נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

אמונה בעידן הידע

 

במשך שנים רבות מאד היה מקובל לחשוב שהאקסיומות של "השכל הישר" והלוגיקה האריסטוטלית מהווים ראיה אונטולוגית הקובעת לאדם מה לחשוב, אך בזמננו התערערה צורת החשיבה הזו. ההכרעה של האדם היא אינטואיטיבית, גם ההכרעה בשאלה הגדולה של אמונה בבורא עולם או כפירה בו היא בסופו של דבר אינטואיטיבית, וכך מתאר את הדבר החזון איש:

"מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש, אם האדם הוא בעל נפש ושעתו שעת השקט חפשי מרעבון תאווני ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום והארץ לעומק והוא נרגש ונדהם כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה כמוסה ונפלאה והחידה הזו מלפפת את לבבו ומוחו והוא כמתעלף לא נותר בו רוח חיים בלתי אל החידה כל מעיינו ומגמתו", (אמונה ובטחון).

באופן מפתיע מסווג החזון איש את האמונה כמדה, תכונת נפש. ממש כמו אופטימיות או פסימיות, רוגע או כעס, גם האמונה אינה אלא תכונת נפש. אין הכוונה בדבריו שהאמונה באל אינה רציונלית, שהרי ברור שהחזון איש ראה את מציאות הבורא כמוכחת בצורה ברורה מתוך חידת הבריאה. האמונה באופן כללי היא תכונת נפש, וגם הפסימיות באופן כללי היא תכונת נפש. אך כשם שפסימיות בעת נפילה מגורד שחקים, גם אם הקרקע עדיין רחוקה, היא רציונלית ביותר, כך האמונה היהודית היא רציונלית מאד, אף שהאמונה עצמה היא תכונת נפש.

אין ספק שלדעתנו הנימוקים המחייבים את האמונה היהודית הם מכריעים וכבדי משקל, אך המציאות היא שאנשים רבים מתעלמים מנימוקים אלו, ומכך יש להסיק כי היכולת לקבל את הטיעונים תלויה בתכונות נפש. וכן להיפך: תכונות נפש כפרניות גורמות לאדם לדחות את הטיעונים בזכות האמונה. היחס הזה שבין לוגיקה לתכונות נפש מתבטא במצבים של בני אדם חצויים: מכירים אנו אנשים מאמינים, שנפשם מאמינה, אלא ששכלם שסוע ונקרע מחמת שאלות שונות שנחשפו אליהן. וכך להיפך: אנשים כפרניים, שאינם יכולים לקבל או להתחבר לאפשרות של מציאות רוחנית, אלא שההוכחות טופחות על פניהם. בני האדם החצויים האלו משתמשים בטיעונים הנראים לנו מגוחכים, מחמת מצבם הנפשי.

האמונה היא באמת מצב נפשי, המתבטא ביכולת להכיר בנעלם, ביכולת ליצור מערכת יחסים עם המסתתר מאחורי החידה. כי האדם שחסרה לו הנטיה הדקה מעדינות הנפש אינו יכול להכיר במה שאינו מוחש, גם אם האינטואיציה, התודעה שלו, תנחה אותו בעדינות להכיר בכך, גם אם הטיעונים השכליים יובילו אותו למחוזות הנעלם. אין לו את היכולת להשתחרר מה"רעבון התאווני", העולם הזה בצורתו המושגת לנו בלבד מושך אותו בעבותות חזקים מדי, שאין לו את הכח להשתחרר מהם.

זה הוא הסוד של כל ה"אני חושב" שאנו מכירים, מדות ותכונות נפשיות, ניקוז של דחפים ורצונות. צודקים אלו האומרים כי האמונה ממלאת צרכים של הנפש, אך מוזמנים הם להראות כיצד מי שאין לו חסימה רגשית מלהאמין יכול להתמודד עם הטיעונים בדרך רציונלית. הכפירה ממלאת גם היא צרכים אחרים, של נפש אחרת ושונה, ולו היה הכופר פתוח כדי לדון בפתרון חידת הבריאה, בלי ספק היה הולך אחר האינטואיציה והשכל הישר.

חומת הביטחון המזוייפת הזו של "אין שם כלום", הולכת ונסדקת מול מחשבה עקבית ושיטתית. אם באמת האדם יהרהר ברצינות ובאובייקטיביות על מה שהוא יודע ומה שאינו יודע, תצא האתאיסטיות באור מגוחך, זו "הבערות היודעת הכל". ככל שאנו רחוקים מלהבין ולתפוס את הנעלם, קל לנו יותר לומר "אין שם כלום". אך יותר מדי חוטים מובילים אותנו אל הנסתר והנעלם, אין אנו יודעים מה יש בקצהו השני של החוט, אך כפי שאומרת המשוררת: "מותר לך לראות לפעמים, כשמשהו נפלא קורה בפנים".

לפי לוץ 'פילוסופיה' היא "נסיון להצדיק בדיעבד ראיית יסוד של דברים, ראיה אשר למעשה רכשנוה בראשית ימות חיינו", (מובא אצל דיוראנט, פילוסופיה בדרכי נועם עמ' 17). וניטשה כותב:

"כל הפילוסופים מעמידים פנים כאילו השקפותיהם הם תוצאה של מחקר הגיוני אובייקטיבי לחלוטין ונקי מכל משוא פנים, בעוד שלמעשה אין לפנינו אלא משפט קדום אידיאה או רעיון אשר הם בעיקר משאת לבם, הופשטה, זוקקה, ועתה מגינים עליה במערכת נימוקים והוכחות למפרע", (Beyond Good and Evil 85).

בעולם הקדום היו הדעות נחלת המסורת, ובזמננו הם נחלתם של טרנדים ואפנות, במקום לקבל את הדעות בחרדת קודש מן האב או  מזקן השבט, מקבלים אותם בחרדת פרסומת מתכנית טלויזיה או ממגזין צבעוני. בימי קדם היה הדיון כאשר התרחש, רציני ומחייב, בימינו מקובל לחשוב שאין שום אפשרות להוכיח דבר מה, יש צורך רק לכבד את אמונתו של השני. אך אי זה כבוד הוא זה כאשר אף אדם אינו חושב כי אמונתו של השני יכולה להיות בעלת בסיס רציונלי מוחלט? הכבוד האמיתי היה לחשוב שאמונה יכולה להימדד בכלים רציניים.

בזמננו ישנה הערכה רבה לתרבות, לאמנות, להגיית דעות. אך בכל מה שקשור להבעת דעה מכריעה, אמת אבסולוטית, או דעה נחרצת, כרוך בוז עמוק וחרדה נסתרת. איש ציבור שיביע דעה נחרצת בנושא כל שהוא יקבל מיד כותרות ויוקע כמי שפוסל ציבור שלם, פשטני, תוקפני, מיושן. כל עוד תדבר על הרגשות ולבטי נפש, אפילו אם הם שייכים למרגל, מתנחל, איש נטורי קרתא, יהיה הדבר בגדר אמנות, אך אם תפנה לדבר על משהו אמיתי, מחייב, שניתן להוכיח, מיד תתעורר חרדה סמויה מרבצה, פחד עמוק מדיון מכריע, מבלי שום קשר לכך שתביא לדבריך הוכחות ניצחות או שתחזיק בידיך מסמכים ברורים, יהיה ברור מיד שאתה 'מתעטף באיצטלא מדעית', או 'משתמש בפסבדו לוגיקה'.

קאנט היה הראשון שכתב "נמצאתי חייב לבטל את הידיעה כדי לפנות מקום לאמונה", אך קאנט האגנוסטיקן עצמו לא היה שותף לאמונה הזאת שהמליץ עליה בפני קוראיו בתור עמדה מועילה. ביטולה של הידיעה נעשה בכדי להפוך את האמונה לדבר חביב ובלתי מחייב, ולא כדי לפנות לה מקום. מכירים אנו בבקורת התבונה הטהורה, אך זו אינה מונעת מאתנו להכריז כי לו רק האדם יפנה בלבו מקום לאמונה, יוכל להכיר באמיתת וצדקת הטיעונים המכריעים העומדים לזכותה של האמונה. האמונה אינה מסתכמת בהכרעה נפשית, אך הכרעה זו היא תנאי לאמונה. ההכרעה הנפשית של המוכנות להתמודד עם מה שאיננו חשים, היתה כה אלמנטרית בעבר, אך גם כיום היא קיימת, והבחירה נתונה ביד האדם, האם להיות כופר או מאמין. ויקטור פראנקל אומר:

 "האדם הלא דתי נראה כמי שמקבל את המצפון שלו בעובדתיותו הפסיכולוגית. הוא פונה אליו כאל עובדה אימננטית גרידא ואחר כך נעצר.. הסיבה היא משום שאינו רוצה שתישמט "הקרקע המוצקה" מתחת לרגליו. השיא האמיתי חסום למבטו, מכוסה בערפל, והוא אינו מסתכן לחדור אליו, אל אי הודאות הזאת, רק האדם הדתי מסתכן בכך", (האל הלא מודע, עמ' 57).

כיום אין איש מדע רציני שיחשוב כי ישנה סתירה בין מדע לדת בעצם קיומם, מפורסמים הם דבריו של מקס פלנק:

"לעולם לא יכול להיות שום ניגוד אמיתי בין הדת והמדע. כי האחד הוא ההשלמה של משנהו. כל איש רציני ובעל מחשבה מבין, שיש להכיר את היסוד הדתי בטבעו ולפתחו כדי שכל כוחות הנפש שבו יפעלו יחד מתוך שווי משקל והרמוניה מוחלטת. ובאמת לא היה זה מקרה שהוגי הדעות הגדולים ביותר בכל הדורות היו גם בעלי רוח דתית עמוקה", (מקס פלאנק, : Where is Science  Going Ibswich  עמ' 168).

גם אם ישנם אי אלו ויכוחים על פרטים מסויימים, הרי אין אלו שונים מן הויכוחים שבין אנשי הדת או אנשי המדע על פרטים מסויימים. אך עצם שתי הגישות של מדע ודת אינן סותרות זו את זו ואינן יכולות לסתור זו את זו. כל הניגוד  בין דת ומדע הרווח בזמננו אינו אלא אנטגוניזם מדומה, מנגנונים של הגנה והתקפה שנוצרו על ידי מאמינים בדת או במדע. אך הרבה יותר משיצרה הדת מנגנונים כאלו, יצר המדע, כדבריו של צ'רנייבסקי:

"מתוך התבוננות מעמיקה יותר מתברר, כי שלילת הדת לא נוסדה על נתונים של המדע, אלא על מסקנות בעלות אופי מטפיסי החורגות מתחום המדע כשלעצמו, ואינן לא הכרחיות ולא מבוססות די הצורך מבחינת ההגיון: אין הן לעתים קרובות אלא הכללות נחפזות בלבד. לכן נעשית שלילת הדת לא על ידי המדע  עצמו, כפי שרגילים לחשוב, אלא ע"י התורות המטפיסיות המוסקות ממנו. לעתים אף נדמה, שהמסקנות המטפיסיות נעשו בכוונה תחילה על מנת להלחם בדת". (פרופ' צ'רניבסקי, "בין מדע ודת", עמ' 7).

  • "האתאיזם חדר אל ההמונים ביחוד ע"י ההפצה של מסקנות המדע. עם זה נתגלתה בתהליך זה הסכנה של הפיכת המדע או של מושגים מדעיים אחדים, כגון חוק הטבע חוקיות העולם ודומיהם לנושאים של דת אתאיסטית חדשה", (אנצ"ע ערך אתאיזם).
  • אינשטיין: "המדע מסוגל רק לקבוע את היש, ולא מה שצריך להיות. לעומת זה עוסקת הדת רק בהערכות של המחשבה והפעולה האנושית. יש לייחס אם כן את כל הסכסוכים הידועים היטב בין הדת והמדע בעבר, להערכה בלתי נכונה של המצב." (ALBERT EINSTEIN, OUT OF MY LATER YEARS, 1950, P.)

אין נקודת מפגש בין דת ומדע, אך יש נקודת מפגש בין דת ובין אמת. אין הכוונה שאי אפשר להוכיח את האמונה או לסתור אותה, הכוונה היא כמובן שתחום האמונה אינו תחום מדעי, והכלים המדעיים אינם רלבנטיים כלפי האמונה והדת. לא כפי שסבר קאנט שהאמונה באה רק כאשר אין ידיעה, אף שתרומתו של קאנט היתה חשובה מאד: הוא הפריד את האמת מן הלוגיקה האריסטוטלית, ובכך פינה מקום לאמיתות המוחלטות להתעלות מעל הניסוחים האריסטוטליים.

טולסטוי, עדיין בחשכת המאה ה19, כותב: "ההיסטוריונים (של ימי קדם) טענו כי על ידי הכרה באותה אלהות עצמה המכוונת את רצונו של האדם הנבחר אל המטרה הנקבעת מראש על ידי ההשגחה העליונה. באורח שכזה נפתרו כל השאלות הללו על ידי האמונה בהשתתפותה הישירה של האלהות בעניני האדם.. המדע ההיסטורי החדש איננו יכול להשיב תשובות באורח שכזה. המדע איננו מכיר בהשקפת הקדמונים על השתתפותה הישירה של האלהות במעשי אדם, ולפיכך עליו להשיב תשובות אחרות", (מלחמה ושלום חלק ב' א'). אך האם המדע יכול להכיר או שלא להכיר בדברים שהם מעל לתחומו? אפשר להציע הסברים כהנה וכהנה, אך האם יש בכח המדע לשפוט שאין האלהות משתתפת במתרחש בעולמנו?

את אמיתתה של האמונה היהודית במתן תורה משמים ובמסירת תורה שבעל פה, הראינו במקומו. אמיתת הנבואות וההשגחה האלהית גם היא תופסת חיבור לעצמה. בחיבור זה עסקנו במציאות הבורא, ומציאות הרוחניות. מתוך עיקרי האמונה נותרו לנו עוד אלו העוסקים בעתיד: ביאת המשיח, תחית המתים, מה הוא אותו "לעתיד לבא"? מדוע ולמה שנאמין בו? האם באמת ביום אחד יבא המשיח?

האם אפשר לראות את ההשקפות האלו כריאליות? התשובה היא חיובית, לא רק שאפשר לראות אותם כריאליות, אלא שאפשר לציין אותם כמסקנה הרציונלית מכל מה שמגידה לנו ההיסטוריה האנושית. הרעיון של כל ההבטחות לעתיד הוא שחזור של ימי קדם, ימי בראשית, כפי שהראינו לעיל פרק ד'. המתבונן בעין פקוחה בהיסטוריה העולמית כולה, לא יוכל שלא לראות את יחוד ההיסטוריה של ישראל והשפעתה על העולם, כפי שהראינו באריכות בחיבור 'הנבואה'. ישראל הוא הרעיון היחיד ששרד מאז ימי קדם, והוא היחיד שהשפיע על העולם השפעה כבירה כזו מאז ועד היום הזה. נביאי ישראל כולם מכוונים לרעיון אחד: כאשר יסיים ישראל את תפקידו בשינוי העולם, יתוקן העולם כבימי קדם.

קשה לאדם החושב את עצמו רציונלי לדמיין את ביאת המשיח, לחשוב על שינויים בתרבות הקיימת של ימינו, אך לשם כך הוא צריך להתבונן לאחור: האם לפני כמה מאות שנים היה אפשר לצפות את השינויים המוסריים שחלו ברוב העולם? ביטול העבדות, ביטול הדיקטטורה, שויון זכויות. וכמה מגוחכים בעינינו הם משכילי ברלין שחשבו כי האמנציפציה היא ביאת המשיח, שהרי לא יכלו לדמיין שום התקדמות יותר מכך. האם יכל אדם חסר אמונה לחשוב על כך שבני ישראל ישובו מכל קצוות העולם לארצם ויפריחו את שממותיה תוך שנים ספורות? כך יש לראות את אלו החושבים שהקמת מדינת ישראל היא היא ביאת המשיח. כל האירועים האלו לא התרחשו במקרה, אלא מכח חוקי ההיסטוריה. ברור שגם כאשר התנבאו נביאי ישראל כי בעתיד ידעו כל העולם כולו את אלהי ישראל כאלהים יחיד, אף אדם לא יכל לחשוב נבואה זו להערכה ריאלית של המציאות. אך אלו המחזיקים במסורת ההיסטורית הנאמנה, ידעו כי העולם החל כך את דרכו, וחוקי ההיסטוריה של הבורא מביאים את העולם בחזרה למצב זה.

המתבונן בהיסטוריה כפי שהיא מתוארת בתורה, לא יתקשה למצוא את הכללים האלו בצורה ברורה. האנושות כולה ממתינה ועומדת לגורל אחד, כאשר מתחילה כל חטא גורם פורענות, ובהמשך כאשר נראה שאי אפשר לתקן את האנושות כולה בבת אחת נבחר שבט אחד לקבוע את גורל העולם. עם ישראל שורד בצורה בלתי רציונלית, ושמירת התורה שורדת גם היא באורח נסי. אין לישראל שום אפשרות להתקיים מבלי שהוא מפיץ את תורתו ורעיונותיו בעולם כולו, ישראל רק מופץ ונפוץ בכל מקום, ותמיד הוא בולט בהשגיו ובהשפעתו. כאשר הוא סוטה מיעודו, תמיד מתרגשים עליו השלכותיהם של כחות עצומים וכבירים המחזירים אותו בכח ללאומיותו וליחודו. אין לעם ישראל שום ברירה אחרת מאשר להשפיע על העולם ולגרום לו לחזור למצבו בימי קדם.

המסורת הזו שמקורה בנביאי ישראל כי העולם בימי קדם היה מתוקן יותר מאשר בזמננו, ולא פרימיטיבי יותר, היא המסורת ההיסטורית המשמעותית ביותר שנושא המין האנושי, וצופנת בתוכה את היכולת לתקן. עד שלא נשתחרר מן התפיסה האבולוציונית בת המאה ה19 כי האדם החל את דרכו כ"האדם הזקוף" והתפתח לאט לאט, לא נוכל לחיות את הידיעה הזו. כל זמן שנראה את הברברים והפרימיטיביים כמקור תרבותנו, ולא כענף מדולדל של המין האנושי המפואר, צאצאי אדם הראשון, אין לנו אפשרות לקחת את הידיעות ההיסטוריות האלו אל לבנו. אך הסתכלות היסטורית אמיתית, חפשית מרעבון תאוני, מתוך ענוה, ונכונות לקבל את המציאות כמו שהתרחשה, תגלה את האמת.

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *