נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

א: הויכוח על תורה שבעל פה

ננסה לעמוד כאן על שרשיו של הויכוח עתיק היומין, הויכוח על תורה שבעל פה.

(סדרת המאמרים הבאים, מבוססת על הספר 'תורה שבעל פה'. לקבלת מידע על הספרות של תושבע"פ לדורותיה וצורות תיעודיה השונות, עם ביאור המושגים, אפשר לעיין ב'תורה מסיני' של יהודה אייזנברג ועמירם דומוביץ)

הויכוח על 'תורה שבעל פה' החל בימי הבית השני, ועודו נמשך עד ימינו אלו. אך לא נכון יהיה לתפוס ויכוח זה בצורה דיכוטומית של "אין" או "יש" תורה שבעל פה. הטיעונים והויכוחים היו מורכבים יותר, ויש להבדיל ביניהם.

המחלוקת המפורסמת בין הפרושים לצדוקים, נראית כמקרה הקלאסי של הויכוח על תורה שבעל פה: הפרושים מחזיקים בשיטה משלהם לפירוש התורה שבכתב, והצדוקים אינם מקבלים אותה: "מי אמר שיש תורה שבעל פה"?

דוגמא של הכחשת תורה שבע"פ מובאת בתלמוד:

"מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, אמר לו: שבכתב אני מאמינך, ושבעל פה איני מאמינך", (שבת לא.)

בימי הגאונים פרחה לה תנועת הקראות, שיצרה גם ספרות ענפה, ואף פולמוסים רבים, שחלק מהם נשתיירו בכתובים. מפורסמת היא אימרתו של ענן הקראי: "חפישו באוריתא שפיר" (זכרון לראשונים, ח 139), כלומר: כשמתעוררת שאלה יש לחפש את התשובה בתורה עצמה, כשהכוונה היא שלא להשתמש בקבלת הרבנים.

החל מתקופת ההשכלה הביעו חוקרים שונים את דעותיהם בפרשנות התורה, הגדיל לעשות גייגר שנקט במקומות רבים כדעת הצדוקים, ועד ימינו רבים מן החוקרים אינם מקבלים את התיזה המסורתית של "תורה שבעל פה".

אך, האם כל מכחישי תורה שבעל פה עֶמְדה אחת להם? האם מניע אחד להם?

הצדוקים

הפולמוס הדתי המפורסם ביותר בתולדות היהדות, ויכוח הצדוקים והפרושים. איך וכיצד השתלשל? אימתי נוצר? מה מסתתר מאחורי מחלוקת זו?

את הצדוקים אנו מוצאים לראשונה במלחמות המכבים (קדמוניות היהודים יג ה ט), ולאחרונה בחורבן הבית. קיומה של הקבוצה הצדוקית מקביל לתקופה מדינית שלמה: מלכות החשמונאים וההורדוסים. האמנם מקרה הוא, שהשקפה תיאולוגית מסויימת קנתה שביתה בקרב קבוצה מן העם בהקבלה מדוייקת לקיומה של תקופה מדינית ספציפית?

והנה אם נתבונן בסיקורו של ההיסטוריון הגדול, יוסף בן מתתיהו, המתאר את התקופה בפרטי פרטים, ועוד יותר את מחלוקת הצדוקים עם הפרושים. לא נמצא לתדהמתנו שום אזכור של ויכוח על פרשנות בתורה, גם הויכוחים הספציפיים שהוזכרו בדברי חכמינו כגון המחלוקת המפורסמת על פירוש הפסוק "ממחרת השבת" (ויקרא כג), אינם מוזכרים כלל בספרי יוספוס. הוא לא ידע את הצדוקים אלא כגוף פוליטי, הנאבק על מוסדות השלטון והכהונה.

יתירה מכך מגלה לנו יוספוס (מלחמות היהודים ב ח יד, קדמוניות היהודים יח א ד, וכן יג ה ט), כי הצדוקים לא האמינו כלל בשכר ועונש מאת האלהים בעולם הזה או בעולם הבא[1]. ומכאן הדרך קצרה לחשוב כי לא היתה פרשנות התורה האמתית חשובה כל כך לצדוקים, שלא האמינו בעצם בעיקר הרעיון של התורה, ששמירתה היא מחייבת, והפרת חוקיה מביאים עונש מאת הבורא.

אין כל פלא, איפה, שהצדוקים מופיעים ופועלים אך ורק בתנאים מדיניים מסויימים, כל חדושי התורה של רבי עקיבא ותלמידיו שחיו בדור החורבן, וסידור המשניות על ידי רבי יהודה הנשיא, לא עוררו כל התנגדות אצל ה'צדוקים', מכיון שהמפלגה הזו סיימה את תפקידה הפוליטי עם חורבן ירושלים. אך האם צמחה מפלגה זו דוקא עם הקמת ממלכת החשמונאים? אין לנו ידיעה ברורה על ראשיתם, אף שברור כי השם 'צדוקי' לא היה בשימוש עד נצחונות המכבים. מפליא לחשוב כי קבוצה משמעותית שכזו קמה ללא שום גורם ומניע, בזמן שהתקופה כולה מתוארת בפרוטרוט בספרי חשמונאים ויוספוס. ועוד יותר מפליא לחשוב כי הקבוצה שכונתה 'מתיוונים' נעלמה בן לילה עם נצחון המכבים על היוונים. המתיוונים היו חלק גדול מן העם, ובזמן המלחמה כל אלו שנותרו בערים נכנעו במדה מסויימת למתיוונים, שומרי התורה ברחו למערות ולחווחים, המתיונים השליטו את היוונים בארץ (ראה ספר חשמונאים א פרקים א ו ז), בהמשך נהרג שמעון בן מתתיהו על ידיהם ורוצחו של שמעון תפס את ירושלים (מכבים פט"ז, קדמוניות היהודים יג ז ד), בסיוע קהל מן העיר כמובן. עובדות אלו הביאו את הסופר י.א. הלוי לקבוע כי הצדוקים הם הם המתיוונים (דורות הראשונים כרך א).

ברור שאין בידינו לקבוע בצורה פשטנית כי הצדוקים הם המתיוונים ותו לא, שהרי שינוי הנסיבות המדיניות שינה גם את האופי וההרכב של הגושים הפוליטיים. אך ניתן לקבוע בבירור כי "הצדוקים היו ביסודם מפלגה מדינית, לא דתית", (מורה נבוכי הזמן, רנ"ק, שער עשירי). ההיסטוריון הנודע גרץ כותב: "בין הצדוקים נמצאו בודאי גם מתיוונים" (דברי ימי ישראל, כרך ב פרק ב, כך כתב גם שירר).

אם נרצה לעמוד על המצע האידיאולוגי של המפלגה הפוליטית הזו, בנוסף להכחשתם את השכר והעונש האלהי, יתרמו לנו מידע גם דברי יוספוס (מלחמות היהודים ב ח יד): "הפרושים יהיו באחדות גמורה ולטובת הכלל ישאו דגל האחדות, והצדוקים ברוע פנים נגד חבורתם". ורנ"ק (מורה נבוכי הזמן): "הצדוקים בעלי מדות קשות וגסות איש נגד רעהו". יוספוס אף קובע במפורש (קדמוניות היהודים יז א ד) כי הצדוקים היו נוהגים כרצונם בלא שום חוק אחיד וקבוע[2]. המדובר בקבוצה תקיפה, שבכל הזדמנות ניסתה לתפוס את השלטון, ולהנחיל את התרבות המערבית, כפי שנהגו גם המתיוונים. כיצד הגיעה קבוצה זו לעמדה צדקנית כזו של 'פשוטו של מקרא'?

על שאלה זו משיב אירוע היסטורי מפורסם המתואר בתלמוד (קדושין סו.) מתוך מקור עתיק, ובכתבי יוספוס (קדמוניות היהודים יג י ה): בימי זקנתו של יוחנן כהן גדול (שהיה נכדו של מתתיהו החשמונאי) נתגלעה מחלוקת בהקשר לטהרת יחוסו, היו שטענו שאמו נשבתה ע"י היוונים באחד מקרבות המכבים, וחכמים גזרו על 'שבויה' שבניה פסולים מן הכהונה (מסכת ד"א פרק עריות, כתובות יג). יוחנן בכעסו על החכמים שלא מחו די באלו שהביעו טיעון זה ענש את החכמים קשה, וכן ביטל את כל תקנות החכמים - שאחת מהן (איסור שבויה) גרמה להוצאת לעז על כהונתו[3].

