נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ארכיאולוגים וחוקרים נגד המינימליסטים

הפולמוס שהתעורר בראשית המאה ה21 בעקבות פרסומים של הרצוג פינקלשטיין וסילברמן, הניב תגובות רבות מכל קצווי הקשת. מבחר תגובות לוקטו בספר “הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא”, שיו”ל ע”י יד יצחק בן צבי ומרכז דינור (אלול תשס”א), בעריכת י”ל לוין ועמיחי מזר.

נלקט כאן קצת מדברי הביקורת שנאמרו כנגד המינימליסטים, בחירת הקטעים אכן סלקטיבית, בטענות שנאמרו נגד אמינות התנ”ך טיפלנו במאמרים העוסקים בכך (וכן ההדגשות שלי).

להלן קטעים מתוך דבריו של פרופ’ יאיר הופמן (פרופ’ למקרא באוניב’ ת”א):

א. הקשר בין אנטי־ציונות לבין הגישה המינימליסטית

יש לגלות מודעות למגמה הפוליטית האנטי־ציונית והאנטי־ישראלית של חלק מבעלי הגישה המינימליסטית, המבקשת לשלול את אמינותו של התנ״ך כספר היסטוריה וכספר מוסר כאחד. שלילה מוחלטת זאת של התנ״ך כמקור מהימן היא בעלת חשיבות ומשמעות רבות ביותר. אזכיר את שירו של נתן אלתרמן המדבר על כך שהמזימה הנוראה ביותר של השטן נגד מדינת ישראל היא לשכנע אותנו שאין בסיס מוסרי לטענת זכותנו למדינה בארץ:

אז אמר השטן: הנצור הזה איך אוכל לו.

אתו האמץ וכשרון המעשה וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.

ותשובת השטן היא:

לא אטול כוחו ולא רסן אשים ומתג ולא מורך אביא בתוכו ולא ידיו ארפה כמקדם רק זאת אעשה: אכהה מוחו ושכח שאתו הצדק

כדי להציג את המגמות הפוליטיות האנטי־ציוניות של המינימליסטים, אתייחס לשני ספרים ואביא מהם ציטוטים מעטים. שניהם מבית מדרשו של אדוארד סעיד, האינטלקטואל הפלסטיני היושב בארצות הברית.

הספר הראשון הוא ספרו של וייטלהאם, The invention of Ancient Israel: The Silencing of Palestinian History כדברי המחבר בהקדמתו, הספר אמור להיות ׳מעין סם מחסן נגד הכתיבה המקובלת של ההיסטוריה של ישראל הקדומה/2 הטענה העקרונית בספר זה דומה לטענה הכפולה הנשמעת לפעמים מפי פלסטינים בעניין השואה ומדינת ישראל: ראשית, הנתון של שישה מיליון נספים הוא מוגזם; שנית, מדינת ישראל הוקמה גם בעקבות נקיפות מצפונו של העולם הנוצרי בעקבות השואה (שלא ממש הייתה!).

טענות דומות מושמעות גם לעניין תקופת התנ״ך: ראשית, תקופה כזאת לא ממש הייתה, שכן לטענת וייטלהאם, ישראל הקדומה היא רק רגע בודד אחד וקצר בהיסטוריה של פלסטינה; שנית, ישראל הקדומה המקראית היא פרי המצאה, שחברו בה יחד מצפונו הרע של העולם הנוצרי בעקבות השואה והקנוניה הנוצרית: ׳תמונת עברה של ישראל כפי שהיא מתוארת ברב רובו של המקרא היא בדיה, המצאה׳. לטענתו המחקר הנוצרי־ציוני של המקרא השתיק את הקול הפלסטיני, ולא בכלי, ׳שהרי אם לא היו פלסטינים בעבר הרחוק ממילא לא תיתכן היסטוריה פלסטינית׳. זוהי טענה מוזרה, שכן על פיה לכאורה היו פלסטינים בתקופת התנ״ך והמזימה הציונית־נוצרית העלימה זאת! המשכה של הטענה הוא שהפלסטינים הם הכנענים של זמננו, כפי שנראה בספר השני שאזכיר.

