המילה "היסטוריה", היא מאד שימושית, ואנו משתמשים בה עבור תחום מאד רחב של נושאים.
כל מה שלא שייך להווה, הוא בעצם "היסטוריה".
אבל כמובן שאנחנו לא יודעים כל מה שהתרחש בעבר, חלק גדול ממה שאנחנו דנים בו לגבי העבר, אינו דיון מתוך ידיעה, אלא הצעות, השערות, ניחושים, וכיו"ב.
ובכל אופן, לא על דבר יש ויכוח. ישנן עובדות היסטוריות ידועות וברורות, המתועדות בספרי ההיסטוריה כבר מאות רבות של שנים. רוב הויכוחים הם על פרטים, או על תקופות שאינן מתועדות ולא ידוע לנו עליהן הרבה.
אנו נתייחס לצורך הדיון שלנו, ל"היסטוריה", לא כשם המקצוע, אלא לדברים הברורים והידועים, שאין שום ויכוח שהם אכן התרחשו. הרי אם אדם יטען שלא היתה קיסרות רומית, או אפילו שלא היה קיסר בשם יוליוס, יחשבו אותו למשוגע. המבנה הכללי של ההיסטוריה מוסכם בלי שום ספק, ובודאי ישנה דרך להגדיר את ההיסטוריה שבה אין להטיל ספק.
יש הסבורים בטעות מתוך חוסר היכרות עם ההיסטוריה, שהיסטוריה מתגבשת ע"י ממצאים, לדוגמא: ממצאים ארכיאולוגיים. כמובן שממצאים ארכיאולוגיים יכולים להעשיר את הידע ההיסטורי, ואף להוות משקל מסויים בשאלות היסטוריות, אבל המחשבה שההיסטוריה מבוססת על ממצאים כאלו, היא שגיאה המונעת את ההבנה האמיתית של מהות ההיסטוריה והדרך בה היא מתגבשת.
ההיסטוריה היתה ידועה וברורה לחברה האנושית, הרבה שנים לפני שבכלל נוסד מקצוע הארכיאולוגיה. לפני מאתיים שנים לא היתה קיימת המילה 'ארכיאולוגיה', לא היתה שום שיטה לתיארוך ובחינה של ממצאים, ולא נוהלה שום חפירה בשום אתר ארכיאולוגי. אבל גם אז, כמובן ההיסטוריה היתה ונבראה, וגם אז לא הטילו ספק בקיומה של ממלכת אשור, של האימפריה הפרסית, של האימפריה הרומאית, של המדינות ההלניסטיות, של מלחמות אלכסנדר מוקדון, וכו'.

(הפניה: ד"ר יהושע ברמן כותב: "רבים הם המאורעות המשמעותיים המדווחים בכתבים עתיקים ואין להם נראוּת ארכיאולוגית. נדידות-העמים של הקלטים באסיה הקטנה, של הסלאבים אל יוון, של הארמים לאורך הלבאנט – כל אלו מתוארות במקורות הכתובים, אך הן לא הותירו עקבות ארכיאולוגיים כלל. איננו צריכים להיות מופתעים מכך. הארכיאולוגיה מתמקדת בהתיישבות ובבנייה; נודדים הם בהגדרתם נוודים. שתיקה ארכיאולוגית דומה אופפת כיבושים רבים המקובלים כאמת היסטורית, ואפילו קרבות גדולים ומכריעים שהיו לא-כל-כך מזמן. כיבוש בריטניה בידי האנגלוסכסים במאה החמישית, כיבוש ארץ ישראל בידי הערבים במאה השביעית, ואפילו הפלישה הנורמנית לאנגליה בשנת 1066 – כל אלה הותירו רישום ארכיאולוגי זעום, אם בכלל").

ההיסטוריה בנויה אם כן, על תיעוד של היסטוריונים.
האם אנחנו מאמינים להיסטוריונים? לא, לכן אנו מחפשים דוקא 'תיעוד', להבדיל מ'סיפור'.
תיעוד – מלשון תעודה, הוא מסמך שיש קשר בינו לבין המאורעות, שיש לנו סיבה לחשוב שהוא מתעד את המאורעות שאכן אירעו, ולכן הוא 'תעודה', ולא סתם סיפור אגדה או מיתוס.
אנחנו לא צריכים לתת דוגמאות לאגדות ומיתוסים, כאלו יש מליונים, ובכל אופן היסטוריה יש רק אחת, מדוע?
הראשון שעמד על הנושא בצורה מדעית, היה הפילוסוף המפורסם וולטר, שטבע את המונח: "הפילוסופיה של ההיסטוריה".
הבסיס להיסטוריה היא כרוניקה, שמהותה היא מסמך שנכתב בזמן המאורעות או בקירוב להם, מסמך כרונולוגי, דוגמאות לכרוניקות מפורסמות הן כתביהם של הרודוטוס, יוספוס, ברוסוס, מנתון, ועוד.
על פי הכרוניקות ועדויות נוספות, נבנתה ההיסטוריה העולמית. גם גדולי הספקנים ציינו שהעובדה שישנה הסכמה על הסיפורים המרכזיים של ההיסטוריה העולמית בקוים כלליים, מלמדת שלהיסטוריה ישנם כלים ראויים להשגת ידע. הפילוסוף של ההיסטוריה ליאון גולדשטיין אומר: "תמימות הדעים הרחבה להפליא שהושגה בהיסטוריה באשר לאופיו של העבר האנושי.. כל שיטת חקירה המסוגלת להישג שכזה מקנה לעצמה אמינות ראשונית". (Leon j. Goldstein, "Introduction: Historical Constitition and the Philosophy of History", Historical Knowing, 1976 pp. XI-XXVII).
הפילוסוף של ההיסטוריה פרופ' אלעזר ויינריב, כותב: "יש עובדות היסטוריות כמו למשל, העובדה שקרל הגדול הוכתר לקיסר ברומא בחג המולד של שנת 800, או העובדה שג'ורג' וושינגטון היה נשיאה הראשון של ארה"ב, אשר שום היסטוריון בר דעת לא יעז לחלוק עליהן. ואם הכל מסכימים על העובדות עצמן, אין ספק שהסכמה זו מבוססת על תמימות דעים בכל הנוגע לתקני חשיבה וחקירה המובילים לאישורן של העובדות המוסכמות" (פרופ' אלעזר וינריב היסטוריה מיתוס או מציאות, עמ' 459).
כלומר, ברור שישנה דרך לדעת עובדות היסטוריות ברורות ומוצקות, אבל מן הצד השני ברור שאנחנו לא יכולים להאמין לכל סיפור רק משום שנכתב ע"י מישהו.
כאן באה "ביקורת המקורות ההיסטוריים", שנקבעה ע"י ההיסטוריון רנקה (Ranke), והשתכללה בהמשך ע"י היסטוריונים ופילוסופים של ההיסטוריה.
ההנחה היא, שאם הספר נכתב ומפורסם בזמן המאורעות (ואת זה צריך לוודא בנפרד כמובן), ישנם דברים בהם המספר יכול לשקר או לטעות, וישנם דברים בהם אין מקום לשקר או לטעות.
המטרה היא להבדיל את הפרשנות או את הטעות מן העובדות. לשם כך עלינו לנטרל כל אפשרות שהפרשנות תשפיע על ידיעת העובדות.
לכן יש להבדיל בין פרטים – בהם אפשר לטעות או לשקר, לבין אירועים מרכזיים – בהם לא ניתן לטעות או לשקר.
לא נוכל להתייחס לפרטים כהיסטוריה אובייקטיבית, שכן אותם כל אחד רואה בצורה אחרת. כך קבעו היסטוריונים רבים שההיסטוריה היא תולדות העם והציבור, ולא פרטים אחרים.
לדוגמא: כשאנו קוראים על ההיסטוריה של עם מסויים, אנו קוראים על מלחמות, כיבושים, מהפכות, ועוד אירועים בקנה מדה לאומי, אירועים שכל העם היה שותף להם. בצד תיאורים של אפיזודות, שמעטים היו שותפים להם.
ברור שבנוגע לאפיזודות כאלו ואחרות, ייתכן שהמספר טעה או הוטעה, או אפילו התכוין לשקר.
אך בנוגע לאירועים המרכזיים, לא יכול היה לטעות ובודאי לא לשקר. אדם החי בארצו יודע בבירור אם התרחשה מלחמה, מהפכה, האם כובש זר כבש את ארצו, וכך לגבי כל אירוע מרכזי אחר.
גם אם בנוגע לאפיזודות היסטוריות יש מקום להרבה דיונים, אף אחד אינו מטיל ספק באירועים מרכזיים דוגמת: כיבושי סנחריב, מלחמותיו של אלכסנדר מוקדון, מלחמות הפונים, מלחמות הדיאדוכים, ועוד מאות רבות של אירועים. למרות הדורות הרבים שמפרידים בינינו לבין האירועים הללו.

ציטוט מתוך ויקיפדיה ערך "הפילוסופיה של ההיסטוריה":

ככל שהאירוע כללי יותר ונוגע לחיי העם או התרבות כולה, יש פחות מקום לפרשנות, ויותר סביר שהדיווח עליו יוגדר כ'היסטוריה', ולא כ'סיפור'. ההיסטוריון הבלגי הנרי פיראן (Henri Pirenne) קבע ש'פעולות של פרטים אינן שייכות לתחום ההיסטוריה', ההיסטוריה היא רק מאורעות ש"יש להן קשר לתנועות כלליות ועל פי מידת השפעתן על הציבור כולו" ("במאמרו "מה ההיסטוריה מנסה לעשות?", 1959, תרגום עברי התפרסם ב:קובץ מאמרים בפילוסופיה של ההיסטוריה, בהוצ' האוניב' הפתוחה, 1987, עמ' 15). בדומה לזה קבע פ. מיינקה "ההיסטוריה היא סיפור קורותיהן של תרבויות" (שם). ולפי שני היסטוריונים מודרניים, "ההיסטוריה היא הזכרון הקיבוצי" (רוברט דניאלס, 1981. וג'ון טוש 1984).

הסוציולוג הצרפתי מוריס האלבווקס טבע את המושג 'זכרון קולקטיבי', אירועים אותם חווה עם שלם יחדיו, נצרבים בזיכרון הקולקטיבי של העם. יחד עם זאת, קבע האלבווקס, הזיכרון מתעצב על ידי נושאיו, והם מעניקים לו פרשנות מסוימת.
מכאן ההבדל בין אירוע שנתון לפרשנות, לבין אירוע שאינו נתון לפרשנות. כאשר דימויה של מלחמה מתעצב בזכרון הקולקטיבי, הוא עלול להתעצב כנצחון, כמחדל, כנקודת מפנה, ובדרכים שונות. אבל עצם האירוע של המלחמה הוא עובדה ברורה.
בכל אירוע, ודיווח על אירוע, אנו צריכים להבדיל בין האירוע עצמו עליו אין להתווכח, ובין הפרשנות. כפי שקבע ההיסטוריון ג.א. פסמור, "גם כאשר עדים מעידים בפני על אירוע שהתרחש לנגד עיניהם, כל עוד האירוע נתון לפרשנות, אעדיף עדות כתובה עתיקה על אירוע שאינו נתון לפרשנות". לדברי פסמור, העדות על מלחמה לא ניזונה מסיפוריהם של ותיקי מלחמות, אלא מהעדות הקולקטיבית על עצם האירוע. (J. A. Passmore, במאמרו 'האובייקטיביות של ההיסטוריה', בכתה"ע Philosophy, 1958 עמ' 97 והלאה).
מה מלמדת אותנו הפילוסופיה של ההיסטוריה אם כן?
ברגע שנקלף את הפרשנויות, ואת הפרטים, ונתמקד רק בליבת האירועים המרכזיים. נקבל הסכמה רחבה על עצם האירועים. משהו שאי אפשר להכחיש. זו ההיסטוריה עצמה.
זה נשמע מפתיע, יכול להיות שאי אפשר לשקר ולהכחיש אירועים?
נתבונן סביבינו, ונבדוק.
ניקח לדוגמא את מכונת התעמולה הפלשתינאית. כולנו מכירים אותה, העולם מוצף בתעמולה, שאין שום קשר בינה ובין המציאות: הפלשתינאים הם צאצאי הפלשתים, קרובי משפחה של הכנענים. בירושלים לא היה מעולם בית מקדש. הישראלים צלבו את מוחמד אדורה, החיילים מתעללים בנשים וזקנים במחסומים. ממשלת ישראל מכשילה את כל ההסכמים. רופאים מבצעים ניסויים רפואיים בילדים פלשתינאים, בג'נין נהרגו עשרות פלשתינאים בלי שום סיבה. וכך הלאה. סרטים "דוקומנטריים" כביכול, תמונות מזוייפות, דיווחים שקריים. המלה 'אמת' לא משחקת שום תפקיד. אפילו כתבים של רשתות תקשורת מפורסמות מפרסמים תמונות מזויפות. הטכנולוגיה של עריכת תמונות וסרטים מנוצלת גם היא לטובת התעמולה.
למרות הצורה בה מתעצב הזכרון הקולקטיבי הפלשתינאי, אפשר לשים לב לדבר מדהים: האירועים המרכזיים הם אותם אירועים. ההיסטוריה של יחסי ישראלים ערבים במזרח התיכון אינה שונה.
מעולם לא ניסו הפלשתינאים להכחיש את העליה הראשונה והשניה, מאורעות תרפט', מלחמת השחרור, מהלך האירועים במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. כל הסיפורים והשקרים לא יכולים לחול על האירועים שקרו בזמננו, בעשרות השנים האחרונות.
בפרטים אפשר לשקר להגזים להמציא. מי יודע מה עושים חיילים במחסום או רופאים בבתי חולים? אבל האירועים המרכזיים, בקנה מדה לאומי: המלחמות, הנצחונות, הכשלונות, כל אלו הן עובדות שאפילו הפלשתינאים לא יכולים להכחיש. לא בגלל שהם לא רוצים, לא בגלל שלא נעים, אלא בגלל שאי אפשר.
אי אפשר לשכנע אנשים בדבר שהם יודעים שהוא לא נכון. הזכרון הקולקטיבי צרוב בתודעת האומה.
דוגמא שניה: מכונת התעמולה הקומוניסטית, זו היתה הגדולה מסוגה בהיסטוריה. במדינה השניה בגדלה בעולם, חיו מליונים רבים תחת משטר אימים תעמולתי.
אדם שהיה מתבטא בחצי פה בגנותו של סטאלין, או שהיה מביע ספק בנכונות ה'שיטה', אפילו אם היה בכפר נידח, בפני שלשה אנשים בלבד, למחרת היה נשלח לסיביר. בנים יצאו נגד הוריהם, ואנשים מסרו את נפשם בהתלהבות. אנשים עזבו את דתם, אמונותיהם, וכל חייהם הקודמים. העיתונות הרוסית ערכה תמונות, הסתירה מידע, אסרה על תקשורת זרה, אסרה על קשר עם החוץ. רדפה אמנים ואנשי רוח על גילוי דעות מקוריות, שכתבה באופן שיטתי כל אירוע וכל התרחשות. מדובר על מערכת שפעלה במשך כששים שנה.
ומה התוצאה מבחינה היסטורית? ההיסטוריה הרוסית מסופרת ברוסיה פחות או יותר כפי שהיא מסופרת בארה"ב או בישראל. לא נבדתה שום מלחמה, לא נבדה לשום עם או שבט מוצא אחר. לא הומצא שום אירוע היסטורי שההמונים יכלו לשפוט בנוגע להתרחשותו. החלק הקל יחסית היה ללמד את הילדים מגיל שנתיים שסטאלין הוא שמש העמים ומקור האור והחכמה והטוב בעולם, שכל מעשיו הם טובת האנושות, שהרציחות הגדולות של מליונים מבני עמו הם מקור אושר לכלל ולפרט. אבל את ההיסטוריה כפי שהיתה ידועה להם, לא היה אפשר לשנות.
במאמר הבא נסביר, מדוע אין ההיסטוריון יכול לשקר או לטעות בנוגע לעובדות מרכזיות שתועדו בזמן המאורעות.