1

אתיקה אתאיסטית

פרופסור פיטר סינגר, (המזדהה עם הארגון "ברית האתאיסטים הבינלאומית") אתיקאי במקצועו, מציע לנו אתיקה מערבית חדשה ומרעננת: הבה ונהרוג ילודים שלא מוצאים חן בעינינו, כמנהג ספרטה.

סקוט קלוסנדורף באתר CRI מתאר (להלן חלק מתוכן דבריו, ציוני מקורות הציטוטים נמצאים במקור):

ב -1993, האתיקאי פיטר סינגר יצא בהצהרה ציבורית, שלא לאשר חייו של תינוק עד 30 יום לאחר הלידה, הרופא המטפל צריך להרוג תינוקות נכים במקום. בהמשך הדברים עוררו סערה, אם כי רעיונות אלו אינם חדשים אצל סינגר, כבר ב1979 כתב: "תינוקות אנושיים אינם נולדים בעצמם, או מסוגלים לתפוס שהם קיימים לאורך זמן. הם לא אנשים ולכן, חייו של תינוק פחותי-ערך מחייו של חזיר, כלב או שימפנזה.

פיטר סינגר אינו לבד באמונות אלה. כבר ב -1972 הכריז הפילוסוף מייקל טולי כי אדם "מחזיק בזכות רצינית לחיים רק אם הוא מחזיק במושג העצמי כנושא מתמשך של חוויות ומצבים נפשיים אחרים, ומאמין שהוא עצמו ישות מתמשכת. תינוקות אינם עונים להגדרה הזו.

לאחרונה, פרופסור לפילוסופיה של האוניברסיטה האמריקאית, ג'פרי ריימן, טען כי בניגוד לבני אדם מבוגרים, תינוקות אינם "מחזיקים בזכות כזו שתגרום לכך שיהיה לא נכון להרוג אותם". הוא קובע במפורש כי תינוקות אינם אנשים עם זכות לחיים וכי "הכלל נגד הריגת תינוקות לא יכלל באיסור נגד הריגת מבוגרים וילדים".

סינגר אינו מספר לנו מדוע מודעות עצמית שייכת למושג האישיות, הוא רק טוען שזה הקובע. בכך הוא תומך בדוקטרינה המכונה פונקציונליזם , האמונה שמה שמגדיר את בני האדם הוא מה שהם יכולים ולא יכולים לעשות.  סינגר מציג השקפת עולם דרויניסטים שאין בינה לבין אתיקה ולא כלום.

לצערם של תומכי ההפלות העממיים,  סינגר דוחה את הלידה כקו הפרדה רלוונטי בין אדם ללא אדם, ומסכים עם מתנגדי ההפלות שאין הבדל משמעותי מבחינה אונטולוגית בין העובר לתינוק. נכון, יש הבדלים בגודל, מיקום, תלות ופיתוח, אבל אלה אינם רלוונטיים מבחינה מוסרית. "החיפוש הליברלי של קו מפריד חיוני מבחינה מוסרית בין תינוק בן יומו ובין העובר נכשל להניב קריטריון או שלב התפתחותי שיכול לשאת את המשקל של הפרדת בעלי זכות לחיים מאלו שאין להם זכות זו".

במקום לשדרג את העובר למעמדו של אדם, לעומת זאת סינגר מוריד את התינוק אל מעמדו של הלא-אדם, משום שיילודים, כמו עוברים, אינם מסוגלים "לראות את עצמם כישות נפרדת, הקיימת לאורך זמן" הם אינם רציונאליים, יצורים בעלי מודעות עצמית עם רצון לחיות". מאחר שבקריטריונים של  סינגר, האישיות תלויה בגורמים אלה, הרי שהפסקת הריון של תינוק (או הריגת עובר) אינו זהה להריגתו של אדם. לדעתו, ישנם מעשי רצח שהינם פחות בעייתיים מאשר הרג חתול מאושר. אם, לדוגמה, הורים הורגים ילד נכה אחד כדי לפנות מקום לתינוק אחר שיהיה מאושר יותר מהראשון, הסכום הכולל של אושר יגדל עבור כל בעלי העניין. את ההיגיון של  סינגר אפשר לסכם בדרך זו: עד שהתינוק מגיע למודעות עצמית, אין שום סיבה לא להרוג אותו כדי לשרת את העדפות ההורים.

סינגר טוען כי מגוון של בעלי חיים לא אנושיים הם יצורים רציונליים, ומודעים לעצמם, ולכן אין שום סיבה להעדיף את חיי האדם על פניהם. אשר לדוקטרינת "קדושת חיי האדם", אין היא אלא דעה קדומה לא-רציונלית המושרשת במסורת דתית מיושנת, במידה שבני אדם מסוימים אינם מסוגלים לחשוב, לזכור, ולהיות בעלי מודעות עצמית, הם אינם יכולים להיחשב לאנשים. במילים פשוטות, כלבים, חתולים ודולפינים הם אנשים, בעוד עוברים, תינוקות, וכמה קורבנות מחלת האלצהיימר אינם.  (נ.ב. למרות זאת כאשר אמו חלתה באלצהיימר, לא הסכים סינגר להמתת 'חסד').

