נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

אנטומיה ורפואה

בנוגע לגוף האדם ודרכי תיפקודו גילו חכמינו ידע מפליא

 

אנטומיה ורפואה

גם בנוגע לגוף האדם ודרכי תיפקודו גילו חכמינו ידע מפליא:

  • "האנטומיה בתלמוד עשירה בפרטים, והיא משמשת לביאור המבנה הנורמאלי והחולני של הגוף במקום תורת-המיצים של היוונים. הפרטים הם לפעמים מפליאים בדיוקם- עד כדי הזכרת סחוסים קטנים בבנין הקנה, שנתגלו לאנטומיה המערבית רק במאה ה- 17!" (יהושע ליבוביץ', אנצ"ע ערך אנטומיה).
  • ד"ר א. שטיינברג, במאמרו "פרקים בפתלוגיה בתלמוד ובנושאי כליו" (אסיא 33, 1982. נדפס גם כחיבור נפרד), כותב: "בשטח הרפואה הצטיינו חכמי התלמוד במיוחד באנטומיה ופתולוגיה, למעשה אפשר לראותם כמפלסי דרך בענף האנטומיה הפתולוגית כאלף וחמש מאות שנה לפני פיתוחו ברפואה העולמית... כמה מחכמי התלמוד בילו זמן רב בהסתכלות ובלימוד מעשי של אנטומיה ופתלוגיה בלימוד מעשי בבני אדם... חז"ל עסקו לא רק בהסתכלות פסיבית אלא גם בביצוע ניסויים אקטיביים... חכמי התלמוד היו הראשונים שביצעו נתיחה שלאחר המוות בבני אדם (תוספתא נדה ד ח, בכורות מה. נדה ל: ועוד) ביצעו בדיקות אמבריולוגיות (נדה כה:) בדיקות גניקולוגיות (נדה כב. סו. ועוד) בדיקה גסטרואינטסטינלית בשימוש עם מכשיר (נדרים נ:).
  • הם בצעו בדיקות ונתיחות רבות בבעלי חיים... חז"ל היו הראשונים שהכירו בעובדה שסימפטום מחלה מתבטא בשינוי אנטומי פתולוגי ברקמות הגוף וזה הביאם לתיאורים מגוונים ומקוריים בענף האנטומיה הפתולוגית, הם קבעו נוכחות שינויים סטרוקטורליים בכל איברי הגוף של חיות שחוטות על בסיס של צבע, צורה, מיקום, קונסיסטנציה, גודל, פגיעות חבלתיות ונוכחות טפילים וגופים זרים..ואכן את חשיבות ההישגים של חכמי התלמוד בשטח זה ניתן להעריך בהשואה לידע ולדעות שרווחו בתקופתם, היפוקרטס אסקלפידאס גלינוס מיצגים שלש דרכים שונות להסברה פתוגנטית של מחלות כהפרעה בתכונת הנוזל המוצק או הגז בהתאמה, לעומת זאת הבסיס של חכמי התלמוד היה סטרוקטורלי וזהו גם ההסבר הקרוב ביותר להשקפת המדע החדיש... הידע הרפואי של חכמי התלמוד עלה בשטחים שונים על הרמה הרפואית הכללית של תקופתם".
  • חז"ל בשבת קלד. מדווחים על אפשרות של צהבת המוליטית בתינוק, שבמצב כזה אסור למולו. ידיעה זו נעלמה מרופאי העולם העתיק, כפי שמציין יהושע ליבוביץ שרק בזמננו נדון לראשונה נושא זה בספרות הרפואית אם גורם הרזוס (R.H ) להפרעות באנזימים.

ודוגמא מעניינת נוספת על תצפית של חכמינו:

"מעשה באחד שמתה אשתו, והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן. ונעשה לו נס, ונפתחו לו דדים כשני דדי אשה והניק את בנו", (שבת נג:).

תיאור זה היה נשמע מוזר ואף הטריד את הפרשנים השונים, המהר"ל מפראג כותב כך:

  • "נראה לומר שלא היה נס זה גשמי רק היה מופשט מן הגשמי... אף שלא היה זה במורגש לגמרי", (חדושי אגדות שבת שם).

אף שהמהר"ל הכיר באפשרות של מציאות זו ולא שלל אותה (ראה בדבריו שם), הוא העדיף לפרש את הדברים על דרך הרמז. אך המחקר המודרני מגלה שהבלוטות של הגבר ראויות להפריש חלב בדיוק כמו של האשה, היווצרות ההורמון הגורם ליצור החלב היא ע"י גירוי הפיטמות, ובמקרים נדירים הורמונים יכולים לגרום להתפתחות דדים המפרישים חלב גם אצל הזכר.

  • פרולקטין הוא הורמון חלבוני המופרש מבלוטת יותרת המוח. אצל נשים הוא גורם להתפתחות השדיים ולייצור חלב. אצל גברים בריאים אין לו שום תפקיד מוגדר... ערכים חריגים עלולים להצביע על ההפרעות הבאות... סימנים ראשונים המצביעים על בעיה הקשורה להורמון: אצל נשים – הפסקה או הפרעה במחזור החודשי, הפרשת חלב מהפטמות, קשיי התעברות. אצל גברים – ירידה בחשק המיני, אין אונות, הפרשת חלב מהפטמות", (מתוך אתר אינטרנט למידע רפואי עדכני. הכותב: ד"ר איתי גל).

אין ספק שהפילוסופים של העת העתיקה היו נכונים להאמין בכל הליחות הירוקות והאדומות למיניהם, ובלבד שלא לחשוב כי זכר יכול להניק ילד, שהרי זה בניגוד לכח הזכרי המהווה את הזכר, הפך מהכח הנקבי שמעניק לנקבה את יכולותיה הפוריות וכו'.

ברפואה היה גדול כוחם של חכמינו והקדימו את הרפואה החדשה במאות רבות של שנים:

  • "על פני ים התלמוד נמצאים מקומות רבים שנזכרים בהם רופאים רופאי בהמות אומנים... אולם ידיעותיהם בשטח הרפואה מפתיעות ממש, הן ברפואה העממית המעשית, אחדים מגדולי ההלכה עסקו בריפוי חולים ממש... שורה שלמה של דברים שכאילו נאמרו דרך אגב ומשולבים בסיפור צדדי מאפשרת רקונסטרוציה של דיוקנו הרוחני דרך מחשבתו והיקף ידיעותיו... כך מתגלים עסקנים בדברים כלומר חוקרים במדעי הטבע, מנתחים פתלוגואנטומים, פיסילוגים, חוקרים עיוניים, אנשי הגיינה ותברואה, מיילדים גניקולוגים, המטולוגים פיסיותרפבטיים ועוד, (ד"ר דוד מרגלית, חכמי ישראל כרופאים עמ' 11).

קביעה מעניינת בהקשר לעיתוי מצוות ברית המילה קבעו חכמים: התינוק נימול לשמונה ימים שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כחו (דב"ר ו א). קביעה זו אינה מספיק מובנה, עד שתמה עליה אחד ממפרשי התורה:

  • "ארז"ל למה תינוק נמול לח' להמתין עליו עד שיהיה בו כחו, עכ"ל, וצריך לדעת מי גילה סוד זה כי בח' ימים יהיה בו כח לא פחות ולא יותר", (אור החיים ויקרא יב ג).

והנה בזמננו "התגלה סוד זה", כאשר מחקר חדש מראה כי היום המתאים ביותר מבחינת יכלתו של התינוק להתגבר על הפגיעה שבמילה הוא היום השמיני ללידתו:

בספר הקלאסי "הולט פדיאטריקס" (ניו יורק 1953, מהדורה 21 עמ' 125) נקבע כי לתינוק ילוד יש רגישות מיוחדת מאד לדימום, בעיקר בין היום השני לחמישי, הרגישות היא סיכון גבוה עד כדי מות, רק לאחר שבעה ימים נוצר ויטמין K בכמות מספקת, ולכן היום השמיני הוא הבטוח ביותר למילה, בדיוק כמו שהסבירו חכמינו את מצוות מילה. יתירה מכך הראו מחברי הספר, כי רמת הפרותרומבין, הנחוץ גם הוא לקרישת דם תקינה, עולה במפתיע ביום השמיני ללידת התינוק, לרמה של 110% כלומר 10 אחוזים יותר מן הנורמה, מיד לאחר מכן הוא מתייצב לרמה הרגילה של 100 %. ביום השלישי ללידתו, למשל, הפ' קיים רק ב30%, במקרה זה ישנו סיכון עצום בעריכת המילה.

על דרכי התפשטותם וריפויים של מחלות אנו מוצאים בדברי חכמינו ידיעות חשובות ומדוייקות:

  • חז"ל הזכירו כי עריכת ברית מילה מונעת גידול מסויים באבר המין (בראשית רבה מו), כפי שהעלה המחקר בזמננו (ראה אנצ"ע ערך מילה עמ' 194).
  • חז"ל (במסכת שבת לו.) עמדו על הקשר בין גילוי עריות ומחלות מין המתבטאות בפצעים חיצוניים (כדוגמת עגבת).
  • חז"ל מזכירים כי מעי חזירים דומים למעי אדם ולכן יכול האדם להידבק ממחלות המצויות בחזירים (תענית כ), דבר שנתברר כנכון כאשר מערכת העיכול דומה מאד בשניהם (שטיינברג עמ' 563).
  • חז"ל מזכירים (יומא פ:) ריפוי לנשיכת כלב שוטה, ע"י יצירת נסיוב משרעפת הכבד של הכלב הנגוע, (רמז לנגיעות כלבת, ראה ילקוט שמעוני תתקמא: מעשה היה שהרחלים נושכין וממיתין).
  • העברת מחלות ע"י זבובים, שנחשבת כתגלית המדע המודרני מוזכרת במסכת כתובות (עז:) כך מוזכרת גם סגירת חלונות למניעת אפשרות של הידבקות דרך האויר (ב"ק ס.).

בפרט בדיני טריפות הבהמה גילו חכמינו ידע מפתיע בגוף הבהמה, הבחינו בין נזקים הפיכים ובלתי הפיכים, וידעו את דרכי הרפואה שנים רבות לפני שנתגלו ע"י הרפואה המודרנית:

  • "חז"ל קבעו שאם ניטול הכבד ונשאר ממנו כדי להעלות ארוכה אין הבהמה טריפה, ואילו רופאי יון הקדומים אריסטיאס וגלינוס במאה השניה לספירה לא ידעו על כושר הרגנרציה (חדוש רקמות) של הכבד ולכן קבעו שכל פגיעה בו מובילה למוות", (ד"ר שטיינברג עמ' 45).
  • חז"ל קבעו שניטל הטחול אינה טריפה, רופאי יון כולל גלינוס ואריטיאוס החשיבו את הטחול לאיבר חיוני שבלעדיו אין הגוף יכול להתקיים, הוצאת הטחול בוצעה לראשונה ב1549. ובכך הקדימו חז"ל מאות רבות של שנים את הרפואה של העת החדשה.
  • "מצב פתולוגי נוסף מתואר במסכת חולין מט. ההיא קשיתא דאשתכח במרה... פרוייס וקגן סבורים שמדובר באבני כיס מרה, קגן מדגיש שמחלת אבני כיס המרה נתגלתה בעולם הרחב רק ב1565 למרות שתוארה אלף שנה מוקדם יותר כל ידי חכמי התלמוד. הסבה לדעתו היא שחכמי אומות העולם לא הבינו את התלמוד"[1], (שטיינברג עמ' 54).
  • חכמים קבעו "ניטלו הכליות כשרה" (חולין נד.), בהקשר לבהמה. קביעה זו נראית מוזרה ומפליאה, שהרי ללא כליות כיצד יתבצע סינון הדם? אדם שספיקת כליותיו נפגעה, אינו יכול לשרוד ללא טיפול דיאליזה חילופי! אך "בשנים האחרונות פורסמו תוצאות המראות שבעגלים ניתן להרחיק את שתי הכליות מבלי להרגם בכל, הפרשת הפסולת נעשית לתוך הכרס, ראה: Watts, c, and Campbell, J.R. :Rcs; Vet. Sci. 12, 234, 1971", מובא אצל ד"ר י. לוינגר, תורה ומדע כרך ט חוברת ב, "סוגיות קשות בהלכות רפואה").

ניתוח הסרת האם המוזכר בתלמוד בכורות כח: גם הוא ניתוח מורכב, אשר רק במאה ה19 הגיעה הרפואה ליכולת לבצעו, ומענינים הם דברי ההתפעלות של כירורג מאותם ימים:

  • "הבה אבאר לך קורא נחמד את גודל ערך הדברים הבאים בספור מעשה הזו, מנקודת השקפתי, בתור כירורג. הדבר ידוע כי חכמת הכירורגיא עשתה בעשרות השנים האחרונות צעדים רחבים קדימה, ותברא לה תקופה חדשה כיום הזה, בעזרת הכלורופורם והאנטיספטיקה והתקונים במעשה הניתוח... אל מעשה נתוח ממין זה נחשב בלי ספק גם נטילת האם, עד שנת 1880 לא הרהיב עוז בנפשו כל כירורג שבעולם לעשות את המעשה בגלל, אשר מצד אחד כבד מאד לעשותו, ומצד השני היה ממנו אך למוות תוצאות. הן תבינו על נקלה קוראים נכבדים מה גדלה פליאתי בתור כירורג בקראי את המשנה הערוכה לפני אלפיים שנה ואמצא בה כי כבר בימים ההם ידעו הרופאים היהודים את מעשה הנתוח הזה וכי הרבו אז לעשות ובבהמות לצרכי עסקי המסחר", (מכתבו של הרופא נדפס ב"הצפירה" תרסב, גליון קנא. יש להעיר על דבריו כי לא מוזכר במקור שהניתוח נעשה ע"י חכמים יהודיים. כמו עוד דוגמאות שראינו בפרקים אלו, גם אם החכמה באה ממלומד נכרי, מכיון שלקבלה היה צורך בתעוזה ובתפיסת טבע שונה, קיבלוה לעתים היהודים יותר מהעם שממנו יצאה החכמה).
  • "טרכיאוטומיה הוא אחד הניתוחים העתיקים, הפשוטים והחיוניים ביותר בתחומי הכירורגיה, אולם למרות עתיקותה הרי עד ראשית המאה התשע עשרה בוצעה הטרכיאוטומיה בהצלחה לעתים נדירות בלבד, ואפילו לפני עשרים שנה הצטמצם עדיין השימוש בה לגבי מספר מצבים קטן ביותר. רק בשתי עשרות השנים האחרונות הוכרה הט' ובצדק כתהליך פשוט ובטוח והשימוש בה התרחב מאד... במאה השניה בוצעה אמנם הט' המוצלחת הראשונה אולם המנותח היה כבש. המדובר הוא בכבש, אשר ר' יוסי בן נהוראי מספר עליה כי נחתך הקנה שלה והיא נצלה הודות להכנסת קנה סוף לתוך הליקוי ברקמה", (י.ב. בורמן וי.ט. דוידסון, מבית החולים האוניברסיטאי הדסה בי-ם, במאמרם: "שינוי היחס לטרכיאוטומיה במשך הדורות").
  • "אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה (נדה כג:), כלומר הוא נחשב לולד בר קיימא, ברושם ראשון תתקבל פה הנחה שמדובר במקרה תיאורטי בלבד, כיון שילד כזה אינו מסוגל לחיות, הן פרייס והן כצנלסון לא הבינו את משמעות המקרה. למעשה אם נסתכל בספרי פתולוגיה נראה שלא מדובר על נקב כתוצאה מקריעה, נקב כזה לא יכלו החכמים אפילו לזהות, מדובר פה על פתח שבין חלל האף לפה - כשהוושט והקנה פתוחים זה לזה. תופעה זו היא תוצאה מהפרעה בהתפתחות העובר. במקרה זה בשעת בליעה נכנס כל המזון לריאה וכל בליעה גורמת לשעול ולחנק. כיצד הצליחו חז"ל לאבחן מקרים כאלו בעוד הניתוח שלאחר המות היה אסור? ..זו אחת האבחנות המענינות ביותר שנמצאו בתלמוד. כנראה שהן הרמב"ם והן הרופאים שעסקו במחקר הרפואה בתלמוד לא הבינוהו כראוי". (ד"ר י. לוינגר במבא למאמרו של ד"ר ק. פרייס, "סוגיות קשות בהלכות רפואה", תורה ומדע כרך ט חוברת ב).
  • במשנה נדה פרק חמישי ועוד מוזכר "יוצא דופן", כלומר: ולד שיצא דרך דופן גוף האם, ולא דרך פתח הרחם. מה שמכונה בימינו "ניתוח קיסרי". הרמב"ם בפירוש המשניות (בכורות פרק א) כתב שמה שאומרים המגידים שניתן לבצע ניתוח כזה בהצלחה אינו יודע לזה טעם והוא ענין זר מאד. אך כיום ניתוח זה מקובל, וכן ידוע לנו על ניתוחים שנעשו בתקופה קדומה.

על כן, אין להתפלא על דברי ריה"ל: "ומזה כל מה שנזכר בהלכות שחיטה והלכות טריפות שיש בהן מן החכמות מה שנעלם רובו מגאלינוס", (רבי יהודה הלוי, "הכוזרי" ד לא).

וד"ר ד. מרגלית קובע: "חכמינו שעסקו בכל הניסויים והחקירות הללו כבדרך אגב, אינם נופלים במאומה מהחוקרים המקצועים שמלאכתם בכך", להלן דבריו:

  • "בדברי חז"ל במשנה ובגמרא מתגלות כפעם בפעם באופן מפתיע הערות על שימוש במכשירי בדיקה מסובכים, ביצוע ניתוחים מסובכים עם סמים מרדימים, סמי הפלה וכו'. והמסקנה המתבקשת מאליה היא שהיתה קיימת אסכולה מפותחת וקבועה של לימוד ומחקר, פתיחת גופות בני אדם ובעלי חיים, ניסויים מניסויים שונים ופיתוח חכמת הכירורגיה. ולא עוד אלא רמז למכון לקוסמטיקה ג"כ נמצא... חכמינו שעסקו בכל הניסויים והחקירות הללו כבדרך אגב, אינם נופלים במאומה מהחוקרים המקצועים שמלאכתם בכך- בכל הארצות ובכל התקופות והזמנים, שחשיפת מסתרי הטבע היתה נר לרגליהם", (חכמי ישראל כרופאים, ד. מרגלית, עמ' 38).

לא רק בניתוחים, ובזיהוי פגעים ומחלות הצטיינו חכמינו בזמנם, אלא גם בסימני בהמות וחיות על ההבדלים שביניהם:

  • "היה מהלך במדבר ומצא בהמה... בודק בבשרה: אם מהלך שתי וערב בידוע שהיא טהורה (חולין נט.), רב חסדא מוסר כאן סימן מובהק שלפיו אפשר לקבוע אם בהמה לפנינו ואם חיה, והוא מבנה השרירים: כידוע ישנם שני סוגים של שרירים: א. משורטטים בעלי שתי וערב (Straiated), וב. חלקים (Nou Straiated), כמה ניתוחים של כל מיני חיות ובהמות צריך היה ר' חסדא לעשות כדי לקבוע כלל, הלכה למעשה איזה סוג של שרירים נמצא אצל בהמות טהרות ואיזה אצל טמאות?", (חכמי ישראל כרופאים, עמ' 28).
  • "התלמוד נותן שני סימנים: "כל בהמה שמעלה גרה בידוע שאין לה שינים למעלה וטהורה" (חולין נט.), "יש לה קרנים אי אתה צריך לחזור על טלפיים" (חולין נט ב). העדר חותכות בלסת העליונה ובמקומן הימצאו של לוח סחוסי, הם סימנים אופיניים למעלי גרה... קשה למצוא קשר הגיוני בין קיום קרנים טלפים והעלאת גרה. אבל הכלל התלמודי נכון. מענין שהצרפתי קוביה (1769-1832) מי שנחשב כאבי האנטומיה המשוה, הסיסטמטיקה המדעית והפליאונטולוגיה כתב: 'לפעמים דבר שבנסיון נכון כמו דבר שבהגיון', כדוגמה ציין את הקשר שבין קרניים להעלאת גרה", (ד"ר מנחם דור, לדעת יד - 7).

דוגמא מפורסמת היא קביעתם של חכמים כי מלבד המינים המוזכרים בתורה אין עוד מין חיה המפריס פרסה ואינו מעלה גירה או להיפך (חולין ס:). ואכן עד ימינו לא נתגלה בעולם כולו אף מין בהמה או חיה העונה רק על אחד מן הקריטריונים האלו (פרסה או גירה), למרות שמימי חז"ל ועד זמננו נתגלו אלפי מיני יונקים חדשים שלא היו ידועים בימיהם.

מקרה מעניין נוסף הוא פסוק בתורה שהעניק השראה לגילוי רפואי מפורסם:

  • "המלים הדם הוא הנפש (דברים יב כג) מראות את הקשר בין הנפש והדם. הפסוקים האלה הביאו את סרוטוס לפי דבריו לתגלית הגדולה של מעבר הדם בריאות", (אנצ"ע ערך נשימה עמ' 389).
  • השפעת אלכוהול על הדם מתחלקת לארבעה דרגות התלויות בריכוז הכוהל בדם, ארבעת הדרגות האלו תוארו באופן קולע במדרש תנחומא פרשת נח, (פרופ' פליישמן, אנצ"ע ערך אלכוהוליזם עמ' 590).

[1]בתחומים מדעיים שונים הוזנח מקומו של המחקר המעוגן במסורת, הבלשן אנסון רייני אומר:

  • "על אשתורי הפרחי אפשר לומר שהיה החלוץ של עבודת שדה לגבי שמות מקומות... הקדיש שבע שנים לסיורי מחקר בא"י. הודות לבקיאותו הרבה במקורות היהודים ובלשונות הקלאסיות, לידיעת הערבית ולהכרת הארץ, הקדים במאות שנים את חלוצי המחקר בתחום זה... פרי עבודתו החשובה שהושקעה בספרו לא נוצל כמעט בגלל נדירות הספר (רובינסון וסמית הכירו את עבודתו רק אחרי סיורם הראשון, ומכלי שני)", (אנצ"מ ערך שם עמ' 25).

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *