החוש שאנו נסמכים עליו ביותר הוא חוש הראייה – מה שאנו רואים, קיים; מה שאנו לא רואים, מפוקפק. "תראה לי!" אנו דורשים כשמישהו טוען טענה, משוכנעים שמראה עיניים הוא הוכחה. אך המציאות, כפי שמוכיחים מחקרים רבים, מלמדת כי לעיתים אנו רואים רק מה שאנו רוצים לראות – או מה שמישהו מחליט שנראה.

ג'ייס הוא בחור פיקח וממולח, אי אפשר לעבוד עליו. כשג'ייס היה ילד, חבר מהכיתה סיפר לו שהוא בעצם נמר. בהתחלה ג'ייס נבהל נורא, וכשחזר לביתו סיפר לאמו, לבו הולם מפחד. אמו, בחיוך רך, הסבירה: "לילדים יש דמיון מפותח, ולפעמים קשה להם להבדיל בין אמת לשקר." ג'ייס, סקרן כתמיד, שאל: "איך מבדילים בין אמת לשקר?" ענתה אמו: "את האמת אפשר להוכיח, ואת השקר אי אפשר." המילים נחרתו בלבו, מצפן שילווה אותו שנים.

כיום, ג'ייס הוא סטודנט צעיר, מחברתו אחוזה בידו, עיניו נוצצות בציפייה. הוא מתיישב בחדר הרצאות מואר, בין עשרות סטודנטים טריים, מוכן ללמוד את "מוצא החיים", כפי שהמדע הניתן להוכחה מסביר אותם. הוא מוציא מתיקו את העט והמחברת וממתין בהתרגשות. והנה הפרופסור נכנס, חלוקו הלבן משדר סמכות נצחית, קולו סמכותי ומשדר ביטחון. "האבולוציה פשוטה להפליא!" הוא מכריז, ותרשים צבעוני זוהר על המסך: ג'ירפה עם צוואר קצר כמו של סוס מטיילת לה בסוואנה הקדומה. שקף מתחלף בשקף וצעד אחר צעד מתארך צווארה של הג'ירפה, עד לג'ירפה הגבוהה המוכרת לנו מגן החיות. "המנגנון הוא פשוט מאוד," הוא מכריז, "בבצורת, ג'ירפה עם צוואר ארוך יותר הגיעה לעלים הגבוהים, בעוד שאר הג'ירפות עם הצוואר הנמוך יותר מתו מרעב, כך שהג'ירפה עם הצוואר הארוך יותר שרדה והעבירה את התכונה של הצוואר הארוך לדורות הבאים. זהו תהליך הברירה הטבעית," מסביר הפרופסור, "אלו שהשינויים האקראיים בגנטיקה שלהם עוזרים להם להסתגל לסביבה שורדים, אלו שלא – נכחדים."

באולם אחר, קוסם נכנס לבמה לקול תשואות הקהל, ופוסע מלווה באור הזרקורים אל מרכז הבמה. הקהל מריע בהתלהבות, הקוסם מסמן לקהל להשתתק ולוקח מעוזרו את המיקרופון. "גבירותי ורבותי," הוא מכריז בגאון, "היום אתם הולכים לראות קסמים יוצאי דופן, את חלקם רק קוסמים מעטים ברחבי העולם יודעים לבצע, חלקם הם קסמים חדשים אותם אני הולך להציג לפניכם בפעם הראשונה." הקהל מריע בהתלהבות בעוד הקוסם מכריז: "עכשיו אני הולך לעשות את הבלתי יאמן, לנסר אדם לשתי חלקים בעודו בחיים!" מוזיקה מחרישת אוזניים ממלאת את האולם והקהל מריע בהתלהבות. עשן ממלא את הבמה, ועוזריו של הקוסם דוחפים אל מרכז הבמה תיבה גדולה. הקוסם נוטל את המיקרופון, מסתובב ברחבי הבמה בדרמטיות: "תהליך הקסם פשוט מאוד," הוא מכריז, "פרדי העוזר שלי יכנס לתוך התיבה, את התיבה אנסר לשתיים בצורה שלא תשאיר לפרדי החביב שום סיכוי, עם זאת, בסיומו של הקסם, אתם תראו את פרדי יוצא מן התיבה בריא ושלם."

באולם ההרצאות באוניברסיטה ממשיך הפרופסור בהרצאתו. "כעת," הוא אומר, "אציג בפניכם את אחת ההוכחות היפות ביותר לתהליך הברירה הטבעית עליו דיברנו." הפרופסור לוחץ על כפתור השלט, ושקף של מפת העצבים של הג'ירפה מאיר את המסך מאחוריו. "העצב הזה," הוא מצביע על עצב ארוך בתוך צווארה של הג'ירפה, "נקרא Recurrent Laryngeal Nerve, או בשמו המפורסם יותר 'העצב התועה'. תפקידו פשוט: להפעיל את מיתרי הקול, הנמצאים בגרון, סמוך לקנה הנשימה. נראה הגיוני שהעצב ירד מהמוח ישר לגרון, לא?" הפרופסור מחייך – חצי חיוך, כמו קוסם רגע לפני שהסוד נחשף.

"אבל לא. העצב הזה לא הולך ישירות. הוא יורד תחילה עמוק אל בית החזה, עוקף את קשת האאורטה, ואז חוזר חזרה כל הדרך למעלה, לגרון. בג'ירפה, עם צוואר שאורכו שני מטרים, זה אומר שהעצב עושה מסלול עקיפה של כמעט חמישה מטרים מיותרים – רק כדי להגיע למקום שהוא יכול היה להגיע אליו ישירות, בקו ישר של 10 סנטימטרים." שום מהנדס לא היה בוחר מסלול ארוך כזה כאשר החלופה הפשוטה היא 10 סנטימטר, אז למה זה קרה? הסיבה היא פשוטה מאוד, תהליך התארכות צווארה של הג'ירפה הוא אקראי ולא מתוכנן".

(אבל אותו מסלול של העצב התועה מופיע בכל היונקים, כולל באדם. זהו מבנה התפתחותי מוקדם שמופיע בעובר, כאשר הלב והריאות עדיין בסמיכות לגרון. כאשר העובר מתפתח, האיברים מתרחקים זה מזה אך העצב נשאר קשור אליהם. בג'ירפה זה בולט יותר רק בגלל הצוואר הארוך)

"מוטציה שקובעת את האורך של הצוואר התרחשה במקרה, והג'ירפות עם הצוואר הארוך יותר שרדו כי יכלו להגיע לעלים גבוהים יותר".

(אם ההתארכות הייתה איטית והדרגתית היא לא הייתה מאפשרת לפרט אחד של ג'ירפה לשרוד על פני הפרטים האחרים, כמות העלים שהיא תוכל לאסוף ביחס לאחרים פשוט לא תהיה משמעותית כך שהמוטציה הגנטית שיצרה את השינוי לא הייתה מצטברת.)

"עם הזמן, הצוואר התארך עוד ועוד, אבל העצב התועה נשאר 'תקוע' במסלול הישן שלו, ממש כמו שריד ארכיאולוגי שמוכיח את ההיסטוריה האבולוציונית של הג'ירפה." הפרופסור משתתק לרגע, נותן למילים לשקוע, והסטודנטים רושמים במרץ. "זה," הוא ממשיך, קולו מתרונן, "טביעת האצבע של האבולוציה! המוטציות האקראיות האלה, בשילוב עם הברירה הטבעית, יצרו את מבנה הגוף של הג'ירפה כפי שאנחנו מכירים אותה היום".

(אם המוטציה הייתה חד פעמית ודרמטית היא הייתה הורגת את הג'ירפה, לג'ירפה יש את הלב הכי גדול על היבשה, הוא שוקל אחד עשר קילו, כי הוא צריך לחץ גבוה בשביל להזרים דם לראשה הגבוהה של הג'ירפה כך שאם הייתה מוטציה שמאריכה את חוליות הצוואר של הג'ירפה, שיש לה רק שבע בדיוק כמו לאדם זה היה הורג אותה. וגם אם איכשהו היה מתפתח הלב באותו המוטציה, ללא מערכת השסתומים המסובכת שנקראת "הרשת המופלאה" הייתה הג'ירפה מתה כאשר היא הייתה מתכופפת, מכיוון שלחץ הדם הגבוה היה מפוצץ לה את הראש. המערכת הזו היא מערכת מופלאה של וורידים ונימי דם שמפחיתה בהדרגה את לחץ הדם.)

"וכן כל המגוון המדהים של החיים שאנו רואים היום. העצב התועה הוא כמו חתימה של הטבע, הוכחה חיה לכך שהאבולוציה אינה מתוכננת, אלא תוצאה של ניסוי וטעייה. את כל זה – אני מראה לכם כאן, עובדתית, אין צורך בהנחות או בהשערות" .

באולם ההופעות, הקוסם מהלך נמרצות על גבי הבמה. "כדי לשכנע אתכם שהתיבה הזו אינה אלא קופסה פשוטה," הוא מכריז, קולו מהדהד, "אני מזמין מתנדב לבמה. הנה אתה שם, עם החולצה השחורה, עלה הנה!" הנער, עיניו נוצצות בהתרגשות, ממהר לבמה. "מה שמך, נער?" שואל הקוסם. "סת," עונה הנער, קולו רועד מעט. "אתה אוהב קסמים?" "מאוד," עונה סת, חיוך רחב על פניו. "אנחנו צריכים שתבדוק בשבילנו את התיבה," ממשיך הקוסם, פותח את דלתות התיבה מעץ מלוטש, ציריה נוצצים באור הזרקורים. סת נוגע בקירות, מרגיש את המשטח החלק, ומאשר לקהל: "היא ריקה!"

(אבל התיבה אינה ריקה באמת. יש בה תא סודי, מדפים נסתרים ומנגנון מורכב. סת בדק רק את החלק שהקוסם הראה לו. חלקים שלמים של התיבה הוסתרו, כוונו במיוחד כך שהבדיקה השטחית תאשר את האשליה שמנסה הקוסם ליצור).

הקהל מריע, משוכנע שראה את האמת. פרדי, העוזר, נכנס לתיבה, ראשו ורגליו בולטים משני הצדדים. המוזיקה מתגברת. הקוסם נוטל מאחד מעוזריו מסור ענק ורועש, והוא מנסר את התיבה בדיוק באמצע, הקהל צורח, המסור חורק על התיבה, פרדי מתפתל מכאבים. באולם משתררת דממה, עוזריו של הקוסם מרחיקים את חלקי התיבה זה מזה, ומראים, הנה פרדי חתוך לשתיים ראשו בולט מצד אחד של התיבה ורגליו מהצד השני. הקוסם מתקרב אל ראשו של פרדי, מניח עליו את ידו ומתרכז. לפתע פרדי מתעורר לחיים! הוא מרים את ראשו ומוזיז את ידיו מנופף לקהל. והנה איזה פלא, הוא מנענע את רגליו הנמצאים במרחק שלושה מטרים ממנו, הקהל צורח בהשתאות.

(מה שהקהל לא ראה: בתוך התיבה, פרדי כופף את גופו לתנוחה מיוחדת. הרגליים שנראו בצד אחד היו רגליים מלאכותיות. הראש והחלק העליון של הגוף היו הגוף האמיתי של פרדי. המסור עבר בחלק ריק של התיבה, בין החלק האמיתי לחלק המזויף, מבלי לפגוע בפרדי כלל).

וכעת מכריז הקוסם אעשה את הבלתי אפשרי ואאחד את שתי החלקים, מוזיקה רועשת נשמעת מחרישה את תשואות הצופים, ולפתע מתחילים חלקי התיבה לנוע אחד על עבר השני עד שהם נפגשים באמצע, ברגע זה פותח הקוסם בדרמטיות את התיבה ופרדי מזנק החוצה בריא ושלם לקול תשואות הקהל.

(בגלגלים יש מנוע חשמלי קטן)

סת קם מכסאו מוחה את כפיו בהתלהבות, כולו מלא התפעלות מהקסם, הרי הוא בדק את התיבה, איך הוא עשה את זה? זה כל כך מדהים הוא חושב לעצמו.

הרצאתו של הפרופסור הסתיימה, ג'ייס ממהר לפרופסור ואומר לו "זה היה פשוט נפלא" העצב התוהה והשקפים זה פשוט לחזות באובולוציה במאה עשרים ואחת,
הפרופסור מחייך ומניח יד על כתפו של ג'ייס: "תודה. זוהי יופיו של המדע – הוא לא קסם, לא אשליה, אלא רק עדויות והסברים שאפשר להוכיח. במדע, כמו בחיים, האמת מופלאה יותר מכל אשליה."