עבור  סינגר, רצח תינוקות עשוי להיות שגוי במקרים מסוימים, אך רק במדה וזה פוגע בבעלי עניין אחרים. "אנחנו בהחלט צריכים לשים תנאים קפדניים מאוד על  רצח תינוקות, אבל תנאים אלה עשויים לעסוק בעיקר בהשפעות של רצח תינוקות על אחרים, ולא בעוול של הריגת תינוק. "אם ההורים רוצים את התינוק, זה לא נכון להרוג את התינוק כי המעשה שולל מהם אושר. מאידך גיסא, הריגתו של תינוק פגום אינה שווה מבחינה מוסרית להריגת אדם". במקום אחר הוא אומר: "כאשר מותו של תינוק נכה יוביל להולדת תינוק אחר עם סיכויי חיים מאושרים יותר, הסכום הכולל של האושר יהיה גדול יותר אם התינוק הנכה ייהרג.לכן, אם להריגת הילד החולה בהמופיליה אין השפעה שלילית על אחרים, זה יהיה, על-פי ההשקפה הכוללת, צודק להרוג אותו. הבעיה היא, שהורים, כמובן, זקוקים לזמן כדי לחשב הנאות וכאבים. הפתרון של סינגר הוא תקופת הערכה שלאחר הלידה של שבוע או אולי חודש (לא ברור לו מה יותר נכון), שבמהלכו ההורים, בהתייעצות עם הרופא שלהם, יחליטו אם ברצונם להרוג את צאצאיהם הנכים אם זה יגדיל את האושר הכולל של כל בעלי הענין.

בסופו של דבר,  סינגר דוחה את הרעיון של זכויות אדם טרנסצנדנטיות כבדיוני. עם זאת גם מבחינה ליברלית הטיעון שלו לוקה בכשלים אתיים חמורים:

  1. ההשלכות לבד אינן יכולות לקבוע נכון ולא נכון

האתיקה של  סינגר היא תועלתנית לחלוטין; כלומר, רק התוצאות של המעשה עשויות לקבוע טוב ורע. פעולות הן נכונות מבחינה מוסרית אם הן מגדילות את האושר ומורידות את הכאב, אך השכל הישר מכתיב שיש לשקול גם את המעשה עצמו ולא רק את תוצאותיו. אם המוסר היה תוצאתי בלבד, היה עלינו לשבח את הרומאים הקדמונים שעינו את הנוצרים למען הנאת הציבור. במדה והרג נוצרי בקולוסיאום הרומי איפשר ל -50 אלף אנשים לחוות הנאה על חשבון אדם אחד שחווה כאב, ברור שאושרם של האלפים יעלה על כאבו של נוצרי אחד.

  1. תוצאות הפונקציונליזם של סינגר הם אישוויון פראי

דבר אחד הוא לומר שחשיבה ביקורתית מייחדת אותנו כבני אדם. ודבר אחר לגמרי הוא לומר כי זכותך לחיות תלויה בשאלה כמה אתה חכם. אם  סינגר צודק שהרציונליות והמודעות העצמית מגדירים את האדם לסוגיית המשמעות המוסרית של פגיעה בו, אז למה שהרציונליות לא תהפוך אותך ל'יותר אדם'? כתוצאה מכך, האנשים היותר מוכשרים וחכמים יהיו עדיפים מבחינה מוסרית בזכויותיהם על האחרים? יתר על כן, הרי האדם מתפתח מנטלית ושכלית בשנותיו הראשונות, ואילו לעת זקנתו הוא שב ומאבד מהיכולות הקוגנטיביות שלו, ודין הוא שגם זכויותיו ילכו ויתמעטו…

במובן מסוים, הטיעון הזה אינו חדש. לפני מאה שנה, דרווין וחסידיו השתמשו בו לצורך דה-הומניזציה של נשים. טענתם היתה שנשים היו נחותות מבחינה ביולוגית ואינטלקטואלית משום שמוחם מפותח פחות מאדם. דרווין כתב:

[האדם] משיג עליונות גבוהה יותר, בכל תחום, מאשר נשים בין אם מדובר בפעולה הדורשת מחשבה עמוקה, היגיון, או דמיון, ובין רק בשימוש בחושים ובידיים. אם היו שתי רשימות של הגברים והנשים הבולטים ביותר בשירה, היסטוריה, ציור, פיסול, מוסיקה (כולל קומפוזיציה וביצועים), היסטוריה, מדע ופילוסופיה, שתי הרשימות לא היו ניתנות להשוואה. אנו יכולים גם להסיק, מתוך החוק של סטיית ממוצעים… [כי] הכוח נפשי הממוצע של האדם חייב להיות מעל זה של נשים.  

אם זה לא היה מספיק גרוע, תלמידו של דארווין ואביה של הפסיכולוגיה החברתית גוסטב לה בון, השתמש בשפה פיגורטיבית כדי להשוות בין נשים לקופים:

[אפילו] הגזעים האינטליגנטיים ביותר [שם] הם מספר גדול של נשים שמוחם קרוב יותר לגודלם של הגורילות מאשר למוח הגברי המפותח ביותר. הנחיתות הזאת כל כך ברורה שאף אחד לא יכול לערער עליה לרגע, רק התואר שלה ראוי לדיוןהנשים מייצגות את הצורות הנחותות ביותר של האבולוציה האנושית!… קרובים יותר לילדים ופראים מאשר לאדם מבוגר, מתורבת. הם מצטיינים בהפכפכות, חוסר עקביות, היעדר מחשבה, וחוסר יכולת להיגיון. ללא ספק, ישנן כמה נשים מכובדות, העדיפות על האדם הממוצע, אבל הן חריגות כמו לידתה של מפלצת כלשהי, כמו למשל של גורילה עם שני ראשים. כתוצאה מכך, אנו עשויים שלא להתחשב בקיומן.

הפונקציונאליזם של סינגר אינו גולש לסקסיזם הגלוי של לה בון, אבל יש דמיון בולט: את הדעה המפלה על בסיס צבע העור והמגדר, מחליפים בהפליה על בסיס התפתחות המוח והאינטליגנציה.

  1. סינגר משפיע על שאלת הזהות האישית

האם סקוט קלוסנדרוף העובר או היילוד זהה לסקוט המבוגר? לדברי  סינגר, התשובה היא לא: "כאשר אנו הורגים תינוק, כאן אין אדם שהחיים שלו החלו. כשאני חושב על עצמי כעל האדם שאני עכשיו, אני מבין כי לא באתי לידי קיום עד שלב כל שהוא שהינו מאוחר ללידה שלי. אמנם הדרך היחידה להשתמש במונח 'לידתי' או 'הלידה שלי' היא להניח שהייתי קיים היכן שהוא לפני שנולדתי, או לפחות בזמן הלידה. כמו כן ברור שלפי סינגר אדם הנמצא במצב הרדמה אינו אדם שכן אין לו כרגע את היכולות המנטליות של אדם.  ובאם אנו נזקקים לפוטנציאל של האדם כאשר יתעורר מהתרדמה, הרי פוטנציאל כזה קיים גם בעובר. ברגע שאנו מבססים את זכויות האדם על מה שהוא מעבר למודעות הנוכחית בזמן הזה, אנו מודים באחדות האנושית של היצור בכל הזמנים, גם בזמנים בהם אין לו את היכולות המנטליות המקסימליות.

  1. סינגר לא יכול להסביר למה מישהו צריך לפעול מבחינה מוסרית

לאורך כל ספרו  סינגר משווה את ההגינות מוסרית עם שורה של "צווים" אוניברסליים בסגנון "צריך": אנחנו צריכים לוותר על הסחורה החומרית ולתת את העושר העודף שלנו לעניים, אנחנו צריכים להגדיל את ההנאה ולמזער את הכאב, אנחנו צריכים להתייחס לכל היצורים החיים באופן שווה ולאפשר רצח תינוקות, וכו'.

בהתחשב בתפיסת העולם האתאיסטית שלו, המתבטאת למשל במשפט: "כאשר אנו דוחים את האמונה באל, אנחנו חייבים לוותר על הרעיון שלחיים על הפלנטה הזאת יש משמעות מוגדרת מראש. החיים בכללותם אין להם משמעות. החיים התחילו בשילוב מקרי של מולקולות, שהתפתח באמצעות מוטציות אקראיות וברירה טבעית. כל זה פשוט קרה, בלי שום מטרה כוללת". לא ברור איך סינגר מנסה לבסס דברים ש'צריך' לעשות  בעולם מכניסטי טהור שכזה, בו לא יכול להיות שום טוב ורע, רק מה שאנחנו מעדיפים. מוסר אובייקטיבי, אוניברסלי, אינו יכול להתקיים ללא מחוקק אובייקטיבי, מוסרי.

סינגר, לעומת זאת, אינו יכול להודות באמת זו, ולכן, בעוד הוא לועג בחריפות לאלו שאינם מסכימים עם ההנחות שלו, והוא משווה את ה"משחק המוסרי" ל"איסוף בולים", הוא מודה כי טענותיו המוסריות הן העדפות בלבד, לא חובות. מדוע, אם כן, יש טעם בכלל לדרוש מהחברה להתייחס לכל היצורים החיים באופן שווה? אם ההנחה האתאיסטית שלו נכונה, אזי לבקש ממני להתייחס למינים אחרים כשוים למין אליו אני משתייך, זה מגוחך. איין ראנד צודקת: אם אין אלוהים, אנחנו צריכים להיות אנוכיים.

אין שום בסיס ל'זכויות בעלי חיים' בלי שום צידוק לזכויות אלו, כל עוד החברה לא מעניקה זכויות לבעלי חיים, ואין שום אמונה מעבר לעולם הטכני, אין מקור וצידוק ל'זכויות' לשום יצור חי.