א כיבוש הארץ: היה או לא היה?

העובדה ההיסטורית הראשונה המתוארת בנביאים בפירוט, היא כיבוש הארץ ע"י בני ישראל, במאה היד' לפנה"ס בערך.

בדורינו יש המרשים לעצמם לשאול שאלות תחת הכותרת "כיבוש הארץ – היה או לא היה?", ולכן ניזקק כאן לנושא זה במדת האפשר, גם במטרה להבהיר בכלל את ערכה של הארכיאולוגיה לעומת ההיסטוריה, ענין שנוגע לא רק לכיבוש הארץ כי אם לשאלות כלליות יותר בהיסטוריה.

לפי המתואר בתנ"ך, ארץ כנען נכבשה בידי בני ישראל העולים ממצרים, באיזור המאה ה14 לפנה"ס והלאה. כיבוש הארץ מתואר בספרי התנ"ך בפירוט רב, החל מההיערכות לכיבוש במדבר סיני, המחנה בערבות מואב, והכניסה מהצד המזרחי. דרך הערים הראשונות שנכבשו, תיאורי קרבות מדוייקים ומפורטים, גבולות, נחלות, זהות המשתתפים בקרבות. רשימות ערים ואיזורים הכרוכות ברשימות יוחסין. התיאורים האלו מתחילים בתורה, ממשיכים ביהושע ושופטים, ואף מוזכרים בהמשך בספרי הנביאים והמלכים. עשרות רבות של פרקים מתארים בפרוטרוט מאורעות של שנים רבות הקשורות בכיבוש ובשלביו. ובהם משולבים מסמכים מסוגים שונים, רשימות צבאיות, טופוגרפיות, תיאולוגיות, ועוד.

הייתכן שכל הספרות התיעודית המפורטת הזו היא בדיה? שעם שלם רימה את עצמו כאילו הוא יודע היכן נוצר ואיך, כאילו יש לו ספרות המתארת את קורות כל הישובים והערים בהם נוצר והתפתח, את המלחמות ואת המנהיגים. בעוד הכל שקר וכזב? והרי גם אם נניח שהדברים נכתבו בזמן מאוחר לכיבוש, עדיין ברור שעם יודע את מוצאו וכיצד הגיע לארצו, גם כמה מאות שנים אחרי האירועים. איזה שהוא תיאור ותיעוד ואיזה שהן ידיעות בודאי היו לעם. לכל כפר ועיר ישנם הזכרונות המקומיים, מקומות בהם התנהלו קרבות, סכסוכי גבולות, שבטים שכנים וכו'. האמנם 'נשתלו' זכרונות מסועפים ומקושרים כאלו בקרב עם שלם על כל מורכבותו?

בכדי לטעון שכל הספרות הזו לסוגיה וחלקיה היא בדותא, צריכים כמות גדולה של עזות וחוצפה, יש צורך בהוכחות משמעותיות, האמנם הובאו הוכחות להכחשת כל ההיסטוריה המתועדת של העם? ולטענה כי ישנה היסטוריה אלטרנטיבית שלמה שמעולם לא תועדה ואף סופר, נביא, ומלך, לא ידעה?

בעוד הידע העולמי נשען תמיד על היסטוריה. כאן, לראשונה בתולדות האנושות, בקשו בשנים האחרונות קומץ מלומדים למחוק פרק היסטורי שלם, ולכתוב אחר תחתיו, על סמך ארכיאולוגיה. האפשרי הדבר?

תחום הארכיאולוגיה המקראית אינו חדש, שני דורות של ארכיאולוגים מפורסמים, חלוצי הארכיאולוגיה, כמו אולברייט, אהרוני, נלסון גליק, מזר, ידין, ועוד, קבעו כי המציאות הארכיאולוגית מתאימה למתואר בתנ"ך בקוים כלליים. עשרות ומאות ספרים ומחקרים נכתבו לפי תפיסה זו, רוב מוחלט של הספרות שנכתבה במאה העשרים. בכדי להכחיש את סיפור כיבוש הארץ לא תספיק איפה הכחשת ההיסטוריה, היה צורך גם להכחיש ולערער על הארכיאולוגיה הקיימת.

בראשית המאה ה21 הובילו מס' מלומדים מאוניב' ת"א, כשבראשם ישראל פינקלשטיין, חובש כיפה לשעבר, שיח ציבורי התומך בטענה שכל היסטורית הכיבוש היא 'הספין הגדול בהיסטוריה' (כותרת בהארץ לריאיון עם פינקלשטיין, 26,2,2005). פינקלשטיין מציע תיארוך חילופי לארכיאולוגיה המקראית המקובלת. בניגוד לתיארוכים חילופיים שבאים להתאים ממצאים לידיעות היסטורית, מציע פינקלשטיין תיארוך חילופי כדי למנוע התאמה בין הממצאים לידיעות היסטוריות.

הרוחות סערו למשך זמן, אך למעשה הדיון ממשיך ומתנהל עד זמננו. מלכתחלה רוב המלומדים לא קבלו את עמדתו של פינקלשטיין, והוא נחשב כקיצוני. ובפרט בשנים האחרונות, כאשר בחפירות חדשות התגלו עוד ועוד ממצאים הסותרים את 'הכרונולוגיה הנמוכה' שהציע פינקלשטיין.

האמת ניתנת להיאמר, שכשם שהארכיאולוגיה המקראית של אולברייט ואהרוני התבססה על הנחה היסטורית שהתיאור המקראי נכון באופן כללי, ועל פי הנחה זו נתפרשו הממצאים. כך בדיוק הארכיאולוגיה האנטי מקראית של פינקלשטיין מתבססת על ההנחה שהתיאור המקראי מאוחר ואינו קשור למציאות. פינקלשטיין כותב זאת במפורש מספר פעמים. למשל:

"אי אפשר לקיים השוואה בין המקרא והארכיאולוגיה ללא הבנת ההבדלים התהומיים ביניהם. הארכיאולוגיה, גם אם יש בה מגבלות לא מבוטלות, מתארת תמונה אובייקטיבית בזמן אמיתי. התיאור המקראי, לעומת זאת נכתב זמן רב לאחר המאורעות וחשוב מכך, הוא מכוון על ידי המניעים האידיאולוגיים והתיאולוגיים של הסופר". (במאמר שהתפרסם בתוך: הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא, י' לוין וע' מזר, עורכים:, ירושלים תשס"א, בהוצאת יד יצחק בן צבי ומרכז דינור, עמ' 251-141).

הארכיאולוגיה עצמה, אינה מדע מדוייק, והיא ענין של פרשנויות הנובעות מהנחות יסוד שונות, כפי שנראה בהמשך. היא בודאי לא 'מתארת תמונה אובייקטיבית בזמן אמיתי'. מבחינה אובייקטיבית יש שברי כלים ותו לא.

פרופ' איתמר זינגר, ראש החוג לארכיאולוגיה באוניב' ת"א, כותב בהתייחסו לפולמוס הנוכחי:

"אמונה רווחת בציבור (ולעתים גם ארכיאולוגים אוהבים לטפחה) היא שהארכיאולוגיה, להבדיל מהמקורות הכתובים, מספקת תמונה אובייקטיווית, בבחינת צילום תמונת מצב אמיתית ברגע נתון, אם כך היה, הרי שלא היו ויכוחים מרים בין ארכיאולוגים על פירושם של ממצאים שונים. אמנם, השרידים הדוממים אינם משקרים, אך הארכיאולוגים שמשמשים להם לפה הם סובייקטיוויים לא פחות מחוקרי הטקסטים, או בכלל, מכל העוסקים במדעי האדם. אין לארכיאולוגיה מעמד של "שופט-על" בפולמוס על ההיסטוריה המקראית" (הידען 21121).

לעומת פינקלשטיין, קובע ארכיאולוג אחר מאוניב' ת"א:

"בנושאי תואר דוקטור לארכיאולוגיה מטעם אוניב' ת"א ובהיותי מורה לגיאוגרפיה ותנ"ך, אינני סובר שקיימת סתירה מהותית בין התחומים. לא התגלה שום ממצא בעל משמעות המצביע על סתירה כל שהיא, להיפך, דוקא המחקרים בשנים האחרונות מחזקים את הקשר בין הממצא החומרי שהתגלה בשנים האחרונות למקרא. נדמה שהבעיה נובעת מפרשנות שגויה של הממצא הארכיאולוגי, לעתים הדבר נובע ממגמתיות של החוקר שאף נכון להתעלם מנתונים ארכיאולוגיים, כדי לבסס את פרשנותו ואת תפיסת עולמו", (י. מייטליס, לחפור את התנ"ך, הוצ' ר. מס 2006).

הארכיאולוג המפורסם, דה וו, קבע "עובדות ארכיאולוגיות לא קיימות, יש רק עובדות עם פרשנות" (מצוטט אצל lamaire 1982).

הארכיאולוג עמיחי מזר, זוכה פרס ישראל לארכיאולוגיה, עסק בענינינו בכנס שהוקדש לנושא, ואמר כך:

"קבלת השקפות האסכולה הרביזיוניסטית המבטלת את המקרא כמקור לכתיבת היסטוריה משמעותה ביטול מוחלט של ספרות מדעית ענפה שהתפתחה במשך עשרות שנים ושדנה בצדדים שונים של ההיסטוריה והגאוגרפיה ההיסטורית של תקופת המקרא עד לימי פילוג הממלכה. עלינו לשאול את עצמנו האם יש לכך הצדקה.

איני יכול להסכים עם הדעה כי ניתן לכתוב היסטוריה על סמך ממצא ארכאולוגי אילם בלבד פרשנות הממצאים הארכאולוגיים אינה פשוטה כלל ועיקר, שכן ממצא אחד יכול להתפרש באופנים שונים. למרבה האירוניה, כל שלושת הזרמים ההיסטוריים – הפונדמנטליסטים, הרביזיוניסטים והעומדים באמצע הדרך – משתמשים בארכאולוגיה לצורכיהם כראות עיניהם.

עתה נחזור לסיפורי המקרא. קריאתם מעלה שקווי המתאר הכלליים אותם השגנו ממחקר התעודות החיצוניות ומן המחקר הארכאולוגי משתלבים יפה בקווי המתאר של תולדות ישראל העולים מן ההיסטוריוגרפיה המקראית! לשאלה אם ניתן לדלות מן המקרא מידע נוסף שיהיה בו כדי להוסיף לדיון ההיסטורי, משיבים ההיסטוריונים המינימליסטיים – 'לא ולא'; אולם להשקפת החוקרים ההולכים באמצע הדרך – התשובה לכך חיובית במידה זו או אחרת".

מזר הוסיף בהרצאתו כעשרים וחמש דוגמאות של ידיעות היסטוריות במקרא שהארכיאולוגיה מאשרת אותן, וכולן קודמות בהרבה למאה השביעית, התקופה שלפי המינימליסטים נכתב התנ"ך. לדוגמאות נגיע בהמשך.

הארכיאולוג ד"ר יהודה גוברין כותב

"במקרים רבים ניתנות לממצא ארכיאולוגי פרשנויות שונות ואף מנוגדות ע"י חוקרים שונים. לעתים הפרשנות הניתנת לממצא הארכיאולוגי חורגת אף מגבולות הסביר ויש חוקרים המפליגים למחוזות השכתוב ההיסטורי. כל נסיון שנעשה בעשרות השנים האחרונות לבחון מחדש את האמיתויות המדעיות בתחום הכרונולוגי עליהן מבוססת הארכיאולוגיה המקראית נתקלו במחסום אקדמי איתן שמנע דיון יסודי ומעמיק בנושא" (מקרא וארכיאולוגיה עמ' 221).

להעשרת הידיעה מומלץ לקרוא את ההרצאות השונות שנישאו בכנסים שעסקו בשאלה זו, רובן מכונסות בספר "הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא", בעריכת י"ל לוין ועמיחי מזר, הוצ' יד יצחק בן צבי 2001.

במאמרים הבאים נפרט את ה'עובדות' הארכיאולוגיות ואת פרשנותן.