נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

בין גוף לנפש: האם קיים מרכיב רוחני לתודעה?

מתוך מאמרו של פרופ' יקיר שושני באודיסיאה 8:

בהמשך לדיון בנושא ה"רצון החופשי" (אודיסאה גיליון 7), מציג פרופסור יקיר שושני את המחלוקת הגדולה בשאלה: האם האדם הוא בסך הכל מכונה פיזית-חישובית, או שהוא בעל תודעה שאינה ניתנת להסבר באמצעות הפיזיקה. שושני מציע לנו להכיר בקיומם של "ישים רוחניים", וכתוצאה מכך באפשרות של אינטראקציה והשפעה בין חומר לרוח

האם יתכן שאי-פעם ייבנה מחשב שישווה בכישוריו האינטלקטואליים לאלה של האדם? ריי קורצוויל טוען בספרו "עידן המכונות הרוחניות", שהתשובה חיובית. כמו קורצוויל, אסכולה פילוסופית-מדעית שלמה שאותה אכנה – הפיזיקליזם של התודעה" – טוענת שניתן להעמיד את ההכרה האנושית על בסיס פיזיקלי-חישובי. הם מציעים כמה הצדקות לביסוס טענתם זו.

ההצדקה הראשונה מתבססת על ממצאים בחקר המוח. ידוע שבפגיעות מוחיות קיים מתאם ברור בין מקום הפגיעה ובין הכישורים הקוגניטיביים שנפגעו. מתאם דומה מתגלה גם בהדמיית המוח בפעולה, לפיה ניתן לקבוע איזה חלק במוח פועל בשעה שבעל המוח חושב על דבר מסוים או מבצע פעילות קוגניטיבית ספציפית. מתאם זה מצביע על כך שמקור הפעילות הקוגניטיבית הוא בפעילות פיזיקלית, שמתרחשת באותו אזור במוח.

הצדקה נוספת באה מתחום הבינה המלאכותית. המחשבים יכולים לבצע כיום מיליארדי פעולות חישוב בשנייה, ורבים סבורים שיש להם יכולת יצירתית גבוהה שתלך ותגדל בעתיד. כולנו מכירים את המחשב "כחול עמוק", שניצח את אלוף העולם גארי קספרוב בשחמט – משחק הדורש תכנון קפדני ודרגה גבוהה של יצירתיות. מכיוון שאנו עדים להתקדמות  מהירה של מדעי המחשב, אנו יכולים לצפות שיכולות החישוב ילכו וישתכללו ומה שנראה כיום בלתי אפשרי, יהיה בהחלט אפשרי בעוד עשר-עשרים-שלושים שנה, ומחשבים יבצעו  פעילויות הכרה, חשיבה ויצירתיות הדומות לאלה של בני אדם.

הצדקה שלישית ל"פיזיקליזם של התודעה" נובעת מהאמונה ברציונליות. לאור השיטה המדעית שהתפתחה במשך כ-400 שנה, אנו משתדלים להימנע מחשיבות ספקולטיביות, מכל מה שקשור במיסטיקה, וממקדים את תשומת הלב והמחשבה שלנו אך ורק בנושאים או ברעיונות, שניתן לייחס להם פשר ברור, שניתן לבחון אותם בתצפית, בניסוי, או על סמך מודל חישובי ושניתן להבינם באמצעות השכל. המאמינים בפיזיקליזם של התודעה שוללים לחלוטין את ההשקפה שיש בהכרה מרכיב לא רציונלי או מיסטי, ולכן אנו לא יכולים להסביר את התודעה בשום טענה שאינה נסמכת על הפיזיקה.

טענות-נגד

שלוש ההצדקות של הפיזיקליזם ניתנות כמובן לביקורת. נגד ההצדקה הראשונה טוענים המתנגדים כי ממתאם בין שתי תופעות, למשל מחשבה ופעילות חשמלית במוח לצידה, אי אפשר להסיק שניתן להעמיד תופעה אחת על התופעה השנייה. כל אחד מבין שעין תקינה מהווה תנאי הכרחי לראייה. האם עיניים תקינות מהוות תנאי מספיק לקיום הראייה? התשובה כמובן שלילית. ישנם אנשים שיש להם עיניים תקינות לחלוטין, אך הם לא רואים מכיוון שמרכז הראייה במוחם פגום. באנלוגיה ניתן לטעון שאמנם התהליכים הפיזיקליים במוח הכרחיים לקיומה של ההכרה, אבל הם לא מספיקים להסברתה.

מדעני המוח עדיין מגששים באפלה בכל מה שקשור לתהליכים המתרחשים במוח בעת שהאדם מרגיש משהו או בעת שהוא מבצע פעילות קוגניטיבית. מתאם בין פעילות פיזיקלית באזור מסוים במוח ופעילות קוגניטיבית של בעל המוח אינו מלמד שניתן להעמיד את התודעה אך ורק על תהליכים פיזיקליים אלה. זוהי בעיקרון הטענה המרכזית נגד ביסוס הפיזיקליזם של התודעה על סמך מבנה המוח ותפקודו.

נגד ההצדקה השנייה, זו הקשורה ליכולות המחשבים והאינטליגנציה המלאכותית, טוענים המתנגדים שהמחשבים מצליחים לבצע חלק קטן ביותר מהכישורים התבוניים, הרגשיים והתחושתיים של האדם. מה שמייחד את בני האדם אינו רק חשיבה רציונלית, אלא מגוון של תחושות, רגשות ופעולות – שבכללן ובעצם במרכזן הרצון החופשי. מדעי המוח  אינם מצליחים בינתיים להסביר בעזרת מודל פיזיקלי-חישובי את כלל היכולות הללו. אנחנו גם לא יכולים כרגע לדמיין לעצמנו מחשב או מכונה תבונית מסוג אחר, שיוכלו לאהוב ולקנא, שיהיו בעלי מודעות עצמית או כוונות ומטרות. מן העובדה שישנה מכונה שיכולה לחקות חלק מכישורי התודעה, לא משתמע שמכונה כזו תוכל לחקות את כולם.

אי-יכולת זו קשורה לשאלה: האם ניתן  לתרגם כל תהליך בתודעה לחישוב? אני רוצה לתת שתי דוגמאות בהקשר זה. דוגמה ראשונה היא הגיאומטריה. כל אחד שלמד גיאומטריה זוכר את הקושי להוכיח משפטים מורכבים, דוגמת המשפט הטוען כי שלושת התיכונים במשולש נפגשים בנקודה אחת. כשבאים להוכיח משפט כזה, מתעוררת הבעיה מאיזה אקסיומה או משפט רצוי להתחיל. מה יהיו הצעדים במהלך ההוכחה? פתרון שאלות אלו דורש יצירתיות לא מבוטלת.

במאה ה-17 המציא הפילוסוף רנה דקארט את הגיאומטריה האנליטית המאפשרת להפוך את החשיבה היצירתית של הוכחת משפטים בגיאומטריה לרצף של תהליכים חישוביים. המרה דומה של מחשבה ויצירתיות בחישובים אנו מוצאים בלוגיקה העוסקת בהסקת מסקנות מהנחות נתונות. יש הרבה טיעונים לוגיים שהוכחת תקפותם, כלומר ההכרעה האם מסקנותיהם נובעות מהנחותיהם, נחשבת לפאר המחשבה האנושית. קיימים טיעונים מורכבים רבים שאנשים אינטליגנטיים מאוד לא מצליחים להכריע האם הם תקפים או לא. בעזרת הלוגיקה אנחנו יכולים להפוך כל הכרעה כזו לתהליך חישובי באמצעות "תחשיב הפסוקים".

הדוגמאות האלו, הממחישות את המעבר המפליא מחשיבה לחישוב, מעוררות שאלה: האם כל אחד מכישורי התודעה ניתן לתרגום לחישוב? האם התחושה שלי כשאני מריח פרח ניתנת למיצוי מלא על-ידי פעולה חישובית כלשהי? בינתיים אף אחד לא יכול להצביע על חישוב שכזה. המאמינים בפיזיקליזם של התודעה טוענים שכל התחושות, הרגשות, הכוונות והיכולות הקוגניטיביות ניתנים לתרגום לתהליכים פיזיקליים-חישוביים. בינתיים אין שום דבר היכול לבסס הצהרה שכזו.

ובאשר להצדקה השלישית, האם באמת החשיבה הרציונלית שבה אנו דוגלים אכן מבססת את טיעוני ה"פיזיקליזם של התודעה"? המתנגדים מסבירים שלרוב התופעות שאנו נפגשים בהן בחיי היומיום לא קיים הסבר רציונלי מניח את הדעת. תחשבו על מה שחלף עליכם בשבוע האחרון. האם אתם יכולים לייחס לכל האירועים שעברתם פשר רציונלי? האם כל הפחדים, המאוויים, התחושות או הכוונות  שהיו לכם ניתנים לתרגום למודל רציונלי-חישובי או פיזיקלי? רק חלק קטן מאוד ממה שקורה בחיינו ניתן להמשיג ולתרגם למונחים רציונליים. גם המדע עצמו לא תמיד מתפתח באופן רציונלי. כיצד למשל נוצרות תיאוריות חדשות? האם הן מגיחות תמיד מתוך שיקולים רציונליים? האם התהליך היצירתי נובע ממקורות רציונליים? אף אחד לא יכול להציע לנו אלגוריתם ולהסביר בעזרתו כיצד פיתח ניוטון את המכניקה שלו או תהליכים יצירתיים דומים. אילו היינו יכולים לעשות אלגוריתמיזציה של יצירתיות מדעית, היינו יכולים להכניס את האלגוריתם הזה למחשב ותוך פרק זמן קצר מאוד היה מגלה לנו המחשב את כל צפונות היקום וההכרה האנושית.

ההיסטוריה של התפתחות המדעים מצביעה על כך שמרכיב חשוב בהתפתחות המדעית, בעיקר בעת מהפיכות מדעיות, היה מרכיב אי-רציונלי. החשיבה הרציונלית באה לביטוי ברגע שיש פרדיגמה מדעית, כלומר כשיש תיאוריה מקובלת ומתעורר הצורך לשכלל ולבסס אותה. אבל במעבר מפרדיגמה אחת לפרדיגמה שנייה, בקפיצה מהידוע לבלתי ידוע, תמיד מופיע מרכיב לא מובן, שאינו ניתן לחישוב או למדידה.

בעיית הרדוקציה

הצעתי שלוש טענות מרכזיות בעד הפיזיקליזם של התודעה וניסיתי להציג חלק מטענות-הנגד להן. אולם ההתנגדות לפיזיקליזם של התודעה נובעת ממקורות נוספים ומעניינים יותר, ובהם אני רוצה להרחיב. אנשים רבים, פילוסופים ואנשי מדע כאחד, מאמינים שהתודעה אינה ניתנת להעמדה על בסיס פיזיקלי-חישובי. הם מציעים כמה טענות הבאות לתמוך בעמדה זו.

הטענה הראשונה קשורה במה שמכונה "בעיית הרדוקציה". הפיזיקליסטים טוענים שניתן להעמיד ולהסביר את כל כישורי התודעה על תהליכים פיזיקליים. להעמדה שכזו קוראים בשפה הפילוסופית "רדוקציה" (הפחתה). הרדוקצוניסטים טוענים למשל, שאפשר להעמיד את כל חוקי הכימיה על חוקי הפיזיקה האטומית והמולקולרית, ושהפיזיקה, המסבירה את מכלול התופעות הכימיות, מבוססת על פחות הנחות מאשר הכימיה.

אנסה להסביר מדוע להבנתי לא ניתן להעמיד את התודעה באופן בלעדי על תהליכים פיזיקליים וחישוביים. כשמעמידים את הכימיה על הפיזיקה, לא משתמשים בחוקי הכימיה, אלא אך ורק בחוקי הפיזיקה. כאשר מעמידים את הביולוגיה על חוקי הפיזיקה והכימיה, לא משתמשים בחוקים מתחום הביולוגיה, אלא אך ורק בחוקים בתחום הפיזיקה והכימיה. אבל בהעמדת התודעה על חוקי הפיזיקה, אנו משתמשים בתודעה שלנו כדי להסבירה, וממנה אין לנו כל יכולת לצאת. אני לא יכול להימנע משימוש בחוקים ובתהליכים המאפיינים את התודעה שלי כדי להסביר את אותה תודעה עצמה, ולכן העמדה כזו אינה אפשרית. למה הדבר דומה? אילו הייתי מנסה להעמיד את הכימיה על הפיזיקה ולצורך זה הייתי משתמש בחוקים של הכימיה, כל אחד היה אומר שהעמדה זאת הינה בלתי ראויה.

בעיית הזהות

טענה שנייה כנגד הפיזיקליזם של התודעה מכונה בשם "בעיית הזהות". נניח שהפיזיקליסטים צודקים ובעתיד ניתן יהיה לתרגם כל פעולה קוגניטיבית, רגשית, או תחושתית של האדם לאוסף מוגדר של תהליכים פיזיקליים וחישוביים במוח. עתה תארו לעצכם מצב שכזה: אני לוקח פרח, מגיש אותו לאהובתי וחש תחושות מסוימות. אני רואה את הפרח ומריח אותו, אני מודע לתחושות שלי כלפי אהובתי. יש לי ציפיות ממנה, ואני תמה כיצד היא תגיב. כל אחד מאיתנו מכיר את הסיטואציה הרגשית הזאת. כעת בא מדען המוח ואומר: תשמע, ידידי, אני יכול לתת לך מסמך שבו רשומים כל התהליכים הפיזיקליים והחישוביים שהתרחשו במוחך בעת שהגשת את הפרח לאהובתך. הם ממצים את כל מה שהרגשת וחשת. הוא מגיש לי מסמך גרפי ומילולי שכזה.

חוקרי המוח מספרים לנו שהתחושות שלי כשהגשתי את הפרח לאהובתי זהות לחלוטין לאוסף מסוים של תהליכים שהוצגו בפני. אבל למרות זאת אני יכול להבחין בין השניים. אני מסוגל להבחין בין אוסף רגשותיי ותחושותיי כשהגשתי את הפרח לאהובתי לבין אוסף התהליכים שהתרחשו במוחי כשעשיתי זאת והוצגו לפני במסמך. לוגית, לא ניתן להבחין בין שני דברים זהים. אם אני מבחין ביניהם סימן שיש דבר אחד לפחות שאינו זהה. מהו הדבר שמאפשר לי לעשות את ההבחנה בין התהליכים הפיזיקליים ובין התחושות והרגשות שלי? בעיה זו, שאין לה פיתרון מניח את הדעת היא בלתי תלויה במצב הידע של חקר המוח (גם בעיית הרדוקציה בלתי תלויה במצב הידע המדעי).

רצון חופשי

הטענה השלישית נגד הפיזיקליזם של התודעה, שהיא אולי המעניינת מכולן, היא קיומו של הרצון החופשי. כל אחד מאיתנו חש שיש לו רצון חופשי. האם מישהו יכול להעלות על הדעת, שלמכונה או למערכת פיזיקלית יהיה רצון חופשי? כבר אמר עמנואל קאנט, שהרצון החופשי מנוגד לטבע העולם. למערכות פיזיקליות אין דרגת חופש כזאת.

תומכי הפיזיקליזם טוענים שתחושת הרצון החופשי היא אשליה בלבד, הנובעת מאי-ידיעה. הפילוסוף ארתור שופנהאואר תיאר זאת באופן הבא: כל אחד מאיתנו יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, אבל בכל רגע נתון אנחנו יכולים לרצות דבר אחד בלבד.  אין לנו כל מידע על הרצון החופשי – למשל, מתי הוא נוצר? האם לביצית מופרית יש רצון חופשי? האם לביצית שמחולקת למאה חלקים יש רצון חופשי? אלו דוגמאות לבעיה העקרונית הנוגעת למושג החופש, שברגע שמנסים להגדירו או לתארו צריכים סיבות או תופעות הקודמות לו, שמייד לוכדות אותו בתהליכים דטרמיניסטים.

שאלה אחרת הקשורה לרצון החופשי היא האם – במידה והוא קיים – הוא יכולת (תכונה) אנושית או תכונה של בעלי חיים נוספים? האדם הוא חלק ממגוון ביולוגי של חיים שהתפתח בתהליך ארוך של אבולוציה. האם רק לבני אדם יש רצון חופשי? אולי גם לקוף ולתולעת יש רצון כזה? לשאלה זו יש טעם מכיוון שאני לא יכול לאשש או להפריך  את קיום רצוני החופשי בעזרת ניסוי או תצפית. בכל פעם שאני עושה פעולה, למשל מרים את ידי, מישהו אחר יוכל לטעון כנגדי שהרמת היד נבעה בהכרח מאוסף תהליכים שהתרחשו במוחי ובסביבתי, תהליכים שכאשר נדע את כולם נוכל בהחלט לנבא את הפעולה מראש ללא כל צורך ברצון חופשי.

אם אנו מנסים לשלול את טענות ה"פיזיקליזם של התודעה" תוך הסתמכות על קיום הרצון החופשי, אנו חייבים להביא טענות המאששות את אפשרות קיומו. טענה אחת כזו, שאינה מסתמכת על תחושות סובייקטיביות, קשורה לאמונה הבסיסית המקובלת  (אם כי לא על כלל הפילוסופים), שקיים עולם אובייקטיבי שאינו תלוי בהכרתנו.

כל אחד מאיתנו חש שיש בחוץ עולם בלתי תלוי בו ובקיומו. אני לא חולם שאני כותב שורה זו. אני מאמין באמת ובתמים שאני נמצא בחדרי מול המחשב, לידי רשימותיי וערימת ספרים. איך אני יכול להצדיק את האמונה הזאת? איך אני יכול לדעת שמעבר להכרתי יש עולם? אולי עולם זה אינו אלא פרי דמיוני?

אחת האפשרויות להבחנה בינינו לבין העולם מבוססת על שימוש ברצון חופשי. אני יכול לעשות מרצוני החופשי כמה פעולות ולהיווכח שהתמונה שאני מקבל מהסביבה אינה משתנה. אני יכול לעצום את העיניים, לפקוח אותן שוב, ואני רואה את אותה תמונה לפני. אני יכול לזוז קצת ימינה, קצת שמאלה ואני רואה שהתמונה משתנה אך במעט. כשאני מסתכל על עץ בחוץ, אני שם לב שהתמונה שאני מקבל מהעץ כמעט ולא משתנה כשאני מתקרב לעץ או מתרחק ממנו, וגם כשאני מזיז את הראש ימינה או שמאלה. במשך כל הפעולות הרצוניות האלה התמונה שקיבלתי מהעץ כמעט ולא השתנתה. מכך אני מסיק שקיומו של העץ בלתי תלוי בהכרתי. הסבר זה לאמונה בקיום עולם מעבר להכרתי מאשש את תחושתי שיש לי רצון חופשי.

לעומת האדם, מכונה בנויה מתהליכים פיזיקליים וחישוביים, ולכן אין לה רצון חופשי. הרצון החופשי קשור בכוונות שלנו, בתמיהות, בתשוקות, בתאוות ובמרכיבים רבים אחרים של ההכרה. אם אי אפשר ליצור מכונה שיש לה רצון חופשי, לעולם לא ניתן יהיה ליצור מכונה שתהיה דומה בכישוריה לכישורי התודעה של האדם. במילים אחרות, אם אכן קיים רצון חופשי – לא ניתן יהיה עקרונית להעמיד את התודעה על בסיס תהליכים פיזיקליים וחישוביים. מסקנה סבירה מטענה זו היא ההנחה כי יש בהכרה מרכיב נוסף, לא דטרמניסטי, שיש המכנים אותו נפש  או רוח, והוא מבטא את ההשקפה שהפיזיקה והמתמטיקה אינן יכולות לתת דין וחשבון מלא על כלל התהליכים של התודעה האנושית.

בעיית גוף ונפש

לאור הטענות שהועלו כנגד העמדת התודעה על בסיס פיזיקלי-חישובי ולאור האמונה בקיומו של רצון חופשי, שאינו מהווה חלק מהמערכת הכימית-פיזיקלית המרכיבה אותנו, אנו צריכים להתמודד עם הבעיה הידועה בשם ה"בעיה הפסיכו-פיזית" – מהו החיבור בין גוף לנפש? בין חומר לרוח?

האמונה בקיומה של הנפש משרתת צורך אנושי עמוק. כל אחד יודע שביום מן הימים ה"אני" שלו, אותו הוא מטפח בהתמדה כל החיים, ייעלם ללא כל זכר, מה שמותיר אותנו בקיום חסר משמעות. כדי להיחלץ ממצוקה זו, אנשים מבצעים את ההפרדה בין גוף לנפש ומנסים להשאיר את הרוח כדבר נצחי בלתי מתכלה ושאינו פועל על-פי חוקי הפיזיקה. זו אמונה עתיקת יומין כמעט בכל התרבויות המוכרות. האמונה בקיומו של הרכיב הנוסף הזה, גם אם אין כל דרך להוכיחה מדעית, עזרה לבני האדם להרגיש טוב יותר והם הרבו לנסות ולפענח את מסתורי הרוח והנפש.

הבעיה הפסיכו-פיזית נחקרה על-ידי פילוסופים רבים במהלך יותר מאלפיים שנים…

(קטע דולג)

…בשל בעיה סבוכה זו יטענו הפיזיקליסטים, שעצם הכנסת הנפש לדיון על תודעת האדם הופכת את הדיון לאי-רציונלי ובעייתי ועל כן הם אינם מקבלים את קיומה הנפרד של הנפש. אמנם גם הם מתקשים להסביר את כל מה שקורה בהכרה וברוח האדם בעזרת תהליכים פיזיקליים-חישוביים, אבל הם מאמינים שהסבר שכזה יימצא בעתיד.

פתרון מסוים לבעיה הפסיכו-פיזית מוצג על-ידי אסכולה הקרויה בשם "אינטראקציוניסטים". אלה מנסים לבנות מודל ליצירת יחס גומלין בין הגוף לנפש. כך למשל, הציע הפילוסוף רנה דקארט, שהאמין בקיום הנפש, פיתרון המציג סוג של בלוטה הקיימת במוח ושבה ישנה כעין שבשבת בעלת דרגות חופש של סיבוב. השבשבת הזאת מביאה לידי ביטוי את התחושות, הרגשות והמחשבה, והיא היוצרת את הקשר בין הגוף והנפש. לייבניץ טען שלשבשבת מסתובבת שכזאת אין שום דרגת חופש וגם היא פועלת על-פי חוקים הידועים בפיזיקה.

גם היום ישנם חוקרי מוח שמנסים ללכת בעקבות דקארט ולחפש היכן ממוקמים במוח האזורים האחראים על הרצון, הרגשות והמודעות העצמית. מציאת מקומות אלה, יהא בה כדי לאשש במידת-מה את האמונה שהאינטראקציה בין הגוף לנפש אמורה לפעול על-פי חוקים פיזיקליים, ולפיכך לבטל את קיומה של הנפש כישות רוחנית נפרדת מהגוף. לעומתם, מי שמאמין בקיום הנפש כמרכיב רוחני בתודעה, אינו יכול לקבל את ההסבר של האינטראקציוניזם לפיתרון הבעיה הפסיכו-פיזית. הסיבה לכך היא שמרכיב רוחני, מעצם הגדרתו ככזה, אינו יכול להיות ממוקם באזור מוגדר היטב בחלל, ואינו יכול לפעול על-פי חוקי הפיזיקה.

 

כיוון שלישי שהוצע לפיתרון בעיה זו מכונה בשם "פרלליזם". על-פיו, הגוף והנפש פועלים בהרמוניה מכוונת מראש. נניח שאני לוקח שני שעונים תקינים ומכוון אותם מראש לאותה שעה. אני מסתכל בהם במהלך יום, יומיים, שלושה ואני רואה שהשעונים מראים בדיוק את אותה השעה. האם זה אומר שיש יחסי גומלין בין השעונים? כמובן שלא. באופן דומה פועלים במקביל הנפש והגוף של האדם. לא בגלל שיש ביניהם אינטראקציה, אלא מכיוון שמראש נוצרה פעולה מקבילה שכזאת. הפרלליזם מניח לכן את קיומה של ישות שניתן אולי לזהותה עם האל, שהיא היוצרת הרמוניה קבועה מראש בין הגוף והנפש.

אני רוצה להציע פיתרון אחר לבעיה הפסיכו-פיזית ולטעון שההיגד הרביעי שמציע קייט קמפבל הוא היגד כוזב. אני רוצה להראות בעזרת דוגמאות, שפעולת גומלין בין גוף לנפש אפשרית מבחינה עקרונית.  אני רוצה לטעון שקיימות ישויות רוחניות (לא פיזיקליות) הפועלות באינטרקציה עם הישויות הפיזיקליות.

אנחנו מכירים בטבע ישויות פיזיקליות הנמצאות בכל רגע במקום מסוים. אבל בעולם יש סוג של ישויות שאינן פיזיקליות ושאין להן מקום מסוים שעליו ניתן להצביע. אי אפשר לדבר על הימצאותן במקום מסוים בחלל ובזמן. למשל, החלל עצמו הוא ישות רוחנית כי ההיגד "החלל נמצא בתחום מסוים בחלל" הינו חסר פשר. באותו אופן מהווה גם הזמן ישות רוחנית. גם חוקי הטבע הכלליים, כגון חוק הגרביטציה של ניוטון  או חוק המשיכה והדחייה בין מטענים חשמליים, מהווים סוג של ישויות רוחניות. אילו חוק הגרביטציה היה ישות פיזיקלית, הוא היה צריך להיות תקף אך ורק בתחום מסוים במרחב ובזמן, ובלתי תקף בתחום אחר. אבל כל הרעיון של חוק כללי זה שהוא תקף תמיד ובכל מקום. גם המספרים, המתארים מידות וכמויות של עצמים בעולם, אף הם ישויות רוחניות. הפיזיקאים מאמינים בקיומן האובייקטיבי של הישויות הללו, למרות שאי אפשר לייחס להן מקום בזמן כלשהו. ללא האמונה בקיום ישויות רוחניות אלו,  לא היה מובן גם קיומן של הישויות הפיזיקליות.

אנחנו יודעים שישנו קשר בין ישויות פיזיקליות לישויות רוחניות אלו, למרות שאי אפשר לדבר על מגע ביניהן. הגופים הפיזיקליים נמצאים בחלל ובזמן המהווים, כאמור, ישויות רוחניות. חלקיק טעון מושך חלקיק טעון אחר, על-פי חוק מסוים. החלקיק הטעון לכשעצמו מהווה ישות פיזיקלית. הוא נמצא במקום מוגדר בזמן מוגדר. החוק שעל-פיו הוא מושך או דוחה חלקיק אחר הוא חוק כללי, שהוא ישות רוחנית. הפיזיקה מסבירה יחסי גומלין אלו באמצעות חלקיקים המעבירים את האינטראקציות היסודיות בטבע. כך למשל, הגלואונים מעבירים את הכוח החזק בין הקווארקים מהם מורכבים הפרוטונים והניוטרונים בגרעין האטום, והפוטון מעביר את האינטראקציה האלקטרו-מגנטית.  ואולם הסבר זה של פעולת כוחות ללא מגע בין הגופים, מעורר בעיות פילוסופיות כבדות משקל. אם כך, בעיית הזיקה בין ישויות פיזיקליות לרוחניות אינה מצטמצמת ליחסי הגומלין בין גופו של האדם לרוחו, אלא שרירה אף בטבע העולם.

לסיכום, ההיגד הרביעי שהציע קמפבל, שעל-פיו ישות רוחנית לא יכולה להיות קשורה לישות גשמית, הוא היגד כוזב. לא מן הנמנע שנפש האדם, הכוללת את כל רכיבי התודעה שאינם ניתנים להעמדה על תהליכים פיזיקליים חישוביים, יכולה ליצור עם גוף האדם יחסי גומלין שאינם בעלי אופי פיזיקלי ידוע. הקשיים בהעמדת התודעה, על כל כישוריה, על בסיס פיזיקלי-חישובי תומכים בטענה זו. אני מאמין שהפיתרון לבעיית הזיקה בין גוף ונפש, שהוא מעבר להשגתנו כיום, יתבהר בעתיד במסגרת כיוון חדש בחקר המוח והמדעים הקוגנטיביים.

עד כאן שושני, עוד על הנפש, אולי כדאי להציץ במאמרו של עומייר חק:

בתקופה האחרונה אני מדבר הרבה על הנפש. זה מרגיז אתכם. אתם אנשים אינטליגנטים ומתוחכמים. אבל למה שזה ירגיז אתכם? האם הנפש היא סיפור פיות? בואו נחשוב על כך בצורה הבהירה ביותר האפשרית.

אם אנחנו מעיזים לדבר על נפש, אנחנו מיד מתויגים מתוך חשדנות כבדאים, כמי שחושבים במונחים של מאגיה, כרגשנים – הרי לא יתכן שאנחנו ממש רציניים, נכון? אז הגענו למצב שבו אנחנו מכחישים את קיומו של דבר בתוכנו שאיננו יכולים לגעת בו, להיות בעליו, לרכוש, לקנות ולמכור בכסף. אז הנה אנחנו: מצד אחד מכריזים שאין דבר שאינו יכול להיקנות או להימכר בכסף, ומצד אחר – מכחישים שיש משהו פרט לכך. אתם רואים את הסתירה?

הנה לכם הפגם הגדול ביותר במחשבה המודרנית: הכחשת הנפש….

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *