אריאל קלגסבלד: התנ"ך, דמוקרטיה ורפורמת המשפט

השורות הבאות נכתבות בזמן שעדיין לא ברור כיצד [אם בכלל] תסתיים רפורמת המשפט ומה הן השלכותיה. אין כאן ניסיון לבחון את הסוגיא מנקודת מבט הסטורית, ולא להזהיר מפני האסון שיתרחש באם הציבור לא יקבל את דעת הכותב, ולא שום דבר נלעג מעין זה. אבל מעניין לבחון את צדדי הסוגיא מנקודת מבט מוסרית, מבלי לנסות להביע עמדה, עד כמה שהדבר ניתן.

יש הטוענים שאין כל רעיון מוסרי או אידאולוגיה מאחרי המאבק. מדובר בשתי קבוצות המבקשות להשיג שליטה בעמדות כוח, וכל הטיעונים המועלים על ידן אינם אלא הצדקות שבדיעבד למטרתן, ולא סיבתן האמיתית[1]. ייתכן שיש אמת בטענה זו. אולם מעניין בכל זאת לבדוק את האידאולוגיה המבוטאת על ידי המחנות השונים, אף אם ייתכן שאין היא המניע האמיתי שלהם.

כאשר בוחנים את הטענות השונות, מבחינים מיד בסימטריה שלהן. כל טענה המועלית על ידי צד אחד, יכולה באותה המידה לשרת גם את הצד השני. מתנגדי הרפורמה טוענים שהרשות המחוקקת חייבת בלם שיאזן אותה, כדי למנוע הצטברות של כוח בידי רשות אחת, ומצדדי הרפורמה טוענים אותו הדבר בדיוק, אלא שהם מציינים שהרשות המחוקקת דה-פקטו היא בג"ץ, לפחות מאז שהתחיל לחוקק ולפסול חוקים, ובעצם כל חוק של הכנסת טעון אישור בג"ץ[2]. מצדדי הרפורמה טוענים שישראל היא הדמוקרטיה היחידה בעולם בה יש לבג"ץ סמכויות כה נרחבות, ומתנגדי הרפורמה טוענים שהרפורמה תיצור מצב בו ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בעולם בלא הגבלות פוליטיות על החקיקה [נראה ששני הצדדים מסכימים שישראל צריכה להיות "כמו כולם". טוב שעדיין לא ביטלו את חוק השבות רק בגלל שאינו קיים באף דמוקרטיה אחרת]. מצדדי הרפורמה טוענים שבמצב הנוכחי שופטים חייבים להתאים את דעותיהם לבג"ץ, משום שקידומם המקצועי תלוי בבג"ץ, בעוד שמתנגדי הרפורמה טוענים שהיא תיצור מצב בו שופטים לא יוכלו לפסוק לפי מצפונם, אלא יוכרחו לתאם את פסיקותיהם לרצון הרשות המחוקקת, שהרי היא תהיה אחראית על קידומם המקצועי. מתנגדי הרפורמה טוענים שאסור לפגוע בבג"ץ, משום שהוא הערובה היחידה לדמוקרטיה, ומצדדי הרפורמה טוענים שחייבים להחליש את בג"ץ, משום שהוא מהווה סכנה לדמוקרטיה[3].

הדברים אכן נראים שאין כאן שום עיקרון אידאולוגי מנחה, אלא רק מאבק שליטה. אולם מעניין לבדוק האם בכל זאת אפשר לראות כאן מחלוקת אידאולוגית, ואולי הגדרה שונה לדמוקרטיה.

נסקור בקצרה את התפתחות הדמוקרטיה. הדמוקרטיה נולדה באתונה הקלאסית, אשר הגתה את רעיון שלטון העם [למעשה, חלק קטן מאזרחי אתונה, אך אין זה משנה לעניינינו]. עקרון הפרדת הרשויות לא היה קיים שם, משום שמקורו כידוע בתנ"ך, ולא הייתה השפעה תנ"כית על אתונה בתקופה ההיא. שלטון זה לא הצטיין במוסריות יתר. מועצת העם הייתה כל-יכולה מבחינה חוקית. אם הם החליטו לרצוח מישהו [כגון את סוקראטס], הם פשוט עשו זאת בצורה דמוקרטית וחוקית… האתונאים עצמם מאוד העריכו את הדמוקרטיה שלהם, אך מסתבר שעמים אחרים פחות העריכו אותה, ואף אחד לא ניסה לשחזר צורת שלטון זו במשך 2000 שנה בערך.

בסוף תקופת המונארכיות באירופה, נקעה נפש העמים האירופים מהמונארכיה, משום שהם חשו על בשרם שריכוז הכח בידי קבוצה מצומצמת מוביל לשחיתות ועריצות. כדי למנוע הישנות מצב שכזה, הם חידשו את מושג הדמוקרטיה הקדום, שעיקרו עכשיו הוא ביזור הכח. הם בעצם ניסו לבזרו ככל הניתן – לתת את הכח לכל העם, בתקווה שצורת ממשל זו תמנע שחיתות[4]. תפיסה זו הגיעה לסיומה במלחמת העולם השנייה, כאשר הוכח שאפילו ביזור הכח לכל העם אינו מבטיח ממשל מוסרי, שכן ייתכן מצב בו כל העם מושחת. בעקבות זאת התגבשה ההבנה שאין די בביזור הכח, אלא יש לאמץ עקרונות מוסריים בסיסיים, שיהוו גורם מחייב שאפילו הממשל והעם מחויבים אליהם. תפיסה זו באה לידי ביטוי במשפטי נירנברג. אמנם הרבה פעמים בהיסטוריה קרה שהמנצחים הוציאו את המנוצחים להורג, אך מעולם לא היה זה ע"י משפט. המשפט ביטא את תחושת בעלות הברית, שאין כאן ניצחון צבאי גרידא, אלא ניצחון מוסרי על תרבות מתועבת ומושחתת, ועל פי עקרונות המוסר והצדק יש להוציא להורג את ראשי המשטר. ובנקודה זו יש לשאול, לפי איזה חוק בדיוק התנהלו משפטי נירנברג. הרי על פי החוק הגרמני, כל מעשי הנאצים היו חוקיים, שהרי הם חוקקו את החוקים לפי רצונם [מעניין לציין שגם הבג"ץ שלהם אז היה נאצי…. מן הסתם משום שהם רצחו את כל השופטים שלא היו נאצים]. כמו כן אי אפשר היה לשופטם לפי החוק האמריקאי או האנגלי, משום שהנאצים לא היו אזרחים אמריקאים או אנגלים ופשעיהם לא בוצעו על אדמת אנגליה או אמריקה. אם כן, משפטי נירנברג התבצעו לפי החוק הבין לאומי, אך מה הוא בדיוק החוק הבין לאומי? הרי בתקופה ההיא לא היה שום גוף המתיימר להיות מחוקק בין לאומי או משהו שכזה [למעשה, המונח "חוק בין לאומי" נוצר במשפטי נירנברג]. ומעניין עוד לציין, שאף אחד מהנאשמים או עורכי דינם לא העלה את הטענה שהנאצים לא עברו על החוק, משום שהחוק הגרמני היה לצידם, והם לא עברו על חוקי המנצחים [שהרי לא היה על אדמת אמריקה וכו']. נראה שגם השופטים וגם הנאשמים הבינו היטב שיש חוק מוסרי, שידוע לכל אדם, או לפחות לכל אדם משכיל בתרבות המערבית, והוא מחייב את כולם, ללא הבדל לאום ודת. מה לעשות, יש רק חוק אחד שכזה, והוא החוק התנ"כי.

העקרון שהעם [או נציגיו] אינו המחוקק העליון, הוא אחת המסקנות המרכזיות ממלחמת העולם השנייה. אך לאחר ששככו התלהבות הניצחון ותחושת המוסריות ששטפה את בעלות הברית במהלך המלחמה ומיד אחריה[5], התפוגגה ההכרה בדבר זהותו של אותו "מחוקק בין לאומי". קמו משפטנים שכפרו בכך שהחוק הבין-לאומי הוא בעצם התנ"ך, והוקמו מועצות מחוקקות שונות ומשונות, ובתי דין בין לאומיים שונים [עקב כך נשמעת כיום הטענה שמשפטי נירנברג התבצעו לפי חוקי המנצחים, בעוד שמבחינה היסטורית אין זה כך.] הדבר יצר סיטואציה מעניינת. מצד אחד, אם איננו מקבלים שאלוקים הוא הסמכות המוסרית היחידה, הרי שהמחוקק המוסרי העליון חייב להיות אדם [או קבוצת אנשים]. מצד שני, כל מוסר אנושי הוא יחסי, ולא נמצא מוסר אנושי אשר רוב האנושות תסכים עליו [ואף אם כן, אין זו ערובה למוסריותו, שהרי למדנו שגם עם שלם יכול להיות מושחת, ואין סיבה להניח שגם קבוצת עמים לא תוכל להיות מושחתת]. אפשר לטעון שזו היא הדילמה האידאולוגית העומדת במרכז המאבק על הרפורמה המשפטית כיום.

מחנה אחד מבין שחייבים להיות עקרונות מוסריים מחייבים, ואין הם תלויים בדעת העם, אלא אדרבה, בכוחם לכפות את רוב העם [או כולו] לציית להם. באופן טבעי, מחנה זה רואה את השקפת עולמו כהשקפה הטבעית, הנובעת מהגות תרבותית של הקידמה האירופאית במאות השנים האחרונות, ואם כן היא ההשקפה המתקדמת ביותר הקיימת, ושומה עלינו לאמצה כהשקפה מוסרית, ולו משום שכל השקפה [אנושית] אחרת היא נחותה ממנה. ואילו המחנה השני, שאינו שותף להשקפת עולם זו, רואה בה ובעקרונותיה שחיתות מוסרית וצביעות, ומעדיף חזרה לתקופה שלפני מלחמת העולם, בה הקביעה מה מוסרי ומה לא נקבעה על ידי העם [או רובו].

אם הניתוח הנ"ל צודק, הרי שלאף מחנה אין עליונות מוסרית על פני השני, משום שהבעיות המוסריות שבכל אחת מהשיטות הן שקולות. הדבר רק משקף את המצב הידוע בפילוסופיה של המוסר, שהוא, מצד אחד ההכרה שמוסר, מעצם מהותו, הוא מוחלט, ומאידך, היעדר האפשרות שמוסר אנושי כלשהו יהיה מוחלט.

הערות:

[1] הדבר שכיח מאוד בתרבות המערבית, אשר הצביעות היא אחד ממאפייניה העיקריים. המקור לכך הוא שהנצרות לקחה מהיהדות את הרעיון שהדחפים החייתיים של האדם הינם דבר נתעב שיש לשלוט בו, אולם היא לא השכילה לקחת מהיהדות את האמצעים הפרקטיים לשליטה עצמית ותיקון המידות. התוצאה היא, שהנצרות, ובעקבותיה התרבות המערבית בד"כ, מתנהגת לפי הדחפים הפרימיטיביים של האדם, אולם מתביישת בכך, ולכן מוצאת להם הצדקה אידאולוגית שבדיעבד. למשל, ציבור שמגלה שציבור אחר מקבל יותר תקציבים ממנו, סביר שיעלה דרישה לחלוקה מחדש של התקציב, אך לא יטען שהוא עושה זאת בשם הקינאה אלא בשם השוויוניות. אולם כאשר ציבור אחר יקבל פחות ממנו, ישכח חיש מהר מאידאולוגיית השוויון, וימצא הצדקה אידאולוגית אחרת למצב הקיים.

[2] ואף ראינו מקרים שפסיקות בג"ץ אף אינן מתיימרות להתבסס על חוקי הכנסת, כגון "עילת הסבירות", או פסקים שבהם החליט בג"ץ על סמכויות של רשויות מקומיות, אף שמעולם לא הסמיכה אותו הכנסת לכך.

[3] יש לציין שאת כל הטענות הללו שמעתי בעצמי מפי אנשים אמיתיים, ולא מציטוטים בתקשורת, ולכן ייתכן שהצגת הסוגיא אינה מקבילה במלואה לאופן בו היא מוצגת בתקשורת. את האמון לציטוטי התקשורת איבדתי לפני שנים, לאחר שהשתתפתי באירוע בו נשא פוליטיקאי נאום, וכששמעתי את הנאום ששודר ברדיו לאחר מכן, הבחנתי שזה נאום אחר. בשנים מאוחרות יותר נתקלתי במקרים בהם התקשורת לא התביישה לזייף אירועים היסטוריים משמעותיים, כגון הטענה החוזרת ונשמעת בדבר אחריות ישראל לכיבוש המתמשך של הפלסטינים. ספרי ההיסטוריה, לעומת זאת, אינם יודעים לספר על כל כיבוש שכזה, אלא על מלחמות בין ישראל למצרים וירדן, בהם אמנם נכבשו שטחים, אך לאחר שהושגו הסכמי שלום ביניהם, הרי שאין למצרים ולא לירדן כל תביעה טריטוריאלית על ישראל. אם אכן היה כיבוש, הרי שהוא נחלת ההיסטוריה. ייתכן אמנם שיש אזרחים מצרים וירדנים שאינם מרוצים מהתנהלות ממשלתם, אך גם יש מתנחלים שאינם מרוצים מהסכמת ממשלת ישראל לוותר על כל תביעה טריטוריאלית כנגד ירדן ומצרים.

[4] אמנם האמריקאים הקדימו אותם, וכמו כן הדמוקרטיה הפכה לדמוקרטיה ייצוגית, אך פרטים כאלו אינם מעניינינו בסקירה קצרצרה זו.

[5] הכוונה לתחושה שחייבים להילחם בנאצים, וחייבים להשמיד את תרבותם, בשם המוסריות.