אנחנו לא מחשבים!

מאת: רוברט אפשטיין, חוקר בכיר ב-American Institute for Behavioral Research and Technology בקליפורניה. מחברם של 15 ספרים, כיהן בעבר בתור העורך הראשי של כתב העת Psychology Today. המאמר תורגם ע"י תומר בן אהרן עבור אלכסון, להלן חלקים מהמאמר:

גם אם הם יקדישו לכך את כל מרצם, חוקרי מוח ופסיכולוגים קוגניטיביים לעולם לא יצליחו למצוא במוח עותק של הסימפוניה החמישית של בטהובן – או עותקים של מילים, תמונות, כללי דקדוק או כל סוג אחר של גירוי סביבתי. מובן שהמוח האנושי אינו באמת ריק. הוא פשוט אינו מכיל את רוב הדברים שאנשים חושבים שהוא מכיל, אפילו לא דברים בסיסיים כמו "זיכרונות".

להנחות המוטעות שלנו לגבי המוח יש שורשים היסטוריים עמוקים, אך המצאת המחשבים בשנות ה-40 של המאה ה-20 בלבלה אותנו לחלוטין. כבר עשרות שנים שפסיכולוגים, בלשנים, חוקרי מוח ומומחי התנהגות אחרים טוענים שהמוח האנושי פועל כמו מחשב.

המוח האנושי אינו באמת ריק. הוא פשוט אינו מכיל את רוב הדברים שאנשים חושבים שהוא מכיל, אפילו לא דברים בסיסיים כמו 'זיכרונות'
כדי להבין עד כמה הטענה הזו היא חסרת יסוד, חשבו על מוחו של תינוק. הודות לאבולוציה, התינוקות שלנו, כמו הרכים הנולדים שלל כל שאר היונקים, באים לעולם כשהם כבר מוכנים לקיים עמו יחסי גומלין. לתינוקות יש ראייה מטושטשת, אבל הם יודעים להתמקד בפרצופים ולומדים לזהות את אמם במהרה. הם מעדיפים קולות אנושיים על-פני צלילים אחרים ומסוגלים להבחין בין צלילי דיבור בסיסיים שונים. אין ספק שאנו בנויים ליצירת קשרים חברתיים.

תינוק בריא מצויד גם בעשרות רפלקסים – תגובות מוכנות מראש לגירויים החשובים להישרדותו. הוא מפנה את ראשו לעבר דבר מה שהתחכך בלחיו, ומוצץ כל מה שנכנס לפיו. הוא עוצר את נשימתו מתחת למים. הוא אוחז בדברים שאנו שמים בכפות ידיו בחוזקה רבה כל כך עד שהוא כמעט מסוגל לתמוך את משקלו בכוחות עצמו. כמו כן – ואולי זה הדבר החשוב ביותר – תינוקות באים לעולם כשהם מצוידים במנגנוני למידה יעילים שמאפשרים להם להשתנות במהירות רבה ולשכלל את האינטראקציות שלהם עם העולם, אף על פי שמדובר בעולם שונה מאוד מעולמם של אבותיהם הקדומים.

חושים, רפלקסים ומנגנוני למידה – אלה הדברים שאנו מתחילים איתם, ובעצם זה לא מעט. לוּ הייתה חסרה לנו אפילו אחת מהיכולות האלה בעת הלידה, סביר להניח שהיינו מתקשים לשרוד.

אבל הנה הדברים שאיננו נולדים איתם: מידע, נתונים, חוקים, תוכנות, ידע, לקסיקונים, ייצוגים, אלגוריתמים, תוכניות, מודלים, זיכרונות, תמונות, מעבדים, פרוצדורות, מקודדים, מפענחים, סמלים או בּאפֶרים (חוצצים) – אלמנטים תִכנותיים שעוזרים למחשביםם דיגיטליים להפגין מידה של בינה. לא רק שאיננו נולדים עם הדברים האלה, אלא שאיננו מפתחים אותם – לעולם.

איננו מאחסנים מילים או את הכללים שמנחים אותנו כיצד להשתמש בהן. איננו יוצרים ייצוגים של גירויים חיצוניים, מאחסנים אותם זמנית ב"בּאפֶר" ואז מעבירים אותם לאחסון בזיכרון ארוך טווח. איננו מאחזרים מידע או תמונות או מילים מ"רגיסטרים" (אוגרים). מחשבים עושים את כל הדברים האלה, אורגניזמים לא.

מחשבים מעבדים מידע – מספרים, אותיות, מילים, נוסחאות, תמונות. את המידע יש לקודד תחילה לפורמט שהמחשבים מסוגלים להשתמש בו, כלומר דפוסים של 0 ו-1 ("בִּיטים", או "סיבּיות") המאורגנים בקבוצות קטנות ("בַּייטים", או "בתים"). במחשב שלי, כל בַּייט מכיל שמונה בִּיטים, ודפוס מסוים של ביטים מייצג את האות "כ", אחר את האות "ל", ודפוס שונה את האות "ב". כשמציבים אותם זה לצד זה, שלושת הבייטים האלה מייצגים את המילה "כלב". תמונה בודדת – צילום של החתול שלי, הנרי, למשל – מיוצגת על-ידי דפוס ספציפי מאוד של מיליון בייטים ("מגה-בייט אחד"), המוקף בכמה תווים מיוחדים שאומרים למחשב לצפות לתמונה במקום למילה.

מחשבים באמת מאחסנים ומאחזרים. הם באמת מעבדים. באמת יש להם זיכרונות פיזיים ופועלים על סמך אלגוריתמים. בני אדם, לעומת זאת, אינם עושים את הדברים האלה.

מחשבים מעבירים את הדפוסים האלה ממקום למקום באמצעות אזורי אחסון שונים המוטמעים ברכיבים אלקטרוניים. לעתים הם גם מעתיקים דפוסים, ולעתים הם משנים אותם בכל מיני דרכים – לדוגמה, כשאנחנו מתקנים טעויות בטקסט, או כשאנחנו משפצים צילום. הכללים שעל-פיהם מחשבים מעבירים, מעתיקים ומפעילים את מערכי הנתונים האלה, מאוחסנים גם הם בתוך מחשב. סדרת כללים נקראת "תוכנית" או "אלגוריתם". קבוצת אלגוריתמים שפועלים יחד כדי לעזור לנו לעשות דבר מה (כמו לקנות מניות או למצוא דייט ברשת) נקראת "יישום" או "אפליקציה".

סלחו לי על שיעור המבוא במחשבים, אבל עלי להבהיר: מחשבים באמת פועלים על סמך ייצוגים סימבוליים של העולם. הם באמת מאחסנים ומאחזרים. הם באמת מעבדים. באמת יש להם זיכרונות פיזיים. הם באמת עושים כל דבר, ללא יוצא מן הכלל, על סמך אלגוריתמים.

בני אדם, לעומת זאת, אינם עושים את הדברים האלה – הם מעולם לא עשו אותם, ולעולם לא יעשו אותם. אם כן, למה מדענים רבים כל כך מדברים על הפעילות השכלית שלנו משל היינו מחשבים?

בספרו In our Own Image (ראה אור ב-2015), מומחה הבינה המלאכותית ג'ורג' זָרְקָדאקיס (Zarkadakis) מציג שש מטאפורות שונות שבהן השתמשנו ב-2,000 השנה האחרונות לתיאור הבינה האנושית.

על-פי המטאפורה הראשונה, המתועדת בתנ"ך, אלוהים יצר את בני האדם מ"עפר מן האדמה" והפיח בהם "נשמת חיים". נשמת החיים הזאת "מסבירה" את הבינה שלנו.

המצאת ההנדסה ההידראולית במאה השלישית לפנה"ס תרמה להפצת המודל ההידראולי של הבינה האנושית, שלפיו הזרימה של נוזלים שונים בגוף –הליחות – מסבירה את התפקוד הגופני והשכלי שלנו. המטפורה ההידראולית החזיקה מעמד יותר מ-1,600 שנה,, וכל אותו זמן הגבילה את התקדמות הרפואה.

עד המאה ה-16 כבר הומצאו "אוטומטונים" המבוססים על קפיצים וגלגלי שיניים. בהשפעת מכשירים אלה טענו הוגים, כמו רנה דקארט, שבני האדם הם מכונות מורכבות. במאה ה-17 טען הפילוסוף הבריטי תומס הובס שהחשיבה נובעת מתנועות מכניות קטנות במוח. במאה ה-18, תגליות בתחומי החשמל והכימיה הולידו תיאוריות חדשות באשר לבינה האנושית – שוב, רובן מטאפוריות. באמצע המאה ה-19, בהשראת פיתוחים חדשים בתחום התקשורת, הפיזיקאי הגרמני הרמן פון הלמהולץ השווה את המוח לטלגרף.

כל אחת מהמטאפורות האלה שיקפה את החשיבה המתקדמת ביותר של תקופתה. וכצפוי, שנים ספורות לאחר ראשית עידן הטכנולוגיה הממוחשבת בשנות ה-40 של המאה ה-20, התחילו חוקרים לטעון שהמוח פועל כמו מחשב – המוח הוא החומרה, והמחשבות שלנו הן התוכנה. האירוע המכונן שהשיק את תחום חקר הקוגניציה היה פרסום הספר Language and Communication מאת הפסיכולוג ג'ורג' מילר (1951). מילר טען שניתן לחקור לעומק את עולמנו המנטלי בעזרת קונספטים מתורת האינפורמציה ומתחומי המחשבים והבלשנות.

הגישה הזו הופיעה בצורתה המזוקקת ביותר בספר קצר בשם The Computer and the Brain (1958) מאת המתמטיקאי ג'ון פון נוימן. פון נוימן כתב מפורשות כי התפקוד של מערכת העצבים האנושית הוא "דיגיטלי על פניו". אף על פי שהוא הודה כי איננו יודעים רבות על תפקידו של המוח בתהליכי זיכרון והסקת מסקנות, הוא הציג שורה של הקבלות בין רכיבי המחשבים של אותם ימים לבין המוח האנושי.

בעקבות הישגים חדשים בתחומי המחשבים וחקר המוח גם יחד, הושק מפעל מולטי-דיסציפלינרי שאפתני שמטרתו להבין את הבינה האנושית. הוא מבוסס על ההנחה שבני אדם מעבדים מידע, כמו מחשבים, וכיום הוא כולל אלפי חוקרים ומכלה מיליארדי דולרים. המהלך הוליד ספרות ענפה, הן למומחים והן להדיוטות. ספרו של ריי קורצווייל, How to Create a Mind: The Secret of Human Thought Revealed (ראה אור ב-2013), הוא דוגמה מצוינת לגישה הזאת. קורצווייל מעלה השערות לגבי ה"אלגוריתמים" שבמוח, האופן שבו הוא "מעבד נתונים", ואפילו לגבי הדמיון המבני השטחי בינו לבין מעגלים משולבים.

מטאפורת עיבוד המידע מגדירה כעת את האופן שבו מדענים והדיוטות תופסים את הבינה האנושית. היא הבסיס לכל דיון העוסק בהתנהגות אנושית תבונית, בדיוק כפי שבתקופות ובתרבויות קודמות שלטו בדיונים האלה מטאפורות הנשמה או האל. באופן כללי, אנו מקבלים את מטאפורת עיבוד המידע ללא סייג.

אבל אחרי ככלות הכול, מטאפורת עיבוד המידע היא בסך הכול מטאפורה – סיפור שאנו מספרים כדי לעשות סדר בדבר שאנו לא באמת מבינים. וכמו כל המטאפורות שקדמו לה, היא תיזנח בשלב כלשהו – אולי נחליף אותה במטאפורה אחרת, ואולי, בסופו של דבר, נחליף אותה בידע אמיתי.

לפני מעט יותר משנה, כשביקרתי באחד ממכוני המחקר המכובדים ביותר בעולם, הצבתי אתגר בפני החוקרים: ביקשת שהם יתארו את ההתנהגות האנושית התבונית בלי להיעזר כלל במטאפורת עיבוד המידע. הם לא הצליחו, וכשהעליתי את הנושא בנימוס בתכתובות מייל חודשים לאחר מכן, עדיין לא היה להם מענה. הם הבינו את הבעיה. הם לא פטרו בביטול את האתגר שהצבתי בפניהם. אבל לא הייתה להם חלופה. מטאפורת עיבוד המידע חונקת את החשיבה שלנו. השפה והרעיונות שהיא החדירה בנו הם חזקים כל כך עד שקשה לנו להשתחרר מהם.

לא קשה להסביר את הכשל הלוגי של מטאפורת עיבוד המידע. היא מבוססת על סילוגיזם לקוי – כלומר שתי הנחות סבירות המובילות למסקנה מוטעית.

הנחה סבירה 1#: כל המחשבים מסוגלים להתנהג באופן תבוני.

הנחה סבירה 2#: כל המחשבים הם מעבדי מידע.

מסקנה מוטעית: כל הבריות שמסוגלות להתנהג באופן תבוני הן מעבדי מידע.

אם נשים בצד את השפה הפורמלית, ההנחה שבני האדם חייבים להיות מעבדי מידע רק מפני שמחשבים הם מעבדי מידע, היא מטופשת לחלוטין. ויום אחד, כשבני האדם יזנחו סוף סוף את מטאפורת עיבוד המידע, כמעט בטוח שההיסטוריונים יחשבו שהיא מטופשת, בדיוק כפי שאנו חושבים שהמטאפורות ההידראוליות והמכניות הן מטופשות.

אם מטאפורת עיבוד המידע היא מטופשת, מדוע איננו מצליחים להשתחרר ממנה? מה מונע מאיתנו לסלק אותה מחיינו כפי שנסלק מדרכנו ענף שמפריע לנו להתקדם? האם ישנה קרקע אינטלקטואלית יציבה יותר שעליה נוכל לעמוד בניסיוננו לפענח את הבינה האנושית? ואיזה נזק נגרם לנו לאחר שעמדנו זמן רב כל כך על קרקע בלתי יציבה? הרי כבר עשרות שנים שמטאפורת עיבוד המידע מנחה את הכתיבה והחשיבה של חוקרים רבים בתחומים רבים. מה המחיר ששילמנו?…

(קטע דולג)

…מחקרי מוח רבים מראים לנו שגם משימות הזיכרון השגרתיות ביותר דורשות לעתים קרובות פעולה מתואמת של מספר אזורים במוח, אפילו אזורים גדולים. וכשרגשות חזקים נכנסים לסיפור, מיליוני נוירונים עשויים להיות מעורבים בכך. במחקר נוירו-פסיכולוגי משנת 2016, התמקדו בריאן לוין (Levine) ועמיתיו מאוניברסיטת טורונטו בניצולים מהתרסקות מטוס. ההיזכרות בהתרסקות הגבירה אצל הניצולים את הפעילות העצבית ב"אמיגדלה, האונה המדיאלית-טמפורלית, ה-midline הקדמיי והאחורי, וקליפת הראייה.

הטענה – שהועלתה על-ידי מספר חוקרים – לפיה זיכרונות ספציפיים מאוחסנים איכשהו בנוירונים ספציפיים, היא מגוחכת. בעצם רק מכניסה אותנו לפינה בעייתית אף יותר: הרי כיצד הזיכרון מאוחסן בתא? ואיפה?

אז מה קורה בפועל כשג'יני מציירת שטר דולר "מהזיכרון"? לוּ ג'יני מעולם לא הייתה רואה שטר דולר לפני כן, סביר להניח שהציור הראשון שלה לא היה דומה כלל לציור השני. מכיוון שהיא כן ראתה שטרות דולר בעבר, הדבר גרם לכך שהיא "השתנתה" בדרך כלשהי. ליתר דיוק, המוח שלה השתנה באופן שמאפשר לו לבצע הַחְזָיָה (ויזואליזציה) של שטר הדולר – קרי לחוות מחדש את ההתבוננות בשטר, לפחות במידה מסוימת.

ההבדל בין שני הציורים מזכיר לנו שהַחְזָיָה (כלומר, ראיית דבר מה בהיעדרו) היא מדויקת הרבה פחות מאשר ראייה בפועל. זאת הסיבה שאנחנו טובים הרבה יותר בזיהוי מאשר בהיזכרות. כשאנחנו נזכרים בדבר מה אנחנו מנסים לשחזר את החוויה. אבל כשאנחנו מזהים משהו, אנחנו צריכים רק להיות ערים לעובדה שכבר חווינו בעבר את החוויה התפיסתית הזו.

אולי התרגיל שלי אינו משכנע אתכם. אולי תאמרו שג'יני ראתה שטרות דולר בעבר, אבל היא לא עשתה מאמץ מיוחד לזכור את הפרטים השונים. אפשר לטעון כי לוּ הייתה עושה זאת, היא הייתה יכולה לצייר את התמונה השנייה כבר בניסיון הראשון. אבל גם במקרה הזה, תמונת שטר הדולר אינה "מאוחסנת" במוחה של ג'יני. היא פשוט מכינה את עצמה בצורה טובה יותר למשימת הציור, בדיוק כפי שפסנתרנית תשתפר בנגינת קונצ'רטו תוך כדי תרגול גם בלי לשאוב לתוך מוחה, איכשהו, עותק של התווים.

על בסיס התרגיל הפשוט הזה אנחנו יכולים להתחיל לבנות תשתית לתיאוריה נטולת-מטאפורות של התנהגות אנושית תבונית. לפי התיאוריה הזו, המוח אינו ריק לגמרי, אך לפחות הוסר ממנו המשקל העודף של מטאפורת עיבוד המידע.

החוויות שאנו חווים משנות אותנו. בהקשר זה יש לציין בייחוד שלושה סוגי חוויות: (1) אנחנו מבחינים במתרחש סביבנו (בהתנהגותם של אחרים, בצליליהן של מנגינות, בהוראות שניתנות לנו, במילים כתובות, בתמונות על מסכים). (2) אנחנו נחשפים לשילובים בין גירויים בלתי חשובים (כמו סירנות) לבין גירויים חשובים (כמו הופעתן של ניידות). (3) אנחנו נענשים או זוכים לגמול על התנהגויות שונות.

למרות מה שטוענים לעתים בתקשורת, לאף אחד אין מושג קלוש איך המוח משתנה לאחר שאנו לומדים לשיר שיר. מה שכן ברור הוא שהשיר אינו "מאוחסן" במוח. המוח פשוט "משתנה" באופן מאורגן שבזכותו אנחנו יכולים כעת לשיר את השיר בתנאים מסוימים. כאשר אנו נדרשים לבצע את השיר, איננו "מאחזרים" אותו בשום צורה ממקום כלשהו במוח, כפי שאינני "מאחזר" את תנועת האצבע שלי כשאני מקיש בה על השולחן. אנחנו פשוט שרים – אין צורך באחזור.

לפני מספר שנים שאלתי את חוקר המוח אריק קנדל (Kandel) מאוניברסיטת קולומביה – שזכה בפרס נובל על זיהוי חלק מהשינויים הכימיים שמתרחשים בסינפסות של האַפְּליזיָה (חשופית ימית) לאחר שהיא לומדת דבר מה – כמה זמן לדעתו יידרש לנו כדי להבין איך הזיכרון האנושי פועל. הוא ענה במהרה: "100 שנה". לא השכלתי לשאול אותו אם הוא חושב שמטאפורת עיבוד המידע מאטה את חקר המוח, אבל חוקרי מוח אחדים מתחילים כעת להעז ולומר שאפשר להסתדר גם בלעדיה.

מספר חוקרי קוגניציה – הבולט שבהם הוא אנתוני שֶׁמֶרוֹ (Chemero) מאוניברסיטת סינסינטי, מחבר הספר Radical Embodied Cognitive Science (ראה אור ב-2009) – דוחים כעת לחלוטין את התפיסה שאומרת כי המוח האנושי פועל כמו מחשב. התפיסה המקובלת היא שאנחנו, בדומה למחשבים, מפענחים את העולם על סמך ייצוגים מנטליים, אבל שֶׁמֶרוֹ ואחרים מציגים דרך אחרת לחשוב על התנהגות תבונית – כאינטראקציה ישירה בין אורגניזמים לעולמם.

הדוגמה האהובה עליי להבדל האדיר בין גישת עיבוד המידע לגישה החדשה (המכונה לעתים התפיסה ה"בלתי-ייצוגית" של התפקוד האנושי), מציגה שתי דרכים להסביר איך שחקן בייסבול תופס כדור. הדוגמה תוארה באופן נפלא על-ידי מייקל מֶקְבֶּת', שעובד כיום באוניברסיטת אריזונה סטייט, ועמיתיו במאמר משנת 1995 בכתב העת Science. גישת עיבוד המידע דורשת מהשחקן לחשב הערכה של תנאים התחלתיים שונים הקשורים למעוף הכדור – עוצמת החבטה, הזווית, דברים מהסוג הזה – ואז לייצר ולנתח מודל פנימי של מסלול הכדור, ולהשתמש במודל הזה כדי להתאים את התנועות המוטוריות ללא הרף ולתפוס את הכדור ברגע הנכון.

כל זה טוב ויפה רק בהנחה שאנחנו מתפקדים כמחשבים, אבל מקבת' ועמיתיו נתנו הסבר פשוט יותר: כדי לתפוס את הכדור, השחקן צריך רק להמשיך לנוע באופן שמשאיר את הכדור ביחס חזותי מסוים אל בסיס הבית והאלמנטים האחרים שסביבו ("מסלול אופטי ליניארי", במונחים טכניים). אולי זה נשמע לכם מורכב, אבל בפועל זו משימה פשוטה להפליא ונטולת חישובים, ייצוגים ואלגוריתמים.

שני פסיכולוגים נחושים מאוניברסיטת לידס בֶּקֶט באנגליה – אנדרו וילסון (Wilson) וסברינה גולונקה (Golonka) – מונים את דוגמת הבייסבול בין דוגמאות רבות אחרות שאותן ניתן לנתח בפשטות ובבהירות בלי מטאפורת עיבוד המידע. זה שנים שהם כותבים בבלוג שלהם על "גישה קוהרנטית ואורגנית יותר לחקר ההתנהגות האנושית… העומדת בניגוד לגישה הקוגניטיבית השלטת". אבל קשהה לומר שקמה פה תנועה של ממש. המיינסטרים המחקרי ממשיך לקבל ללא ביקורת עצמית את מטאפורת עיבוד המידע, ואחדיםם מההוגים המשפיעים ביותר בעולם סיפקו לנו תחזיות יומרניות לגבי עתיד האנושות התלויות בתקפותה של המטאפורה הזו.

אחת התחזיות האלה – שאותה הציגו, בין היתר, העתידן קורצווייל, הפיזיקאי סטיבן הוקינג וחוקר המוח רנדל קוּנֶה (Koene) – אומרת כי מפני שהתודעה האנושית דומה לתוכנה, אנחנו נוכל בקרוב להוריד את מוחותינו אל מחשב, ובין מעגליו אנו נהפוך רבי-עוצמה, ואולי אף בני אלמוות. הקונספט הזה הוא הבסיס לעלילת הסרט הדיסטופי Transcendence (יצא ב-20144), שבו מככבב ג'וני דפ בתפקיד מדען דמוי-קורצווייל שמוחו הועלה לרשת. בסרט, התוצאות עבור האנושות הן הרסניות.

למרבה השמחה, מכיוון שמטאפורת עיבוד המידע אינה תקפה ולו במעט, לעולם לא נצטרך לחשוש מפני מוח אנושי שמשתולל במרחב הקיברנטי (ולמרבה הצער, גם לעולם לא נהפוך לבני אלמוות באמצעים שכאלה). הסיבה אינה היעדר תוכנת תודעה במוח. יש כאן בעיה עמוקה יותר שניתן לכנות בשם "בעיית הייחודיות". הבעיה הזו היא מעוררת השראה ומדכדכת בעת ובעונה אחת.

מכיוון שאין במוח "בנקים של זיכרון" או "ייצוגים" של גירויים, ומכיוון שכדי לתפקד בעולם אנחנו זקוקים רק למוח המסוגל להשתנות באופן מאורגן בתגובה לחוויותינו, אין סיבה לחשוב שאותה חוויה תשנה שני אנשים שונים באותו אופן. אם אתם ואני הולכים לאותו קונצרט, השינויים שמתרחשים במוחי כשאני מקשיב לסימפוניה החמישית של בטהובן, כמעט בוודאות יהיו שונים מהשינויים שמתרחשים במוחכם באותה עת. השינויים האלה, יהיו אשר יהיו, תלויים במבנה העצבי הייחודי שקיים אצל כל אחד מאיתנו – מבנה שהתפתח בהתאם לחוויות הייחודיות שצברנו לאורך חיינו.

זו הסיבה ששני אנשים לעולם לא יחזרו באותו אופן על סיפור שהם שמעו – כפי שהראה סר פרדריק ברטלט בספרו Remembering (ראה אור ב-19322) – ושעם הזמן הגרסאות האישיות שלהם לסיפור יתרחקו זו מזו יותר ויותר. איננו יוצרים "עותק" של הסיפור.. כאשר אנו שומעים אותו, כל אחד מאיתנו משתנה במידת מה, ולכן כאשר שואלים אותנו לגבי הסיפור בשלב מאוחר יותר (אצל הנבדקים של ברטלט זה קרה לעתים ימים, חודשים ואף שנים לאחר שהם שמעו אותו לראשונה), אנחנו יכולים לחוות מחדש את השמיעה, אף על פי שאיננו עושים זאת היטב (ראו את הציור הראשון של שטר הדולר, לעיל).

המסקנה הזו מעוררת השראה כיוון שמשמעותה היא שכל אחד מאיתנו הוא ייחודי באמת – לא רק בהרכב הגנטי שלנו, אלא גם באופן שבו מוחותינו משתנים עם הזמן. בה בעת היא גם מדכאת, כיוון שמשמעותה היא שעבודתם של חוקרי מוח היא קשה להחריד. כל חוויה גוררת שינוי מאורגן שעלול לכלול פעילות של אלפי נוירונים, מיליוני נוירונים, ואף מוח שלם – ובכל מוח דפוס השינוי הוא אחר.

לא זו בלבד, אלא שגם לוּ הייתה לנו היכולת לתעד את מצבם של כל 86 מיליארד הנוירונים של המוח, ואז ליצור הדמיה שלהם בתוך מחשב, לא הייתה לכך שום משמעות מחוץ לגוף שבו מצוי אותו מוח. זהו העיוות השערורייתי ביותר שמטאפורת עיבוד המידע חוללה בצורת החשיבה שלנו. בעוד שמחשבים מאחסנים עותקים של נתונים – עותקים שיישארו זהים לאורך פרקי זמן ארוכים, גם אם נכבה את החשמל – הרי המוח משמר את הבינה שלנו רק כל עוד הוא נותר בחיים. אין מתג לכיבוי והפעלה. או שהמוח ממשיך לתפקד, או שאנחנו נעלמים. יתר על כן, כפי שציין הנוירו-ביולוג סטיבן רוֹז בספרו The Future of the Brain (ראה אור ב-20055), תיעוד מצבוו של המוח ברגע נתון הוא חסר משמעות אלא אם אנו מכירים את כל קורות החיים של בעל או בעלת המוח – ואולי אפילו את ההקשרר החברתי שבו הוא או היא גדלו.

חשבו כמה קשה הבעיה הזו. כדי להבין את היסודות הבסיסיים ביותר של האופן שבו המוח מפעיל את הבינה האנושית, אנחנו צריכים לדעת לא רק את מצבם הנוכחי של כל 86 מיליארד הנוירונים ו-100 טריליוני הקשרים שביניהם, לא רק את העוצמות המשתנות של הקשרים האלה, ולא רק את מצבם של יותר מ-1,000 החלבונים הקיימים בכל נקודת קישור, אלא גם כיצד הפעילות של המוח בכל רגע ורגע מסייעת לשמירה על שלמות המערכת. הוסיפו לכך את ייחודיותו של כל מוח, שנובעת בין היתר מייחודיות קורות חייו של כל אדם ואדם, ואפילו התחזית של קנדל מתחילה להישמע אופטימית מדי (במאמר דעה שפורסם לאחרונה בניו יורק טיימס, טען חוקרר המוח קנת מילר שיידרשו "מאות שנים" רק כדי להבין את הקישוריוּת העצבית הבסיסית).

בו בזמן, סכומי כסף אדירים מגויסים לחקר המוח, לעתים בהתבסס על הנחות מוטעות והבטחות שאי אפשר לקיים. המקרה החמור ביותר מסוג זה תועד לאחרונה בדיווח ב-Scientific American, והוא נוגע ל"פרויקט המוח האנושי" שהושק על-ידי האיחוד האירופי ב-2013 בעלות של 1.3 מיליארד דולר. הנרי מרקְרָם הכריזמטי שכנע גורמים באיחוד האירופי שהוא יוכל ליצור הדמיה של מוח אנושי שלם בתוך מחשב-על עד 2023, ושהמודל הזה יחולל מהפכה בטיפולי אלצהיימר והפרעות אחרות. האיחוד האירופי מימן את הפרויקט בלי להציב לו מגבלות משמעותיות. פחות משנתיים לאחר השקת הפרויקט התגלה כי מדובר בקטסטרופה, ומרקרם התבקש לפרוש מתפקידו.

אנחנו אורגניזמים, לא מחשבים. תכניסו לכם את זה לראש. בואו נמשיך לנסות להבין את עצמנו בלי מטען אינטלקטואלי מיותר. מטאפורת עיבוד המידע מושלת במחקר כבר 50 שנה, ולאורך כל הזמן הזה היא הניבה תובנות מעטות בלבד, אם בכלל. הגיע הזמן ללחוץ DELETE.

מומלצת לצפיה גם הרצאתו של פרופ' אשל בן יעקב:

כהמשך מעניין גם מאמרו של פרופ' ג'ון דוגמן: מוח חושב מוח, שתורגם ע"י אלכסון:

שאלת הנושא שלו היא: האם המטאפורות המשמשות אותנו כדי לדבר על המוח עוזרות לנו ללמוד עליו? ואולי הן כלא מחשבתי שיש להימלט ממנו?

כך הוא כותב:

יש כיום תיאורטיקנים בולטים רבים המבקשים מאיתנו לחשוב בדיוק כך, כלומר להאמין שהמחשוב אינו רק המטאפורה הרווחת בימינו, אלא תיאור ישיר של תפקוד המוח, פשוטו כמשמעו. זֶנון פּילישין (Pylysynn), לדוגמה, מתלונן ש"יש חוסר נכונות לראותת במחשוב תיאור ישיר ומפורש של הפעילות המנטלית, במקום לראות בו מטאפורה הֵיריסטית ותו לא… אין סיבה שהמחשוב יישארר בגדר מטאפורה לקוגניציה, ולא יהפוך להשערה מפורשת לגבי טיבה".⁶ אך למרות מעלותיה של המטאפורה הנוכחית, ייטב לנו להביןן שהיא בסך הכול האחרונה בשורה ארוכה של מטאפורות משכנעות, שזכו כל אחת לרגעי התהילה שלהן, בדיוק כמו הטכנולוגיותת שמתוכן הן נולדו. ההבנה הזאת לא תעזור לנו להתעלות מעל למטאפורה ולמצוא איזושהי שפה גבוהה או ישירה יותר, אבל בחינת ההיסטוריה של מטאפורות המוח עשויה להניב לנו שתי תועלות: (1) היא תיטע בנו מודעות למקורותיהן של המטאפורות הקיימות, לגנאלוגיה שלהן, לאג'נדות הנסתרות שעלולות לעמוד בבסיסן ולתכנים המסתתרים בהן . אפשר לכנות את הבעיה הזאת בשם "בעיית האפיסטמולוגיה הרבייתית". (2) היא תעזור לנו לזהות סימנים לשינויי הפרדיגמה המתחוללים כאשר המטאפורות הישנות מתגלות כלא מתאימות, או שקופות, ומטאפורות חדשות תופסות את מקומן. היסטוריונים של המדע, כמו תומס קון, אומרים שהשינויים האלה בשפה המטאפורית אופייניים למדע רדיקלי ומהפכני, לפרקים קצרים ותחומים של חיוניות אינטלקטואלית אמיתית, שביניהם יש הפסקות ארוכות של עשייה מדעית יציבה ואטית, או "נורמלית". ההתעוררות האינטלקטואלית שמייצרת מטאפורה חדשה, והתרדמת הנובעת מקבלה מילולית מדי, או אידיאולוגית מדי, או ממושכת מדי של המטאפורה השלטת, תוארו ברהיטות (ושוב, במטאפוריות) על-יד הפילוסוף הברזילאי רוברטו מנגביירה אונגר: "בתפישותיה לגבי עצמה ולגבי החברה, כמו בכל תחומי פעילותה האחרות, הנפש עוברת משליטה לשעבוד. בתנועה בלתי נמנעת המדמה את כוח השפעתו של המוות על החיים, המחשבה משתמשת שוב ושוב בכלי חירותה כדי לכבול את עצמה בשלשלאות. אבל בכל מקום שבו הנפש מנתצת את השלשלאות, היא זוכה בחירות גדולה יותר מזו שאיבדה קודם לכן".⁷. ברוח זו ניגש לבחון את תולדותיהן של מטאפורות המוח והנפש – לא במטרה לגרש את המטאפורה מהשיחח המדעי, דבר שאינו רצוי בהכרח ואינו אפשרי בהכרח, אלא במטרה להכיר בכך שאנו כלואים בתוך מטאפורות, ולהבין שעליותיהןן ושקיעותיהן הן תקופות מעבר, המביאות עמן תובנות חדשות ומייצרות חיוניוּת אינטלקטואלית.

להמשך המאמר

גם רקפת תבור מאפוק טיימס, מרחיבה את היריעה בנושא:

חידת השחמט והמפתח לתודעה האנושית

מה מבדיל אותנו ממחשבים? חוקרי תודעה במכון "פנרוז" מצאו חידת שחמט שבן-אדם יכול לפתור באופן אינטואיטיבי, אבל למחשב לוקח טריליוני חישובים להגיע לפתרון. "המוח שלנו אמנם לא מצטיין במתמטיקה, אבל הוא מסוגל להיות יצירתי ולהבין את העולם בדרך שלדעתנו מחשבים לא מבינים"