרה הפסיכותרפיה. לגלות את ההומוסקסואליות המודחקת שלו – אחלה! אבל לחקור (יחד איתו!) את עולמו הפנימי כדי להבין מי הוא באמת ומה הוא באמת רוצה – ממה הפחד? על מה ה’עליהום’?”

בשיחתנו פרופ’ אליצור מחריף את הטון עוד יותר. “אם בן אדם אומר: עזרו לי, אני אישה בגוף של גבר – אנחנו מעודדים את זה שמערכת הבריאות תממן את הפרוצדורה המורכבת שתהפוך אותו לאישה. בפרוצדורה הזו יכרתו לו איברים פנימיים וחיצוניים, יתקינו לו איברים חדשים, יזריקו לו כמויות אדירות של הורמונים ואנטיביוטיקה והוא יעבור המון ניתוחים פלסטיים עד כדי סיכון חיים. כל זה בסדר לדעתם. אבל שהוא ילך לפסיכולוג ויברר מה כל כך רע בלהיות גבר – אוי ואבוי. איך הוא מעז להתכחש למיניות האמיתית שלו.

“קורה פה משהו מאוד לא טוב. בא אדם ואומר מרצונו החופשי – זו המצוקה שלי, ואלו רצונותיי בחיים. ובא המטפל ואומר לו – לאור מה שלמדתי אני רוצה להתייחס לרצונות שלך בכבוד ובאהדה, בוא נראה אם אפשר. מי אתםשתעזו להתערב להם?”

אנחנו מנצלים את השיחה הזו כדי לעמוד עם פרופ’ אליצור על ההבדלים בין טיפולי המרה לבין טיפולים פסיכולוגיים. “אני לא בעד טיפול המרה, אני בעד טיפול פסיכודינמי”, מדגיש אליצור. “המרה היא טיפול עם אג’נדה, שבו הפסיכולוג אומר – אני רוצה שתפסיק להיות הומו ותהיה סטרייט. יש לו מטרה בטיפול וזה כבר גורם זר. לעומת זאת, טיפול פסיכודינמי אומר ברוחו של פרויד: הכול פתוח, בוא נראה קודם מה אתה באמת רוצה. אני בעד שהמסע הפסיכולוגי יהיה חופשי ופתוח, מוכן להפתעות, ולא רק בכיוון אחד”.

אליצור אסף רשימה של פסיכולוגים ומטפלים. הוא לא שאל אותם אם הם מוכנים לעזור להומו להיות סטרייט, אלא אם יתייחסו לרצון הזה כאל רצון לגיטימי. “אספתי 40 שמות של מטפלים כאלה. כעשרה מהם התקשרו אליי במהלך השנים ואמרו לי – ‘תמחק אותי משם, לא הבנת אותי’. איזו חרפה ואיזה ביזיון. מפגן הפחדנות הזה עורר בי בחילה שלא תיאמן”. הרשימה, מדגיש אליצור, היא לפרסום ומופיעה במצגת המוזכרת לעיל.

אנחנו במערכת מנסים לראיין פסיכולוגים כאלה והם בדרך כלל מפחדים להיחשף.

“שיתביישו! הם לא צריכים לפחד. פסיכולוג שמתקיפים אותו על זה צריך להגיד – ‘אני לא נותן טיפולי המרה; כשנכנס אליי בן אדם לחדר, אני בודק איתו את רצונו ונותן לנפש שלו להתפתח לכל כיוון שתרצה, בלי שיפוטיות. לא עניינכם מה אני עושה שם’. מהרגע שהמטפל והמטופל נכנסו לזה מרצונם החופשי, אל תתערבו במסע הנפשי-פנימי שמתרחש בחדר הטיפולים.

“מה שאני רוצה לומר הוא שאנשי מקצוע שנעלו בחורים ‘לקבל את עצמם’ וסגרו את הדלת בפני הפלואידיות (הנזילות) של המיניות שלהם – עשו להם נזק לא פחות נורא מכל טיפולי ההמרה”.

אין כבישים חד-סטריים
כאמור, התגובות לעמדתו של אליצור לא איחרו לבוא. “עד היום אני מושמץ ומותקף בכל מיני רמות”, הוא טוען. “מכיוון שבחיי הפרטיים אני לא מופת של חיי משפחה, וכשסוף סוף זכיתי להיות אבא, הזוגיות שלי התפרקה – טענו כלפיי שאני הומו שמכחיש את המיניות שלו. להגיד לך שלא עלה בדעתי שאולי הם צודקים ואני צריך ללכת לנסות את זה?

“אני זוכר את אימי ז”ל מצלצלת אליי מבוהלת מהמכולת כי היו עליי השמצות ב’ידיעות אחרונות’. אדם מאחת האגודות טען שהתקשרו אליהם נערים שמדווחים שבעקבות המאמר של אליצור הוריהם מכריחים אותם להיות סטרייטים. תשובתי הייתה פשוטה – בואו לא נערב מדע בערכים. אמרו להוריכם – מבחינה מדעית נטייה מינית יכולה להשתנות, מבחינה ערכית אני לא רוצה לשנות את זה, נקודה”.

אליצור מזכיר את תגובתו של הפסיכולוג ד”ר עופר מאורר, שאמר: “לשאלה ‘האם אפשר לשנות את הנטיות המיניות’ יש תשובה חד-משמעית: אי אפשר לשנות נטיות הומוסקסואליות”. אליצור מבקש להגיב לדבריו, שדוגמתם נשמעת פעמים רבות: “אני לא מכיר פיזיקאי שאומר ‘חד-משמעית אי אפשר לסתור את חוקי השימור’, אלא – אי-אפשר על-פי הנתונים שיש בידינו היום. אז בפסיכולוגיה להגיד ‘חד משמעית’? הרי נטייה מינית יכולה להשתנות כמה פעמים בחיים”.

אבל לא רק התקפות היו; אליצור מספר על אנשים רבים שפנו אליו בעקבות הפרסומים כדי שיסייע להם בעניין. “עד היום, אחת לכמה זמן מתקשרים אליי אנשים, רובם חילונים, או מגיעים אליי הביתה”, מספר אליצור. “אחרי שעברו כל מיני חוויות, הם מואסים בסגנון החיים הזה.

“אני מבהיר מראש שאינני מטפל ואיני גובה שכר עבור הפגישה, ואז אני מפנה אותם לאחד המטפלים ברשימה שלי. המטפלים עצמם לעולם לא ידווחו לי, אבל יש לי יסוד לחשוב שלפחות חלק מהמטופלים מאוד מרוצה. אחדים חזרו והודו לי מאוד”.

בסוף דבריו כתב אליצור כי “ממש נמאס לי לראות צעירים מבולבלים וקרועים ש’מומחה’ חסר-אחריות מנסה להפוך חייהם לכביש חד-סטרי. הגיע הזמן להביא את העובדות הקליניות הפשוטות לכל מחפשי-הדרך הללו בלי שמישהו ינסה להלך עליהם אימים. המדע ממשיך להזכיר לנו שמיניות האדם היא דבר מורכב, נפלא, רב-פנים – ותמיד מסוגל להפתיע.”

דברים נוספים בנוגע לטיפולים פסיכולוגיים על רקע הו”ס, כותב יואב מור, בזוית אחרת (קטעים מתוך המאמר):

אין בכם חמלה להומוסקסואלים?

עזבו את המילים המפחידות “טיפולי המרה”. האם נוכל להסכים כי לכל ההומוסקסואלים שחשים מצוקה נפשית מגיע עזרה? גם לאלה, השם ישמור, שבהחלטה שקולה ורציונלית מעדיפים להישאר בארון על אף כל הקשיים שעשויים לנבוע מכך כדי לזכות ולקיים אורח חיים ראוי לדעתם? חוששני שהשיח בחברה החילונית על הומוסקסואליות חוטא בדוגמטיות ודו פרצופיות.

אז בואו נעשה את הדבר הכי פשוט – נשים את טיפולי ההמרה בצד ונסכים שכולנו לא בעדם. אין בכוונתי לא לדון בהיתכנותם או בהשלכותיהם. אין עוררין כי החיים בחברה שמרנית/דתית טומנים בחובם הרבה יותר איסורים מאשר החיים בחברה ליברלית/חילונית. כולנו מודעים לעובדה שהיהדות מורכבת מסט כללים מדוקדק, המנהל את חיי המאמינים בכל המישורים, מהרגע שקמים בבוקר, עבור במתן צדקה, מה מותר לאכול, למי מותר ללחוץ יד, וכלה באופן הכניסה למיטה בערב. כללים אלו יכולים מחד להקל את החיים עבור אלה ההולכים בתלם ואף לחסוך מהם חלק ממצוקות הנפש מהן סובלים רבים מבני דור ה-Y בחברה החילונית, ומאידך עשויים להקשות מאד על אלה שמתקשים לקיימם. אין בכוונתי לחוות דעה על טיב האמונה או לשפוט מה “נכון” יותר – אורח חיים דתי או חילוני, אלא רק לנסח את קווי היסוד לעמדתי, שקיומה של חברה יהודית דתית בדומה לזו החרדית או הדתית-לאומית הוא לגיטימי בכל מדינה מתוקנת, ועל אחת כמה וכמה בישראל, מדינת היהודים.

מה שאני מעוניין לדבר עליו הוא הבחירה החופשית.

חיי האדם היו כרוכים מאז ומעולם במארג עבות של כללים וחוקים. מנגנון מפותח זה של מוסכמות חברתיות הוא, בין היתר, מה שאפשר ומאפשר למין האנושי לשתף פעולה בקנה מידה רחב ולהגיע להישגים חסרי תקדים. בחברה המודרנית, כללים אלו מורכבים מחוקים ותקנות רשמיים בחסות המדינה וכן מכללים ונוהגים חסרי מעמד חוקי פורמאלי, אך בעלי משמעות זהה, ולעיתים אף רבה יותר מהחוקים הרשמיים, ברמת המשפחה והקהילה. עמדתי היא שעמידה או אי עמידה בכללים ובחוקים הללו היא תמיד עניין של בחירה. אינני טוען שהבחירה היא פשוטה. במקרים רבים אנשים נאלצים, באשמתם או שלא באשמתם, לבחור בין חלופות רעות, שכל אחת טומנת בחובה סכנות או קשיים.

ישנם ברי מזל שלא נאלצים להתמודד בשגרה עם החלטות קשות, אך ישנם גם אנשים שנסיבות חייהם שונות וכל יום בשבילם הוא מאבק מייסר. אישה המרגישה לא מסופקת במערכת היחסים שלה ומפתחת רומן עם אהוב ליבה משכבר הימים, צריכה להחליט האם לעזוב את בעלה וילדיה. העזיבה טומנת בחובה את הסיכוי לחיים חדשים עם אהובה האמיתי, אך גם טומנת בחובה את ההשלכות הכספיות הקשות שבפירוק התא המשפחתי, את ההשלכות הנפשיות עבור הילדים, ואת ההשלכות החברתיות הנובעות מגירושין, על אחת כמה וכמה במקרה בו האישה היא זו הבוגדת, שלרוב נוטה לסבול יותר מההשלכות החברתיות מאשר גבר באותה סיטואציה. בנוסף, קיים גם הסיכוי שאותו רומן הוא רק פנטזיה לא מציאותית, ואם יתממש עשוי לסבול בדיוק מאותן הבעיות ממנה סובלת מערכת היחסים הנוכחית שלה. דוגמה נוספת: גבר, מפרנס עיקרי במשפחתו, הסובל מהתעמרות מהבוס שלו במקום העבודה וחולם להתפטר ולמצוא עבודה טובה יותר, בה יהיה מוערך. העזיבה תיתן לו את הסיפוק המיידי מהעימות הסופי מול הבוס המתעלל והעמדתו במקומו, אך המסע למציאת עבודה חדשה עלול להיות ארוך מאד ומשפחתו תלויה לחלוטין במשכורתו החודשית הלא גבוהה במיוחד. תשלומי המשכנתא כבר בפיגור, הילדים צריכים קייטנות לקיץ, וגם מההורים כבר לא נעים לבקש עזרה.

הדבר נכון גם עבור גבר המרגיש משיכה הומוסקסואלית ומתלבט לגבי זהותו המינית. בצד השחרור שבהשלמה עם “האני האמיתי” והיכולת לממש בגלוי את המשיכה החד מינית, לבחירה בחיים כהומוסקסואל יש השלכות אם נרצה בכך או לא, ללא קשר לשאלה האם זה “צודק” או לא. זו פשוט המציאות. הומוסקסואלים נמצאים בסכנה מוגברת להתעמרויות במסגרות החינוך ובצבא, הם נמצאים בסיכון גבוה יותר מהאוכלוסייה הכללית למחלות זיהומיות מסוימות[1] ולמספר סוגי סרטן[2], הסיכוי שלהם להקים משפחה קטן משמעותית גם אם תאושר פונדקאות בישראל, ועוד. כל זה נכון כמעט עבור כל הומוסקסואל בחברה החילונית הלא מושלמת שלנו, ועל אחת כמה וכמה עבור הומוסקסואל שבא מחברה שמרנית או דתית. עבור אדם כזה, יציאה מהארון עשויה לגרום לא רק לכל המוזכר לעיל אלא גם לנידוי חברתי ואף להתנכרות משפחתו.

כיצד ניתן לעזור לאדם כזה? נראה שבימינו, הפתרון הליברלי לבעיה הוא תמיד אחד. על פי העמדה הליברלית הרווחת, ללא היציאה מהארון ומימוש המאווים ההומוסקסואלים, נידון האדם לחיים שאינם חיים. כל ההשלכות הנגזרות מחיים כהומוסקסואל שהזכרתי לעיל, ובראשן הסכנה לנידוי קהילתי ומשפחתי, הינם כאין וכאפס לעומת הנזק הרגשי שיווצר לאותו אדם אם יעז לנסות לדכא את היצר החד מיני שלו וחלילה להעמיד פני סטרייט.

איני חולק על כך שהיצר המיני הוא יצר בסיסי וההתעלמות ממנו אינה קלה. בכל זאת גם אני הייתי נער מתבגר שטוף הורמונים. אולם, האם לא יתכן כי אדם יוכל ואף יעדיף לכבוש את היצר, ולו גם במחיר מאמץ עילאי, כדי להרוויח את כל הטוב שאמונתו גורסת שיש לקהילה שלו להציע? האם לא יתכן כי אדם יעדיף לבחור בזוגיות שאינה מבוססת על משיכה מינית אלא על רְעוּת עמוקה ושותפות דרך בכדי להיות מסוגל להקים משפחה משלו? אני שואל שאלה זו משום שאני גבר סטרייט, ובתור שכזה, אותה חברה חילונית מתקדמת בה אני חי ממסגרת את היצר שלי כדבר שראוי להדחיק במקרה הטוב או כגבריות רעילה במקרה הרע. בטח ובטח לא כמשהו שאמור להגדיר את אישיותי או לעצב את חיי. הרי אם מימוש יצר המין הוא כל כך חיוני לאדם, מדוע אנו מתעלמים לחלוטין ממצוקתם של גברים סטרייטים רבים אשר אינם מושכים ו/או הינם חסרי כישורים חברתיים, הנידונים לחיי התנזרות שלא מרצון? האם לא מגיע להם שוויון, או לפחות אמפתיה? ולמי שיטען כי אותו גבר הכובש את יצרו ההומוסקסואלי למעשה מוליך שולל את אשתו אענה כי כולנו יודעים כי תשוקת הנעורים הולכת ודועכת עם הזמן. בקרבנו חיים זוגות נשואים המקיימים יחסי מין מספר פעמים בודד בשנה! גם מערכות יחסים שמתחילות בתשוקה הרבה ביותר אינן חסינות מכך לעיתים. וכשהתשוקה דועכת, מה שנשאר באופן טבעי להחזיק את התא המשפחתי הן המחויבות, הרעות, שותפות הדרך, והערכים המשותפים. האם לא ניתן להעלות על הדעת כי כל אלה יספיקו לגבר ואישה לקיום משפחה גם ללא המשיכה המינית ההתחלתית שאופיה דועך מהר מאוד מאופי פראי לאופי אינטימי?

לסיכום, החיים האלה היו ועודם מלאים במאווים ופיתויים מכל עבר: הרצון לאכול מה שאנחנו רוצים ולא לחשוב על ההשלכות הבריאותיות, הרצון לזנוח את המחויבות ולרדוף אחרי חלומות, הרצון לנטוש את הזוגיות לטובת חיים הדוניסטים מלאי כיבושים מיניים והרפתקאות, הרצון להיות מסטול ושיכור כל היום כדי להשכיח את הצרות, הרצון לעשות רק מה שבא לנו ולא מה שאנחנו צריכים, כמו לתת זכות קדימה בכביש, לשלם מיסים, ללכת לצבא, ללכת לעבודה, לחנך את ילדינו, ולהיות נחמדים לאחינו בני האדם. ילד הוא כולו יצר, הוא אינו מסוגל לדחות סיפוקים ולהבין את משמעותם של מעשים, ומה מבדיל את הגבר מהילד אם לא היכולת לכבוש את היצר מתוך הבנה שבחיים לבחירות ולמעשים ישנן השלכות? לאור זאת, האם לא ייתכן כי גם להומוסקסואל קיימת אפשרות בחירה, אם ירצה בה, לכבוש את היצר? ואם כבר הסכמנו על כך (זו תקוותי לפחות) האם אין זה מן הראוי שלאותם הומוסקסואלים דתיים תהיה אוזן קשבת ומסגרת תומכת כדי לסייע להם בבחירה הלא פשוטה שלהם הנובעת מתוך סולם הערכים שלם עצמם? הרי בציבור החילוני יש הסכמה גורפת שהומוסקסואלים שיוצאים מהארון זקוקים לפעמים לתמיכה, אז מדוע לאותם אנשים כל כך קשה להבין שגם הומוסקסואלים שבוחרים להישאר בארון זקוקים אף הם לאותה תמיכה, ואולי אף ליותר?

חוששני שאותם “ליברלים” בעיני עצמם מבטלים כל כך מהר את האופציה הזו לא משום שהם מתנגדים ליחסה של החברה הדתית להומוסקסואלים, אלא משום שהם מתנגדים לחברה הדתית בכללותה, או לפחות לזו שהחליטה ברוב חוצפתה להפוך לכוח פוליטי משמעותי במדינת ישראל. אין ספק ששר החינוך, הרב רפי פרץ, יכל והיה צריך להתכונן טוב יותר לראיון, לחזות מבעוד מועד את השאלה הנפיצה ולהכין עבורה תשובה רהוטה וממלכתית. אולם, אין גם ספק כי הזעם הקדוש, הדרישה המיידית לפיטורין והודעות הגינוי האינסופיות מכל גורם פסבדו-חינוכי עם עמוד פייסבוק הם רק עוד הזדמנות לניגוח שנוא נפשם של אותם “ליברלים” – המגזר הדתי ובראשו הציונות הדתית (אותה מייצג שר החינוך). אותו מגזר ש”נדחף” לחייהם הפלורליסטיים השלווים עם הזהות הלאומית המיושנת שלו, ושהחליט ברוב חוצפתו לערער על קביעות האליטה הישנה ולהשתתף, ואף להוביל, עמדות בשיח הפוליטי בישראל. וכך, פעם נוספת מקריבים אותם “ליברלים” את החלשים והפגיעים ביותר בחברה הישראלית (חלילה לא את עצמם) על מזבח הטהרנות וזכויות האדם רק כדי לקצור רווח פוליטי. תופעה זו אינה חדשה, היא חוזרת על עצמה בחיבוק המסתננים הלא-חוקיים והתעלמות מסבל תושבי השכונות החלשים, בפמיניזם הסלקטיבי שמגבה אך ורק את אותן הנשים המשרתות את המטרה ומוחק את כל היתר, וגם עכשיו בשימוש הציני שעושים בהומוסקסואלים שנמצאים במצוקה אמיתית בשולי החברה הדתית אך מעוניינים, רחמנא ליצלן, להישאר חלק ממנה.

[1] http://www.aidsisrael.org.il/article/std-info

[2] https://www.maccabi4u.co.il/354-he/maccabi.aspx

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of