באף אחד מן המקורות האלו לא מוזכר קשר למפלגת הצדוקים, אך בפתגם מאוחר המובא בתלמוד אנו מוצאים: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי" (ברכות כט.). יש להניח כי יוחנן כהן גדול, בהאזינו לעצת יועציו המדיניים לפתוח במלחמה נגד חכמי ההלכה יצר את השיטה הזו של הגוף הפוליטי החילוני, ניגוח הסמכות הדתית על ידי ערעור הלגיטימציה הדתית שלה. אין הגדרה מתאימה יותר למעשה שכזה מאשר "נעשה צדוקי", ואולי אפילו היה שותף יוחנן ביצירת האופי הפוליטי הצדוקי. האמירה של יוחנן מתוארת היטב בתלמוד שם "תורה כרוכה ומונחת בקרן זוית", הדרך לקיום התורה אינה עוברת דרך הסמכות הרוחנית של הדור, הרוצה ישתמש בה כהבנתו.

מכאן ואילך השתמשו הצדוקים בפירושי התורה השונים לניגוח הפרושים ומוסדות ההלכה. ואנו מוצאים אותם לאורך כל הדרך בויכוחים 'הלכתיים' שונים ומשונים, אף שמן התיאור ההיסטורי נראה שהתורה ודיניה כלל לא הטרידו את מחשבתם, אלא אך ורק המלחמה המדינית - פוליטית בפרושים[4].

אין הכוונה שכל הצדוקים לא היו בהכרח אלא טרדנים גרידא, מקשנים המנסים בכל הזדמנות את ה'אולי הפוך'. להיפך, מסתבר שהצדוקים אימצו אידיאולוגיה שהיתה קיימת במדה מסויימת, או תימות שריחפו בחלל החברה של ירושלים באותה תקופה. אלא שלא היו רעיונות אלו יצירת הפוליטיקאים הצדוקים, ששכנו בארמונות העיר העליונה ונהנו מתענוגות החיים בסגנון רומאי, אלו לא טרחו לעיין בתורה. העסקנים הצדוקים השתמשו להנאתם ברעיונות של כתות פורשות יהודיות, שרבו כמו רבו בימי הבית השני, ובפרט בסוף ימיו. זהו כנראה פשר הזיווג בין צדוקים לביתוסים, את הצדוקים אנו מוצאים בעיקר בפעילות פוליטית ובהתרסות פומביות, ואת הביתוסים בויכוחים הלכתיים, אך באופן כללי הם משמשים כשמות נרדפים. אין פלא שיוספוס לא ידע כלל מכת הביתוסים, שכנראה לא היה לה שום מעמד מדיני[5].

ואם בכל אופן ננסה להתמקד בטיעונים שאנו שומעים מפי הצדוקים, הרי שאין אנו שומעים מפיהם כלל את הטיעון 'מי אמר שיש תורה שבעל פה', אלא רק ויכוחים פרשניים. אין הצדוקים טוענים בשום מקום שהתורה מסתכמת בספר הכתוב בלבד ואין שום זכות לפרשו, או לטעון שישנן מסורות המוסיפות עליו. הם פשוט אינם מאמינים למסורת הפרושית במקרים שונים, או חושבים אותה כמוטעית, אך לא מצאנו אותם מכחישים את עצם הרעיון של מציאות תורה שבעל פה. בנקודה זו הרי מבחינה מתודית המחלוקת עמם היא ככל מחלוקת בפרטים בין חכמי ישראל, שהרי גם חכמי ישראל בימים ההם נחלקו ביניהם בהרבה מקומות על פירושי התורה.

נכון הדבר שלפעמים מובאים בשמם פירושים הנראים קרובים יותר לפשוטו של מקרא, כגון עין תחת עין - כפשוטו. אך זהו דבר טבעי שאנשים המנסים לבחור את דרכם בהתעלם מן הסמכות, יבחרו את הפירוש הקרוב לפשוטו והמובן יותר בקריאה שטחית. גם בין חכמינו ישנם הנוטים יותר לפשט וישנם הנוטים יותר לדרש (ראה הקדמת רד"ל לפרקי דר' אליעזר). הפירוש המסורתי של 'עין תחת עין' הוא בודאי נקודה טובה מאד לניגוח (לגופו של ענין ראה להלן: פשט ודרש).

אורבך כותב:

"עובדה היא שהמחלוקות האותנטיות בין הצדוקים לבין הפרושים, כגון ניסוך המים, ממחרת השבת, חיבוט ערבה, ואפילו נתינת הקטורת בקודש הקדשים, אין מקורן בהבדלי פרשנות, כלומר בהבאת ראיה מן הכתובים", (א"א אורבך, מעולמם של חכמים עמ' 181).

הצדוקים עצמם השתמשו גם בחוקים שמחוץ לתורה, כמסופר במגלת תענית: "מפני שהיה כתוב ומונח לצדוקים ספר גזרות... וכשהיו יושבין ואדם שואל ומראין לו בספר, אומר להם מנין? לא ידעו להביא ראיה מן התורה" (מגלת תענית).

"הצדוקים גם הם לא שללו מסורת שבע"פ, שהרי ברור שאין לתורה שבכתב עמידה ללא פרשנות ודקדוקי הלכה שמחוצה לה. גם הכהנים הצדוקים נזקקו כחבריהם הפרושים לפרטי הלכות בעבודתם במקדש ולא נהגו במקום כה מקודש באימפרוביזציות. עיקר המחלוקת היתה בגופי ההלכות עצמם... כהניהם היו רגילים להורות מתוך הכתב, ומסורות שנצטברו אצלם בדיני ממונות ונפשות העלום כולם בספר אחד שנקרא ספר גזירתא", (ד"ר נ. עמינח, בשדי חמד, תשרי חשון תשלט', עמ' 72).

ההיסטוריון ישעיהו גפני כותב: "מחלוקות אחרות כגון טומאת ידים נזקי עבד ואמה (ידים ד ו ז ושם גם ענינים אחרים) ושאלת ירושת הבת ובת הבן (תוספתא ידים ב כ) מלמדות שאין היחס לתושבע"פ הגורם היחיד לחילוקי הדעות, שכן גם הצדוקים אינם מביאים ראיה מהתורה אלא מנסים לקיים קבלה שבידיהם", (אנצ"ע, פרושים וצדוקים).

ראה גם מבא המקרא של מ.צ. סגל עמ' 821 שמוכיח כי הצדוקים הודו בגזרת טומאת כתבי הקדש, והתווכחו רק על גזרת טומאת ידיים מחמת כתבי הקדש.

דוד פלוסר אומר: "הצדוקים היו קונטרה-רבולוציונרים, כלומר, שמרנותם הביאה אותם להמצאת דעות מנוגדות לדעת כלל ישראל, לדעתם של הפרושים והחכמים. כלומר: מתוך התנגדות להתפתחות הם חזרו עוד צעד אחורה, וצעד זה היה לפעמים פרי המצאתם" (פלוסר, יוספוס פלביוס, משרד הבטחון 1985, בפרק: כתות בימי בית שני). היה חסר לצדוקים את הפרגמטיות של ההוראה והמשפט, הם ייצגו את הכהן שאינו מציית לזקנים אלא פועל מתוך קנאות של 'דברים ככתבן', ובשלב השני פורק לגמרי את עול וסמכות ההיררכיה ההלכתית.

לאור מחקרו של י' זוסמן, 'חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר יהודה: הרהורים תלמודיים ראשונים לאור מגילת "מקצת מעשי התורה"', תרביץ נט (תש"ן), 76-11, היו אלה דווקא הפרושים שנאבקו לשינויים מקלים בפולחן ובחוקי היום-יום הדתיים ולשיתוף המוני העם בהם, כנגד הצדוקים, שהחמיר בקיום המצוות כלשונן בתורת כוהנים, ראה במיוחד שם, 35-33, 46 ואילך.

ובכדי שלא לקפח שכר בדיחה נאה, נעתיק גם את ההסבר המעמיק של החוקר שלמה רובין (מצוטט ב: היהדות בראי היוונות, עמ' 266): 'כידוע' השפעה עצומה היתה לדת הפרסית ולאמונותיה על היהדות, אלא שההשפעה היתה כמובן רק על הרובד העממי כדוגמת הפרושים, הצדוקים הרציונלים לא הושפעו חלילה מרעיונות כאלו (אלא שדמותם סולפה, שוב, כמובן, בתלמוד ככופרים). הצדוקים הם אלו שנשארו בירושלים (עיר צדק) והפרושים הם מי ששבו מארץ פרס (פרסים-פרושים)[6]. עתה צא ולמד כמה גדול כחה של האמונה הפרסית המופלאה, שאף שלא שרדה בארצה ומולדתה, מכל מקום העמידה יהדות לאלפיים שנה ויותר, ולעומתה מה דל כחה של היהדות המקורית, אנשי הצדק השמרנים והרציונאלים שנכחדו להם עם חורבן מבנה אבן בירושלים... (רנ"ק במורה נבוכי הזמן, יודע לספר שהשם המקורי היה 'צדיקים', והוא עוות כדי לגנותם..).

אין ספק שהצדוקים, כנושאי דגלה של התרבות היוונית ההלניסטית, השתמשו בכל הטיעונים האגנוסטיקניים של פילוסופי יוון. והפרושים השמרנים החזיקו במסורת אבות, כמנהג בני קדם, העברים ושאר בני שם והמזרח. הצדוקים יכלו להציע פרשנות חדשה לכתבי הקדש, בדומה לפרשנויות שונות שהציעו חכמי יוון לכתבי הומירוס. שהרי אצל היוונים לא היתה מסורת אחת אחידה וקדושה, כפי שהיתה ביד ישראל. רק גיחוך הוא לטעון כי הצד שהתהדר בתרבות היוונית, שנטה לתענוגות העולם, ושפרש מן הדיון אחרי הפסד מדיני, הוא הוא הצד השמרני.

אין כמו חוש טבעי של ההמונים, כדי לדעת כיצד נתפסו הצדוקים באופן אינטואיטיבי, יוספוס אומר: "בשעה שהם (-הצדוקים) מגיעים לשלטון הם נוהגים שלא מדעת וגם מאונס לפי מה שיאמר הפרושי שאם לא כן לא היו ההמונים סובלים אותם". בדומה למאמר חכמים "אע"פ שצדוקים אנו מתייראים אנו מן הפרושים". ההצלבה הזו מלמדת עד כמה רווחת ושגורה היתה הידיעה הזו, שהפרושים ייצגו את תפיסת הדת של ההמון המסורתי והתמים.

ליברמן אומר:

"העיסוק בנוסח המקרא, והעיסוק בנוסח כתבי הומירוס יש בהם צדדים שוים מפתיעים, פרט להפרש עיקרי אחד. הנוסח הקדוש של המקרא הפכו בו יהודים, שיחס הכבוד והיראה שלהם בכל דבר שבאמונה אינו צריך הטעמה. נוסח כתבי הומירוס, אף הוא טכסט דתי, הפכו בו יוונים שלעומת היהודים מפורסמים היו בקלות ראשם אף בתחום הדת", (ש. ליברמן יונית ויוונות בא"י עמ' 169).

בעיני ה'מלומד' יל"ג, מובן כי כל הויכוח בין הצדוקים לפרושים היה על לא דבר, בזבוז זמן: הקורא בודאי יקראני בדאי / כי היתכן שבשביל נקודה קטנה אחת / יבאו שני אנשים גדולים למריבה מתלקחת / ולבית דין יהיו עולים? / אכן מה כל המחלוקות שהיו ביהודה / אם לא בשביל איזו אות או נקודה / פירושים קלושים ודקדוקים דקין / אתין וגמין אכין ורקים? / בשביל מה בשנים ראשונות נקרע בית ישראל לקרעים / ויהי לכתות שונות / לפרושים וצדוקים רבנים קראים? / גם בימינו עתה מה כל הקטטה? (יל"ג, "הסוס והסיס"). שירו זה משקף את קטנות המוחין ששררה בזמנו בנוגע למחקר הספרות היהודית, במספר משפטים פתרו את כל השאלות הספרותיות הגדולות, ללא שום 'קטטה'... כל מערכת משפטית מחייבת מטבעה דיון על הגבולות של הגדרותיה, ובית הדין צריך להכריע בשאלות כאלו, כל גבול הוא בהכרח 'קוצו של יוד'.

הקראים

שונה הוא טיעונם של הקראים, כאשר הופיעו לפתע על במת ההיסטוריה, קצת פחות מאלף שנה לאחר הופעת קודמיהם הצדוקים. הקראים קבלו כעיקרון הנחת יסוד הקובעת כי כל הצריך לקיום התורה כבר כתוב בה, אין צורך בתורה שבעל פה, ולא בתקנות חכמים: "חפישו באוריתא שפיר".

הגורם ההיסטורי להופעת הקראים, הוא כנראה ההתקבלות הסופית של התלמוד כסמכות בלעדית, כאשר ישיבות הגאונים משמשות כתובת יחידה להכרעת ההלכה. מצב זה היוה חידוש עבור קהילות שונות בפזורה היהודית שישבו מקדמת דנא במקומם, עוד מן התקופה שבבל לא היתה הסמכות היחידה. התקבלות התלמוד אצל רוב העם עוררה ריאקציה אצל המיעוטים שהיו מחוץ לקונצנזוס, (ראה למשל מסעות רבי עובדיה מברטנורה, -נדפס גם בתוך "אוצר מסעות" של אייזנשטין-, המתאר קהילות שונות שלא קבלו עדיין את התלמוד).

אך האם יכלו או ניסו הקראים להוכיח, מתוך מיקומם בהיסטוריה, כי אכן לא ניתנה בסיני תורה שבעל פה? או שמא נהנו מן הספק, והסתפקו בכך שלא ראו הכרח להאמין למסורת הרבנית? אין אנו יודעים, אך כאן אנו שומעים לראשונה את השאלה "מי אמר שיש תורה שבעל פה"? אליה נתייחס בפרוטרוט בהמשך.

להגותם ושיטתם של הקראים בלימוד המקרא נקדיש פרק להלן (פרק ה, הדרש).

זרמים לא אורטודוקסיים

הזרמים הלא אורטודוקסיים המודרניים, אינם צריכים לעסוק בשאלה ההיסטורית של תושבע"פ, שכן אין הם רואים בתורה שבע"פ או בכתב מקור סמכות אלא מקור השראה בלבד. וכמובן, אף שהתורה עצמה רואה בדבריה מקור סמכות מחייב, הרי גם בנקודה זו אין הזרמים האלו לוקחים ממנה אלא השראה, ולכן אינם רואים עצמם מחוייבים לכוונה המקורית של התורה.

הרי שראשית עלינו לבחון את השאלה המהותית, שאלתם של הקראים: מי אמר שיש תורה בעל פה חוץ מן התורה שבכתב, האם אפשר להוכיח זאת? רק אם נקבל כעובדה את מציאות תורה שבעל פה, נשאל את שאלתם של הצדוקים: מנין לנו שהתורה שבעל פה שביד הפרושים-הרבנים היא היא התורה שבעל פה המקורית. אז תישאר לנו הבחירה החפשית, האם לקבל את עיקרי האמונה כתכלית החיים.

[1]כפי המסורת במסכת אבות (א יא) שהיווצרות הצדוקים והביתוסים היתה ע"י טעות בדברי אנטיגנוס איש סוכו, שהשתמע מדבריו כאילו אין דין ואין דיין. כך כותב גם ההיסטוריון וייס ב'דור דור ודורשיו'. ראה אדר"נ פ"ה את דברי לגלוגם של הצדוקים: "מסורת היא ביד פרושים, שהן מצערין עצמן בעולם הזה, ובעולם הבא אין להם כלום".

[2]תיאור זה מתאים למסורת חז"ל על אחת ממפלותיהם של הצדוקים בתקופת שמעון בן שטח, (מגלת תענית פרק עשירי): כשהרג ינאי המלך את חכמי ישראל מינה בית דין של צדוקים. אשת ינאי, שלומציון, תמכה באחיה שמעון בן שטח והעניקה לו סמכות לקבוע קריטריונים לבית הדין. שמעון בן שטח הכריז כי הוא דורש מהדיינים הצדוקים רק דרישה אחת: לכל דין שהם מכריעים עליהם להביא ראיה, ומי שידון ללא ראיה יצא, נשמטו הדיינים ויצאו אחד אחד. ממעשה זה למדים כי הצדוקים דברו גבוהה ועשו ככל העולה על רוחם, אך להתמודדות אמתית ישירה לא היו מוכנים, עכ"פ בתקופת ינאי.

[3]היו שהבינו בטעות, כי יוחנן ביטל את כל פירושי התורה הפרושיים. וזה מתוך הפתגם השגור ש'יוחנן כהן גדול נעשה צדוקי'. אך ברור שאין משמעות ל'ביטול כל פירושי התורה', שהרי כשמבטלים פירוש אחד יש צורך לפרש אחר תחתיו, האם תיקן יוחנן שלעולם יפרשו פירוש הפוך מן המקובל? זהו בודאי אבסורד. והרי העיקר הוא תקנת שבויה שעליה נסובה המחלוקת.

[4]הצדוקים טענו כי יחיד יכול להתנדב קרבן צבור, לעומתם טענו הפרושים כי כתוב "צו את בני ישראל ויקריבו אלי". פולמוס שלם וארוך זמן נוצר מויכוח זה (מנחות סה.). מה היה חשוב כל כך לצדוקים שיחיד יתנדב קרבן צבור? כנגד ההגיון הפשוט כי אם הקרבן מאת כל ישראל, הרי שהוא צריך לבא מתרומתם, כשלשם כך נועדה 'מחצית השקל' שבתורה. בעל דורות הראשונים משער, שכנראה רצו הצדוקים להשתלט על אוצרות הזהב העצומים שהצטברו בבית המקדש לצורך הקרבת תמידים -כמסופר במקורות רבים כיצד שליטים רבים שלחו עיניהם וידיהם באוצרות אלו-, ולשם כך החליטו לבטל את הצורך ההלכתי בהם. גם אורבך כותב על הלכה זו: "ביטויי ההתנגדות הם מסוף ימי הבית ואף אלה חלשים הם ומוכיחים עד כמה היתה הלכה זו מושרשת", (ההלכה, עמ' 42).

הצדוקים טענו כי חג הפסח צריך לצאת ביום השבת, בהסתמך על הפסוק "ממחרת השבת", אך לצורך כך היו שוכרים עדי שקר שיעידו כי ראו את הירח... אין כאן אלא הישג פוליטי וניגוח הממסד הפרושי, או לחילופין הסתמכות על הלכה פרושית מחודשת אחרת ש'אתם אפילו מזידין'.

[5]בשם 'איסיים' כולל יוספוס את כל הכתות למיניהן, שהרי כת ים המלח אינה תואמת לגמרי את תיאוריו על האיסיים ובכל המגלות לא מוזכר אפילו פעם אחת הכינוי איסי או דומיו. וכן כת התרפויטים עליה מדבר פילון, ועוד קבוצות משיחיות שונות שזכר להם יש בספרים החיצונים שיצאו מתחת ידיהם, אבותיה של כת הנצרות הראשונית. ככל הנראה את כולן כלל יוספוס בכינוי איסי, שהרי הוא מחלק את העם לשלשה חלקים, ולא יעלה על הדעת שהאיסיים לבדם היו חשובים מספיק להיות במדרגה מדינית אחת עם הפרושים והצדוקים, בכל ספרות חז"ל אינם מוזכרים כלל בשם זה, ואולי פעם אחת בשם 'כת טובלי שחרית' בתוספתא מסכת ידיים (ב כ, וברמז: ברכות כב. השוה ירושלמי ברכות ג ד). כל התיאור של מסדר ומשטר האיסיים אצל יוספוס לא בא אלא להראות שגם אצל היהודים ישנן אסכולות שונות של דרכי חיים, כמו אצל היוונים. מכל הכתות הפורשות וההוזות הרכיב לו יוסף פאזל של 'מסדר' איסי, שספק אם יש למצוא לו זכר בעוד מקור היסטורי או ארכיאולוגי. ובפרט פילון הגדיל לצייר את האיסיים כמסדר פילוסופי, בקומראן בכל אופן נמצאו עקבות לקיומן של נשים וכן תכשיטי נשים, מה שמלמד שלא חיו באמת חיי פרישות.

[6]לפי זכריה פרנקל (דרכי המשנה פרק ב) האיסיים של יוספוס הם הפרושים של חז"ל. לאחר שנתגלו מגילות ים המלח, אין לנו לומר אלא "מי יגלה עפר מעיניך זכריה?". גם אם אין הקבלה מלאה בין האיסיים לבין יושבי קומראן, עדיין רואים אנו את סגנון הכת כמשקף משהו שקרוב לאיסיים, הרבה יותר מהרעיון ההזוי שהפרושים עונים לתיאורו של יוספוס. כך לגבי התיאוריות של רחל אליאור, הרואה בכת ים המלח את הצדוקים, קשה להתייחס ברצינות, שכן אין למצוא שום הקבלה בין משהו שמסופר במקור בן הזמן על הצדוקים, ובין מה שאנו רואים בכתבי ים המלח, וכבר בוקרה בחריפות על שיטתה וצורת הצגת דבריה.

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *