נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

"אנחנו לא לבד" (בריאתנות)

ראה "מבא לבריאתנות" על גישתינו לבריאתנות.

נכתב ע"י עדי כהן.

תיאוריית האבולוציה

 

תיאוריית האבולוציה, כפי שנוסחה על-ידי צ'ארלס דארווין בספרו "מוצא המינים" (0n The Origin Of Species), מנסה להסביר כיצד הופיעו כל המינים הרבים של היצורים החיים, כולל האדם, על-פני כדור הארץ. התיאוריה טוענת, שהיצורים הקיימים בעולם התפתחו אלו מאלו: מצורות נחותות התפתחו צורות מפותחות יותר, ומאלה התפתחו צורות מפותחות עוד יותר, עד שהופיע האדם שהוא המפותח מכולם. המנגנון שעומד בבסיסה של האבולוציה ומאפשר את התפתחות המינים הוא ה"ברירה הטבעית". מלחמת הקיום שבין המינים בטבע מביאה להכחדתם של החלשים ולהישרדותם של החזקים.

בתקופתו של דארווין, הגנטיקה עוד לא התפתחה דיה ולכן לא ידעו להסביר כיצד חלים השינויים ההתפתחותיים הללו וכיצד הם מונחלים לדורות הבאים. אולם מאוחר יותר, עם התפתחות המדע והתגלותה של המערכת הגנטית על הכרומוזומים והגנים שבה, שוכללה תיאוריית האבולוציה, ומאותו זמן היא נקראת ניאו-דארוויניזם, ולפיה התפתחות המינים התאפשרה הודות להצטברותן של מוטאציות חיוביות ב-D.N.A (הצופן הגנטי), שהונחלו לדורות הבאים.

עם התרבות השאלות שהעלו מתנגדי האבולוציה, פותחה "התיאוריה הסינטטית" באבולוציה, שניסתה לתת מענה לשאלות שהתעוררו.

וכך פועל המנגנון האבולוציוני: הצטברותן של מוטאציות חיוביות מביאה להופעתם של איברים חדשים. אם הם נותנים לבעליהם יתרון קיומי הם ישרדו ואם לאו – ייכחדו. בהמשך הזמן נוספים איברים נוספים, באותו אופן, עד להופעתו של מין חדש. אם המין החדש הוא בעל יתרון הישרדותי על-פני שכניו, הוא ישרוד ואם לאו – ייכחד.

יש להבהיר, שתיאוריית האבולוציה לא הוכחה מעולם וגם אינה ברת הוכחה כלל. שהרי אי אפשר לשחזר במעבדה את תנאי הקיום הבראשיתיים, לא מבחינת תנאי הטמפרטורה, הלחצים והרכב החומרים ולא מבחינת מרחב הזמן הדרוש. ואם כך, אין האבולוציה עונה על הדרישה המינימאלית שכל תיאוריה מדעית צריכה לעמוד בה והיא האפשרות להפריכה או לאמתה בניסוי. וכלשונו של קארל פופר (Karl Popper) בספרו "השערות והפרכות":  "תיאוריה שאינה ניתנת להפרכה על-ידי שום אירוע שניתן להעלותו על הדעת איננה מדעית".

האבולוציה עומדת בסתירה למדע עצמו

ב-1972 התבטא המנהל הכללי של נאס"א ((NASA וורנאר וון בראון (Wernher von (Braun, מי שנקרא אבי תוכנית החלל האמריקאית, בנושא מוצא היקום החיים והאדם:  "אי אפשר לראות את החוק והסדר המצויים ביקום מבלי להגיע למסקנה שמאחורי הכל יש תכנון ותכלית". והוא מוסיף "האמונה שכל המצוי ביקום נוצר במקרה עומדת בסתירה למדע עצמו".

עוד הוא אומר: "ישנם אנשים, שמודים כי הרבה מן הניסים הסובבים אותנו הם לא מובנים והעולם הוא מקום מופלא באמת, אבל הם עדיין חושבים שכיוון שהמדע סיפק כל-כך הרבה תשובות, יגיע הזמן שנוכל להבין גם את החוקים הבסיסיים של הטבע מבלי להזדקק לבורא. למעשה, הם מציבים בפני המדע את האתגר להוכיח את מציאותו של האלוהים. אך נשאלת השאלה, האם עלינו להדליק נר כדי לראות את השמש… איזה מין הגיון מוזר מביא מדענים מסוימים לקבל את המציאות הבלתי נתפסת של האלקטרון כאמיתית ובו בזמן לדחות את מציאותו של מתכנן לעולם, כיוון שהוא איננו נתפס בשכלם"?

לואי פסטר ((Louis Paster, אבי המיקרוביולוגיה, מפתח תהליך הפיסטור וממציא החיסון לאנטרקס, שהיה בעל רגש דתי עמוק מאוד, אומר:  "ככל שאני לומד יותר על הטבע, יותר אני משתאה מפעולותיו של הבורא". עוד הוא אומר: "קצת מדע מרחיק את האדם מהאל, אבל הרבה ממנו מקרב אותו אליו". והוא מוסיף: "העולם אינו יכול להיות צירוף של תופעות, הנתון לשיווי משקל מכני שמקורו בתוהו ובוהו… המבט הראשון על העולם מגלה בו שוני ורבגוניות. ריבוי התופעות מקרב את האדם לאלוקיו. הפשטות והאיחוד זוהרים מכל עבר".

וכך אומר ד"ר דוד ברלינסקי (David Berlinski), מתמטיקאי ופילוסוף של המדע מ"מכון תגלית, למדע ולתרבות" (CSC):  "תיאוריית האבולוציה של דארווין היא 'הפיל הלבן' הגדול של המחשבה האנושית בת זמננו… זה עצום מימדים, זה חסר כמעט כל תועלת וזה מושא לאמונות תפלות".

ולדימיר וויקוב (Vladimir L. Voeikov), פרופסור לכימיה ביואורגנית, אומר:  "האידיאולוגיה והפילוסופיה של הניאו דארוויניסטים הנמכרת על-ידי המומחים לנושא כחלק מהתיאוריה המדעית עצמה, למעשה מעכבת באופן משמעותי את התפתחות המדע ומסתירה מהתלמידים את הבעיות האמיתיות בנושא".

*   *   *

לא רק שאין תיאוריית האבולוציה ניתנת להוכחה, כאמור, אלא שהיא גם מוכחשת מכיוונים רבים, כפי שנראה בהמשך. ואף על פי-כן היא נפוצה על פני העולם כולו, עד כי רבים מאמינים שהיא עובדה מוכחת. בבתי ספר רבים היא נלמדת כחומר חובה ומתקבלת על-ידי התלמידים כדבר המובן מאליו. מהו סוד הצלחתה? האם הוא טמון במכונת התעמולה המשומנת ובממון הרב המושקע בהפצתה והסברתה, בצרוף עם התעלמותם של מאמיניה מממצאים מביכים ואף מהסתרתם? או שמא הוא נובע ממקום עמוק בנפש האדם? בשורות הבאות נתבונן בתיאוריה כפי שהיא מוצגת על-ידי נאמניה ונבדוק את המנגנונים עליהם היא מבוססת ונראה האם היא עומדת בביקורת ההגיון.

יצירת התא הראשון

הבעיה היסודית ביותר העומדת בפני תיאוריית האבולוציה היא, יצירת התא הראשון שממנו התחיל כל תהליך ההתפתחות. (יש לדעת, כי דארווין עצמו היה נוצרי דתי שהאמין כי היצורים הראשונים בעולם נוצרו על-ידי בריאה והאבולוציה נכנסה לפעולה רק בשלב מאוחר יותר והביאה להתפתחותם. אולם ממשיכי דרכו הניאו-דרוויניסטים הלכו צעד אחד נוסף וטענו שגם היצורים הראשונים אינם תוצר של בריאה, אלא הם נוצרו על-ידי תגובות מקריות של יסודות כימיים בתוך הים הבראשיתי).

המתמטיקאי והאסטרונום פרופ' פרד הויל, חישב את הסיכויים להִווצרותם של חיים על-פני כדור הארץ באופן מקרי. חישוביו הראו שהסיכוי לכך הוא אפסי גם אם מתבססים על סידרה של הנחות אופטימיות ביותר כדלהלן:  שכדור הארץ הבראשיתי היה מוקף כולו בים, שעומקו הממוצע 10 קילומטר, ואשר הכיל בתוכו את חומצות האמינו הדרושות לחיים. שבכל מיקרון מעוקב של אותו 'מרק בראשיתי', התקיימה ריאקציה כימית אחת בכל שנייה במשך מיליארד שנים. הסיכוי שהתקבל להִווצרותו של תא בודד של חיידק, המכיל 2000 אנזימים וחלבונים הוא 10-39,950 (כלומר אחד מתוך 10 ואחריו 39,950 אפסים), סיכוי שבאופן מעשי משמעותו היא אפס.

המסקנה העולה מחישוביו של הויל מקבלת משנה תוקף לאור קביעתו של המתמטיקאי אמיל בורל, שמקובלת כיום  על הקהילה המדעית, שסיכוי של פחות מ-10-50 נחשב כבלתי אפשרי מכל בחינה מעשית.

על-פי אותם עקרונות, הוא חישב גם את הסיכוי להִווצרותם המקרית של כל 25,000 האנזימים הכלולים בגוף האדם, התוצאה שהתקבלה היא: 10-599,950.

מסקנתו של הויל היתה:  "גם אם היקום כולו היה מורכב ממרק אורגני ומשמש לביצוע הריאקציות המקריות, גם אז לא היו יכולים להיווצר חיים באופן מקרי". הוא הוסיף:  "הסיכוי להופעתם של חיים מחומר דומם קטן מהסיכוי שסופת טורנדו שתעבור בערימת גרוטאות תביא ליצירתו של בואינג 747 מחומרי הגלם שבמקום".

עוד הוא אומר: "הסיכוי להִווצרותם של חיים מחומר שאינו חי הם כל-כך אפסיים, שדי בזה כדי לקבור את דארווין ואת תיאוריית האבולוציה שלו גם יחד. ובמיוחד, שהרי אין שום ראייה לכך שהיה קיים אי-פעם 'מרק בראשיתי' כלשהו על כדור הארץ או על פלנטה אחרת. ומאחר שאי אפשר לקבל שהחיים נוצרו באופן מקרי, על כורחנו שהם נוצרו על-ידי ישות תכליתית ובעלת חכמה".

האבולוציוניסט תומס האקסלי (Thomas Huxley), שהיה ממאמיני השיטה האומרת כי "הזמן הוא הפתרון לכל הבעיות" (שהתעוררו לגבי תיאוריית האבולוציה), אמר פעם, שאם נושיב שישה קופים לפני מכונות כתיבה, שיתקתקו באופן מקרי במשך מיליון שנים, הם יוציאו בסופו של דבר מתחת ידיהם את כל 700 אלף הכרכים המצויים במוזיאון הבריטי.

על טענתו השיב הויל:  "האקסלי טעה באופן מעורר רחמים – שישה קופים יוכלו לכל היותר לייצר חצי שורה מספר אחד, וזאת אף אם יינתן להם זמן של 15 מיליארד שנים". והוא מוסיף: "גם אם נגדיל לאין שיעור את מספר הקופים לא נשיג דבר, שכן גם אם היקום הנראה כולו ישמש כמגרש ניסויים, הוא לא יהיה גדול מספיק כדי להכיל את כל הקופים הדרושים לצורך הניסוי, את כל מכונות הכתיבה הדרושות ובוודאי שלא את כל פחי האשפה הדרושים כדי להכיל את כל דפי הנייר שעליהם נעשו הניסיונות הכושלים".

וכך אומר הפיסיקאי פרופ' ליפסון על רעיון היצירה המקרית של התא הראשון:  "וכל זה בלתי אפשרי מתוך עצם חוקי הטבע היסודיים ביותר. הִווצרות ספונטאנית של תאים נוגדת את החוק השני של התרמודינאמיקה".

"החוק השני של התרמודינאמיקה", אומר פרופ' דורון אורבך מהמחלקה לכימיה באוניברסיטת בר אילן, "קובע, שעל חלק גדול מהמערכות המורכבות המצויות בטבע פועלים כוחות הנוטים לפרקן למרכיבים פשוטים יותר. הדוגמה הברורה ביותר לכך היא גופות של בעלי חיים, שמתפרקות למרכיביהן, בשילוב של תהליכים ביולוגיים (חיידקים) וכימיים (תהליכי חמצון – תגובות עם החמצן שבאוויר). ולכן להניח, שמרכיביהן הכימיים של מערכות אלה יתכנסו מאליהן ללא תכנון מוקדם, ויתארגנו למבנים המתפקדים מבחינה ביולוגית זהו אבסורד גמור. גם אם יינתן זמן בלתי מוגבל כדי שמערכות חיות תיווצרנה מאליהן, לא יעלה הדבר. אדרבה, הזמן דווקא פועל בכיוון ההפוך ונותן עדיפות לתהליכים ספונטאניים שבהם תגובות של מולקולות מורכבות מביאות להיווצרותן של מולקולות פשוטות יותר. לדוגמא, התהליכים שבהם הפחמימות, החלבונים, השומנים ושאר הפולימרים הבונים את גופנו מתפרקים, בשעה שהם מגיבים עם חמצן ותחתם מתקבלים מים, דו תחמוצת הפחמן, תחמוצת חנקן וכו', הם תהליכים ספונטאניים, בעוד שבנייה של אותם חומרים מורכבים עצמם, נעשית בתהליכים לא ספונטאניים ומחייבת תוספת של אנרגיה חיצונית למערכת וכן שיתוף פעולה מצד מבנים מורכבים אחרים החיוניים להצלחת התהליך. לדוגמה, תהליך הפוטוסינתזה, שהוא תהליך לא ספונטאני ובמהלכו נוצרות מולקולות מורכבות של פחמימות ממרכיבים פשוטים (מים ודו תחמוצת הפחמן), מתאפשר רק מכיוון שכדור הארץ מוצף בקרינת השמש המספקת שטף עקבי של אנרגיה ובו בזמן מצויים במקום ובזמן הנכונים מבנים חלבוניים ואנזימטיים מורכבים המאפשרים את השלמת התהליך". שעל כל מערכת בטבע פועלים כוחות הנוטים לפרקה למרכיביה ולעשותה לפשוטה יותר. הדוגמה הברורה ביותר לכך היא גופה של בעל חיים או אדם, שמתפרקת למרכיביה. ולכן להניח, שמרכיביה של אותה גופה יתכנסו מעצמם למקום אחד ויתארגנו באופן שייווצר מבנה מתפקד כלשהו – היא אבסורדית לחלוטין. גם אם יינתן זמן בלתי מוגבל כדי שהמערכת הזו תיווצר מאליה, לא יעלה הדבר. אדרבה, הזמן דווקא פועל בכיוון ההפוך ונותן עדיפות לתהליכים ספונטאניים של פירוק מולקולות מורכבות למולקולות פשוטות יותר. למעשה, הנטייה הספונטאנית של התגובות הכימיות בטבע היא שמולקולות מורכבות תתפרקנה למולקולות פחות מורכבות. לדוגמא, התהליכים שבהם הפחמימות, החלבונים, השומנים ושאר הפולימרים הבונים את גופנו מתפרקים, בשעה שהם מגיבים עם חמצן ותחתם מתקבלים מים, דו תחמוצת הפחמן, תחמוצת חנקן וכו', הם תהליכים ספונטאניים. בעוד שבנייה של אותם חומרים מורכבים עצמם, נעשית בתהליכים לא ספונטאניים ומחייבת תוספת של אנרגיה חיצונית למערכת וכן שיתוף פעולה מצד מבנים מורכבים אחרים החיוניים להצלחת התהליך. לדוגמה, תהליך הפוטוסינתזה, שהוא תהליך לא ספונטאני ובמהלכו נוצרות מולקולות מורכבות של פחמימות ממרכיבים פשוטים (מים ודו תחמוצת הפחמן), מתאפשר רק מכיוון שכדור הארץ מוצף בקרינת השמש המספקת שטף עקבי של אנרגיה ובו בזמן מצוים במקום ובזמן הנכונים מבנים חלבוניים ואנזימטיים מורכבים המאפשרים את השלמת התהליך".

וכך אומר לואי פסטר (Louis Paster):  "האם חומר יכול להתארגן מעצמו (ליצירת יצור חי)? לא! לא ידועים כיום שום תנאים שיכולים להביא ליצירתם של יצורים מיקרוסקופיים בלי הורים מולידים הדומים להם".

כמו-כן יש לשים לב לכך, שההשערה שהחיים על פני כדור הארץ נוצרו באופן ספונטאני מחומר דומם, עומדת בסתירה לתפיסה המדעית המקובלת כיום, שחיים אינם יכולים להיווצר באופן ספונטאני מחומר דומם, כפי שכבר הוכיח לואי פסטר לפני למעלה מ-150 שנה.

חתן שני פרסי נובל בכימיה, פרופ' איליה פריגוג'ין אומר:  "ההסתברות שבאופן ספונטאני יווצרו מבנים אורגאניים ותגובות מתואמות ביותר, המאפיינות מערכות חיים, הנה אפסית".

פרופ' ג'ורג' וולד, חתן פרס נובל בפיסיולוגיה, קובע באופן נחרץ:  "די להתבונן בעוצמת המשימה כדי להודות כי הִווצרות ספונטאנית של יצור חי היא בלתי אפשרית".

וכך מתוודה אלכסנדר אופרין (Alexander Oparin) ביוכימאי סובייטי שעסק רבות בחקר מוצא החיים:  "לרוע המזל הופעתו של התא הראשון נשארה כחידה בלתי פתורה, שמאפילה על כל תיאוריית האבולוציה".

ניסויים רבים, בהם ניסו לחקות את התנאים (המשוערים) ששררו בעולם הקדום, במטרה לבדוק האם אפשר ליצור חיים מחומר דומם, ניכשלו כולם. גם ניסויים המפורסם של מילר ואו¬ּריי (Miller, Urey) שנעשה בשנת 1953, שבו הצליחו להפיק חומצות אמיניות מהגזים: מתאן, מימן ואמוניה וכן מים, שכלאו במערכת סגורה וחשפו להתפרקויות חשמליות, היו חסרי משמעות, כפי שהודה מילר בעצמו, בסופו של דבר. כיוון שריכוזי הגזים, הטמפרטורה המבוקרת והמדיום הסגור, היו רחוקים מאוד ממה שאפשר להניח שהיו התנאים הטבעיים בעולם הקדום. כמו-כן, התברר שבחומצות האמיניות שהפיקו החלוקה בין אלה שמסוג L לאלו שמסוג D היתה 50%-50%, בשונה מהמצוי בטבע. עובדה שמלמדת שאין כל קשר בין התהליך המלאכותי שיצרו לבין האופן שבו נוצרו החיים על פני כדור הארץ.

מאפיין בסיסי של כל תא חי הוא יכולת ההתחלקות וההתרבות. לפי-כך המולקולה הראשונה שמציינת את התחלתם של החיים היא ה-RNA. עובדה זו עוררה בעיה מביכה, כי לפי הניסוי של מילר ואוריי, ואחרים שבאו בעקבותיהם, המולקולות שהופיעו לראשונה היו החומצות האמיניות – האם יתכן שהן היו בסביבה ולא נעשה בהן שום שימוש?

מעבר לכך עדיין נשאר המִסתורין הגדול, כפי שהודה מילר בעצמו: אף אם נצליח לייצר במעבדה את כל חומרי הגלם הדרושים לחיים, עדיין תישאר בלתי פתורה השאלה כיצד הצליחו כל החומרים הללו להתארגן כדי ליצור ייצור חי.

מאז ועד היום (למעלה מחמישים שנה), בכל הניסויים שנעשו בתחום, לא הצליחו להפיק יותר מאשר מספר חומצות אמיניות, וכן מספר מולקולות אורגניות פשוטות. בשום מקרה לא הצליחו להפיק מולקולות אורגנית מורכבות, ובודאי שלא מולקולות של RNA שהן הבסיס לחיים. כיום הניסיונות לייצר חומרים אורגניים במעבדה ניזנחו כמעט לחלוטין, פרט לחמישה חוקרים בכל העולם כולו המתפרנסים ממילגה של NASA שעדיין עוסקים בכך.

פרדוקס מעניין המתעורר בהקשר ליצירת התא הראשוני: קיומו של תא חי כלשהו מחייב קיומו של מידע גנטי האצור בחומצות הגרעין RNA  או DNA. כדי שמנגנוני התא יוכלו לתפקד הוא זקוק לחלבונים. וכאן מתגלה הפרדוקס, כדי לייצר חלבונים נחוצות חומצות גרעין, אך כדי לייצר חומצות גרעין נחוצים חלבונים. ואם-כן נשאלת השאלה מי קדם למי – הביצה או התרנגולת. הפרדוקס נשאר כזה רק כשמתעקשים לקבוע מי קדם למי, אולם ברגע שמוכנים לקבל שהם נוצרו בו זמנית על-ידי תהליך של בריאה, נאלם הפרדוקס.

ג'פרי בדה (Jeffrey Bada) פרופ' לגיאוכימיה כותב במגזין הדגל של תיאוריית האבולוציה – "ארץ"  :("Earth") "כיום כשאנחנו עומדים בסופה של המאה העשרים אנחנו עדיין עומדים בפני אותה חידה שהעסיקה אותנו בפיתחה של מאה זו: איך הופיעו החיים לראשונה על פני כדור הארץ".

תפקידן של המוטאציות

תיאוריית האבולוציה מניחה, שהתפתחות המינים נובעת מהצטברותן של מוטאציות חיוביות. אולם המציאות מלמדת, שבדרך כלל מוטאציות גורמות להרס ולא לבנייה וקשה להבין כיצד מנגנון שמביא לנזק גנטי בדרך כלל, שימש במשך מיליוני שנים כדי לבנות איברים ולפתח יצורים חדשים. וכך כותב ד"ר ג'ון דרייק (John W. Drake), חוקר בתחום הגנטיקה המולקולארית במכון הטכנולוגי בקליפורניה בספרו "הבסיס המולקולארי של המוטאציות":  "יצורים חיים מתקיימים למרות המוטאציות המשבשות את השכפול, מפני שקצב המוטאציות הוא נמוך מאוד. אולם אם מגבירים את קצב המוטאציות על-ידי קרינה אולטרא-סגולית, הדבר מוליד הצטברות של טעויות שיכפול מדור לדור, עד לשלב בו כל היצורים נשמדים".

וכך אומר פרופ' ארנסט צ'אין (Ernst Chain), מי שזכה בפרס נובל על הצלחתו בהפקת פניצילין:  "להניח שההתפתחות והישרדות המתאימים הן תוצאה של מוטאציות מקריות בלבד, נראה לי בלתי ניתן ליישוב עם העובדות הידועות".

הספרות העוסקת באבולוציה מרבה להביא את המקרה של עש הפִלפל (Peppered Moth) מאנגליה, שנחקרה רבות במהלך 200 השנים האחרונות, כראייה להתפתחות:  במקור אוכלוסיית העשים  היתה מורכבת מ-90% עשים בהירים ורק 10% עשים כהים. העשים הבהירים התרבו ביתר הצלחה משום שצבעם הבהיר שימש כהסוואה טובה על רקע הגזעים הבהירים עליהם היו רגילים לנוח, בעוד שהעשים הכהים שבלטו לעין היוו טרף קל לציפורים. משהחלה המהפכה התעשייתית באנגליה, העשן שנפלט ממפעלי התעשיה צבע את גזעי העצים בגוונים כהים באופן שהתהפכו היוצרות, והעשים הכהים נעשו מוסווים טוב יותר ואילו הבהירים נחשפו לעיני הציפורים. תוך כמה עשרות שנים השתנו היחסים באוכלוסיית העשים, הכהים הפכו לרוב ואילו הלבנים למיעוט.

האם המקרה הזה מלמד על אבולוציה כלשהי? כשבוחנים את העובדות מתברר שאין כאן שום התפתחות, אלא רק התבטאות שונה של תכונות קיימות, שהרי העשים הכהים היו קיימים באוכלוסיה מלכתחילה ורק היחסים המספריים השתנו. יש המכנים את התופעה הזו מיקרו-אבולוציה, אולם הקשר בינה לבין התפתחות של מינים חדשים, מה שמכונה מאקרו-אבולוציה, הוא מקרי בלבד.

מיקרו-אבולוציה קיימת גם ברמה המולקולרית, אלא שגם לה אין שום קשר עם התפתחות מינים חדשים ואף לא איברים חדשים, וכפי שמסביר פרופ' אורבך:  "אף כי ידועות מוטאציות שמביאות להתפתחות עמידות לאנטיביוטיקה אצל חיידקים, הן מבוססות על שינוי כימי מוגבל במעטפת התא של החיידק המשפיע על יכולת חדירת הרעלים האנטיביוטיים לתוכו. אולם בשום פנים ואופן אין המוטאציות מסוגלות להביא ליצירת תכונה חדשה או להביא ליצירתם של איברים חדשים, לכל היותר הן אחראיות לשינוי עדין בתכונות הקיימות, כשברוב המקרים השינוי הזה הוא בעל השפעה שלילית".

היכן דרגות הביניים?

התפתחות המינים על-פי תיאוריית האבולוציה היתה הדרגתית, כאשר היצורים התפתחו זה מזה ובין כל יצור שנוצר לבין חברו, שנמצא שלב אחד מעליו בסולם ההתפתחות, היו כמה דרגות-ביניים ("intermediate forms"), בעלות כושר הישרדות. אולם בפועל, אין אנו מוצאים דבר מכל זה. אי אפשר למצוא את דרגות הביניים לא בקרב היצורים החיים כיום ולא בקרב המאובנים. למרות המבחר העצום של יצורים חיים הקיימים כיום בעולם, הם כולם נבדלים אלו מאלו מבחינה מורפולוגית ומבחינה גנטית באופן בולט, ונפרדים לקבוצות ומינים בפני עצמם, עד כדי כך שאין בני מין אחד יכולים להתרבות עם בני מין אחר. בעוד, שלפי תיאוריית האבולוציה אפשר היה לצפות שהמינים השונים יהיו נבדלים זה מזה במידה מינימאלית, כך שבקושי אפשר יהיה להבחין ביניהם, כאשר כל אחד מייצג שלב נוסף בסולם ההתפתחות.

וכך אומר האבולוציוניסט רוברט קארול (Robert Carroll):  "למרות המספר העצום של מינים המאכלסים את כדור הארץ כיום, הם לא יוצרים רצף של צורות ביניים שבקושי נבדלות אלו מאלו (כמתחייב לפי תיאוריית האבולוציה). במקום זאת כמעט כל מין משתייך לאחת ממספר קבוצות של בעלי חיים הנבדלות אלו מאלו באופן ברור".

ההגיון מחייב שמספרן של צורות הביניים יהיה לאין ערוך גדול ממספרם של היצורים הידועים כיום, כך שהשכבות הגיאולוגיות יהיו מלאות במאובנים של יצורי ביניים, אלא שבפועל אין מוצאים דבר מכל זה. דארווין היה מודע לכך, שאמיתותה של התיאוריה שלו תלויה במציאתם, ולו באופן חלקי, של מאובנים שישלימו את רצף צורות הביניים הדרושות.  ואף על פי שבימיו הם לא נמצאו, הוא קיווה שבעתיד הם אכן ימצאו. כיום לאחר כ-150 שנה של חיפושים אינטנסיביים אחר צורות הביניים, אחת מהן לא נמצאה.

למי שעוד מקווה שהם אכן ימצאו אי פעם, אומר פרופ' הריברט-נילסון מאוניברסיטת לונד, שוודיה:  "מימצאי המאובנים הם כה שלמים כיום, כך שאי אפשר להסביר את ההעדר של דרגות הביניים על בסיס של מחסור במימצאים". והוא מוסיף "המחסור הוא אמיתי והוא לעולם לא יתמלא".

וכך אומר רוברט בארנס (Robert Barnes):  "ממצאי המאובנים אינם מספרים לנו כמעט ולא כלום על המקור האבולוציוני של גזעים וסוגים. צורות-ביניים לא התגלו, לא קיימות ולא מוכרות".

וכך אומר ד"ר מיכאל דנטון (Michael Denton) חוקר בתחום הביולוגיה המולקולארית מאוניברסיטת אוטגו, ניו זילנד:  "ההעדר המוחלט, למעשה, של צורות ביניים קדומות בממצאי המאובנים מוכר כיום על-ידי חלק גדול של הפליאונטולוגים המובילים, כאחד המאפיינים הבולטים ביותר".

וכך אומר דרק האגר (Derek Ager):  "כשבוחנים את ממצאי המאובנים בדקדקנות מוצאים שוב ושוב, לא התפתחות הדרגתית אלא התפרצות פתאומית של קבוצה אחת על חשבון קבוצה אחרת".

וכך אומר פרופ' סטפאן גולד (Stephen :Jay Gould)  "העובדה שצורות הביניים לא נמצאו בין ממצאי המאובנים נשמרת כסוד מקצועי בקרב חוקרי המאובנים".

לא זו בלבד שאין למצוא כל התפתחות בממצאי המאובנים, אלא שאדרבה מוצאים בהם סטאטיות וחוסר שינוי לאורך תקופות ארוכות (""stasis). מינים רבים הנמצאים בשכבות גיאולוגיות שונות מופיעים באותה צורה בדיוק בלי שום שינוי, כמו-כן גם צאצאיהם החיים עימנו היום נראים בדיוק אותו הדבר כמו אבותיהם הקדומים שבמאובנים. אפשר למצוא מאובנים של נמלים, זבובים, לטאות, צפרדעים, עכבישים, הנראים ממש כמו יצורים אלה החיים בימינו. עובדות אלה שומטות את הקרקע מתחת לעמוד התווך של תיאוריית האבולוציה, דהיינו ההתפתחות. ממצאי המאובנים מראים שאין ולא היתה שום התפתחות.

חוסר ההתאמה שבין הממצאים לבין התיאוריה מתוארת על-ידי סטפאן גולד  פרופ' לזואולוגיה וגיאולוגיה באוניברסיטת הרווארד  במאמר במגזין "Natural History":  "רוב המינים המופיעים במאובנים לא מציגים כל שינוי במשך התקופה בה הם מופיעים על הארץ. הם מופיעים במאובנים בדיוק באותה צורה כמו שבה הם נעלמים".

ה"מפץ הקמבריוני" (Cambrian Explosion)

התקופה הגיאולוגית הנקראת קמבריום מציבה את אחת הבעיות החמורות ביותר בפני תיאוריית האבולוציה. בשכבות הגיאולוגיות המיוחסות לאותה תקופה מופיעים כמאובנים מרבית היצורים הרב תאיים החיים כיום. הופעתם היא כה פתאומית עד כי יש המכנים את התקופה הזו בשם ה"מפץ הקמבריוני". בתקופה זו הופיעו בבת אחת ובפריסה כלל עולמית יצורים רב תאיים רבים, אשר אין להם שום קשר ליצורים המופיעים בשכבות הקדומות יותר. היצורים שהופיעו שייכים ל-50 קבוצות (phyla) שונות של אורגניזמים, ואשר 35 מהם שרדו עד ימינו והם המאכלסים את כדור הארץ כיום. העובדה הזאת מלמדת שהיצורים החיים הופיעו על פני כדור הארץ לא בתהליך התפתחותי ממושך אלא בבת אחת. ריצ'ארד דוקינס (Richard Dawkins) מנאמניה המובהקים של תיאוריית האבולוציה חשף ברגע של אמת את המשמעות של ה"מפץ הקמבריוני":  "שִכבת הסלעים של הקמבריום היא השִכבה העתיקה ביותר אשר מכילה את מרביתם של קבוצות חסרי החוליות. הן מופיעות מהרגע הראשון במצב מפותח. זה נראה כאילו מישהו שתל אותם שם מבלי שום היסטוריה אבולוציונית".

פרופ' ג'פרי לווינטון (Jeffrey S. Levinton) מומחה לאקולוגיה ולאבולוציה תאר את התופעה המופלאה הזאת במאמר שנקרא "המפץ הגדול של אבולוציית בעלי החיים":  "כוח מיסתורי בעל יכולת יצירה פעל בעולם בתקופת הקמבריום".

הצטברותן של מוטאציות הייתכן?

הצלחתה של האבולוציה תלויה בהצטברותן של מוטאציות חיוביות במשך זמן ארוך עד ליצירת איבר חדש או מין חדש. אולם עיקרון זה יוצר בעיה חמורה: אם ניקח למשל את התא הראשוני, כדי שיצליח לתפקד צריכים לפעול בו במקביל מנגנונים רבים (גרעין התא, רשתית אנדופלסמתית, מנגנון גולג'י, מיטוכונדריה, ליזוזום ועוד), שאם אחד מהם יחסר תקרוס המערכת כולה. איך אם כן יכול היה התא להתפתח בהדרגה תוך כדי צבירתן של מוטאציות חיוביות, כאשר כל שלב ביניים אשר איננו מכיל את כל התכונות שמצויות במוצר המוגמר איננו בר קיום כלל.

לצורך חידוד הנקודה הזאת נתבונן על אחד מהיצורים ה"פשוטים" שקיימים – "החיפושית המפציצה".

החיפושית המפציצה ((Stenaptinus insignis מצליחה להרתיע את אויביה הטבעיים באמצעות נוזל רותח (1000 צלזיוס) הנורה מאחורי גופה אל עבר הטורף הפוטנציאלי, במיוחד נמלים. הנוזל מכיל p-benzoquinones, הידוע בתור חומר צורב. התותח בעל שני הקנים, שבקצה גופה, ניתן לתמרון לכל כיוון והוא בעל רמת דיוק גבוהה. בשעת הירי, נשמע קול פיצוץ שאף לו יש חלק בהרתעה.

כיצד פועל מנגנון הירי? שתי בלוטות בגופה של החיפושית משמשות כמיכלי אגירה לחומרים השותפים בריאקציה הכימית היוצרת את הפיצוץ. במיכל האחד מצוי הידרוכינון ומימן פרוקסיד, במיכל השני (מיכל הריאקציה) מצויים אנזימים (קטלזות ופרוקסידזות). כדי להפעיל את ריאקציית הפיצוץ, מזרימה החיפושית את ההידרוכינון והמימן פרוקסיד לתוך תא הריאקציה ומערבבת אותם עם האנזימים. התגובה שמתקבלת היא פיצוץ הנגרם כתוצאה מהשתחררותו המהירה של חמצן מהמימן פרוקסיד והתחמצנותו של ההידרוכינון והתזתו של p-benzoquinones הרותח החוצה. הריאקציה משחררת חום ויוצרת רעש, כאשר החמצן המשתחרר גם מסייע בהתזת הנוזל הרותח דרך שני פתחי הפליטה.

ועתה הבה ונתבונן: כדי שמנגנון מופלא זה יתפקד, הרי לא די במוטאציה מוצלחת אחת, אלא יש צורך בסידרת מוטאציות מוצלחות ארוכה ביותר. אלא שכאן מתעוררת בעיה חמורה, שהרי על-פי תיאוריית האבולוציה ההנחה היא שמוטאציות אלה הצטברו במשך מיליוני שנים. ולכן, אם למשל בשלב הראשון, חלה סדרת מוטאציות שגרמה להִווצרותם של שני הגנים האחראיים ליצירת שני החומרים השותפים לפיצוץ, אבל עדיין לא נוצר הגן האחראי ליצירת האנזימים המפעילים את הפיצוץ, אזי היתה החיפושית צריכה להסתובב בעולם עם גידול חסר שימוש, ולפי העיקרון של הברירה הטבעית היתה צריכה להיכחד מן העולם. או אם היו מתרחשות מוטאציות שהיו מביאות להִווצרותם של כל החומרים ששותפים בריאקציה אבל עדיין לא היו נוצרים שני מיכלים נפרדים, אזי ברגע הראשון היה נוצר הפיצוץ ולא היתה אפשרות לאגור את החומרים לעת צרה.

כדי להתגבר על הבעיה הזו, המציאו מאמיני האבולוציה מושג חדש הנקרא "קפיצה אבולוציונית". פירושה הוא, שכל המוטאציות הדרושות ליצירת מנגנון או איבר מסוים נוצרו ברגע אחד. אלא שכל בר דעת מבין שההסתברות לכך היא אפסית. ולא זו בלבד, אלא שגם אם מתבססים על "קפיצות אבולוציוניות", עדיין צריכים מאמיני האבולוציה לומר שהן אירעו מיליוני פעמים, ולא פעם אחת בלבד במהלך ההיסטוריה, שהרי החיפושית אינה אלא דוגמה אחת מני רבות. ולמעשה אם נסתכל על כל יצור מהיצורים החיים בעולמנו, נראה מבנים מתפקדים שבכולם ישנה, לדעת האבולוציוניסטים, הצטברות של מוטאציות חיוביות רבות ולכך ההסתברות היא כבר אפס מוחלט.

למעשה, כאשר משתמשים מאמיני האבולוציה במושג "קפיצה אבולוציונית" הם מתקרבים ב"קפיצה" ומודים לדעתם של המאמינים בבריאה. שהרי גם הבריאה היא בעצם קפיצה, שהביאה ליצירתו של אורגניזם שלם בבת אחת. ככל שמתרחב השימוש במושג "קפיצה אבולוציונית", מתקרבת דעתם של מאמיני האבולוציה לדעת המאמינים בבריאה והוויכוח שנותר הוא רק בשאלת גודל ומקור הקפיצה.

חיזויין של תוצאות

תנאי חשוב, שבו צריכה לעמוד כל תיאוריה מדעית, כפי שמקובל כיום בקרב המדענים הוא, שהתיאוריה תהיה מסוגלת לאפשר חיזוי של תוצאות. לפי המודל הכללי של האבולוציה, ניתן לצפות שיימצאו שינויים קטנים ורציפים באורגניזמים החיים ושהשינויים האלה יצטברו במשך השנים עד להופעתם של מינים חדשים. עד היום לא הושגה תמיכה כלשהי בתחזית הזו באמצעות ניתוח של מחקרים בברירה טבעית או מלאכותית. תיאוריית האבולוציה נכשלה אפוא באחד ממבחניה החשובים, חיזוי השתנות המינים.

חוסר עקביות

תיאוריית האבולוציה מתארת את התפתחותם של המינים, החל מהפשוטים ביותר עד למפותחים ביותר, כשגולת הכותרת היא המין האנושי. אולם כשבוחנים את העובדות, מגלים ממצאים רבים העומדים בסתירה לכך ואפשר למצוא תכונות וכישורים משוכללים, דווקא אצל יצורים הנחשבים לפרימיטיביים, המגמדים אפילו את יכולותיו של האדם. לשם דוגמה, ניקח את הכריש.

בשל היות הכריש דג סחוס, שאינו מכיל כל עצמות ואפילו חוט השִדרה שלו עשוי מסחוס, הוא נחשב לייצור פרימיטיבי ביותר ולאחד המינים הנמצאים בתחתית הסולם האבולוציוני. טוענים, שהוא הופיע לראשונה בעולם לפני 400 מיליוני שנים.

כבר משמיעה ראשונה, נראית טענה זו כמופרכת, מעצם העובדה שהכריש נחשב לשליט הבלתי מעורער של הימים, שאין לו כל אויבים טבעיים מלבד האדם. למעשה, כל יצורי הים משמשים לו כמזון ואיך יעלה על הדעת לומר, שהסרדין הקטן, מפותח ממנו, רק בשל היותו דג גרם (בעל עצמות). אולם כשמעמיקים להתבונן על המידע הרב שנאסף אודות הכריש, טענה זו נראית מופרכת שבעתיים.

להלן כמה עובדות מרתקות אודות הכריש:   לכריש יש את הלסתות החזקות ביותר בעולם ושלא כמו רוב בעלי החיים, הוא מסוגל להזיז את שתיהן. כוח הלחיצה של הלסתות הוא טון לסנטימטר מרובע! שיניו נשחקות במהירות בשל השימוש הרב הנעשה בהן ולכן הן מתחלפות בצורה רציפה כל חייו, כאשר בכל שמונה שנים מתחלפות כולן. במהלך חייו, משתמש הכריש בכ-30,000 שיניים.

הכריש הוא הטורף המושלם, בזכות מערכת החושים שלו: שני שלישים מהמוח שלו מוקדשים לקליטת אותות ריח מהסביבה והוא יכול להריח חלקיק אחד של דם מבין מיליון חלקיקי מים ( (1ppm. הוא בעל ראייה מפותחת ויכול לראות באור החלש פי עשרה מזה שהעין האנושית מסוגלת. על עיניו ישנה שיכבה מיוחדת דמוית ראי המשפרת את כושר הראייה שלו מתחת למים ומאפשרת לו לצוד בין במים עכורים ובין בצלולים.

