הארכיאולוג פרופ' רפי גרינברג, מאוניב' ת"א, במאמרו 'יצרני העבר', באודיסיאה 2013, ממחיש כיצד הארכיאולוגיה היא ענף מדע מיוחד במינו, בו אין כמעט שום כלי להבחין בין פרשנויות שונות, ומספר הפרשנויות כמספר החופרים.
גרינברג מתפתל קשות, כדי להבאיש את הארכיאולוגיה של האחרים, ולרומם את הארכיאולוגיה שלו, ותוך כדי כך להראות כי אין ארכיאולוגיה אובייקטיבית והיא פרי של הנחות יסוד ופרשנויות. אבל זה די קשה לתפוס את החבל בשני הצדדים… החברים באוניברסיטת ת"א היו רוצים איזה הפי אנד, אבל כל מה שגרינברג יכול לתת לזכות הארכיאולוגיה החדשה, זה שהיא מקשיבה יותר למדוכאים, האם זה מחמיא לפינקלשטיין וחבריו שמתייחסים אליהם כמדוכאים?
להלן קטעים מתוך המאמר (ההדגשות אינם משל גרינברג):
"ח.ל. בורחס מציג באחד מסיפוריו קריקטורה של ארכיאולוגים המעצבים את העבר ואף מפיקים את תגליותיהם בהתאם לציפיות ולתשוקות. פרופ' רפי גרינברג טוען כי הקריקטורה הזו אינה רחוקה מהמציאות ומסביר כיצד ארכיאולוגים, מיגאל ידין ועד ימינו אנו, מייצרים דימוי של העבר, כדי שיתאים לסיפור אותו הם מבקשים לספר על ההווה…
מבין הצורות השונות של איחוי הזיכרון תופסת הארכיאולוגיה מקום מיוחד, בהיותה תחום המייצר את חומרי הגלם שלו ומפרש אותם. כאשר אנו שומעים על תגלית מסוימת – ארמונו של דוד המלך, קברו של פיליפוס ממקדוניה או שרידי סעודתו של האדם המודרני הראשון – מקופלים בדיווח שני מהלכים מורכבים: רצף הפעולות שהובילו להגדרת אוסף חפצים כלשהו כ“גילוי“, והפרשנות הנלווית ל“גילוי“, שבה נעוצה פעולת איחוי הזיכרון. שני המהלכים נטועים בתוך הקשרים מוסדיים, חברתיים ואישיים, המעניקים לחפצים שבמוקד את ערכם. לעתים הקשרים אלה דומיננטיים עד כדי כך, שהם מעלימים את החפץ העומד כביכול במרכז. כלומר, עוצמת הרצון והצורך ביצירת הזיכרון היא זו שמייצרת את ה“גילוי“ (בדומה להולוגרמה, הקיימת רק בזכות האנרגיה של מחולליה), בלעדיהם – מתברר שאין ל“גילוי“ קיום כלל.
התגליות הארכיאולוגיות ממלאות את עולמנו ומספקות רקע והצדקה לשורה ארוכה של אידיאות, עמדות מדיניות, תפיסות של זהות ונורמות התנהגות. הן מעניקות תשתית מדעית לתיאוריות על יחסים מגדריים, לתפיסות עולם הרואות בקונפליקט – או, לחלופין, בשיתוף – יסוד קבוע בהתנהגות חברתית, לטענות אתניות ולאומיות על זכויות היסטוריות, ואף לביסוסן של אמונות דתיות. לכן, מן הראוי שכאנשים חושבים, נצטייד בכלים ביקורתיים שאיתם נוכל לשפוט את התוקף ואת המטען הערכי של תגליות אלה.
שניים מחפשים עיפרון
בסיפורו “טלן, אוקבר, אורביס טרטיוס“ מפליא הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס להגדיר, על דרך המשל הסאטירי, את סכנותיה של האשליה הארכיאולוגית. הסיפור עוסק בנושאים החביבים על בורחס – האפשרות לפיצולה של המציאות למסלולים מקבילים וגמישותו של הזמן. טלן, על־פי המסופר, הוא כוכב דמיוני, המיוצג בעולמנו על־ידי הכרך האחד־עשר של האנציקלופדיה הכללית שלו. בכרך זה נכתב, כי החיים בטלן כפופים לחלוטין לתפיסה אידיאליסטית. והגיעו הדברים לידי כך, שחפצים אינם אלא מטפורה לפעולות או לתכונות, ולא מיוחס להם קיום עצמאי. גם הזמן חסר רציפות, ו“העבר חסר ממשות אלא כזיכרון בהווה“.
אין זה מפליא אפוא, ששנים ארוכות של אידיאליזם כבר החלו לעצב את המציאות בטלן. בחלקים העתיקים ביותר של הכוכב שכיחה הכפלתם של חפצים אבודים: שניים מחפשים עיפרון. האחד מוצא, אך אינו אומר דבר. השני מוצא אף הוא עיפרון, לא פחות ממשי, המתאים יותר לציפיותיו. לחפצים המשניים הללו, שקיומם הוא פרי הרצון בלבד, ניתן השם “הרניר“, נקודת מוצא זו מוכרת לכל ארכיאולוג: שניים (או יותר) מחפשים משהו שאבד – אתר היסטורי קדום, שדה קרב עתיק, או הוכחה לתיאוריה כרונולוגית כלשהי. ממצאיהם (תמיד מוצאים משהו!) מורכבים מהמוני פרטים קטנים. כל פרט כזה הוא כמו חלק מפאזל, שאת תמונתו מעולם לא ראו. אבל על פאזלים כבר אמר הסופר ז'ורז' פרק (בספרו “החיים הוראות שימוש“), כי אפשר להסתכל על כל חלק במשך ימים שלמים, ולא להתקרב כלל לפתרון. צריך דימוי כלשהו של התמונה השלמה, כדי להכניס סדר בחלקים הבודדים. הדימוי אפוא הוא הציפיות. כשם שבכוכב טלן מוצאים שני המחפשים עיפרון, כך גם בעולמנו רבים הם אלה המוצאים את מה שחיפשו. כאשר שניים טוענים למציאת אותה אבידה, ההכרעה תהיה, על־פי רוב, לטובת הממצא שעונה בצורה משכנעת יותר על הציפיות. בחלק שלנו של העולם, בעל ההיסטוריה הארוכה, הציפיות לרוב נוצרות על בסיס טקסטים קדומים, וההכרעה – על־פי ההתאמה הטובה ביותר לטקסט.
דוגמה אופיינית מהזמן האחרון היא גילויו מחדש של “גן המלך“ בירושלים בשני מקומות שונים: בנחל קדרון, על־פי חופרי “עיר דוד“; וברמת רחל, על־פי חופרי רמת רחל. כדי לשכנע, כל צד מביא ראיות לכך שהמקום שבו הוא חפר מתאים בצורה מובהקת יותר לציפיות על־פי הטקסט המקראי. כמו במקרה העיפרון של טלן, גם במקרה של “גן המלך“ מתקיימים עתה שני החפצים (או, ליתר דיוק, שני המקומות המדומים) זה לצד זה, ומייצגים שתי אפשרויות אלטרנטיביות (בורחס היה אומר, שתי התפצלויות של המציאות). הייתכן שגם בעולמנו פועלים ארכיאולוגים על־פי שיטת עמיתיהם בטלן? נראה שאכן כך, ולא מדובר רק בשוליים הסהרוריים, ואף לא במקרי זיוף מפורסמים. אף שתיאורו של בורחס הוא ללא ספק קריקטורה, זו קריקטורה המצביעה על תופעה קיימת. כמו בדוגמה של “גן המלך“, גם במקרים שאביא להלן מדובר בארכיאולוגיה ההולכת בעקבות טקסטים קדומים, אולם לא חסרות דוגמאות מהארכיאולוגיה הא־טקסטואלית, המראות כיצד חפירות משמשות להגשמת מאוויים. …
גם בארצות אחרות חפצים עתיקים ממקדים תשוקות לעבר אידיאלי. גם שם משמשת הארכיאולוגיה לריפוי טראומות של שכחה קולקטיבית (במיוחד במדינות לאום חדשות, כמו אלה שבמרחב הפוסט־סובייטי) או כהוכחה לתפיסת עולם. מי שיעקוב אחר המחקר על אי הפסחא שבאוקיינוס השקט, למשל, יוכל להבחין כיצד התקינות הפוליטית באה לידי ביטוי בממצאים ובפרשנות על עלייתה ונפילתה של תרבות הרפה־ נוי, על פסלי המואי הענקיים שלה. פרשנות שהציגה את תושבי האי כאב־טיפוס של חברה המביאה על עצמה אבדון עקב הפקרות סביבתית, מוקעת היום כנגועה בחשיבה קולוניאליסטית. ממצאים חדשים מראים, כי ירידתה של התרבות הילידית היא תוצאה ישירה של מגע עם אירופים החל במאה השמונה־עשרה. אין סיבה לחשוב שזוהי המילה האחרונה בנושא זה.
האם קיים אוסף עדויות אובייקטיבי? מתחת למעטה הסאטירי מסתתרת אפוא שאלה אמיתית: האם ארכיאולוגים תמיד מוצאים את מה שהם רוצים למצוא? ובמילים אחרות: האם בכלל קיים רקורד (אוסף של עדויות חומריות) ארכיאולוגי אובייקטיבי? אפשר ששאלה זו תישמע מופרכת מיסודה: מדובר הרי בעובדות, וככל שהדברים אמורים בעבודה מדעית, הרי שזו מתקיימת במנותק מהתשוקות. העדות הארכיאולוגית, כל עוד היא אינה מזויפת, מבטאת ממשות קדומה החייבת לדבר בעד עצמה. מחשבה נוספת עלולה לטעת זרעי ספק: אפשר שהעניין אינו פשוט כלל, ולו רק מפאת העובדה ששניים החופרים באותו מקום ממש – ממצאיהם כמעט תמיד שונים זה מזה. הממצאים ממש, ולא רק פרשנותם. הכיצד?
הסברה שקיים רקורד ארכיאולוגי אובייקטיבי קשורה לנטייה לראות בארכיאולוגיה מתודה בלבד, ובארכיאולוגים עצמם – מעין טכנאי חפירה שאומנותם היא הוצאה מבוקרת של עתיקות מן האדמה. זוהי תמונה מרדדת המבקשת להפוך את הארכיאולוגיה לאוסף של פעולות מכניות, וזאת כדי לבטל את תוכנה האינטלקטואלי במקרה הטוב, ולהכפיף אותה לכללי התמחור, התחרות והייעול העסקי, במקרה הפחות טוב. האמירה שהעתיקות מחכות באדמה לחשיפתן דומה לאמירה שהפֶסל מחכה בתוך האבן, ושהפַסל הוא טכנאי המוציא לפועל את תבונת האבן. כבר הסברנו לעיל שארכיאולוגים מייצרים זיכרונות. בבואם אל שרידי העבר, הם בוחרים את אלה שהם בעלי משמעות, או שאפשר להרכיב מהם משמעות על־ידי איסופם מחדש (־ re collection ). זהו תהליך של בחירה ומיון, שבו בוחרים במורשת – כלומר, מחליטים מה בעבר ראוי לשימור, לזכירה, להורשה לדורות הבאים, ומה אין לשמור, לזכור או להוריש. פעולות האיסוף, שימור הזכר וההורשה הן פעולות כנגד השכחה; ריפוי של פגעי הזמן. בכל הפעולות הללו מפעילים הארכיאולוגים שיקול דעת, הנובע מתפיסה לגבי מה שחשוב וראוי לזכירה ולשמירה. זוהי אומנותם. בבוחרם לעצב את המורשת (כלומר, מה שראוי להוריש), הם משליכים מרצונותיהם, דימוייהם, תפיסות העולם שלהם – אל ההווה ואל העתיד. חקר העבר אפוא הוא מעשה תרבותי בהווה, המכוון אל העתיד.
מתוך כך מובן כי אותו גוף של עדות המכונה “הרקורד הארכיאולוגי“, אינו דבר סביל ומוגדר המחכה להיחשף, אלא מכלול המיוצר, ממש כך, על־ידי החוקר או החוקרת ממרכיבים הנתונים בתחום מחקרם. כדי להבין טפח ממה שכרוך בייצור זה, נדמיין שתי משלחות העומדות לחפור, זו לצד זו, באתר אחד. בשלב זה נתאר אותן על־פי מאפיינים חיצוניים, אולם בהמשך נעמיק את מחקרנו וננסה להבין את ההקשרים הרחבים יותר של פעולותיהן ואת מטענן הערכי.
משלחת א' מתכננת חפירה נרחבת, על מנת לחשוף מכלולי בנייה רחבים, מבני ציבור או תכנית עיר. היא מצטיידת בכלי עבודה רבים, בצוות רחב של עוזרים ובמספר גדול של חופרים, וכדי להתקדם במהירות מספקת, היא חופרת בעיקר במכושים ובטוריות. קצב החפירה מווסת לפי הממצאים: כאשר יש ריכוז גדול העבודה איטית יותר, וכאשר אין – העבודה מהירה יותר. למשלחת א' יש תשתית המתאימה לגודלה ולמטרותיה: מחסנים לכלי העבודה ולממצאים, מכשירי מדידה רבים כדי לתעד את הממצאים, אמצעי הגבהה לצילום שטחים רחבים וכיו“ב.
משלחת ב' מתכננת חפירה אינטנסיבית, על שטח קטן, על מנת לעקוב אחר מכלול פעולות מצומצמות בהיקפן – עיבוד והכנת מזון מן הצומח והחי, השלכת פסולת או תנועה בתוך בית מגורים. היא מצטיידת בכלי עבודה עדינים, במכשירים מדויקים, בצוות של אנשי מדע מתחומים מגוונים ובמספר קטן של חופרים מיומנים. כדי לעקוב אחר היקף הדגימה, כל השטח נחפר בקצב אחיד, וכל העפר מנופה על־פי פרוטוקול קבוע מראש. גם למשלחת ב' יש תשתית המתאימה למטרותיה: מכשור מתוחכם, מעבדות מחקר וכיו“ב. מייד יובן כי שתי המשלחות מייצרות עדות ארכיאולוגית שונה בתכלית. האחת מורכבת מבתים שלמים ותכולתם הנראית לעין, מרחובות ואולי אף ממבני ציבור, והאחרת – מהפרטים הקטנים שמהם עשויים חיי היומיום, בין אם נראים ובין אם בלתי נראים. כל עדות כזו תספק תשובות למערכת שונה של שאלות אשר נשאלו מלכתחילה, ותיצור שני סיפורים שונים בתכלית, אף כי לא בהכרח סותרים.
אם השאלות הן אלה המכוונות את הסיפור, עלינו לברר מי מחליט על השאלות כשלעצמן; מהי הסביבה הארגונית, האינטלקטואלית ואף החברתית של שואלי השאלות במשלחת א' ובמשלחת ב'; בפני מי הן צריכות להתייצב וליתן דין וחשבון. אפשר שמשלחת א' ממומנת על־ידי קהילת חופריה ושוחריה בציבור הרחב או על־ידי רשות ציבורית, והיא צריכה לתחזק את מעמדה על־ידי נוכחות מתמדת במדיה הציבורית. אפשר שמשלחת ב' ממומנת על־ידי קרנות מחקר, והיא תלויה בנוכחות מתמדת במדיה האקדמית. תלות זו בקבוצות התייחסות שונות אחראית להיווצרותה של מערכת ערכית שונה עבור כל משלחת (משלחת אחרת עשויה להיות תלויה ביזם, נדבן, חוזה ממשלתי וכו'). ועדיין לא דיברנו על הנסיבות האישיות של מנהלי המשלחת – מבחינה מקצועית, דורית, מגדרית וכו'. מתברר אפוא שהעדות הארכיאולוגית היא פרי של אינטרקציה מרובת מרכיבים, הכוללת אנשים, ארגונים ואף חפצים (כגון כלי עבודה, מכשור מעבדתי ומקומות אחסון, שלא לדבר על הממצא החומרי עצמו), וכי כל ניסיון להעריך את “האמת הארכיאולוגית“ חייב להביא מערכת זו של סוכנים ורשתות – actors and networks , כלשונו של ברונו לטור – בחשבון.
קיומם של סוכנים ורשתות עדיין אינו מבטל את ממשותם של הממצאים. אלה – בין אם נאספו ביד רחבה ובין אם ביד קמוצה; בין אם נופו ברשת של עשרה מילימטר ובין אם ברשת של מיקרון אחד – קיימים ותובעים הכרה. הם מגבילים ומרסנים את טווח הסיפורים האפשריים על העבר. כללי הדיווח הארכיאולוגי אינם מרשים זיוף ממצאים או העלמתם.
לכן, בסיכומו של דבר, אפשר לקבוע בפרפראזה על קרל מרקס, כי ארכיאולוגים אמנם מעצבים את העדות הארכיאולוגית, אך לא כפי רצונם, אלא בהתאם לתנאים הנקבעים על־ידי ממשות השרידים, על־ידי סביבתם הארגונית והחברתית ועל־ידי הכרעתם הערכית. כדי להבין כראוי את היחס בין הממצא לפרשנותו, עלינו להיות מסוגלים לפענח את מרכיבי הרשת המייצרת את המידע הארכיאולוגי. בצמתים רבים של רשת זו, ובמיוחד בפעולתו של החוקר האחראי באופן מיידי על ייצור העדות, מופעלים שיקולים ערכיים על מנת להכריע מהם סדרי העדיפויות בשמירה על מורשת העבר. מכלול השיקולים הערכיים הללו מעניק ממד מוסרי ופוליטי לעבודת הזיכרון הארכיאולוגית ארכיאולוגיה בעולם פוסט־מודרני
טלן הדמיונית, מסכם בורחס ב“אחרית דבר“, כבר פלשה לעולמנו: “הוראת ההיסטוריה ההרמונית (ורצופת הפרשות המרגשות) כבר ביטלה את ההיסטוריה שלימדו אותי בילדותי; בזיכרונות כבר תופס עבר בדוי את מקומו של העבר האחר, שעליו אין אנו יודעים דבר לבטח“.
אכן, מניפולציות של העבר אינן נחלתם של משטרים אפלים בלבד, כפי שלמדנו לאורך המאה העשרים, אלא הן פרי היחס הציני אל עצם רעיון ה“אמת“, המצוי ביסוד היחסים ההדדיים בינינו לבין עולמות התקשורת, הפוליטיקה והשוק החופשי. מלאכת המצאת העבר הפכה קלה יותר מאי־פעם, וכיום מופצות גירסאות מתוקנות ומרוטשות של המציאות ביעילות ויראלית ברחבי רשתות המידע. אמני הספין הפכו לבעלי מקצוע מבוקשים, והתופעה הזו לא איחרה לחדור לעולם הארכיאולוגי. האינטרנט והרשתות החברתיות מפיצים דימויים חלופיים ואף מתחרים של העבר באלפי אתרים ובלוגים, בעוד שארכיאולוגים “מתקדמים“ (ואני בתוכם) מצטנעים ומציגים את עצמם כמספרי סיפורים בלבד.
אין פתרון פלא למצב עניינים זה. אפשר להכביר בנתונים חדשים ולהתבצר במגדלי שן של טכנולוגיית עילית או של שפת סתרים אקדמית, אך בחשבון אחרון, תוספת של תצפיות ו“עובדות“ לבדה לא תועיל, משום שראשיתה של הפעולה – השאלות הנשאלות, וסופה – הפרשנות הניתנת לעדויות, כפופים להכרעות ערכיות. לא נוכל לקבל גירסה של העבר המיוסדת על אדנים הנראים לנו כבלתי אנושיים, או כאלה המיועדים לבנות עתיד של חוסר צדק או סבל אנושי. וכשם שלא נקבל היסטוריה המנקה אשמים, או תיאוריה חברתית שנועדה לשעבד ולהפלות, כך לא נקבל ארכיאולוגיה שנועדה לבסס או להצדיק גזענות או לאומנות (אף שנקבל עדויות ארכיאולוגיות לקיומן של תיאוריות גזע בעבר). תחת זאת נעדיף ארכיאולוגיה הנותנת קול לחלשים, למדוכאים, ולאלה שההיסטוריה הכתובה השאירה מאחור. זו עשויה להיות אחריותנו כעדים ומורשתנו לדורות הבאים.