האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

אפנות בחקר המקרא, והפעם: מציאת הספר בימי יאשיהו

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

על מגמות שמוצגות כמחקריות, ובעצם אינן אלא אפנות, דיברנו כאן וכאן, (וראה גם סרטו של אליצור כאן). הפעם נעסוק בסיפור שמשמש ציר מרכזי לכל עיסוק בנושא של זמן כתיבת התורה, בכל במה: מציאת הספר בימי יאשיהו.

פרולוג

הפליגו נא איתי קוראים חביבים, אלף שנה קדימה, ונאזינה יחדיו לפודקאסט על תולדות הציונות, המנחה החביב בתכנית ‘עושים ציונות’ (אז זו לא תהיה מילת גנאי, אלא רק כינוי לעיסוק בהיסטוריה של התנועה הציונית) מזמין את שחר ענבל לחלוק עם המאזינים את הידע שלו על תולדות הציונות, אנא הס, ותנו לשחר ענבל לדבר:

בשנות האלפיים עלה לשלטון בנימין נתניהו, שחלק מהמקורות מכנים אותו ‘ביבי’, בהתאמה לאסכולות השונות שכתבו את הטקסטים. הרפורמה של נתניהו היא אירוע מפורסם, וכבר נכתבו עליה מחקרים רבים. ישנו קונצנזוס בעולם המחקר, שכתבי הרצל שכביכול הוצאו בהוצאה ‘חדשה’ באותם ימים ע”י מכון ספרותי שמיקומו בשטח הכבוש בירושלים, נכתבו באותה תקופה ע”י תומכיו שנקראו ‘ביביסטים’,  וידוע שהיו מסוגלים לכל זיוף שהוא, אחד ההישגים שלהם היה לזייף את כתבי האישום נגדו כך שבעת ההקראה בבית המשפט הם נשמעו מגוחכים ולא היתה ברירה אלא לזכותו, על השחיתות הזו נדון בפעם אחרת.

מדוע ברור לנו שכתבי הרצל נכתבו באותה תקופה? זה מאד פשוט, בכתבי הרצל, לכאורה, מתואר ביקורו של הרצל, העיתונאי הוינאי, בירושלים, בה הוא רואה רק מגפות ואנשים נגועים במגפות, שם נכתב שהמראה זעזע אותו. כיום ידוע לנו שאחד הנושאים הכי מרכזיים במשנתו של בנימין נתניהו היה מלחמה במגפות, הוא זה שנטען כי השיג ראשון את החיסון למגפת הקורונה, שלפי ההתייחסות אליה נראה שהיתה קטלנית ביותר. לגופו של ענין מן הסתם מדובר בזיוף מאוחר, שהרי דוקא המתחרה שלו, המלומד הדגול איש הרוח והאשכולות נפתלי בנט, הוא זה שחיבר את החיבור המונומנטלי שיצר רביזיה שלמה בעולם – ‘איך לנצח מגפה’, לא סביר שאדם יתיימר לנצח מגפה מבלי שיש לו את הידע, ובפרט לא איש הייטק עתידי וחדשני כמו בנט (אומרים שהיתה לו יכולת לענות תשובה לפני שהוא נשאל את השאלה, זה מוכיח גם את היותו יהודי דתי ורוחני עמוק, בבחינת ‘נעשה ונשמע’).

ובכן, ברור כשמש שכדי לצבור כח ברפורמה המשפטית שלו, וברצונו להשליט את תקנות החירום שמאפשרות לו לעשות כרצונו עם אזרחי המדינה בזמן המגפה, נעזר נתניהו בצוות ‘ביביסטים’ שהכינו סט כרכים של ‘כתבי הרצל’, היוצאים כביכול ב’מהדורה חדשה’. הדמות המיסטית  והדמיונית של ‘חוזה המדינה’ מתאימה כמו כפפה ליד להזיות המשיחיות של נתניהו, ולא פלא שאנו לא מוצאים שום עותק קדום של כתבי הרצל מהזמן שלכאורה נכתבו בו. וכמובן מיקומו של בית הדפוס, בירושלים הכבושה, מהווה הוכחה של ממש לאידיאולוגיה של כותבי התכניםקונס.

אמנם, אין להכחיש שבכל הספרות שלפני נתניהו, ניכרים היטב עקבות כתבי הרצל השפעתם וסגנונם, אך ברור שזו היא עריכה הִֶרצֶליוניסטית, שהרי הסגנון ההרצליאני בולט, וזה מוכיח שמדובר בעריכה הרצליוניסטית.

ציונים הזויים טוענים שהקשר בין כתבי הרצל כולם, לבין הקטע עם המגפה, הוא זניח, ושהספר לא מתאים לשנות ה2000. כמו כן טוענים הם שאין קשר בין הרפורמה של נתניהו ובין חיסון לקורונה. אך ברור שאלו אפולגטיקות של מאמינים, שהרי יש קונצנזוס על התיארוך הזה של כתבי הרצל.

יצויין, אגב, שאין שום רישום בתעודות הטורקיות של מסע הרצל לישראל באותו הזמן, יש לזכור שמדובר בתקופה מאד פרימיטיבית, במאה ה19 רוב האוכלוסיה לא ידעה לקרוא ולכתוב, וכל אחד יכל לעבוד על כל האנושות בלי שום בעיה, התמונה של הרצל עם הקיסר היא מעשה זיוף ילדותי כידוע, בטענה ש’הכלב אכל את התמונה הישנה’, (בדומה לטענה הביביסטית ש’היתה הפסקת חשמל בפרקליטות בזמן עדותו של עד המדינה’).

אחת ההוכחות המוחצות לזיופם של כתבי הרצל, הוא המשפט שכתב הרצל כביכול אחרי הועידה המפורסמת בתרנ”ח “בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים, עוד חמשים שנה הכל ידעו זאת“, והנה, הפלא ופלא, מדינת ישראל הוקמה בתש”ח, חמשים שנה בדיוק לאחר מכן, ברור שמדובר בזיוף ביביסטי לא מוצלח.  

תסכימו איתי, שהחלק הכי מתסכל, זה שכשצופים לעתיד, אי אפשר להתפרץ בקריאות ביניים…

נשמע לכם הזוי מגוחך ופאתטי? קונספירטיבי?

זה בדיוק מה שעושה שחר ענבר של זמננו בפודקאסט על התנ”ך, מספר סיפור עם אותו רמת ביסוס. מתארך כביכול ספר על סמך רפורמה כביכול תוך הישענות על ‘קונצנזוס’

למה ‘אפנות’?

הטענה, שספר דברים נכתב בימי יאשיהו, שהועלתה לראשונה ע”י המלומד ההולנדי דה-ווט במאה ה19, משמשת עוגן לכל תיארוך התורה, מתוך ניתוח היחס בין שאר התורה לספר דברים. וגם בכלל להיסטוריה של עם ישראל והמקרא.

לא רק מחברי ספרים או מגישים בתכניות פופולאריות, אלא כל אדם שקצת עוסק בענין, יפתח דבר ראשון את הנושא, מסיפור ‘מציאת הספר’, כאות לאיחור התורה – הסיפור במלכים ב פרק כב.

אך על מה בנויה טענה זו? הרי בגוף הסיפור לא מוזכר בשום צורה ספר דברים, הספר יכול להיות קדום לאירוע (או מאוחר לו), איך הוא קשור לסיפור של יאשיהו?

טיעון זה בנוי על שלש חלקים: 1) הרעיון של ‘איחוד הפולחן’ הופיע פתאום בימי יאשיהו, 2) מטרת חיבור ספר דברים היא ‘איחוד הפולחן’, 3) מציאתו הביאה את ה’רפורמה של יאשיהו’ בנוגע לאיחוד הפולחן.

מן הסיפור במלכים ברור שלא היה זה רגע מתן התורה, הרגע בו התברר לעם היושב בציון שהם קיבלו פעם תורה ממשה בהר סיני וכו’, שהרי לא התעורר שם בכלל דיון כזה על השאלה אם היתה תורה ממשה וכו’, ומשה כלל לא מוזכר בפרשה. ברור גם בנביאים האחרים אפי’ הקדומים ביותר וכמובן גם במלכים עצמו, שהיתה עוד קודם לכן תורה בישראל. ולכן הפרשנות המקובלת לאור השערת דה-ווט היא, שמה שהתרחש שם היה עדכון והוספה לתורה, מישהו ניצל את התמימות של המלך, והוסיף עוד חלק לתורה, כשהמטרה היא איחוד הפולחן, ואכן המלך קיבל את ההוספה הזו ויצא במלחמה לאיחוד הפולחן. החלק הזה הוא ספר דברים.

אך מעקב אחרי תולדות המחקר, מגלה דבר מדהים: אין באמת שום בסיס לטיעון הזה, כל אחד משלשת הסעיפים הללו הוא שגוי בתכלית. ככל שהפכו בו חוקרים במשך השנים שחלפו, לא מצאו לו שום מקום.

איחוד הפולחן וגם ספר דברים, תופסים מקום מרכזי בתולדות ישראל הרבה לפני יאשיהו, העיסוק של דברים באיחוד הפולחן הוא זניח, וגם לא תואם לתקופת יאשיהו, מקומו של איחוד הפולחן בפרשת מציאת הספר והרפורמה של יאשיהו גם הוא זניח. כל ניתוח של הענין מגלה שאיחוד הפולחן הוא לא הנושא כאן. העוגן המרכזי של הטיעון שגוי, הסיפור לא תומך באיחור ספר דברים.

מה כן נשאר? לבדוק אובייקטיבית את זמן חיבורו של ספר דברים, בדיקה כזו, כל עוד היא לא יושבת על העוגן השגוי הזה, מגלה חד משמעית שהספר קדום, לא יתכן שהוא מאוחר.

כבר לפני כמה עשרות שנים, הגיעה קבוצת חוקרים מכובדת למסקנה הזו. אם היית מסתובב באקדמיות בישראל, באותה תקופה, היית שומע כי דברים הוא ספר הקודם בדורות רבים לזמן יאשיהו.

אך אופנות, מתחלפות, וכיום לא תמצא את טיעוניהם, למרות שמעולם לא נעשה דיון מסודר שסיפק תשובה לטיעונים אלו.

יתירה מכך, כבר בזמנו של דה-ווט, התנגדו לו שתי קבוצות של חוקרים, שהעלו טיעונים חשובים, דעתו של דה-ווט התקבלה מסיבות של פופולאריות גרידא, משום שולהויזן תפס את הרעיון והפך אותו לפופולארי.

נסקור בקצרה את תולדות המחקר בנושא.

תולדות המחקר

השערת דה-ווט, פורסמה בשנת 1805, אך באותו הזמן היתה לא יותר מהשערה איזוטרית שרק קומץ העוסקים בדבר התעניינו בה, ולהויזן בחיבורו מ1876, ובפירוט יתר בספרו על ההקסטויך מ1899 הרחיב את ההשערה  והפך אותה בסיס לתורת התעודות ולתיארוך חלקי התורה השונים.

חוקר המקרא הישראלי, שלום זמירין (שנפטר בגיל צעיר), כותב בספרו ‘יאשיהו ותקופתו’ (הוצ’ מוסד ביאליק תשל”ז עמ’ 37, זמין במאגר כותר):

מיד עם פרסום הדברים הובעו ביקורות שונות על ההשערה (הפניות אצל זמירין שם הערה 16), אך בין שתי מלחמות העולם, עמדה השערת דה-ווט, במוקד פולמוס דו צדדי:

ב1922 יצא החוקר הלשר בטענה, כי אין שום קשר בין ספר דברים ובין יאשיהו, ספר דברים מאוחר בהרבה ליאשיהו, הרעיון של איחוד הפולחן הוא לא ריאלי, הוא  מין אידיליה שנהגתה בגלות. גרסמן ובודה השיבו על טענותיו של הלשר (מקורות אצל זמירין הערה 18).

ב1923 יצא אסטרייכר בהתקפה על השערת דה-ווט, לדבריו ספר דברים קדום ליאשיהו, ספר דברים לא דורש איחוד ממשי של הפולחן, לא  מזכיר את ירושלים ואף לא מתכוין אליה, ואילו הרפורמה של יאשיהו עסקה בעיקר בטיהור פולחנות זרים או במות שנטו לפולחנות כאלו. ב1924 הצטרפו אליו החוקרים ולטש ושטרק (זמירין שם הע’ 19).

אסטרייכר טוען שהפרשנות של דה-ווט היא פרשנות דתית, ומתעלמת מהגורם המדיני, שהוא גורם מרכזי באותו הזמן. מנשה נכנע לתרבות האשורית, יאשיהו ביער את שרידי התרבות האשורית, המלחמה היתה בהשפעה אשורית, ולא מלחמה דתית פנימית. יאשיהו רק טימא את הבמות ולא ניתץ אותן, זאת כדי לעצור את האוריינטציה האשורית של הפולחן שמחוץ למקדש. הדיכוי של ימי מנשה כלל השמדת ספרי תורה, ומציאת ספר עתיק אותנטי היתה ביטוי להשתחררות מעול זה.

אלא שאסטרייכר עשה טעות טקטית, הוא טען בהכללה שבספר דברים אין שום זכר לאיחוד הפולחן, כל הנושא הוא רק מרכזיות עיר הבחירה, שהיא שילה, או כל מקום מוסכם אחר. ובכך השתמשו תומכי ולהויזן להסיר את אבן הנגף הזו שנקראה ‘תיאוריית אסטרייכר’.

וכפי שמתאר זמירין:

אכן, יש בספר דברים דרישה לאיחוד הפולחן, אך השאלה המרכזית היא האם יש קשר בין כתיבת וחיבור ספר דברים כולו, ובין קיומה של הדרישה הזו בימי יאשיהו?

זמירין מראה שהחוקרים מעתה ואילך פשוט התעלמו מטיעוניו של אסטרייכר בכל דיוניהם:

זמירין מראה שהסיפור כמו שהוא לפנינו, לא יכול להיות סיפור של ספר חדש שנמצא, ולא היה ידוע, ויאשיהו הפך אותו לספר מחייב:

רואים אנו כי הברירה היחידה שנותרה היא: לשכתב את הסיפור, אבל אינך יכול להביא ראיה ממקור ששיכתבת בעצמך, אנו שוב חוזרים למצב של תיאוריה, והשאלה היא על מה התיאוריה בנויה, מה ההוכחה עליה היא נתמכת? ולא כיצד ניתן לשכתב את הטקסט לטובתה, אחרי שהשתכנענו בה.

שוב ושוב מראה זמירין, כי החוקרים מתעלמים מהזניחות של נושא הבמות ב’רפורמה’ של יאשיהו:

על הטענה כי עשיית הפסח בירושלים ברוב עם היא חידוש של יאשיהו, מעיר זמירין, שהכתוב במפורש משווה לימי השופטים, והרי בזמנם לא היה מקדש בירושלים…

כלומר, הפרשה עצמה במלכים, מספרת אגב אורחא שהפסח בימי השופטים, שנעשה בממלכת אפרים, תואם גם הוא לחוקת ספר דברים, ושאין ‘המקום אשר יבחר’ הוא בהכרח ירושלים, ובודאי לא שייך ליהודה דווקא. ההתלהבות היא מחגיגת כל העם יחד, שהתאפשרה אחרי קריסת ממלכת ישראל, ולא  מאיזו תגלית הלכתית. חגיגה במקדש מרכזי היתה הצורה הרגילה מאז ומעולם:[1]

בעצם, הקורא את הפסוקים, בלי הנחה מוקדמת, לא ימצא בהם דבר וחצי דבר על מהפכה של איחוד פולחן, ולכן הטענה כי לשם כך נכתב במיוחד ספר שלם, שטרח לייחס את עצמו למשה, ואף הוטמן בתוך המקדש, כל זאת מהנחה כי המלך יאמין בו ויעשה על פיו מהפכה, היא תיאוריית קונספירציה חסרת כל עוגן מציאותי:

וגם התיאורים שבאים בספר דברים, הרי הם האחרונים שניתן לומר עליהם שנעשו למטרת רפורמה, כי דברים מתנה אותם בתנאים מעורפלים ולא ברורים, במקום  לדרוש אותם במפגיע:

חלקן של הבמות בביטול הפולחנות הזרים הוא זניח:

הטענה שבשביל לפעול להסרת במות צריכים להטמין ספר פיקטיבי בשם משה, נסתרת מהעובדה שחזקיהו פעל באותה צורה להסרת הבמות שנים רבות קודם ליאשיהו, ובלי שום ‘מציאת ספר’ פיקטיבית (בזמננו אושרה ידיעה זו שבמלכים ע”י חפירות ארכיאולוגיות במספר אתרים בארץ, בהן נמצאו עקבות להסרת במות ולגניזתן – אות לכך שהיו במות לאלהי ישראל ולא ע”ז אשר אותה משמידים).

מגוחך יהיה לקבוע עוגן היסטורי לספר דברים, מכח פעולה של מלך בשנת 622, כאשר אותה פעולה נעשתה כשבעים שנים קודם לכן.

יתירה מכך, ישנה סתירה חזיתית בין הכתוב בדברים, לכאורה,  ובין מה שעשה יאשיהו ב’רפורמה’ שלו, ספר דברים הרי מצוה על לתת ללוי ששירת ‘באחד שעריך’ יחס הוגן ואפשרות לשרת במקדש המרכזי במקום אשר יבחר, ואילו יאשיהו פסל את כהני הבמות מהעבודה במקדש?

ובכן, טוען החוקר קייטל: יאשיהו רצה לקיים את החוק בדברים, אבל כהני ירושלים לחצו עליו ואילצו אותו לפסול את כהני הבמות לגמרי…

האמת היא, דברים לא עוסק כלל בכהני במות, רק הרעיון שדברים נכתב לשם טיפול בבמות ובכהניהן, יוצר את ה’סתירה’ הזו מעיקרא:

יש להוסיף, כי הרעיון לייחס דוקא את ס’ דברים לכהני ירושלים, חסר כל היגיון, בשלמא אם היינו מייחסים להם את המקור הכהני, שכביכול משקף את הדעה התיאולוגית של הכהנים, או מספק להם הטבות (לגופו של דבר מקור כהני לא היה ולא נברא, ראה כאן), אבל המקור הדטרוימיניסטי, שאנו רואים אותו כאן מעניק זכות לכהני כל הארץ, ללא פריבילגיה לכהני המקדש, אין לו דבר עם ‘השקפות כהניות’, הרי הבטחות החורבן הנורא, שיאשיהו כה הושפע מהן, הן ההיפך הגמור מהמדיניות של הכהנים שמתוארת בנביאים, שנאחזו באמירה ‘היכל ה’ היכל ה’, ולא האמינו שה’ יגע בהיכלו וישרוף אותו, או שיפקיר אותו לאוייב.

לסיכום, אומר זמירין, לא רק שאין שום זכר במלכים לרפורמה ע”פ ספר, הרי הפרטים הנוספים בדברי הימים סותרים זאת במפגיע:

ומה עושים חוקרים? משתמשים בנשק הישן והטוב: הכחשה.

אך מבחינה מחקרית, התיאור בדה”י דוקא מהימן:

החוקרים קיטל ואאורבך הבחינו בכך שאכן תיאורו של דברי הימים מתאים לידיעות ההיסטוריות, ולכן המציאו שיאשיהו עשה שתי רפורמות! הראשונה כנגד הפולחן האשורי, בלי קשר למציאת הספר, והשניה כנגד הבמות ובעד איחוד הפולחן, בעקבות מציאת הספר, אלא שדברי הימים לא ידע שמדובר בשתי רפורמות ולכן ערבב את התיאורים….

ועל כך אומר זמירין:

הרעיון שאיחוד הפולחן הוא איזה חידוש יאשייני, הינו מנוגד להיסטוריה:

הדרישה לאיחוד הפולחן אינה חדשה כלל ועיקר:

ולאחר שביטלנו את העוגן המדומה לימי יאשיהו, כשמעיינים בתוכן הספר, ברור שהוא קדום, כפי שמודים גם מאמיני השערת דה-ווט עצמם:

ומכיון שהספר קדום, הרי אפילו מי שסובר שהוא הספר שנמצא בימי יאשיהו, ואפילו נניח שלא היה ידוע ליאשיהו, אין סיבה שלא יודע שהמציאה היתה אותנטית ולא זיוף, אכן נמצא הספר הקדום, שלו היה נערך ברוח הזמן, היינו מוצאים בו עקבות רוח זמן יאשיהו או דור קרוב אליו, ולא היא.

מאמרו של שמואל ייבין שהזכיר זמירין נדפס בתש”י (“זמנו של ס”ד”, ספר היובל לדינבורג, תש”י, עמ’ 48-31), אך זמירין וייבין לא לבד, שורה ארוכה של חוקרים ישראלים מוכרים, הכירו בכך שהקשר בין זמן חיבורו של ספר דברים לבין מעשי יאשיהו הוא כוזב.

 

אף ההיסטוריון הדגול יוסף קלוזנר, כותב כמין ‘הסכמה’ לספרו של זמירין:

קאסוטו, באנציקלופדיה העברית ערך ‘דברים’, אחרי הפתיחה כדלהלן: “הדעה שהיתה מקובלת עד לפני כמה עשרות שנים, ועדיין כמה חוקרים מסכימים לה, סומכת את ספר דברים בתיקוניו הדתיים של יאשיהו”, הוא מציג את השערת דה ווט ע”פ פיתוחה אצל ולהויזן וגונדא דיליה, אך מציג כנגדה את הקשיים: ‘המקום אשר יבחר’ אינו בהכרח מקום אחד ויחיד תמיד, ובודאי לא ירושלים, אשר בלי ספק היתה מוזכרת בספר בן הזמן, מושכל ראשון אצל הנביאים הוא שירושלים היא מקומו של ה’, ועמוס מממלכת ישראל אומר “ה’ מציון ישאג ומירושלים יתן קולו”, ס’ דברים עצמו מצווה לבנות מזבח בהר עיבל, החוקרים האלו טוענים שזו הוספה מאוחרת, אבל “זו דרך נוחה יותר מדי”…[2] לדבריו, התיארוך של ‘התפתחות הפולחן’ הוא מערכה על הדרוש. הוא מסיים בהרצאת שיטתו של עצמו, שהיעדר ירושלים מוכיח לא רק שאינו בן זמן יאשיהו, אלא שקדם בכלל למלוכה. במקורות הוא מציין לדברי ייבין וזמירין.

בין הדברים הוא מביא גם את שיטתו של קויפמן, שרוב החומר שבספר הוא עתיק בהכרח,[3] הוא שייך לשלב התורה, שאין בו כלום מהדילמות, הדעות, התמות, והנושאים המדוברים, בימי הנביאים, אפילו לא נביאים ראשונים. קויפמן התעקש לאורך זמן על איחור חלק מדברים וקשר ל’רפורמת’ יאשיהו, ראה בהרחבה כאן לסתירת טיעוניו, אך בסוף ימיו גם הוא חזר בו וקבע את זמנו של ס’ דברים לתקופת הכיבוש (ראה ‘ספר דים’ עמ’ 203, מתשי”ז).

הבלשן צבי קארל, (במאמרו ‘מציאת ספר התורה בימי יאשיהו’, תרביץ כרך כב), דוחה את השערת דה-ווט, וכותב בין השאר:

לא נחה דעתו של קארל עד שקובע את הספר, על פי תכנו, לימי משה:

גם בנימין אופנהיימר, “במאמרו “לשאלת ריכוז הפולחן בישראל”, כותב: במחקר העברי מסתמן החל בשנות הארבעים ואילך כיוון המערער בנקודה זו על קויפמן מתוך המגמה להקדים את זמן חיבורו של ס”ד. הטענות הרבות והסותרות שהושמעו מצדיקות דיון וסיכום חדש של שאלה זו. (הוא מאריך להראות מצדדים מחקריים שונים, וביניהם לשוניים, שאין היתכנות להשערת דה-ווט, והוא דוחה אותה לחלוטין: “ריכוז הפולחן בירושלים לא היה אלא פרט קטן במפעלו של יאשיהו אשר היה מכוון בעיקרו לביעור האלילות מיהודה. מפעל זה החל זמן רב לפני מציאת הספר, וממילא לא היה תלוי בספר ולא הושפע על-ידיו… הוא עובר על כל ספרי הנביאים ומראה כי האידיאל השולט בכולם הוא עבודת ה’ דרך מקום אחד מרכזי… בסוף יצוין, כי החוק על ריכוז הפולחן (דב’ יב) משקף את התנאים הפולחניים ששררו בתקופה הקדם-ממלכתית, ממש כפי שיתר חלקי החוקה של ספר דברים מסתברים על-פי התנאים החברתיים, האתניים והפוליטיים של התקופה ההיא”).

במקום נוסף, מצביע אופנהיימר על השפעת דברים על כל ספרי הנביאים, ומבטל את הטענה המעגלית של החוקרים כי מדובר בעריכה מאוחרת, והרי כל הטענה לאיחור מסתמכת על ההיעדר כביכול של דברים קודם ליאשיהו…

“מתוך דיוני מסתבר כי רוב הסיפורים נכתבו סמוך לזמן המתואר בהם, וכי העיבוד לא שינה שום דבר מהותי. אף זאת, על עיבוד דטרוימיניסטי מאוחר רשאים או מחוייבים אנו לדבר רק אם נניח כי ס’ דברים נכתב בימי יאשיהו. אולם אם נדחה הנחה מפוקפקת זו, לא יהא צורך לרסק את החטיבות הספרותיות האורגניות אשר ברקמתן שזור ורקום גם הסגנון המשנה תורתי, ומה גם שיסודותיו של סגנון זה מצויים כבר במכתבים מקפדוקיה מן מאה היט’”, (הנבואה הקדומה בישראל, ב. אופנהיימר, הוצ’ מגנס 1984, עמ’ יג).

“במאמרי “לשאלת ריכוז הפולחן בישראל” (תרביץ כח’ תשיט’ עמ’ 138-154) הפרכתי את ההנחה כי מצוות אחדות הפולחן לפי הניסוח המופיע ב’ דברים היא מאוחרת, היינו מימי חזקיהו או יאשיהו, על פי ההשוואה של הכתובים בס’ דברים שענינם המקום הנבחר, לכתובים שבס’ מלכים שענינם בחירת ירושלים, בית המקדש ובית דוד, הראיתי כי אכן בס’ דברים מצטיירת התקופה הקודמת לבחירת ירושלים ולבנין המקדש. הוה אומר פרשיות אלה שהיו עד כה אבן פינה בשיטות החוקרים המאחרים את ס’ דברים עד לימי יאשיהו, קודמות לימי דוד. יתרה מזו בדיקת החוקה המשנה תורתית מראה בעליל שאין זכר למוסדות שהתגבשו בימי המלכות אלא משתקפת בה החברה השבטית של ימי השופטים”, (ב. אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, עמ’ כ’).

“ואשר לנקודה הארכימדית הזאת “המקום אשר יבחר” הוא למעשה הביטוי המרכזי שבספר דברים… ודומני שהלשון הזו היא לשון קדומה… ההשוואה בין הלשון הזאת ובין לשונות דומות בדברי נביאים ראשונים אינה משאירה ספק שאין הכוונה לירושלים אלא למקום יחיד שהיה נוהג בכל דור ודור, כמו בתקופת השופטים, אבל לא לבחירה נצחית. אולם כאשר מדובר בלשון משנה-תורתית על בחירת ירושלים מזכירים א. שאין זה מקום אלא עיר או בית, ב. שהבחירה היא לעולמים… אין לנו מפלט אלא לומר שספר דברים קודם בהרבה לתקופת התיקונים של יאשיהו”, (בנימין אופנהיימר, עיונים בספר מלכים, עמ’ 368).

גם יהושע מאיר גרינץ, ייחד מאמר לקדמות דברים (“הסיפור על ה”רפורמה” של יאשיהו וספר דברים”, בית מקרא: כתב-עת לחקר המקרא ועולמו יא, ד”), ואף כתב תקציר שיטתו באנציקלופדיה העברית ערך דברים:

“אחת העדויות החזקות נגד כל השיטות המאחרות את זמנו של ס’ דברים היא העובדה שגם אם הספר מתכוון ליחוד העבודה אין הוא מרמז לירושלים או להר ציון מקומות אלה אינם נזכרים בכל הספר (לרבות הברכות) ואילו כמקומות מקודשים לענין הברכות והקללות ולהקמת אבנים שעליהם נכתבים “דברי התורה הזאת” ולבניית מזבח נקבעים הר עיבל והר גריזים, אין אף רמז לבנין היכל, לא נכונה גם הדעה שספר דברים לוחם בבמות לה’ מלת במה אינה באה בספר זה כלל[4] וכל מלחמתו המפורשת והברורה אינה אמורה אלא במזבחות יושבי הארץ הכנענים.. העדר חוק נגד במות לה’ ונגד כהניהם מוכיח בבירור שהספר קודם להקמתן ואין דעתו אלא על מה שהוא מפרש – על מזבחות הכנענים…

גם סימנים אחרים מעידים על הספר שקדם הרבה לתקופת יאשיהו, לא רק חזקיהו אלא כבר אמציה ואסא לפניו ואף שמואל מקיימים ציויים הנאמרים רק בספר דברים ביחוד ברורה קדמות הספר מן הצווי להכרית את הכנעני דבר שלא יכול היה להיאמר אלא בדור קודם לביאת הארץ (דוד כבר כורת ברית עם הצידוני והחמתי “בני כנען” ומקיים את הכנעני בארץ הכבושה) והוא הדין ברמזים הגיאוגרפים והאתניים.. גבולות שלא הוזכרו עוד אחרי דור הכיבוש, חוות יאיר שנפלו אח”כ אבל ודאי עוד לפני המלכות לידי הגשורי והמעכתי (דהי”א ב כא) הן עדיין בידי ישראל (דברים ג יד) הפלשתים והארמים עדיין אינם נזכרים (בגבול שניר עדיין יושבים אמורים ולא ארמים דברים ג ט)… אין כל רמז לטקסי מלכות ולמשפט מלך, שופטים ושוטרים מעמידים מבין השבטים, העליון לכל דבר משפט הוא השופט או הכהן, ולא המלך כמו בימי המלוכה (ש”א ח ב, ש”ב ח טו, שם טו ב, מ”א ג טז, מ”ב ח ג, ירמי’ כב טו, שם כג ה, תהלים עב א) גם מעמדם של הלויים ליד הגר והיתום הוא כמעמדם לפני קום הבמות לה’ בראשית תקופת השופטים, גם האוכלוסיה בכללה היא קהל אחד ללא אנשי חיל, עם הארץ, ומעמדות אחרים מתקופת המלוכה. רק לתקופה קדומה מתפרשות גם הברכות אין גם שום ראיה של ממש לאיחור שירת האזינו לאחר דורו של משה. גם צורת הספר מתאימה לנוהג שהיה מקובל במסמכים מעין זה בדורות ראשונים קודם למאה ה12 לפנה”ס החוזים הידועים לנו… ערוכים מעין דרך עריכתו של נאומו של משה הנאמר גם הוא על ברית.. השפעת שירת האזינו לפחות מבחינת לשונה ניכרת בכמה מן הנביאים… מן הנמנע להניח שברכות משה מכוונות לימי המלוכה מאחר שאז לא היו השבטים לוחמים עוד כל אחד לעצמו אלא גורל משותף היה לכולם” (גרינץ שם).

בהמשך לטיעונים שמעלה כאן גרינץ על אופי החוקים והתאמתם רק לתקופת ההתנחלות, כותב גם משה צבי סגל:

“אפשר להכיר ולזהות את זמן חיבורם של כתבים פסיידוגרפים מתוך תכנם ומתוך התמונה של הקהל שהם מדברים אליו. לפי בחון זה אי אפשר לקבוע את חיבורו של ספר דברים אלא לימי משה האחרונים בלבד. משה שבס’ דברים אינו מדבר לדור אחר אלא לדורם של באי כנען החונים בעברו המזרחי של הירדן, והעומדים לעבור את הנהר כדי לכבוש את ארץ כנען. כל תכנו ורוחו ורקעו של הספר עומדים ומכריזים בפירוש ומסתמא שהם דברי משה הנביא והמחוקק הזקן אל בני דורו הצעירים לפני עבירתם את הירדן. אי אפשר בשום פנים להתאים את דברי הספר לדור אחד, דורו של יאשיהו או חזקיהו או עמרי, או לימי בית שני. אלא רק לדור באי כנען בעבר הירדן”, (מ.צ. סגל, מסורת ובקורת עמ’ 106).

גם שמואל ליונשטם כותב כך בהקשר של חוקי הירושה שבדברים:

“יש חוקרים המיחסים  את ספר דברים ובכלל זה את דיני הירושה שבו למאה הז’ לפנה”ס… מסקנה זו עצמה דיה להפריך את ההנחות הללו… כל תכנו של סיפור זה משקף את מהלך הרוח של תקופת ההתנחלות, שהיא תקופת התגבשותם של דיני הירושה בישראל” (שמואל ליונשטם, אנצ”מ ערך ירושה).

ובמקום אחר הוא אומר:

“אין בכל ספר דברים זכר לחטא הקיטור לאלוהים אחרים, התופס מקום בראש תוכחותיו של ירמיה וגם בנבואת חולדה הנביאה, בת דורו. חומרת חטא הקיטור בעיני הנביא מתבררת בייחוד מהשקפתו שחורבן ירושלים בא בעטיו של חטא זה. הוא חוזר על ביטוי זה השכם והערב (בספר ירמיה קרוב ל- 20 פעמים!), שהיה טיפוסי לזמנו כפי שכתוב גם בדברי חולדה הנביאה בספר מלכים. ומכאן מובן שגם תיאור תיקוניו של יאשיהו מדגיש את השבתת הקיטור במפורש…

צירוף אותן העדויות מבהיר, שחטא הקיטור נחשב בעיני ירמיהו ובני דורו יראי ה’ לחטא העיקרי, העלול מאין כמוהו להמיט על ירושלים את אסון החורבן. ספר דברים, שאינו מזכיר חטא זה, נבדל בכך עקרונית מספרי ירמיה ומלכים ודינו בנידון זה כדין שאר ספרי התורה וספרי יהושע ושופטים, העוברים בשתיקה על צורה זו של עבודה זרה… הרי ברור, שאריכות הטפותיו של ספר דברים באה כל כולה לעורר את העם ליראת ה’ ולהליכה בדרכיו, ולא יתואר שבדרשה מקיפה כזאת, המדברת אל לב העם, תחסר בתקופת ירמיהו אתראה על העברה הרת הפורענות של הקיטור לאלוהים אחרים”, (“הערה למאמרו של בנימין אופנהיימר ‘לשאלת ריכוז הפולחן בישראל’, תרביץ כח, עמ’ 138-153”, בתוך: תרביץ חוברת ניסן-תמוז תשי”ט, עמ’ 393).

אפי’ ישעיהו ליבוביץ’, שלא אהב להתווכח על ההיסטוריות של המקרא, מתוך טענה שהמקרא אינו ספר היסטוריה, והתוכן המרכזי שלו הוא קבלת עול מלכות שמים וציות לרצון הבורא, שולל לחלוטין את השערת דה-ווט:

“אם אמנם חומש דברים הוא תעודה מן התקופה המאוחרת שבה עמד המקדש בירושלים במאבק מבחינת משמעותו כמרכז עבודת ה’, אין להעלות כלל על הדעת כי בסוף תקופת בית ראשון, ירושלים לא תוצג בו ולא תוזכר בו במפורש כמקום הנבחר. לעומת זאת מוזכרים בחומש דברים, דווקא אותם מקומות שלאחר מכן היו לרועץ לישראל ונעשו מרכזים לעבודה זרה, והיו המתחרים הגדולים והמסוכנים ביותר לקדושתה ולייחודה של ירושלים, כגון שכם עם הר גריזים והר עיבל, כמקום בו עתידה להכרת ‘ברית הברכה והקללה’, כמפורט בפרק כז. לאחר חורבן מלכות ישראל והתיישבות השומרונים-הכותים בתחום השבטים, מקומות אלו הפכו מתחרות ויריבות לירושלים, ונושא יחודו של הר גריזים כמקום קדוש היה אחת העובדות המכריעות שהביאו לידי פילוג מוחלט בין שומרי תורת-ישראל לבין השומרונים, שלכאורה קבלו עליהם את תורת משה וראו עצמם שומרי מצוותיה, אולם לא קבלו עליהם את ייחודה של ירושלים והעבירו את מקום עבודת ה’ מהר הבית שבירושלים אל הר גריזים. עיננו רואות ועדות כי חומש דברים איננו עומד כלל על דבר זה ואף לא ברמז, והוא מתייחס באינדיפרנטיות לכך שהר גריזים הוא הר הברכה, וכאילו אין הוא חושש כלל שהדבר עלול לפגוע בייחודה של ירושלים. דבר זה לא יעלה על הדעת מבחינה היסטורית ויותר מכך מבחינה פסיכולוגית, כיצד יתכן כי בספר שכביכול חובר בסוף תקופת בית ראשון, כאשר המאבק בין ירושלים כמקום המקדש לבין שכם כבירת ממלכת עשרת השבטים, והגילגל שהיה מקום עבודה זרה של עשרת השבטים, לא יציין זאת אף ברמז. עובדה זו מוכיחה בעליל והמהווה עדות נאמנה לכך כי דברי חומש דברים לא נאמרו בנסיבות היסטוריות של תקופת יאשיהו המלך כדעת החוקרים, אלא הם תורת משה ואף מלכתחילה”, (ישעיהו ליבוביץ, שבע שנים של שיחות על פרשת שבוע, עמ’ 827-828).

חושבני שדי בסקירה זו, כדי לראות, שקבוצה מכובדת של חוקרים דגולים בישראל, בדור הקודם, ניפצו לחלוטין את השערת דה-ווט, לא בדרך של הטלת ספק או של היעדר הכרח, אלא מתוך בדיקת הנתונים, אין להשערה זו שום סמך, לא בפרשנות של התיאור במלכים או בדברי הימים, לא במאחז ההיסטורי, לא בפרשנות הניתנת כאן לספר דברים, ולא בתוכן הספר עצמו. (וזאת עוד קודם שניכנס לטיעונים רבים חדשים, מן הארכיאולוגיה, כשהבולט שבהם הוא מזבח הר עיבל, וראה תקציר טיעונים כאן).

כיום, אין לדעה זו שום ביטוי באקדמיה, לא משום שהתחדשו נתונים, אלא משום שהתחדשו האפנות. הסיפור של ‘מציאת הספר’ פותח כל פודקאסט תנכי, מככב במופעי בידור של ‘היהודים באים’, ונהפך לאבן יסוד כביכול מחקרית, סתם, בלי שום סיבה, משום שהוא חזר לאופנה.

כמובן, אין דבר בלי סיבה. מחקר המקרא אינו איזה מחקר יבש שרושם כמויות של משקעים בסהרה, הוא תחום טעון ומוטה אידיאולוגיה. ראשיתו של מחקר המקרא נעוצה באידיאולוגיה הפרוטסטנטית, כפי שהגדירו את התחום החוקרים עצמם (ראה הרחבה למשל כאן), האידיאולוגיה של הפרדת הדת מהחיים, מהמדינה, מחייבת את הפיכת התורה למסמך דתי, תיאולוגי, מנותק מההיסטוריה, א-היסטורי. כמובן שזה כולל גם יחס מיוחד לאומה היהודית כמועדת לתיאולוגיה כהנית מעוותת ומזוייפת, (ראה הרחבה למשל כאן).

הפרדת המיתוס הלאומי מהחיים, והפיכתו למסמך שמשקף יותר תיאולוגיה מאשר מציאות, היתה מלאכה קלה במאה ה19, בה לא ידעו כלל על קדמות התרבות אצל האנושות ולא על קדמות הכתב, העולם ההלניסטי התחיל לכתוב רק באלף הראשון לפנה”ס, כל מה שקודם לכן נתפס כעידן של פנטזיות וסיפורי אלילים. ברור היה שהתורה מאוחרת לימי משה, וכל השאלה היא כיצד לעגן זאת באיזו נקודה היסטורית.

אלא שבמאה ה20 התגלה שכל התרבויות הקדומות, כולן התנהלו ע”פ כתב ורישומים, קובצי חוקים, שטרי מנהל ממלכה, התכתבויות, ארכיונים, ספריות ענק עם עשרות אלפי פריטים, כל זאת הרבה קודם זמנו של מתן תורה. מכיון שהיסטורית עם ישראל שמר על רצף מאז, אין סיבה לצאת מהנחת יסוד שהמיתוס הלאומי הישראלי הוא לא ההמשך ההיסטורי של התרבות המוכרת לנו מכל העמים שבאותו הזמן. (אל דאגה, המינימליסטים מצאו פתרון… ראה הרחבה כאן).

העוגן ההיסטורי היחידי שיש לחוקרי מקרא בזמננו להכחיש את האותנטיות של המקרא, הוא רק סיפור הרפורמה של יאשיהו וקישורו לספר דברים, ולכן אנוסים הם על פי הדיבור להחזיק בו, אין זו רק אופנה, אלא העמוד המרכזי המחזיק על גבו השחוח את בנין הפלפולים המחקרי.  ואין פלא שעל זה לא יוותרו, ללא שום תלות בטיעונים, גם אם מחקר פיסות הטיח מהר עיבל יגלה שספר דברים אכן היה כתוב על טיח זה, הם ייאלצו להכחיש, שהרי ברגע שנפרום את שרשרת ההנחות שמתחילה במרטין לותר, ולטפס במעלה שושלת הכזבים, עשויה הפרוטסטנטיות עצמה להיסדק…

הטיח מהר עיבל, צילומסך מיוטיוב

מקור תמונות חוקרים שונים: ויקיפדיה, לקסיקון הספרות העברית החדשה, האתר של ד”ר לאה מזור.

הערות:

[1] כך כותב גם י. ש. ליכט: “אי אפשר לבטל את עדות דברי הימים בדבר פסח חזקיהו.. קשה לומר כי לא נעשה פסח בבית המקדש לפני ימיו של יאשיהו, ולו בלבד משום שאין אנו רשאים להכחיש לגמרי את העדות בדבר עצם קיומו של פסח חזקיהו, אלא גם משום שאנו חייבים להניח כי למרכזי הפולחן השונים היה כח משיכה מסויים” (אנצ”מ ערך פסח עמ’ 520-3).

[2] גם יאיר הופמן מתייחס לקושי זה כבעיה מהותית, שרק הנחה מעגלית מאפשרת להתעלם ממנו:

“על רקע דרישתו החוזרת ונשנית של ס’ דברים לריכוז הפולחן במקום אשר יבחר יש משמעות מיוחדת לאיזכורים של סביבות שכם בהקשר פולחני מובהק. כל מי שקורא בספר דברים כשלעצמו, ושואל למה נתכוין הספר בדברו על המקום אשר יבחר יענה על כך ללא היסוס – שכם. ואולם, מאידך גיסא, לכל מי שמקובל עליו קישור ס’ דברים עם הספר שנמצא בימי יאשיהו ברור, שמאותה עת נפרשה דרישת ריכוז הפולחן על מקדש ירושלים… הרי באמת הזכרות עיבל וגריזים אינן עולות בקנה אחד עם מגמת ריכוז הפולחן בירושלים .(הופמן, יציאת מצרים באמונת המקרא, עמ’ 134-135).

[3] ראה נימוקי גרינץ להלן, נמנה כאן דוגמאות שמביא קויפמן, לחוקים שיש להם מקבילות מספרות אשור מצרים ובבל, לעתים כמה יחדיו, ולעתים אחד מהם. עדים זוממים (יט טו) הסגת גבול (יט יד) בכור נוטל פי שניים (כא טו) בן סורר ומורה (כא יח) תליית הרוגי ב”ד (כא כב) מוצש”ר (דברים כא יג), צרוף שלשת המקרים של אונס נערה מאורשה אונס בתולה ומפתה בתולה (ללא הזכרת אשת איש), חוק המבושים, חוק היבום, עונש מלקות, (רק בדברים כה) ההבדלה במקום האונס, כי ישבו אחים יחדיו וכו’ (דברים כה), ועוד רבים. בולטים הם גם החוקים הנשללים בס’ דברים: חמורבי מצוה להסגיר עבד אל אדוניו (לעומת דברים כג טז), להמית אבות על בנים (לעומת כד טז). כן שולל דברים (כה) נשיאת אשת האב (מנהג שהיה רווח לקחת את אלמנת אביו). דוגמאות נוספות בספרו של קויפמן (תולדות האמונה הישראלית, עמ’ 68 והלאה, מקורותיו המדעיים שם בהערה 26). וברור שמבחינת חקר החוקים אין שום סבה לאחר את דברים.

גם ג’פרי טיגאי ב’מקרא לישראל’, כותב:

“עם זאת, נראה כי יסודות רבים בספר קדומים מכך בהרבה. בחוקי ספר דברים משתקפת חברה פחות מתקדמת מזו של יהודה במאה ז’ לפנה”ס, חברה שרובה חקלאים ורועים (ראו יד, כב-כט; טו, יט-כג; כו, ב; י ועוד). אין בחוקים אלו הוראות לסוחרים, לאומנים, לצבא מקצועי או לבעלי מקצועות אחרים. אין חוקים המסדירים ענייני מסחר, נכסי דלא ניידי, חוזים כתובים או הלוואות מסחריות (במידה שנזכרות הלוואות, מדובר ביחידים הנתונים במצוקה כלכלית והנאלצים ללוות למען קיומם; ראו טו, א-יא ;כג, כ-כא, ופירושם (ב”מקרא לישראל” – ג”ש)). אין זכר לפקידי מלכות או לסמכות שבידי המלוכה להטיל מיסים, להחרים רכוש או לגייס את נתיניה לעבודות כפייה, לעומת ‘משפט המלך’ בשמואל א ח, יא-יז. אף המלוכה עצמה נזכרת פעם אחת בלבד, כמוסד ייצוגי בלבד שייסודו הוא עניין שברשות והוא משולל כל סמכות או תפקיד חברתי (יז, יד-כ). חסרות אפילו הציפיות לעשיית צדק ומשפט חברתי הנתלות במלך לפי שמואל ב כג, ג; ישעיהו יא, א-ה; ירמיהו כב, ב-ה; תהילים עב. לשלטון אין סמכויות אכיפה חזקות דיין להציל רוצח בשגגה מנקמת דם מצד משפחת ההרוג, ולפיכך עליו להמלט לעיר מקלט כדי להנצל (יט, א-יג). אף אין בתחיקה של ספר דברים פתרונות משפטיים למען המקופחים והעשוקים: בעניין זה צריך הספר להסתפק בהמלצה להתייחס אליהם בחמלה ובאזהרה שהם עשויים לקרוא לה’ לעזרה נגד המקפחים אותם (טו, ט; כד, טו). קווים אלו ודומיהם אופייניים לכל קובצי החוקים במקרא. החברה שמשתקפת בהם היא בעיקרה זו של תקופת השופטים”.

[4] במאמרו בבית מקרא הוא מרחיב מעט על הנושא, וכותב:

“אין הוא יחיד בדבר זה, שכן גם שאר ספרי התורה אינם יודעים מלה זו. אמנם היא נמצאת פעם בויקרא כו, ל ופעם בבמדבר לג, נב, אבל בשניהם כ״פריט” של עבודה זרה: בתוכחה שבויקרא – בעבודה זרה של ישראל, בבמדבר – כעבודה זרה של הכנענים. וזה הכל. והוא הדין ל״ירושלם״׳: גם שם זה, וזה עוד יותר מקודמו, אינו קיים בכל התורה כולה, אם כי כבר בימי דוד זיהו את שלם של מלכי צדק שבספר בראשית עם ירושלם… לפי ההנחה הוולהויזנית נוצר ספר דברים לשם זה – לבטל את הבמות ולרכז את העבודה בירושלם. והנה שכח את שני הדברים שלשמם נוצר?”.

5 4 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
6 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
HJHTK
HJHTK
29 days ago

מה *כן* נמצא במקדש במפתיע שגרם להשפעה כזו? באיזה ספר מדובר?

י .
1 month ago

שנטען כי השיג ראשון את החיסון למגפת הקורונה, שלפי ההתייחסות אליה נראה שהיתה קטלנית ביותר

נכון מאוד.

שלומי
שלומי
1 month ago

באיזה פרק של עושים תנך הוא דיבר על הרפורמה?

Leon
Leon
1 month ago

וואו, זה כנראה המאמר הטוב ביותר באינטרנט על הנושא. עבודה מרשימה מאוד. תודה רבה!

שפטיה
שפטיה
1 month ago
Reply to  Leon

מסכים עם כל מילה

6
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x