בצידי גופו מצויה "מערכת קו הצד", שנמתחת מזנבו ועד ראשו, העשויה מאלפי תעלות זעירות מלאות מים. תעלות אלה עשירות בתאי חישה כשבכל תא, שערה עדינה. השערות זזות עם כל תנועה במים בסביבתו של הכריש ונותנות לו אינדיקציה על התקרבותו של טרף פוטנציאלי.

אבל הכי מרשים הוא החוש השישי שלו: באזור האף של הכריש, ישנם חללים שמכילים חומר דמוי ג'לי – "האמפולה של לורנציני". איבר מופלא זה פועל בדומה למכ"מ וקולט את השדות החשמליים, שנפלטים מדגים אחרים. כך הוא מבחין בהימצאם בסביבתו, אף על פי שאינו יכול לראותם.

הכריש הוא בעל דם קר. דהיינו, טמפרטורת דמו תלויה בטמפרטורת הסביבה. כשיורדת הטמפרטורה של המים, יורדת גם הטמפרטורה של הדם בגופו ובהקבלה יורדת גם פעילותו, כיוון שהשרירים אינם פועלים היטב בטמפרטורה נמוכה. אולם לסוג מסוים של כריש (למניד) יש יתרון על רוב הדגים: הוא מסוגל, באמצעות שריר הממוקם בצד גופו  להעלות את הטמפרטורה של דמו ב-130 צלזיוס מעל טמפרטורת הסביבה, בעוד שהאחרים (פרט לדג הטונה) אינם מסוגלים לכך כלל, עובדה זו מקנה לו יתרון על רוב דגי הים, שכן התִפקוד של שריריו משתפר באופן משמעותי עם עלית הטמפרטורה.

מתברר, שהכריש הוא בעל תכונות שלחלקן אפשר להתייחס כפרימיטיביות ואחרות שאליהן אפשר להתייחס כמפותחות. האם אין עובדה זו מחייבת למחשבה שנייה אודות תקפותו של עיקרון היסוד עליו מבוססת תיאוריית האבולוציה – ההתפתחות.

הברירה הטבעית

המנגנון היסודי עליו מבוססת תיאוריית האבולוציה הוא ה"ברירה הטבעית". מקומו המרכזי בתיאוריה בא לידי ביטוי גם בשם הספר של דארווין: "מוצא המינים" והכותרת המשנית: "באמצעותה של הברירה הטבעית או הישרדותם של הגזעים המועדפים במאבק לחיים".

האם באמת מתנהל מאבק כלשהו בין המינים השונים על פני כדור הארץ? האם הברירה הטבעית היא מציאות או דמיון?

בניסוי שנעשה בפארק "סרנגטי" שבטנזניה גודר שטח של כמאה אלף דונם על-מנת להגן על חיות הבר אוכלות העשב מפני חיות הטרף ולאפשר להן להתרבות. הניסוי נמשך כשנתיים ובמהלכו אוכלוסיית אוכלי העשב לא רק שלא גדלה אלא אף קטנה. מחלות מדבקות שפשטו בעדרים הביאו למותם של רבבות מביניהם. התברר, שקודם התערבות האדם, אף כי הטורפים הביאו להפחתה באוכלוסיית הנטרפים, היתה לכך השפעה מוגבלת, ולמעשה הם הביאו תועלת בכך שחיסלו את החולים ובעלי המומים ומנעו את התפשטותן של מחלות מדבקות. התגלה לחוקרים שביחסי טורף-נטרף ישנה הדדיות ושני הצדדים נהנים מהמצב. מצד אחד, אמנם, הטורפים ממעטים באוכלוסיית הנטרפים אולם מהצד השני, מכיוון שעיקר טרפם הם החולים ובעלי המומים, אלה שלא הצליחו להימלט מספיק מהר, הם מביאים תועלת לעדרים במניעת התפשטותן של מחלות מדבקות. בעקבות כך הוסרה הגדר.

למעשה מתברר שאין בין הטורף והנטרף כל מלחמה. יותר נכון להגדיר את מערכת היחסים ביניהם כיחסים של שיתוף פעולה שבו הבהמות מספקות את המזון והטורפים עוזרים בסילוק החולים למיניהם. בשום מקרה אין הטורפים מעוניינים בחיסולם של עדרי הבקר, שהרי עליהם מבוססת כלכלתם. אפשר להתרשם מעובדה זאת כשבוחנים את תגובתו של אריה שבע למראה בעל חיים קטן העובר למולו. בדרך כלל יגיב האריה בשעמום ובחוסר עניין. שכן, לא השאיפה לחיסולו של מתחרה במסגרת מלחמת הקיום היא המניעה אותו לתקוף, אלא רק הרעב והצורך הקיומי. אולם כשהוא שבע כל תוקפנותו חולפת, ואדרבה הוא עשוי להינות למראה הסעודה הפוטנציאלית הבאה שלו, כשהיא משמינה והולכת לנגד עיניו.

דוגמאות רבות מצויות לרחמים וחמלה בטבע. אמהות המגדלות את צאצאיהן במסירות ובסבלנות אין קץ, ומקריבות אף את חייהן למענם. ברגש הרחמים הזה שותפים לעתים גם הזכרים. למשל, זכרי הפינגווינים נושאים על כפות רגליהם את הביצים שהטילו בנות זוגם ועומדים כך במשך ארבעה חודשים בלי שיבוא אוכל או שתייה לפיהם עד חלוף החורף הארקטי ובא האביב, כאשר בוקעים האפרוחים מתוכן. רגש הרחמים חוצה גם את הגבול שבין המינים ואפשר לראות לפעמים כיצד קרוקודיל אימתני מוביל גורי צבים שזה עתה בקעו מביציהם בפיו אל המים.

העזרה ההדדית המצויה בקרב פילים היא מן המפורסמות.

באינסטינקטים של בעלי החיים שבטבע לא כלול הרצון להכחיד את המינים האחרים, אלא אדרבה רחמים וחמלה, אם כי לפעמים הכרח קיומי מביא אותם לגלות גם תכונות של אכזריות ולהתפרנס זה על חשבונו של זה.

אין מלחמה בין המינים השונים בעולם אלא שווי משקל, שבו לכל אחד מהם יש את מקומו ואת תפקידו, ובמסגרתו הוא מביא תועלת לקיומה של מערכת אקולוגית מורכבת.

הכחדתם של מיני בעלי חיים בעולם מטרידה רבים ועולה פעמים רבות לסדר היום הציבורי. החשש הוא שעם העלמותו של מין אחד תיווצר תגובת שרשרת שתביא להכחדתם של מינים אחרים, תהליך שאחריתו מי יישורנו. הדאגה הזו מלמדת שהעובדה שהיצורים בעולם לא רק שאינם נלחמים זה בזה, אלא אדרבה תלויים זה בזה לצורך קיומם, ידועה היטב.

השרדותם של המינים המוצלחים על פי עיקרון הברירה הטבעית תלוי גם ביכולתם לשרוד בתנאי הסביבה, אלא שחקר המאובנים מכחיש גם את זה. מתברר, שאסון טבע כלל עולמי שהתרחש בעבר הוא שגרם להכחדתם של מרבית בעלי החיים. הם לא נכחדו בתהליך ברירתי ארוך שנים, כהשערת האבולוציה, אלא בבת אחת. עובדה זאת הביאה את חתן פרס נובל פרופ' לואיס אלווארז (Alvarez Luis) להעלות את הרעיון כי מטאור ענקי שבא מן החלל התנגש בכדור הארץ והוא שגרם לאסון הטבע הכלל עולמי ולהכחדתם בבת אחת של 90% מבעלי החיים.

בהקשר לכך אומר פרופ' דוד ראופ  :(Raup David) "אם הכחדתו של מין מסוים היא עניין של מזל ביש יותר משהיא עניין של גנים פחות מתאימים… הרי המודל הדרווינסטי פשוט איננו נכון". והוא מוסיף: "המזל הוא ששיחק לקבוצות ביולוגיות מסוימות בלי כל התחשבות ביכולתן לשרוד, ובלי כל קשר לברירה הטבעית, שהיא הבסיס לתורת דארווין".

מתברר, שהברירה הטבעית לא היתה אלא פיקציה של דארווין בניסיונו להפיח רוח חיים בתיאוריה שלו.

תלות בעולם החי

תיאוריית האבולוציה טוענת, שהיצורים המצויים בעולם התפתחו בתהליך הדרגתי שנמשך מיליוני שנים. ואולם מספר גדול של צמחים ואורגניזמים אחרים, שבמקצתם נדון להלן, שוללים אפשרות זו בהיות עצם קיומם תלוי במציאותו של יצור אחר, שלפי התהליך ההתפתחותי שמציגה תיאוריית האבולוציה נוצר רק לאחר מיליוני שנים. ולמשל ניקח את רפרף גולגולת המת.

רפרף גולגולת המת (Death's-head Hawkmoth), כשמו כן הוא. הוא מציג על גבו ציור מרשים של גולגולת אנושית, שתכליתה מן הסתם להרתיע אויבים פוטנציאלים, כגון ציפורים.

בעץ האבולוציוני, שמתארים מאמיני האבולוציה, מצויים הרפרפים במקום נמוך ביותר, והם הופיעו על-פני הגלובוס זמן רב לפני הופעת האדם. כיצד אם כן "ידעה" האבולוציה (באמצעות מנגנון הברירה הטבעית) לעטר את הרפרף בציור כה מרשים, כשתכליתו כה ברורה, מבלי שהאובייקט לחיקוי היה קיים כלל בעולם? ועוד, במושגים אבולוציוניים, קיימת בעיה נוספת: כיצד השתמרה תופעת ציור הגולגולת על גב הרפרף במשך מיליוני שנים, מבלי שיהיה לה כל שימוש עד להופעת האדם?

התופעה הזו מרמזת על האפשרות, שהאדם והרפרף הופיעו על הגלובוס באותו זמן עצמו.

כמובן שתומכי האבולוציה ישיבו בהמצאה חדשה ויאמרו: שייתכן שהרפרפים הופיעו בעולם זמן רב לפני הופעת האדם, אלא שהם המשיכו להתפתח גם אחרי כן, כך שהגולגולת על גבו של הרפרף הופיעה רק אחרי שהאדם כבר נוצר בעולם. כלומר, אובייקט החיקוי כבר היה קיים בשעת הִווצרות הגולגולת על גבו של הרפרף.

אפשרות כזאת היא מאוד בלתי מסתברת כי היא מחייבת להאמין שמוטאציות מקריות "יודעות" להיווצר על-פי סדר מסוים כדי להתאים את עצמן למודל שנקבע מראש,  ואף על פי-כן אין בכוונתנו לטעון שהיא בלתי אפשרית לחלוטין, אלא שישנה כאן בעיה מהותית נוספת: תיאוריה שבנויה טלאי על טלאי, ועל כל קושיה שצצה היא משיבה: אולי היה כך ואולי היה אחרת, מבלי שיש ביכולתה להוכיח דבר וחצי דבר מכל זה, איננה תיאוריה, אלא מיסטיקה.

גם אם נקבל, במקרה של הרפרף, את הרעיון של התפתחות בשני מסלולים מקבילים, עדיין ישנה כאן בעיה חמורה אחרת (כבר דנו בבעיה זו לעיל): צריך יהיה להניח שהרפרף האמור היה צריך להסתובב בעולם במשך מאות אלפי שנים –  משך הזמן הדרוש להשלמת הציור על גבו, כאשר בכל עת שהציור לא הושלם, ולא היתה לו שום משמעות וממילא שום שימוש, הוא עצמו היה צריך להיות סיבה להיכחדותו של הרפרף, בגלל העיקרון המהווה אבן יסוד בתיאוריית האבולוציה – "הברירה הטבעית".

(הערת המעתיק: בעניותי לא זכיתי להבין מדוע ולמה שגולגולת אנושית תרתיע ציפורים, זה אמנם סמל של שודדי ים ומרתיע בני אדם, אך לא צפורים. י.ע.).

אין רפרף גולגולת המת דוגמה יחידה לתופעה מדהימה זו, קיימות דוגמאות רבות נוספות ונציין כמה מהן: "שבתאי השקד"Saturnia pyri) ), גדול רפרפי ארץ ישראל (מוטת כנפיו 15 ס"מ), נושא על גבו צורה דמויית עיניים שייעודה, כנראה, להרתיע טורפים פוטנציאלים. יש הטוענים, שהעיניים האלה מזכירות את עיני האוח (Bubo bubo), ציפור טורפת המטילה אימתה על שאר הציפורים (הקשת הלבנה בחלקה העליון של העין על גב הרפרף, תואמת בצורה מדהימה לקו הגבות בעיניו של האוח).

דוגמה נוספת מממלכת הצמחים, הדבורנית (Bee Orchid): הדבורנית הוא פרח יפהפה ממשפחת הסחלבים המחקה במראהו את צורת הנקבה של מין מסוים של דבורת בר. הזכרים של הדבורה נמשכים אל הפרח הן בגלל צורתו והן בגלל פרומונים (חומרי ריח) שמפריש הפרח, הזהים לפרומונים שמפרישה הדבורה. בכך הם מסייעים לתהליך ההאבקה של הצמח.

האם אפשר להסביר במונחים אבולוציוניים כיצד "ידע" צמח הדבורנית (באמצעות מנגנון הברירה הטבעית) ליצור פרח דמוי דבורה, בלי שמושא החיקוי היה קיים בעולם באותה שעה ובמסלול אבולוציוני שונה לחלוטין ממסלולם של החרקים? (במקרה זה אי אפשר בשום אופן לומר שהדמיון נובע מדמיונו הפורה של המתבונן, שהרי זכר הדבורה עצמו נופל בפח הזה).

תרופות מעולם הצומח והחי

ככל שהמדע הולך ומתפתח, כן מופקים יותר ויותר חומרים מעולם הצומח והחי המשמשים כתרופות לאדם. החומרים מופקים מייצורים, שלדעת מאמיני האבולוציה, הופיעו בעולם מיליוני שנים לפני הופעת האדם. דבר זה צריך לעורר למחשבה: האם יתכן שכל אותן תרופות נוצרו באופן מקרי זמן רב לפני הופעתו של הצרכן הפוטנציאלי שלהן? אם היה מדובר בתרופה אחת ובאירוע חד פעמי, יתכן שלא היינו מתפעלים כל-כך. אולם, כשהאירוע הזה חוזר על עצמו פעמים כה רבות, מתגברת ההכרה שצריך להיות פתרון אחר לפלא הזה.

בתור דוגמה ניקח את החילזון החרוטי: סם משכך כאבים המופק מרעלן של החילזון החרוטי, "חרוט המכשף" (conus magus), מיוצר כיום באופן סינטטי ומשווק באישור ה-FDA (רשות הבריאות האמריקאית) כתרופה בשם "פריאלט" המיועדת לשיכוך כאבים כרוניים, שלא הצליחו להתגבר עליהם בעזרת שום תרופה אחרת. הסם שייך לדור חדש של תרופות המופקות מיצורים ימיים.

החילזון "חרוט המכשף" הינו רכיכה המצויה באוקיינוס ההודי ובאוקיינוס השקט והוא אחד מ-500 מינים של חילזון חרוטי המייצרים רעלנים בעלי הרכבים מולקולאריים שונים (50,000 פפטידים). כיום נמצאים, בשלבים שונים של פיתוח, תרופות משלושה סוגים אחרים של חלזונות חרוטיים, כאשר המדענים מקווים לפתח בעתיד תרופות רבות נוספות מייצורים ימיים אלה, המכונים "רוקחי העצבים של הטבע".

ומעתה עלינו לחשוב: האם ישנה אפשרות מתקבלת על הדעת להסביר במונחים אבולוציוניים איך החלזונות החרוטיים "ידעו" (באמצעות מנגנון הברירה הטבעית) ליצר מולקולות כימיות מורכבות אלה באופן שיוכלו להשתלב בתהליכים במערכת העצבים האנושית כתרופות, וזאת מיליוני שנים לפני שהופיע האדם על-פני האדמה? (יש לשים לב שבמקרה זה אי אפשר להשתמש בטיעון שהחילזון והאדם התפתחו בשני מסלולים אבולוציוניים מקבילים, שכן החומרים שמופקים מהחילזון דרושים לחילזון לצורך קיומו שלו ובלעדיהם לא היה יכול להגיע כלל אל התקופה שבה, לדעת מאמיני האבולוציה, הופיע האדם. כמו-כן מאחר שלחומרים אלה אין שום יתרון ברירתי עבור החילזון דווקא בשעה שהאדם קיים בסביבה, אין שום סיבה להניח שהם התפתחו באותה תקופה).

דוגמה נוספת, העלוקה הרפואית: השימוש בעלוקה הרפואית (Hirudo medicinalis) חזר לפרקטיקה הרפואית הממוסדת ותופס תאוצה במיוחד בכירורגיה הפלסטית. למשל, בשעה שרוצים לשקם את מחזור הדם באיברים שנכרתו וחוברו מחדש. העלוקה מוצמדת לאזור, שבו זרימת הדם לקויה ותוך שהיא שואבת את הדם לגופה היא גורמת לחידוש זרימת הדם במקום.

מתברר, שהרוק המופרש מן העלוקה מכיל חומרים שונים בעלי ערך רפואי רב: 1. חומר משכך כאבים, שמופרש במקום ההיצמדות של העלוקה ומונע תחושה של כאב בשעה שהעלוקה מנסרת את העור בשיניה הזעירות כדי להגיע אל מחזור הדם של הקורבן. 2. חומר מונע קרישה – הירודין (Hirudin), שבולם את פעילות הטרומבין הפעיל בתהליך קרישת הדם. תודות לחומר הזה, יכולה העלוקה לשאוב את דם קורבנה במשך זמן ארוך מבלי שייקרש, אולם במקביל הוא מועיל לחידוש זרימת הדם באיבר הפגוע בשמשו כמדלל דם. פעילות ההירודין נמשכת גם בהיות הדם כבר בבטנה ומונע את קרישתו במשך שעות רבות. כיום נעשים מאמצים לסנתז את ההירודין באופן מלאכותי – הפקתו באופן מסחרי יכולה להביא לפיתוחן של תרופות חדשות למניעת מחלות לב ושבץ מוחי. 3. חומר אנטיביוטי.

יתרונה של העלוקה על טיפולים סטנדרטיים אחרים הוא בכך שהיא מספקת טיפול מקומי, בעוד ששימוש במדללי דם תרופתיים רגילים משפיע על כלל הגוף ולכן השימוש בהם מוגבל. העלוקה פועלת כמשאבה זעירה, שמזרימה את הדם באזור הפגוע, כזו, שאין לה שום תחליף מעשה ידי אדם.

מחקרים, שנעשו על-ידי פרופ' מאיר רגבי מהמחלקה לכימיה ביולוגית באוניברסיטה העברית בירושלים, מעלים שלמעשה רוק העלוקה מכיל חומרים רבים נוספים הפעילים מבחינה ביולוגית ובהם נוגד קרישה נוסף, פרט להירודין, חומרים אנטי דלקתיים וחומרים המונעים אגירת טסיות דם. מחקרים אלה הביאו אותו לכנות את העלוקה "בית מרקחת זוחל".

האם אין שלל התרופות המכונסות בצורה קומפקטית ברוק העלוקה (שהיא לדעת מאמיני האבולוציה יצור פרימיטיבי ביותר) והמשתלבות באופן כה טבעי בתהליך קרישת הדם בגוף האדם ובעוד תהליכים ביוכימיים בגופו (ולמעשה גם ביצורים חיים אחרים), מעורר, לכל הפחות, את המחשבה שגם העלוקה וגם קורבנותיה (לפעמים מטופליה) נוצרו באותו זמן עצמו, ועל-ידי אותה ישות עצמה?

למעשה תיארנו מספר קטן של תרופות מעולם החי, אך ישנם רבות כאלה בין מעולם החי ובין מעולם הצומח ונזכיר מקצתן: אספירין שבמקור הופק מקליפת עץ הערבה, אנטיביוטיקה שבמקור הופקה מפטריית הפניציליום ועוד רבים.

השורדת הבלתי נלאית

לא מנינו כאן, אלא רשימה חלקית של הבעיות הלוגיות שמעוררת תיאוריית האבולוציה ואף על פי-כן היא שולטת עדיין בכיפה. אין שום תיאוריה אחרת בעולם, שקמו לה כל-כך הרבה מתנגדים ולמרות זאת המשיכה לשרוד, מה ההסבר לכך?

נראה שהסבר מניח את הדעת אפשר לשמוע בדבריו של אחד ממפיצי תיאוריית האבולוציה, אלדוס אקסלי(Aldous Huxley) במאמר "ווידויו של כופר":  "היו לי סיבות לרצות שלעולם לא תהיה משמעות וכתוצאה מכך הנחתי, שאין לעולם משמעות וללא שום קושי הייתי מסוגל למצוא נימוקים משביעי רצון להנחה זו. עבורי, הפילוסופיה של חוסר משמעות היתה מכשיר לשִחרור ממערכת מסוימת של מוסר". זהו, ככל הנראה, גם סיפורה של האבולוציה: אף על פי שהיא נסתרת מכל כיוון, בני האדם נלחמים על הישרדותה, משום שהיא משמשת בעבורם מכשיר להשתחררות מאחריות מוסרית למעשיהם.

מתברר, שתופעה זו נוגעת לשטחי מדע רבים, ולא רק באשר לתיאוריית האבולוציה, וכך אומר הגנטיקאי מאוניברסיטת הרווארד פרופ' ריצ'ארד לוונטין:  "אנו מאמצים את הצד של המדע למרות האבסורד בכמה מהתיאוריות שלו, למרות הכישלון שלו לקיים את הבטחותיו יוצאות הדופן בנושאים של בריאות וחיים, למרות סובלנותה של הקהיליה המדעית לסיפורי "ככה-זה", מפני שיש לנו מחויבות קודמת. מחויבות לתפיסת עולם חומרנית. אין זה מפני שהשיטה המדעית מכריחה אותנו לקבל הסברים חומרניים לעולם התופעות".

שורשי האמונה באבולוציה הם עתיקי יומין, טוען פרופ' דורון אורבך,  ונעוצים במאבקים המרים שניהלה הכנסייה הנוצרית כנגד מדענים שלא הלכו בתלם ויצאו כנגד תפיסת העולם הגיאוצנטרית: ג'ורדאנו ברונו, קופרניקוס, גלילאו גלילאי. ככל שהמדע הלך והתפתח, כך צמחו זרעי ההתנגדות לכנסיה. על קרקע פורייה זו נבטה תיאוריית האבולוציה, שמתחילתה שימשה מכשיר בידי המדענים לניגוח הכנסייה ולשִחרורם של ההמונים מההגמוניה הכנסייתית בהציגם תפיסת עולם אלטרנטיבית. במאבק נגד הכנסייה, כל האמצעים היו כשרים, גם שימוש בתיאוריות שאינן מוכחות ואף מופרכות כמו האבולוציה.

אולם יש לשים לב, שכל זה איננו נוגע כלל ליהדות, שמעולם לא ניהלה מאבקים נגד המדענים ואדרבה עודדה את ההתפתחות המדעית וראתה במדע אמצעי נוסף לחיזוקה של האמונה בבורא העולם. ידוע ציוויו של הגאון מווילנא (הגר"א) לתלמידיו לתרגם ללשון הקודש ספרים מדעיים, מאחר ששבע החכמות הן כ"רקחות וטבחות לתורה".

*   *   *

לאחר מאמצים שנמשכים כבר כ-200 שנה, הצליחה תיאוריית האבולוציה להתבסס בתודעתם של הבריות בצורה איתנה, וזאת למרות היותה בלתי מבוססת לחלוטין, כפי שנוכחנו לעיל. אם נכונים דברי אלדוס אקסלי, שטען שסיבת הצלחתה היא משום שהיא משחררת את בני האדם ממגבלות מוסריות, ולאו דווקא בגלל טיעוניה המשכנעים, יש לקוות שההגינות תנצח והאמת המדעית תצא בסופו של דבר לאור והתיאוריה תידחה.

כשתידחה האבולוציה לא תיוותר אלא האלטרנטיבה היחידה – הבריאה.

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *