נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

אמנון בן תור: הארכיאולוגים המינימליסטים מתעלמים מעובדות ומדברי עצמם

הפולמוס שהתעורר בראשית המאה ה21 בעקבות פרסומים של הרצוג פינקלשטיין וסילברמן, הניב תגובות רבות מכל קצווי הקשת. מבחר תגובות לוקטו בספר “הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא”, שיו”ל ע”י יד יצחק בן צבי ומרכז דינור (אלול תשס”א), בעריכת י”ל לוין ועמיחי מזר.

להלן קטעים מרכזיים מתוך מאמרו של הארכיאולוג אמנון בן תור (הדגשות שלי):

אין לויכוח הניטש בקרב קהיליית ההיסטוריונים, הארכאולוגים וחוקרי המקרא כל קשר עם האמונה הדתית: האמונה עומדת על רגליה והיא אינה נזקקת לכל הוכחה או חיזוק. כמו כן אין לוויכוח ולא כלום עם השקפה פוליטית זו או אחרת ועם נושאים כגון זכותנו על הארץ…

השאלה המתחייבת היא מה משמעות הקביעה? האם לאור זאת עלינו לשלול כליל את אמינות המקרא? האם ככלל עלינו לקבל את הכול או לא כלום? מדוע למשל מתייחסים החוקרים לפרטים העולים מתעודה מימיו של תחותמס השלישי או מימי סנחריב כ׳נכונים׳ עד אשר יוכח ההפך ואילו אל התיאור המקראי כאל ׳איננו נכון׳ עד אשר יוכח ההפך? יש הטוענים שהסיבה לכך היא שבעוד שבמקרה הראשון נכתבו הדברים בו בזמן הרי שבמקרא הם נכתבו לאחר זמן. עלינו לשאול מדוע עדיפים הדברים שנכתבו בו בזמן על אלה שנכתבו ממרחק זמן, דהיינו מ׳פרספקטיבה היסטורית׳? האם הכותבים בני הזמן נקיים תמיד משגיאות, מהפרזות ובעיקר מכתיבה מגמתית? איזה ספר המתאר את מלחמות ישראל ׳נכון׳ יותר, זה שכתב נתנאל לורך או זה שכתב בני מוריס, שניהם בני תקופת המאורעות שאותם הם מתארים?

דוגמה נוספת תחדד את הבעייתיות: במאה השתים עשרה לפנה״ס התנחלו יוונים במערב אסיה הקטנה, ובו בזמן חל תהליך התנחלות בכנען. היה זה חלק מתהליך התנחלות כללי ברחבי המזרח הקדמון, שנתאפשר בתקופת דמדומים של שקיעת הממלכות החשובות של המזרח הקדמון. טרויה של היוונים משולה ליריחו שלנו. שני המקרים לוו במעשי נסים ובהתערבות אלוהית במתרחש. שני האירועים לא תוארו בידי סופרים בני הזמן אלא מאות שנים מאוחר יותר, ככל הנראה במאה השמינית לפנה״ס — שם בידי הומרוס, כאן בידי בעלי ספרי יהושע ושופטים. למרבה הפליאה איש אינו מפקפק בנאמנות ההיסטורית של עצם ההתנחלות היוונית, אולם אל תיאור ההתנחלות הישראלית, בחלקה תוך כדי כיבושה האלים של חצור, מתייחסים כאל מופרך מיסודו. נראה שיחס זה של איפה ואיפה אינו מוצדק. אכן המתנחלים היוונים במערב אסיה הקטנה הותירו חותם ארכאולוגי בדמותה של קרמיקה המיוחדת להם והשונה מזו של התושבים שבקרבם התנחלו. לעומתם קשה מאוד להבחין בתרבות חומרית המייחדת את ה׳ישראלים׳, שכן המתנחלים היו בחלקם נוודים אשר אינם נושאים תרבות קרמית ובחלקם באו מקרב אוכלוסיית כנען המקורית ואשר המשיכו את מסורת ייצור כלי החרס שהייתה נקוטה בידם מימים ימימה. משום כך לא ניתן כלל, בניגוד למצב במערב אסיה הקטנה, לאבחן קרמית את תהליך ההתנחלות. רק לאחר דורות, החל מן המאה העשירית עם קום הממלכה המאוחדת, ניתן להבחין בקרמיקה הישראלית המיוחדת, שאף היא כצפוי משמרת במידה זו או אחרת מסורות של תרבות חומרית קודמת ושל יסודות אתניים אחרים שעמם באה במגע.

חפירות חצור הראו בבירור שהעיר הכנענית חרבה בשרפת ענק. עקבותיה של שרפה זו ניכרים בבירור בעיר הענקית הזו בכל מקום שבו הגיעו החופרים לשכבה המתאימה. שרפת חצור הכנענית מתוארת גם במקרא: ׳וישב יהושע בעת ההיא וילכד את חצור, ואת מלכה הכה בחרב, כי חצור לפנים היא ראש כל הממלכות האלה […] ואת חצור שרף באש […] רק כל הערים העומדות על תלם לא שרפם ישראל זולתי את חצור לבדה שרף יהושע׳ (יהושע י י-יד). המחקר הארכאולוגי הוכיח אמנם שבעל התיאור לא דייק לגמרי, שכן היו ערים נוספות מלבד חצור אשר נשרפו באותו פרק זמן ולעומתן אחרות אשר לא חרבו בשרפה. נראה שהיה צורך מיוחד להדגיש דווקא את שרפת חצור, שכן שרפה אדירה זו הותירה את רישומה לדורות. והנה, לא מעטים הם החוקרים, ארכאולוגים והיסטוריונים כאחד, המייחסים את חורבנה של חצור, למצרים, לגויי הים או לעיר כנענית יריבה, כולם ׳כשרים׳ זולת היחידים שלהם יוחס מעשה החורבן במפורש .

מהם אזורי ההתנחלות של המתנחלים באותה עת? מפת האתרים המוגדרים בידי הארכאולוגים כ׳אתרי התנחלות׳ חופפת באופן מדויק למדי את האזורים שאליהם מתייחס התיאור המקראי כאל עיקרה של ההתנחלות הישראלית. באופן דומה באזורים שבהם לפי התיאור המקראי התנחלו הישראלים רק בפרק זמן מאוחר יותר, אכן לא אובחנו כמעט ׳אתרי התנחלות׳. כך כותב בשנות השמונים ישראל פינקלשטיין, ארכאולוג שהתמחה בנושא ההתנחלות: ׳המקור המקראי נותן את הבסיס לזיהוי אזורי ההתנחלות העיקריים שבהם אכן נתגלתה במרוצת המחקר באתרים בני תקופת הברזל א׳ תרבות חומרית בעלת מאפיינים ברורים שחלק מהם מתאים לחברה שבטית דלה הנמצאת בתהליכי התיישבות והתארגנות ראשוניים׳.

לגבי השאלה מי אכלס יישובים אלו, כותב פינקלשטיין כי ׳ברור כי את אתרי תקופת הברזל א׳ בדרומו ובמרכזו של ההר מרכזי אפשר להגדיר ״ישראלים״׳. במאמרו בעיתון ׳הארץ׳ כתב הרצוג ש׳אין ממצאים בשטח׳. אולם דבריו של פינקלשטיין שערך סקר ארכאולוגי נרחב סותרים קביעה זו: ׳עד כה ידועים בהר יהודה לא יותר מ־10 אתרים מתקופת הברזל א׳, כ־12 אתרים בבנימין, כ־100 בארץ אפרים וכמספר הזה או קצת פחות במנשה׳. האם לזאת ייקרא ׳אין ממצאים בשטח׳? לפנינו למעלה מ־200 ׳ממצאים׳ בשטח!

מאוחר יותר, בשנות התשעים, אמנם שינה פינקלשטיין את דעתו בדבר זהותם האתנית של יושבי חבל ההר וקבע כי ׳למיטב הבנתי אוכלוסיית ההר המרכזי לא פיתחה הכרה ייחודית לפני ראשית המאה האחת עשרה לפנה״ס […] רק במחצית השניה של המאה האחת עשרה נתגבשו תושבי האזור לכדי ישות לאומית ברורה׳;  אך השקפה זו מתעלמת לחלוטין, או עומדת בסתירה גמורה לידוע לנו ממקור היסטורי: סביב 1200 לפנה״ס ערך המלך המצרי מתפתח מסע לכנען ובתעודה בת הזמן(!) נכתב: ׳נבוזה כנען בכל רע, לוקחה אשקלון, נלכדה גזר, ינועם הייתה כלא הייתה, ישראל הושם — אין לו זרע׳. מן הסימנים בכתב המצרי עולה בבירור כי יושבי הקבע בערים היו ׳כנען׳ בעוד ש׳ישראל׳ הייתה קבוצה נוודית חסרת קרקע.

מסתבר שבמאה השלוש עשרה לפנה״ס הסתובבה בארץ קבוצת אנשים, שמספרה אינו ידוע אך יש להניח כי מנתה לפחות כמה מאות איש, ואולי אף יותר מכך (נ.ב. האם סביר שפרעה היה מציין בהתפארות נצחון על קבוצה של מאות אנשים שאף אחד במצרים לא יודע מי היא? האם זה מקביל ל י.ע.), ואשר כונתה ׳ישראל׳ (בפיו של מצרי ׳אובייקטיבי׳ בן הזמן ולא של ישראלי ׳משוחד׳). מתמיה מדוע כאשר מצויה בידינו תעודה בת הזמן, נוטים להתעלם ממנה דווקא ההיסטוריונים והארכאולוגים החדשים הקובלים תדיר על היעדר תעודות מסוג זה.

ומכאן לעניין הממלכה המאוחדת במאה העשירית לפנה״ס. את היסודות לדיון המובהק ב׳ארכאולוגיה של תקופת הממלכה המאוחדת׳ הניח יגאל ידין בשנות החמישים והשישים. בעקבות חשיפתו של שער בעל שישה תאים הקשור בחומת סוגרים בחפירות תל חצור עמד ידין על הדמיון בין שער זה לשערי הערים מגידו וגזר, וראה בכך המחשה ארכאולוגית לפסוק בספר מלכים, שלפיו בנה שלמה ׳את חצור ואת מגידו ואת גזר׳(מלכים א, ט טו). בעקבות חפירותיו במגידו הוסיף ידין מבני ציבור נוספים לרשימת המבנים שהקים שלמה. לא כל החוקרים קיבלו את מסקנותיו אלה של ידין. היו שערערו על תאריכם של השערים ובעיקר על זה שנחשף במגידו, והציעו לאחר את תאריכם למאה התשיעית לפנה״ס, היא המאה שבה ניתן לדעת ההיסטוריונים והארכאולוגים החדשים לקבוע את תחילתה של ישראל כישות פוליטית. לפי מודל תאורטי המנסה להגדיר מהם הסממנים המעידים על קיומה של ישות ממלכתית־מדינית, קובעים ארכאולוגים אלה כי ארכיטקטורה מונומנטלית היא אחד הסימנים המעידים על קיומה של ישות כזו. מאחר שלדעתם ישות מדינית זו קמה רק במאה התשיעית לפנה״ס, מאחרים הם את הקמתם של מבני הציבור מן המאה העשירית למאה התשיעית כדי להתאים את הדברים למודל התאורטי.

בהיעדרן של כתובות מתארכות או אמצעי תיארוך בטוחים אחרים מן האתרים הנדונים, על הארכאולוגים להכריע אם השרידים הארכיטקטוניים נשואי הוויכוח אכן שייכים למאה העשירית או למאה התשיעית לפנה״ס רק על סמך הממצא הקרמי שנמצא בהם. כמובן שלא כאן המקום להיכנס לעבי הקורה של הוויכוח בעניין זה ולעסוק בפירוט בטיפולוגיה קרמית, ולפיכך אסתפק בשתי הערות מתודיות.

א. קביעת תאריכים למכלולים קרמיים נעשית בדרך כלל על סמך הקבלה של מכלול מתוארך, רצוי על ידי תעודה כתובה, למכלול שאינו מתוארך. אתר מרכזי לעניין זה אליבא דפינקלשטיין וההולכים בדרכו הוא תל יזרעאל אשר חפרה בשנים האחרונות משלחת בראשותם של דוד אוסישקיץ וג׳ון וודהד היות שלדעתם — בהסתמך על העדות המקראית (ראו להלן) — בנו את האתר מלכי ישראל במאה התשיעית לפנה״ס, הרי שהמכלול הקרמי שנתגלה באתר זה מהווה קבוצה שזמנה ידוע בוודאות. כמו כן, היות שלדעתם הקרמיקה של יזרעאל דומה לזו שנתגלתה במגידו בשכבה שאליה יוחס שער ששת התאים במגידו יש לקבוע גם את תאריכו של זה למאה התשיעית, ובעקבותיו לאחר את תאריכי השערים גם בחצור ובגזר. כך לכאורה מצליחים הם להוכיח את מבוקשם ולקבוע שלא הייתה בנייה מונומנטלית במאה העשירית לפנה״ס.

הבעיה העיקרית בטיעון זה היא שאין לדעתי בשום פנים ואופן לקבל את המכלול הקרמי שנחשף בתל יזרעאל כמכלול מתוארך. בתל יזרעאל, כמו גם באתר שומרון הדומה לו באופיו כמתחם מלכותי, נתקיים יישוב גם קודם לבנייה הנרחבת במקום, וחופרי יזרעאל ושומרון מודעים לכך. אם אמנם, כפי שהכול מסכימים, הוקמו המתחמים המלכותיים בשני האתרים הללו במאה התשיעית לפנה״ס, יש לתארך את היישוב הקודם להקמת המתחמים הללו למאה העשירית לפנה״ס. מעיון בדוחות החפירה ביזרעאל עולה בבירור שאתר זה הוא אחד הפגועים וההרוסים שבאתרים הארכאולוגיים בישראל, וחופרי האתר עמדו על כך בבירור. לאור זאת התערבבות הקרמיקה הקשורה במתחם המלכותי בזו הקודמת לה היא בלתי נמנעת, ולפיכך לא ייפלא שכמה מן הטיפוסים שנמצאו ביזרעאל בשכבה בת המאה התשיעית מוצאים להם מקבילות בקרמיקה בת השכבה שתוארכה במגידו בידי ידין ואחרים למאה העשירית לפנה״ס.

ב. בניגוד למה שחשב ידין בשעתו, אין הכרח לתארך את כל השערים בעלי ששת התאים לאותו פרק זמן, היינו למאה העשירית לפנה״ס. לא מכבר נחשף שער כזה בתל עירא, שם הוא מתוארך בבירור למאה השמינית לפנה״ס. המסקנה מכך היא שיש לדון בכל שער או מונומנט ארכיטקטוני אחר לגופו ולתארכו בהתאם.

הערה אחרונה ביחס לתל יזרעאל ולגישה של איפה ואיפה בכל הנוגע להסתמכות על המקור המקראי: פינקלשטיין חוזר ותוקף את הכרונולוגיה שנקט ידין ביחס לתיארוך שער ששת התאים וחומת הסוגרים בחצור, וטוען שייחוס מבנים אלו לימי שלמה אינו מבוסס מבחינה ארכאולוגית אלא נעשה על סמך הפסוק המקראי בספר מלכים המסכם את מפעלות שלמה. לאור זאת שיקול זה ׳מפוקפק׳ ומייצג ׳שיקולים בלתי רלוונטיים ביחס לגדולתה של המדינה הישראלית הקדומה׳. בכך מתעלם פינקלשטיין מן העובדה שבקביעת התאריך ידין אינו מתבסס על הפסוק המקראי אלא טוען מפורשות ש׳חומת חצור [ושער ששת התאים הקשור אליהן — א׳ ב־ת] נבנתה בחצי המאה העשירית כפי שמעידים הקרמיקה ורציפות השכבות׳. בעוד שפינקלשטיין מבקר בחריפות את הגישה שאותה הוא מייחס (כאמור — שלא בצדק) לידין בחצור, אין הדבר מפריע לו לקבל את הכרונולוגיה של תל יזרעאל, המבוססת במפורש על הטקסט המקראי,  ולראות ביזרעאל אתר מפתח בכל האמור לכרונולוגיה של התקופה הישראלית.

מכאן — לחפירות המחודשות בחצור. אחת המשימות שהציבה בפניה המשלחת העוסקת בחפירות המחודשות באתר מאז 1990, היא בדיקת מסקנותיה של משלחת יריץ שחפרה באתר בשנות החמישים והשישים. חזרנו ובדקנו את הייחוס הסטרטיגרפי ואת הקרמיקה הקשורה במערכת הביצורים בחצור שאותה תיארך ידין למאה העשירית, ולא מצאנו כל סיבה לחלוק על דעתו בעניין זה.  שני שיקולים עיקריים עמדו מאחורי קביעתנו זו: הראשון, המכלול הקרמי שחשפנו התאים לתאריך המקובל. השני, מסיבה בלתי ברורה לנו, אין אתר בישראל אשר בו אובחן רצף סטרטיגרפי כה ארוך כמו זה שנחשף בחצור. לאחר השכבה הדלה המיוחסת לתקופת השופטים, אובחנו בחצור שש שכבות עשירות בבנייה  שאחדות מהן בעלות מספר שלבי משנה, ושהמאוחרת שבהן מתוארכת לחורבן שגרם תגלת פלאסר השלישי ב־732 לפנה״ס, תאריך שאין חולקים עליו. משך חייה הממוצע של שכבה ארכאולוגית בישראל הוא כ־40 שנה אם כי יש שכבות המתקיימות לאורך זמן רב יותר, כמו בלכיש ׳ שם נתקיימה שכבה אחת במשך למעלה מ־100 שנה! אפילו השכבה הבודדת בתל יזרעאל נתקיימה לפי החופרים במשך לפחות כ־40 שנה. אם נייחס לכל אחת משש השכבות שאובחנו בחצור כ־40 שנה, נקבל משך של כ־240 שנה לקיומן של שכבות אלו. בספירה לאחור מאז חורבן חצור ב־732 תתוארך שכבת הבנייה הישראלית הראשונה, זו שידין ייחס לשלמה, למחצית המאה העשירית לפנה״ס. לעומת זאת אם נקבל את הורדת תאריכי שכבות התקופה הישראלית שהציעו פינקלשטיין ואחרים לאמצע המאה התשיעית לפנה״ס, נאלץ ׳להקצות׳ לכל שכבה בחצור רק כ־25-20 שנה, הרבה מתחת לממוצע, דבר שאינו מתקבל על השכל הישר. פינקלשטיין מציע לפתור את הבעיה בטענה שמאחר שחצור שוכנת על הגבול הצפוני של הממלכה אל מול האויב הארמי, היא חרבה לעתים תכופות ולפיכך משך החיים הממוצע של שכבה בחצור נמוך מן הרגיל. קשה לקבל טענה זו היות שבתל דן הנמצאת קרוב עוד יותר לגבול הצפוני של הממלכה אובחנו רק שלוש שכבות בפרק הזמן המקביל לשכבות תקופת הברזל בחצור, ולא שש כפי שאובחנו בחצור.

אי־ההכרה בעצם קיומה של הממלכה המאוחדת הביאה כמה חוקרים מחוץ לארץ לידי קיצוניות עד כדי כפירה בהיותן של דוד ושלמה דמויות היסטוריות. השקפה זו הופרכה כליל כאשר נתגלתה בחפירות תל דן הכתובת הארמית המזכירה מלך ׳לבית דוד/ אולם קיימים עדיין חילוקי דעות ביחס לחשיבותו של דוד. כולנו מסכימים לכך ששלטונו של דוד לא השתרע על תחום כה נרחב כמתואר במקרא, תיאור שמגמתו הברורה היא לפאר ולרומם מלך זה. אולם מהי המסקנה מכך? האם משתמע שהיה חסר כל חשיבות ולא היה אלא שליט של מצודה הררית מבודדת ביהודה? האם העובדה שיותר מ־100 שנה לאחר מותו עדיין התייחס מלך ארמי למלך מ׳בית דוד׳, שושלת שהמשיכה להתייחס לדוד קרוב ל־400 שנה לאחר מותו, אינה מעידה על חשיבותו? האם רק גודלו של השטח קובע את חשיבות השליט?

מכאן לטענתם של היסטוריונים וארכאולוגים ׳חדשים׳ שאין לקבל את הטקסט ההיסטוריוגרפי המקראי כאמין, לא רק בגלל היותו מגמתי (ככל כתיבה היסטורית אחרת), אלא אף בגלל הזמן הרב שחלף מאז האירועים המתוארים ועד לעריכת הטקסט כפי שהוא מוכר לנו. מרבית החוקרים מסכימים שהעריכה נעשתה בסופה של המאה השביעית ובראשית המאה השישית לפנה״ס בקירוב, דהיינו מאות שנים לאחר תאריך ההתנחלות והממלכה המאוחדת, נשואי הדיון כאן. ההיסטוריון נדב נאמן טען בשנות השמונים ש׳ספר שמואל נתחבר כחלק מן התיאור הביוגראפי של קורות המלך דוד בימי הממלכה המאוחדת, והסופר תיאר בו מציאות שהייתה בפרק זמן שאינו מרוחק מזמנו [הדגשה שלי] על רקע גיאוגרפי שהיה מוכר לו היטב׳;  לאחרונה שינה נאמץ את דעתו ועוד אשוב לעניין זה.

עם זאת גם אם נניח — באופן בלתי סביר לדעתי — שכל הטקסטים ההיסטוריוגרפיים נערכו כמקשה אחת בסופה של המאה השביעית ובראשית המאה השישית, עדיין נשאלת השאלה האם בשל כך כל התיאורים וכל הפרטים הם בהכרח מוטעים? אפשר להביא דוגמאות מתקופות וממקומות שונים לדיוק היסטורי שהתאפשר גם מנקודת זמן מרוחקת של הכותבים. בערך ב־1300 לפנה״ס חרתו סופרי מצרים על קירות מקדש באבידוס את שמו של המלך סתי ואת שמות כל אבותיו עד לנערמר מלך מצרים הראשון, קרוב ל־2,000 שנה קודם לכן, וכמעט שלא טעו. בתקופה ההלניסטית כתב כוהן מצרי שחי באלכסנדריה את תולדות מלכי מצרים כולם, יותר מ־3,000 שנה קודם זמנו, גם הפעם כמעט מבלי לטעות.

אין לייחס מקרים אלה לזיכרונם המופלא של הכותבים, אלא לכך שהסופרים הקדמונים החזיקו בידיהם מקורות היסטוריים. על הימצאותם של תעודות ומסמכים היסטוריים בידי המחברים מעידות אף רשימות מלכי שומר, אכד ובבל המגיעות עדלפרק הזמן שבו ׳ירדה המלוכה מן השמים’ סביר שגם סופרי ישראל החזיקו רשימות מסוג זה; אחרת איך נסביר את העובדה שבעל ספר יהושע ידע שבחצור שלט מלך בשם יבין על אף ששם זה אינו מוכר לנו אלא מתעודות בנות המאה השמונה עשרה לפנה״ס שנתגלו במארי. וכיצד ידע על חורבנה של חצור בשרפה אדירה? ומהיכן למדו בעלי ספרי שופטים ושמואל על קיומם של הפלשתים, על שמם ועל מיקומם הכרונולוגי; מהיכן ידעו בעלי ספר מלכים על שישק, על מסעו לארץ־ישראל ועל מיקומו הכרונולוגי? לאור זאת, לא ניתן אלא לקבוע שלרשות מחברי הטקסטים ההיסטוריוגרפיים שבמקרא אכן עמדו נוסף למסורות שהתגלגלו בעל פה מדור לדור גם תעודות ממש אשר לא שרדו, אך חלקן לפחות ידוע לנו בשמותיהן, כגון ספר דברי שלמה, ספר דברי המלכים למלכי יהודה, ספר דברי הימים למלכי ישראל ועוד.

שתי הטענות שאותן מעלים היסטוריונים וארכאולוגיים חדשים ביחס להיסטוריוגרפיה המקראית; ׳כתיבה מגמתית׳ ו׳ריחוק מתאריך התרחשות האירועים׳, אין בהם ולו שמץ השייך לעניין הנדון כאן. אין כתיבה היסטורית שאינה מגמתית, ואין כתיבה היסטורית שאינה נעזרת במידה זו או אחרת בתעודות או במסורות שעברו בעל פה. לענייננו, מסתבר שהתגליות הארכאולוגיות שניתן לקשור אליהן את הטקסטים הנזכרים, הרי שהן בחלקן — אם כי לא כולן — עומדות יפה בבחינת התאמתן לתיאור המקראי. אין אפוא כל הצדקה להתייחס אל התיאור המקראי מלכתחילה כאל ׳מקור פגום׳ אלא יש להתייחס אליו כאמין אלא אם כץ יוכח ההפך. ׳המוציא מחברו, עליו הראיה׳.

כבר אמרתי בתחילת דבריי שאנו חיים בזמן ששולט בו הרצון להרוס מסגרות ושאין החוקרים אלא תבנית נוף תקופתם. הצבעתי גם על כך שחוקרים חשובים כנאמן וכפינקלשטיין, שהביעו בשנות השמונים דעות העולות בקנה אחד עם התפיסות הארכאולוגיות־היסטוריות ה׳מסורתיות׳, שינו בשנות התשעים את דעתם. אין כל רע בכך שחוקר משנה דעתו, אדרבה: עליו לחזור ולהעמיד את תפיסותיו במבחן הביקורת, במיוחד אם נתגלו עדויות חדשות המתייחסות לנושא מחקריו; אולם לדעתי טרם נתגלו עדויות חדשות המחייבות את שינוי המסקנות הקודמות. השינוי בעמדתם של החוקרים הנזכרים נבע אפוא משינוי הפרשנות של החומר הקיים. שינוי התפיסה הזה חשוב, שכן הוא מחדד את הוויכוח ומביא את הצדדים לחזור ולבחון את עמדותיהם, אולם לדעתי הוא אינו עדיף על הפרשנות הקיימת, נהפוך הוא.

עד כאן בן תור.

ראה גם מאמרה של הילה בר נר באתרה של ד”ר לאה מזור, התוהה על הקיצוניות שבה מתעלם פינקלשטיין מהתנ”ך גם במקום כשהוא אינו מציג שום סיבה לעשות זאת (“בעוד טענותיו של בן-תור נותרות ללא מענה, נראה כי טענתו העיקרית של זאב הרצוג נגד השימוש בתנ”ך ככלי עזר לפירוש ממצאים ארכיאולוגיים היא כי ‘במהפכה מדעית אין מקום לפשרה’.”).

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of