עוד הוא כותב: ׳חקר המקרא המציא את הגאוגרפיה שלו עצמו בנסותו להמציא את העבר, בדיוק כמו המתנחלים הציונים הראשונים׳. לטענת המחבר אף ממלכת דוד ושלמה היא בגדר המצאה בלבד, שנובעת במידה רבה מהקמת מדינת ישראל: העבר המדומה נחוץ כדי להצדיק את ההווה הפועל ליצירת ׳ישראל גדולה׳, ולכן הוא טוען ׳שההכרה באופי המדומה של האימפריה של דוד משחררת את ההיסטוריה הפלסטינית משלטונו של עבר מדומה׳.

ספר שני ברוח זו הוא של מ׳ פריור ששימש בעת כתיבת הספר כראש המחלקה לתאולוגיה בקולג׳ סנט מרי באוניברסיטת סרי. שם הספר הוא The Bible and Colonialism.: A Moral Critique. לכאורה הספר מבקש להציג מחקר אובייקטיבי שבא להראות כיצד השתמש הקולוניאליזם בתנ״ך כדי להצדיק את מגמותיו הנפשעות. הדוגמאות לקולוניאליזם הן שלוש והן מסודרות על פי פרקי הספר: הכיבוש הספרדי של אמריקה הלטינית במאה השש עשרה עד המאה השבע עשרה, השתלטות הלבנים על דרום אפריקה והציונות. מובן שעצם תוכן העניינים הזה יש בו משום קביעה ערכית־פוליטית שהציונות היא קולוניאליזם, שפועל כשלוחה של האימפריאליזם המערבי. כיוון שאפריקה ואמריקה הלטינית הן דוגמאות מובהקות גם לגזענות הרי ברור שגם הציונות גזענית. מכאן הטענה, שמדינת ישראל מבססת את הגזענות הקולוניאליסטית שלה על מיתוסים מקראיים.

השיטה היא לייחס לציונות הנורמטיבית השקפות של קבוצות שוליים, כגון אלה המיוצגות בידי מאיר כהנא וממשיכי דרכו. הספר נשען במקומות רבים על מינימליסטים כדייוויס, בספרו 1992 in Search of *Ancient Israel’, Sheffild וכן על סעיד ועל ׳היסטוריונים חדשים׳ ישראלים המצוטטים שם לרוב.

מסקנת המחבר מעניינת. בפרק שכותרתו ’From Jerusalem to Rome‘ (כאנטיתזה לשם ספרו של משה הס משנת 1862 Rom und Jerusalem: Die Letzte Nationalistatenfrage שקבע שהיהדות היא עם ולא רק דת) תובע המחבר לשחרר את פרשנות התנ״ך ממרכיבים טריטוריאלים ומבקש לפרש כל הבטחה טריטוריאלית כמטפורה מופשטת ברוח הנצרות, על פי אמרתו של פאולוס כי ׳אזרחותנו בשמים היא׳ (איגרת אל הפיליפיים, ג, 20). הברית החדשה מבטיחה ארץ חדשה ושמים חדשים; חזון המשיח המבטיח בריאה חדשה, לא ארצית, ובעקבות זאת יש ללכת ולא לדבוק בחלקת אח זו או אחרת שאינה מבטיחה כל ביטחון.

מסקנה מעניינת נוספת נאמרת לאור הטענה שסיפורי התנ״ך הם מעשיות מאוחרות, והיא נובעת בעקיפין בחוק השגות: אין כל קשר אמתי בין אברהם (האגדי) לבין יהודי אוקריינה המהגרים לישראל. על פי עדות המקורות ההיסטוריים אין יסוד לאמונה בין ׳ישראלים׳ ל׳כנעניים׳.

מיותר לצטט עוד מן הספרים הללו, כדי להראות שמגמה פוליטית אנטי־ציונית מוצהרת היא השמן שעל גלגלי הגישה ׳המינימליסטית, כפי שהיא מיוצגת בהם.

ג. אין סתירה בין המקרא לארכאולוגיה

ההנחה שמאחוריה עומד הניסיון לכבוש כותרות וששאבה לאחרונה עידוד מפרסומים שונים בעיתונות היומית, כאילו יש סתירה בין המקרא לארכאולוגיה — אינה נכונה כלל. בשני תחומי המחקר הללו אנו עוסקים לא רק בנתונים אובייקטיביים המתבטאים במציאת כד חרס, שרידי חומה או לחלופין פסוק מקראי, אלא גם — ולפעמים בעיקר — בפרשנותם. כל ויכוח הוא למעשה פרשני והוא חוצה את שני ה׳מחנות׳. דומני שבמידה רבה לפנינו ויכוח מתודולוגי על השאלה עד כמה ראוי להסיק מסקנות ממה שלא נמצא.

הוויכוח האמתי יכול להתחיל מתקופת דוד בלבד, וכאן כבר הוזכרה הכתובת מתל דן המזכירה את ׳בית דוד׳ במאה התשיעית. הסיפורים על דוד אינם אנטי־היסטוריים באופיים. השאלה היא מה אפשר להסיק מכך שכעת אין ראיות ארכאולוגיות למלכות דוד בירושלים — ראיות כאלה אולי עתידות להתגלות, אולי יתגלה ארכיון כתוב בחצור או בירושלים. הניסיון להסיק מסקנות מהיעדר ממצאים מפוקפק מאוד, שכן ממצאים ארכאולוגיים ואפיגרפיים הם לפעמים מקריים ביותר. מציאת אסטלה בודדת — כתובת ׳ישראל׳ של מרנפתח — היא עדות שאין ערוך לחשיבותה לעניין קביעת זמן הופעתו על בימת ההיסטוריה של ׳עם ישראל׳, ואלמלא נמצאה באופן מקרי לחלוטין היה המחקר בנדון במצב שונה לחלוטין משהוא כיום. הוא הדין באשר לכתובת מישע או לכתובת השילוח.

לפיכך יש להבחין בין שתי טענות ביקורתיות מנוגדות. האחת, המסורת המקראית בעניין זה או אחר עמוסה בסתירות פנימיות, היא אינה עולה בקנה אחד עם היגיון היסטורי או סוציולוגי ואין לה כלל אחיזה בעדויות ארכאולוגיות. השנייה, המסורת המקראית היא אחידה וברורה, בעלת היגיון היסטורי וסוציולוגי, אך חסרת גיבוי בממצא הארכאולוגי. מובן מאליו שהמסקנות ההיסטוריות שיש להסיק מכל אחד מסוגי הטענות הללו הן שונות לחלוטין בנחרצותן.

ד. בחינת ההיגיון הפנימי של העמדות המינימליסטיות

בבחינת אמינות ההיסטוריוגרפיה המקראית על ׳תקופת התנ״ך יש צורך לבדוק את ההיגיון הפנימי שבשחזור החלופי של התקופה שמציעים המינימליסטים, בחינה כזאת על רקע כלל הספרות המקראית מאשרת באופן כללי את ההיסטוריוגרפיה המקראית מתקופת דוד ואילך.

האם הסיפורים על אימפריה דווידית במאה העשירית לפנה״ס, הם אמת היסטורית? לדעת תומפסון, דייוויס ודומיהם הם נכתבו במאה החמישית עד המאה השלישית, דהיינו מאות שנים לאחר זמנם הבדוי, כדי ליצור היסטוריה מדומה מרוממת של ישראל הקדומה, שאינה אלא ישות שמעולם לא הייתה קיימת. גם אם נקבל לרגע את נכונות טענתם, עלינו לשאול מדוע המציא מחבר זה את פרשת דוד ובת שבע? מדוע ביקש להציג את דוד בראשית דרכו כשודד החי על ׳דמי חסות׳? מדוע כחלק מסיפורו הבדוי לא ייחס את בניין המקדש למייסד השושלת, דוד, אלא לשלמה? כל זאת עומד בניגוד גמור למצופה בנורמות המזרח הקדום.

מחבר דברי הימים התעלם מתקופת מלחמת האזרחים בין בית דוד לבית שאול, מאחר שהדבר הפריע לו בתיאור שושלת בית דוד, אך מדוע היה על המספר בספר שמואל להמציא סיפור כזה? מדוע המציא סיפור על שאול, מלך שהאל בחר בו לחני דוד, על אף הקושי התאולוגי שהסיפור מעורר? המצאת הסיפורים הללו אינה מתיישבת עם ההיגיון, אלא הם יכולים להיות מוסברים רק אם נניח שהמחבר נאלץ להתמודד עם מסורות היסטוריות ידועות, שלא יכול היה להתעלם מהן או לעצב אותן בדרך שתשרת את מגמתו.

מניין ידע ההיסטוריוגרף במאה הרביעית או החמישית לפנה״ס על התקפת פרעה שישק על ארץ־ישראל בשנת 925 לפנה״ס לערך, שמתועדת בכתובת מכתך? לאחרונה נטען, שאין זה נכון שירושלים הותקפה גם היא במסע זה, כטענת המקרא במלכים א, יד (שכן מכאן עלינו להסיק שהיא הייתה אז עיר של ממש!), אולם מה הייתה יכולה להיות מטרתו של היסטוריוגרף מן המאה הרביעית בהמציאו סיפור כזה?

כמו כן מניין יודע ההיסטוריוגרף במאה הרביעית לפנה״ס על מישע מלך מואב, מראשית המאה התשיעית? האם, כמו ששאלתי בהלצה את פילים דייוויס, הוא יצא לפיקניק בעת שהמציא את ההיסטוריה המדומה שלו, מצא את מצבת מישע, וממנה שחזר את הרומן ההיסטורי שבמלכים ב, ג?

ישעיהו בן אמוץ בסוף המאה השמינית תיאר את ירושלים החוטאת ׳איכה היתה לזונה קריה נאמנה צדק ילין בה ועתה מרצחים׳ (ישעיה ב כא). פסוק זה מציג בבירור זווית ראייה המכוונת לעבר רחוק, ולא נראית כאן עיר שזה עתה קמה מערב רב של עמים שהובאו למקום בידי מלך אשור, כטענת המינימליסטים. מספר ישעיהו עולה תמונה של מטרופולין רבת שנים שמתנוונת מרוב עושר, ולא של עיר שזה עתה צומחת לראשונה כעיר גדולה.

בעמוס ז יב גירש אמציה כוהן בית אל את עמוס ׳חוזה לך ברח לך לארץ יהודה ואכל שם לחם ושם תנבא׳.

לאור זאת ללא ספק הגיוני יותר לקבל את הנחת המסורת שעמוס היה נביא שפעל ׳בימי עזיהו מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל שנתיים לפני הרעש׳ (עמוס א א), כלומר באמצע המאה השמינית לפנה״ס, תוך שלילה הכרחית של השקפת המינימליסטים, שעל פיה לפנינו המצאה מן המאה הרביעית לפנה״ס. ואכן, בדרכם של ההיסטוריונים המינימליסטים הולכים גם חוקרים אחדים שעיסוקם ספרות הנבואה, ולאו דווקא היסטוריוגרפיה. כך, למשל, רוברט קרול בפירוש לספר ירמיה טוען שירמיהו הוא דמות ספרותית בדויה ושאת הנבואות שבספר יש לראות כחיבור מתקופה מאוחרת, הרבה לאחר החורבן.

לסיכום, אם נקבל את הטענה המינימליסטית, יהיה עלינו להניח שהייתה קנוניה רבת היקף (האנציקלופדיות הסובייטיות היו יכולות ללמוד ממנה…) להמציא היסטוריוגרפיה, ספרות, נבואות, כדי לבדות עם וממלכה; שכדי לטשטש את השיבושים (המכוונים!) המאוחרים שילבו בכוונה סתירות, כתבו דעות שאינן עולות בקנה אחד עם צרכיו של ממציא הסיפורים, וכן־ הצליחו להוליך שולל את העולם, עד שכיום סוף סוף נחשפה הקנוניה. האם אדם סביר מוכן לקבל הנחות אלה?

 

מתוך דבריו של פרופ’ אבי הורביץ (פרופ’ למקרא באוניב’ העברית):

תאוריות כוללניות אשר אינן נתמכות בידי ממצאים קונקרטיים בכתובים העומדים לדיון — פסולות מלשמש בדיונים פילולוגיים־לשוניים, משום שאין הן יוצאות מגדר ספקולציות וניחושים בעלמא.

זוהי בדיוק הסיבה לכך, שחייבים אנו לדחות את התאוריה הנקוטה בידי החוקרים המכונים ׳מינימליסטים׳, הטוענת שכל המקרא כולו — מראשיתו ועד סופו — נתחבר ונתנסח בתקופה הפרסית ו/או ההלניסטית. תזה זו, כפי שראינו, מבוססת על הנחות העומדות בסתירה גמורה לכל העדויות והנתונים הבלשניים העומדים לרשותנו:

המקורות המקראיים מספקים לנו שפע של עדויות לכך שהעברית המשמשת בהם איננה עשויה מעור אחד ושאי אפשר להתייחס אליה כאל שפה חד־ממדית, חסרת עומק היסטורי. היקף התופעה של ה׳ארכאיזמים׳ מצד אחד ושל ה׳נאולוגיזמים׳ מצד אחר, מוכיח בצורה חד־משמעית כי לפנינו לשון דינמית, תוססת ומתחדשת, אשר מבעד למסווה האחידות שלה ניתן בהחלט לעקוב אחר שינויים והתפתחויות אשר פקדו אותה במהלך הדורות. התפתחויות מעין אלה אינן מתרחשות בן לילה, שכן מדובר כאץ בתהליכים מתמשכים המתפרסים על פני שנים ארוכות. עובדה זו סותרת אפוא את טענת המינימליסטים, אשר לפיה ׳הספרות המקראית נכתבה פחות או יותר במשיכת קולמוס אחת, או מכל מקום לאורך פרק זמן קצר יחסית׳, וש׳הטקסטים ן… ן אינם מגלים סימנים של דיפרנציאציה היסטורית משמעותית׳.

המקורות העבריים החוץ־מקראיים שבידינו — במיוחד כתובות אפיגרפיות מימי הבית הראשון ומגילות מדבר יהודה מימי הבית השני — משקפים אף הם, בדומה לספרות המקראית, ניגודים רבי־משמעות בין שתי שכבות לשוניות נבדלות, אשר קו הגבול החוצץ ביניהן עובר במאה השישית לפנה״ס. המינימליסטים אינם מודעים לתרומתם המכרעת של המקורות החיצוניים למחקר ההיסטורי של לשון המקרא; עם הסוגיה הבלשנית עצמה אין הם מתמודדים, וכל מה שיש להם לומר בנושא זה הוא רק ש׳יש בידינו מעט מאוד טקסטים חוץ־מקראיים כדי לתארך בעזרתם את התפתחותה של הלשון שבה נכתבה הספרות המקראית׳.

הבלשנות ההיסטורית מעמידה לרשותנו מערכת מגוונת של כלים ושיטות מחקר לצורך הבדיקה הדיאכרונית. היכרות יסודית עם אמצעים אלה ושימוש מיומן בהם הם תנאי מוקדם לסרטוט פרופיל לשוני של טקסטים — מקראיים ולא מקראיים — שאותם מבקשים אנו לתארך. אולם, פרסומיהם של המינימליסטים, כאשר הם באים לעסוק בהיבט הלשוני של סוגיית התיארוך, מעלים ספקות חמורים אם אכן עומדים הם כהלכה בתנאי מוקדם זה — הן באשר לניתוח של חומר המקורות עצמו, הן באשר לדרך התייחסותם אל הספרות הבלשנית הענפה המטפלת בנושא. כך, למשל, מבקשים הם לשלול את עצם הלגיטימיות שבעריכת ניתוח דיאכרוני בעברית המקראית בטענה ששפה זו היא ׳לשון של קורפוס ספרותי׳ ושאין היא מייצגת כלל ׳דיבור עברי׳. אילו בדקו חוקרים אלה בצורה ראויה את הספרות המקצועית הנוגעת בדבר (במיוחד פרסומים ישראליים הכתובים עברית — שהם, למרבה הצער, כספר החתום לאנשי האסכולה המינימליסטית), היו יכולים להיווכח בנקל שטענה זו איננה כלל ממין העניין. גם שפות שהן בעיקרן ספרותיות עשויות להשתנות ולהתפתח במהלך ההיסטוריה הלשונית שלהן; והבלשנים העוסקים בסוגיה זו בתולדות העברית כבר עמדו על כך בפרוטרוט.

 הטקסטים המהווים את הספרות המקראית, והלשון העברית שבה הם נתנסחו, לא נכתבו ב׳משיכת קולמוס אחת/ מסקנה זו מתחייבת מתוך שני נתוני מפתח מכריעים. ראשית, התפיסה הכרונולוגית הפשטנית, המבקשת לדחוס את כל ההיסטוריה של היצירה המקראית אל תוך משבצת זמן קצרה ומצומצמת ביותר, מתעלמת מין הממד הבלשני־דיאכרוני המשתקף מין הטקסטים והמעיד על התפתחות ארוכה ומתמשכת אשר עיצבה את לשונם. שנית, הפרופיל הלשוני של העברית המקראית המאוחרת, המוכרת לנו היטב מספרי הבית השני (אסתר, עזרא, נחמיה וכו׳) שונה לחלוטין מן הפרופיל הלשוני של העברית המקראית הקלסית אשר שימשה בימי הבית הראשון.

סופרי שיבת ציון והתקופה ההלניסטית לא חיברו את יצירותיהם בעברית הקלסית — גם אם התכוונו לנסח את דבריהם בסגנון זה — משום שהרגלי כתיבתם ׳צבועים׳ כבר ללא תקנה בסממני סביבתם הלשונית המאוחרת, אשר בה הם חיו ובה פעלו; היינו, בתקופה הבתר־קלסית.

עובדות אלה אינן זוכות כלל לדיון בדבריהם של המינימליסטים, למרות שהספרות המחקרית — ישנה כחדשה, בעברית ובלועזית — מקדישה לה תשומת לב מרובה. כך, למשל, משבחים נוה וגרינפילד את מחברה של מגילת אסתר על היותו ׳ידען מופלג בסגנון העברית הקלסית׳ אולם באותו עמוד עצמו מציינים הם במפורש כי בלשונה של המגילה מוצאים אנו גם שפע של מרכיבים מאוחרים: ׳המילים השאולות המרובות מן הארמית […] ומן הפרסית […], ריבוי הנאולוגיזמים והשימוש במשקלי שמות חדשים׳, כל אלה מסגירים את תקופתו ההיסטורית של המחבר וחושפים את זמן חיבורה האמתי — המאוחר — של יצירתו. וכן ניתץ להזכיר בהקשר זה את ספר עזרא; אותו עזרא אשר פעילותו הייתה מכרעת בהפצת התורה בימיה של מלכות פרס. אף על פי שהיה עזרא ׳סיפר מהיר בתורת משה׳(עזרא ז ו), ובוודאי היה אמון על דרכי ניסוחה, הרי ׳סגנונו׳ — הבתר־קלסי — ׳מוכיח שהבקיא בתורה עדיין אינו שולט בסגנונה׳. דברים אלה כוחם יפה, כמובן, גם לגבי הספרות הבתר־מקראית אשר נתחברה בתקופה ההלניסטית. בן־סירא, למשל, מוצג בהקדמה לספר (המיוחסת לנכדו) כמי ש׳נתן את נפשו עד מאד למקרא התורה והנביאים והספרים האחרים של האבות׳ וכמי ש׳קנה לו בהם מידה הגונה [=היכרות מעמיקה וידע נרחב]׳. ואכן, ניכרת עד מאוד ׳ההשפעה העצומה של המקרא על הספר גם בתכנו וגם בלשונו׳. אולם בן־סירא איננו כותב עברית מקראית קלסית (קדומה), וספרו גדוש בביטויים בתר־קלסיים (מאוחרים): ׳לשונו של בן סירא היא עירוב מרתק של לשון המקרא ומורשתו […] עם שפע רב מאד של שימושים בני זמנו של בן סירא׳.  ולבסוף, דוגמה מאלפת לפער הלשוני בין בני התקופה המאוחרת לבני התקופה הקלסית מזדמנת לנו במגילת המקדש. ׳במגילת המקדש השתדל המחבר להציג לפני קוראיו צווים שאומר אותם ה׳, ועל כן על צווים אלה להידמות ככל האפשר ללשון התורה. למרות מאמץ זה אפשר להבחין בנקל בתכונות הלשון שהיתה שגורה בפי המחבר.

בראש וראשונה ראוי להזכיר את השימוש התחבירי […] ואת ההזדקקות הרבה למלים השכיחות במיוחד בספרים המאוחרים של המקרא׳ [ההדגשות שלי].

במילים אחרות, התקופה הבתר־גלותית עומדת כבר בסימן שקיעתה והיעלמותה של העברית המקראית הקלסית, אשר עברה ובטלה מן העולם בימי הבית השני. עובדה זו מוצאת את ביטויה המובהק הן במקורות המקראיים עצמם (כגון, אסתר ועזרא) הן במקורות הבתר־מקראיים (כגון, בן־סירא ומגילת המקדש), והיא מתועדת ביצירות פרוזה ושירה, בסיפורת ובהיסטוריוגרפיה, בכתבי נבואה ופולחן, בספרות המזמורית והחכמתית. כל המבקש אפוא לטעון כי בית היוצר של לשון המקרא כולה, או של הספרות המקראית כולה, מצוי בעידן הפרסי־הלניסטי — בונה את סברותיו על מודלים היסטוריים תאורטיים אשר נוצרו בידי חוקרים בני זמננו בניגוד מוחלט לעדות הלשונית של המקורות העתיקים מתקופת המקרא עצמו.

 

מתוך דברי פרופ’ אביגדור הורויץ (פרופ’ לארכיאולוגיה באוניב’ בן גוריון):

נדמה לי שאם נתעלם מהתנ״ך ונצייר את המצב בתקופת המקרא רק על סמך כתבים אותנטיים מארץ־ישראל, ממצרים, ממסופוטמיה, מארם ומפיניקיה נראה תמונה מוכרת ומפתיעה: העם היחיד שנמצא בין עמון ומואב במזרח לבין פלשת במערב הוא ישראל ויהודה. שפת הארץ היא אחידה על אף הבדלים דיאלקטיים, והיא שונה משפתן של ארצות שכנות. נמצא אמונה נפוצה ודומיננטית באל ששמו י־ה־ו־(ה). עבודת האל הזה רווחת בארץ־ישראל אך כמעט שלא נמצאת מחוצה לה. נמצא שעובדי ה׳ בירכו גם בשם אלה הנקראת אשרה, ולא היו לגמרי מונותאיסטים. במואב עבדו את כמוש ובעמון עבדו את מלכום — להבדיל!

בסרטוט תמונה זו ובתיאור הדת, החוק, המנהל, ההיסטוריה והרטוריקה באותה עת, יסייעו לנו ברכת הכוהנים מכתף הינום, ספר בלעם מדיר־עלא, עתירת הפועל ממצד חשביהו, ומכתבי לכיש וערד. תעודות דור־קטלימו ויב יעידו על נושאי שמות יהוויסטיים באזור נהר החבור מחד גיסא ועל הימצאות יהודים במצרים מאידך גיסא לאחר חורבן שומרון וירושלים. בשורה ארוכה של כתובות למן ימי שישק מלך מצרים עד נבוכדנאצר מלך בבל נמצא אזכורים מפורשים לישראל וליהודה, ערי הבירה שלהם ומלכיהם. נפגוש את יהורם בר אחאב מלך ישראל, את אחזיהו בר יהורם מלך בית דוד ואת יהוא עם חזאל מלך ארם; את מישע מלך מואב; את הדדעזר וחזאל מלכי ארם, ואחאב ויהוא מלכי ישראל מבית עמרי עם שלמנאסר השלישי מלך אשור; את יואש מלך שומרון אצל אדד ניררי; את מנחם, פקח והושע מלכי ישראל ורצין מלך ארם עם תגלת פלאסר השלישי; את בני שומרון עם סרגון; את יחזקיהו מלך יהודה אצל סנחריב; את מנשה אצל אסרחדן; ואת יכניהו אצל נבוכדנאצר מלך בבל. תספיק לנו הצצה בתנ״ך כדי לגלות שפה, דת, תרבות והוויי יום־יום העולים בקנה אחד עם אלה של הכתובות, וכדי לעמוד על החפיפה בין הכתוב במקרא לבין הידוע ממקורות חיצוניים לגבי הכרונולוגיה של כל ימי הממלכה המפולגת ולגבי המלחמות והעימותים הבין־לאומיים. נתקשה אמנם לאמת אירועים ספציפיים בהיסטוריה המקראית ואף צפויות אי־התאמות, אולם לא נוכל לטעון שהתנ״ך זר לעולם הזה ונוצר בעולם אחר.

יתר על כן, כמעט שאיננו מוצאים בתנ״ך מרכיבים הלניסטיים. רעיונות הלניסטיים צצים במגילת אסתר בספר דניאל ואולי אף בספרות החכמה. אולם כידוע עצם הופעת המרכיבים האלה בספרים המוחזקים אליבא דכולי עלמא כמאוחרים מבליטה את היעדרם בשאר הספרים. אנו מכירים היטב ספרות בתר־מקראית לרבות הספרים החיצוניים ומגילות קומראן, והרוצה להזיז את היצירה המקראית לימי ספרות זו עליו להראות שתקופה זו מתאימה יותר לכתוב בתנ״ך מתקופת המקרא עצמה. אולם מקורות אלה מציגים עולם חדש המכיר את התורה ומשתדל לחיות לפיה והוא מתווכח על פירושה הנכון. בעולם הזה התנ״ך קיים ונתון, ולכל היותר מסתיימת יצירתו.

לשון התנ״ך אינה אחידה וחוסר אחידות זה הוא תוצאה של התפתחות כרונולוגית. היוונית ניכרת רק בספר דניאל; הפרסית נותנת את אותותיה בספרים מהתקופה הפרסית כגון קוהלת ( ?), אסתר, דניאל, עזרה נחמיה ודברי הימים; הארמית ומרכיבים מלשון חכמים נמצאים לרוב בספרים שהם ללא ספק בתר־גלותיים; מרכיבים כנעניים קדומים מתרכזים דווקא בחלקים הפיוטיים בתורה ובשירת דבורה. כנראה אף מצאנו במקרא מרכיבים צפוניים שבוודאי חדרו לכל המאוחר לפני חורבן שומרון.

אחרון אחרון — כמעט שאין בכ״ד ספרי התנ״ך ספר שאינו מורכב ושאין בו סתירות, כפילויות וריבוד סגנוני ולשוני. כל תפר וחספוס מעידים על מורכבות, המורה בהכרח על כך שלא הייתה יצירה יש מאין. ככל שספר מורכב יותר כך תהליך היווצרותו היה ארוך יותר. ספר מורכב עבר לפחות שני שלבי יצירה: שלב חיבור המקורות ושלב ההרכבה. סופר המתייחס לספר אחר זקוק לזמן שיאפשר לו לקרוא אותו ולהבינו, להתמודד אתו ולפתח ולכתוב רעיונות משלו. כמו כן נדרש זמן רב יותר כדי שעורך או מסדר ימצא את שניהם ויצרף אותם איך שהוא. התפתחות ספרותית שיש בה גם סימני התפתחות לשונית ורעיונית דורשת זמן רב, שאינו עולה בקנה אחד עם הניסיון לתחום את התנ״ך כולו לתקופה קצרצרה. ניסיון זה סותר את הידיעה שהמקרא נוצר בעקבות תהליך מסובך ומורכב.

לסיכום, חקר המקרא תרם רבות להבנתנו את תהליך היווצרותו של התנ״ך ואין ספק שהוא מקשה עלינו לנקוט גישה פשטנית. בנסותנו להפיק מידע היסטורי מהמקרא עלינו להתחשב בהתפתחות ספרותית ארוכה ובתרומת העורכים הסופיים. עם זאת, הגישה ההשוואתית מראה כי התנ״ך אכן משויך דווקא לתקופת המקרא וכי רובו זר לתקופות מאוחרות יותר. אין אפוא להיכנע לייאוש ואין להזניח את התנ״ך כמקור חשוב לשחזור היסטורי רק בגלל קשיים אין־סופיים בניצולו הנכון. יש לבחון את דבריו ללא פניות מוקדמות ולצרף את עדותו לעדים אחרים המסייעים לחקירת האמת ההיסטורית, אולם אין לפסלו לעדות.

פרופ’ זכריה קלאי מסכם את מאמרו ‘המקרא כהיסטוריה’:

לסיכום ניתן לומר שעל אף צורתו המסוגננת והסכמתית לעתים של התיאור המקראי, ברור שהמסגרת הכוללת מייצגת את עיקרי התהליך ההיסטורי“.

דוגמא לארכיאולוגיה שפויה, אפשר למצוא בעבודותיו של המכון לארכיאולוגיה ומקרא, הדוגל בארכיאולוגיה זהירה, כדבריו:

“לא ניתן לומר בשום פנים שהארכיאולוגיה המקראית שבקה חיים. המגמות הניכרות כיום ביחס אל המקרא הן יותר ביקורתיות, יותר זהירות ופחות תיאולוגיות, אך יחד עם זאת אין ויתור על תוכנם של ספרי המקרא כמקור עיקרי וחשוב ביותר, שהארכיאולוגיה נעזרת בו וגם תורמת להבנתו.

המכון למקרא ולעתיקות ע”ש נלסון גליק שייך לארכיאולגיה המקראית ללא התנצלות. מטרתנו, בראש ובראשונה, לעשות ‘ארכיאולגיה טובה’ המבוססת על מידת זהירות, דיוק ויסודיות באיסוף הפרטים ובעיבוד הנתונים”.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of