השנה 1885, באירופה עסקים כרגיל, שוב מלחמונת (בולגריה – סרביה), שוב הסכם שלום (בהתערבות אוסטרו-הונגריה), שוב היהודים מנסים להוכיח שהם לא אשמים (גייסו מתנדבים לטובת בולגריה). באקדמיות האירופאיות, נהנים מחופש המדע והחקירה, שהתפתח מאד במאה ה19, פרות קדושות נופצו בזו אחר זו כמעט בקצב פגזי התותחים של המלחמות הרבות, הבריתות, הבגידות, וההסכמים המרשימים.
ההיסטוריון הקשיש, ליאפולד פון רנקה, פרופסור באוניברסיטת ברלין, נמצא כבר אחרי שיא הקריירה שלו, במשך חמשים שנה ברצף העמיד רנקה דור של מלומדים, והנחיל להם את הגישה האמפיריציסטית להיסטוריה, שיטת ביקורת המקורות. ההיסטוריה, לימד רנקה, בנויה על מקורות, כדי לדעת מה היה, צריכים אנו לנסות לחדור מבעד לסיפור ההיסטורי, אל המקורות, לבודד את החלקים העובדתיים, וליצור מהם מחדש היסטוריה עובדתית אמפירית בלבד!
'אובייקטיביות' היא מילת המפתח, שב והזהיר רנקה, הסופרים הקדומים לא היו אובייקטיביים, אנחנו צריכים לשקף את העובדות, לא לשפוט לשום צד!
'אוניברסליות', זו צריכה להיות העמדה, אין תקופה יותר טובה, אין תור זהב מועדף, ההיסטוריון לא צריך לקבוע מה טוב, אלא רק לתאר מה היה!
במקביל עמדו תלמידיו של הפילולוג המפורסם פרידריך אוגוסט וולף, לקראת השלמתה של מלאכת ענק, שחזור המקורות ההיסטוריים של הומרוס. היצירה התרבותית וההיסטורית שעומדת בערש התרבות המערבית. אם פרנסואה הדליין, טען כי שירת הומרוס היא לא קוהרנטית וחסרת טעם וסגנון, משום שהשירים חוברו יחד בחפזון ע"י עורכים חסרי יכולת, משירים שהיו מוכרים בעל פה, כשאין ביניהם הקשר אמיתי. הרי שבין תלמידיו של וולף היו שתי אסכולות מרכזיות, אסכולת ליי טענה שאכן האיליאדה והאודיסיאה מורכבות מהרבה שירים קצרים, ואילו אסכולת התיאוריה הגרעינית, טענה כי חיבר את הספרים בצורה מקוצרת, וקבוצת משוררים מאוחרת הרחיבה אותם. קבוצה קטנה יותר של חוקרים טענה כי התוספות הן כולם משל משורר יחיד. הנושא כולו כונה "השאלה ההומרית". כה רב היה עוז רוחם של המלומדים האירופאים, שבזמני ההפוגה בין המלחמות ועניני הדו קרב, העיזו לנפץ את הפרה הקדושה של התרבות המערבית!
ההתקדמות של שיטות החקירה, שהתחילו להתגבש עוד במאה ה18 הגיעו לשיא של שכלול לקראת סוף המאה ה19 ונחשבו אז למדע מוצק.
בראשית המאה ה20, גווע העיסוק המרכזי בפרשה (בין השאר משום שהגרמנים עברו מ'הבעיה ההומרית' ל'בעיה היהודית' שם נקטו בשיטות ניתוח ממשיות כפתרון סופי), משום שהגיע למבוי סתום, מרוב תיאוריות ומאמרים והשערות, התברר שבעצם לא יודעים כלום. אין אובייקטיביות ואין אוניברסליות, מלומדים סתם העלו השערות וסתם התחלקו לכיתות. אין דרך לדעת האם מישהו הוסיף משהו בהומרוס, ואין סיבה לחשוב שלא אדם אחד חיבר את הכל. ב1928 מילמן פארי ואלברט לורד, שבמקום לבלות את ימיהם בניתוחים אנליטיים, עקבו קצת אחרי התהליכים בפייטנות עממית בבלקן, הראו ששירים כאלו נוצרים מהופעות בפני קהל ולכן הם מכילים נוסחאות חזרתיות וארכאיות. ההסבר שלהם זכה להסכמה רחבה, וחוקרים רבים התבטאו כי 'השאלה ההומרית נפתרה'. לא משום שנמצא איזה פתרון סודי, אלא משום שהובן שחסר טעם לנסות לשחזר מי הוסיף מה, שאין באמת אובייקטיביות ואוניברסליות, ושכל מלומד מדבר בשם הסובייקטיביות שלו, ושדרכם של ספרים וספרות נפתלת יותר מדי מאשר הנסיון לשחזר כביכול את תולדותיהן דרך שבלונות שטחיות.
גם על מקצוע ההיסטוריה, ככלל, עברו הרבה תהפוכות במקביל. ב1902 עדיין קבעו ממשיכי דרכו של רנקה, למשל ביורי: "ההיסטוריה היא פשוט מדע לא פחות ולא יותר", אמירה שההתפכחות ממנה התרחשה בהמשך המאה ה20, עד ימינו יש ויכוח בהקשר לערכה של ההיסטוריה, ומול תורות הנרטיבים למיניהן (שטוענות שהכל ענין של תפיסה, ומלחמת העולם השניה התקיימה רק בתודעה של ההיסטוריונים למשל). אבל כבר ברור שאין איזו דרך אמפיריציסטית לנתח את הסיפורים וליצור את הסיפור האמיתי, העובדתי, או להתיימר לדעת יותר מן ההיסטוריונים. יש את ההיסטוריה המוכרת, או רלטיביזם של 'כל אחד והאמת שלו', אין דרך ליצור היסטוריה אלטרנטיבית שתהיה 'אמיתית' או 'מדעית'.
בשנת 1885, הזכורה לטוב, התחיל המלומד בנדיקט ניזה, פרופסור לפילולוגיה באוניב' ברסלאו, לפרסם את מהדורתו המדעית לכתבי יוסף בן מתתיהו, מה שכונה "המהדורה הגדולה". כתבי יוספוס עומדים במקום מרכזי מבחינת ההיסטוריה של הנצרות, יחסי יהודים – נוצרים – רומאים, בראשית היווצרותה של הנצרות. העיסוק המחודש והמדעי בכתבי יוספוס, יצר תנועה שכונתה Quellenkritik, "ביקורת המקורות", מלומדים דגולים, כהיינריך בלוך, יוסטוס פון דסטינון, גוסטב הלשר, ריכרד לאקיר, זיהו כל אחד בתורו את המקורות מהן שאב יוספוס את דבריו, מאמריהם המלומדים התחילו לזהות סגנון יחודי לכל מקור, סתירות אופייניות, הלכי רוח והשתייכות כיתתית, תמונה צבעונית ומושלמת של איתור מקורות מדעי, ברוח המאה ה19.
השבר הגדול שבא על המערב במחצית הראשונה של המאה ה20, זעזע לא רק את האימון במוסר ובאידיאלים, בלאומנות ובאפשרות של בני אדם לתכנן עתיד שפוי. אלא גם את דפוסי החשיבה של המאה ה19. אנשים שאלו את עצמם האם באמת מאחורי המלים עומד משהו אמיתי?
"הביקורת החדשה", היתה אסכולה שהתפתחה בין מלחמות העולם, אך שיא פריחתה היתה אחריהן, עד שנות הששים של המאה ה20, פרנק ריימונד ליוויס, איוור ארמסטרונג ריצ'רדס, ויליאם קורץ וימסט, מונרו קרטיס ברדסלי, ויליאם אמפסון, ועוד, מנו כשלים רבים בניתוחי הספרות שהיו מקובלים עד אז. הדיונים בכוונות היוצר חסרי תועלת, התובנה כי לטקסט ישנן מספר משמעויות. הבקורת החדשה טבעה את המושגים "מרשמי" (PRESCRIPTIVE ) ו"תיאורי" (DESCRIPTIVE ), לטענתם במאה ה-19 ניסו המבקרים 'להכתיב' לסופרים כיצד עליהם לכתוב (גישה 'מרשמית'). במקום הגישה ה'תיאורית', לתאר את הטקסט – לנתח אותו כמו שהוא, מבלי לשפוט איך היה צריך להיות אם אני הייתי כותב.
הביקורת החדשה מדברת על ריבוד, שימת לב למבנים ספרותיים, צלילים בטקסט, ורבדים נוספים שהם חלק מהמבנה השלם. וטענה נוספת: ביקורת אינה יכולה להיות אנליטית מול הטקסט, יש צורך בבקיאות וידע של הרקע, לכל טקסט יש 'ידע מינימלי' שחייבים לדעת, מעבר לשפה, כדי להבינו.
ומה קורה עם חקר המקרא? באופן לא מפתיע, גם המקרא נבחן באותם משקפיים של המאה ה19.
ב1885 התמנה יוליוס ולהאוזן לפרופסור מן המנין באוניברסיטת מרבורג, (כאשר שנים ספורות קודם לכן התפטר ממשרת פרופסור לתיאולוגיה מגריפסוולד, התפטרות מטעמי מצפון), המינוי הזה היה התחלה להרבצת תורת התעודות בתלמידיו ובקוראי חיבוריו. גם כאן, ולהויזן לא היה אלא המגבש הסופי של רעיונות שהתחילו לקרום עור וגידים עוד במאה ה18 וקודם לכן. גם כאן זוהו מקורות שקדמו לספר התורה, והועלו תיאוריות שונות בדבר המחברים וזמניהם.
ההקבלה בין חקר הומרוס וחקר התורה היא מפליאה, עוד בשנות ה50 של המאה הקודמת עמד קאסוטו על כך בספרו תורת התעודות (עמ' 14 ואילך), הוא מראה כיצד הצעתו של הצרפתי ז'אן אסטרוק למקורות התורה – מקבילה להצעות של הצרפתי אובינייק על מקורות הומרוס והתהוותם, וכאשר הובעה 'השערת ההשלמה' בנוגע לתורה, היה זה במקביל ל'השערת השלמה' בהקשר של הומרוס.
עד כאן הכל טוב ויפה, תחומי מדע משיקים, משפיעים זה על זה, מתודות מורחבות ובאות לשימושים שונים. כך טבעו של עולם וכך טבעה של החשיבה האנושית. אבל, דיברנו על המאה ה19, מה קורה היום?
ובכן, זהו טומאש נדולסקי, הוא בן 25, אבל נראה כמו ילד, והנה ניקי פרימן, בגיל 19,ובגיל 27, למרבה הצער הוא לא מתפתח ולא מתבגר, הוא נשאר ילד, זו מחלה נדירה מאד.
במקרה אחר, האחים מייקל ומתיו קלארק, בני 40, הינם ילדים מבחינה מנטלית, מסתבר שזו התסמונת שתקפה את מחקר המקרא, הוא נשאר בחיתולים לנצח.
הביקורת ההיסטורית של ימינו, עוברת תהליך שמכונה 'מגנזיס לפואזיס', סטיב מייסון יצא במערכה כנגד האשליה לשחזר משהו ממקורותיו של יוספוס: "סוג מחקר כזה אינו עוסק במטרותיו ובמגמותיו של יוספוס כסופר משום שתרומתו נתפסת [ביחס לתרומת מקורותיו] שולית", (מבא ליוספוס של מייסון), מייסון טוען שהנחת יסוד של 'איתור המקורות' היא שיוספוס היה פלגיאטור ורשלן, ושלמרות שברור שליוספוס היו מקורות, העיסוק במקורות כשלשם 'איתורן' תמיד צריך להניח ליקויים אצל המחבר, חסר תועלת ואין לו ערך של מחקר. כמה עשורים לפני מייסון, טען סנדמל בספרו פרללומניה כי יחוס חשיבות יתרה למקורותיו של מחבר, היא התכחשות לחדושיו ויחודו של המחבר עצמו. שעיה כהן במאמרו 'יוספוס בגליל', מכנה בפשטות, כל אימת שהוא מזכיר איזה פלפול או השערה בסגנון זה, 'רעיון גרמני', או 'השערה בסגנון גרמניה של ביסמרק'…
ורד נעם בהקדמה לספר 'בין יוספוס לחז"ל', כותבת: "שאלת הלגיטימיות של העיסוק במקורותיו של יוספו מצויה שנים אחדות בחזית המחקר, השימוש בבקורת המקורות כדי להסביר קשיים וסתירות בכתבי יוספוס נדון לאחרונה בקיתונות של רותחין בידי חוקרים שונים" (עמ' 15).
הלל מאלי, שבדוקטורט שלו עוסק בתיאורי המקדש במשנה, מראה איך הגישה המקובלת בספרות בכלל, מוצאת את מקומה גם בנוגע לחקר המשנה ומקורות חז"ל:
"בכיוון אחר הלכו חוקרים שונים ב-30 השנים האחרונות, שראו ביצירה התנאית העוסקת במקדש ביטוי לעולמם של התנאים שפעלו אחר חורבן הבית ומרד בר כוכבא בזיקה למעבר בחקר המקרא מ'גנזיס לפואזיס' ובהשפעת הניו קריטיסיזם הקורא להנהרת הטקסט מתוך עצמו, נטו חוקרים לנטוש את ביקורת המקורות ואת הניסיון לעקוב אחר התהוות הטקסטים תוך העדפת כיווני מחקר סינכרוניים הקוראים את הטקסטים בצורה הוליסטית. באופן תמציתי ניתן לומר כי חוקרים עירערו הן על יעילותו הן על תוקפו של החקר הדיאכרוני של המשנה. על יעילותו משום שלדעת חוקרים שונים תהליך העריכה האינטנסיבי של המקורות התנאיים הפך את חקר מקורות המשנה לספקולטיבי וחסר תועלת, ועל כן יש להפנות את תשומת הלב לעיסוק במשנה כיצירה הומוגנית שמשמעותה עולה מצירוף כלל המסורות המתלכדות בה יחד" (עמ' 28, ראה עוד כאן על חיבורו של וולפיש).
נניח לעובדה שמאלי, משתמש בגישה זו כדי להכחיש את ההיסטוריות של התיאורים במשנה, למשל תיאור טקס הביכורים, (והולך בכך בעקבות רוזן צבי על 'הטקס שלא היה', חיבור, שכפי שניתן ללמוד מכותרת המשנה שלו "מדרש ומגדר במסכת סוטה", הוא משתייך לתחום התעמולה הפופוליסטית של 'מדעי המגדר' ואין לו אופק מחקרי, כפי שהראה גם בר אילן), כאומר: אם אין רשות להצביע על מקורות היסטוריים – הרי שלא היו כאלו… ונחזור לענינינו.
הנה כי כן, בתחום מדע המקרא, המאה ה19 זועקת מפיותיהם של מלומדים ומשכילים, עדיין לא השכילו בעולם המחקר להתייחס לתורה כספר אחד, לפחות ברמה המשנית. אין אצלם אלא ת"כ ס"כ וס"ד וכל המקורות הדמיוניים, ואין אפילו התייחסות כל שהיא לספר שלפנינו, ספר התורה, העובדה ההיסטורית היחידה בתחום (כפי שהארכנו כאן למשל).
הרי היחוד הספרותי של התורה כספר אחד, כבר הוכר לפני כמאה שנים, ע"י מרטין בובר, קאסוטו, וכיום תופס ספרות שלמה, (קצת דוגמאות כאן), אך לא, אל חשש, מקצוע מדע המקרא המתקדם, עסוק כעת בדה-ווט, באסטרוק, ובשאר הניתוחים של המאות ה18 וה19, ששש… נא לא להעיר את המלומדים ולא להפריע, הם ממשיכים לחלום את חלומות המקורות, עדיין לא שמו לב שלכל הפחות בשלב מסויים חובר ספר אחד הנקרא תורת משה…