נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ביקורת המקרא בעיני חוקרים ישראלים בדורות האחרונים

הבקורת בישראל גם היא ממשיכה את השיטה של הפרחת השערות מבלי לנסות להוכיח אותן או את ההנחות שעליהן הן מסתמכות.

 

ביקורת המקרא בעיני חוקרים ישראלים בדורות האחרונים

הבקורת בישראל גם היא ממשיכה את השיטה של הפרחת השערות מבלי לנסות להוכיח אותן או את ההנחות שעליהן הן מסתמכות.

האם היה מתן תורה?

  • שד"ל סבור היה שהמאכלים המיוחדים נתנו לישראל כדי להבדילם מסביבתם אבל סברה זו אין בכחה להסביר מציאות חברתית היסטורית.. (אנצ"מ ערך מאכלים ומשקאות עמ' 556).

ברור שלפי ההנחה שכל התורה כולה אינה אלא תהליכים חברתיים, הרי שאין אפשרות להסבירם. אבל לו נניח שהיה מתן תורה, האמנם אין מקום להסביר את הרעיונות שבחוקים?

  • "קובץ שלשת הדינים המסתיים בעיר הנידחת מצטיין בלשון של להט לוחם. לדעת ויידנפלד משקפת רוח קנאות קיצונית זו את המהפכה הדתית שחולל יאשיהו בארץ יהודה, אבל L’Hour סבור שנשמע כאן הד למלחמות דת קדומות יותר, בימי השופטים" (אנצ"מ ערך עיר הנידחת).

כך, איש הישר בעיניו יעשה, בדמיונות כאלו מסתכם המחקר על כתיבת חלק זה של ספר דברים, לפלוני יש אסוציאציה לפרק כזה בספר מלכים, ולאלמוני לניב קיצוני בספר שופטים, וחסל סדר הוכחות.

ומה בדבר השקפת המקרא, היש מקום לחקרה, או שמא יודעים אנו אותה מראש על פי סכימות התפתחותיות?

  • "האל מנסה את יראיו כדי להוציא את צדקתם מן הכח אל הפועל, סברה זו אע"פ שהיא מסובכת מכדי שיהיה אפשר לייחסה למספר המקראי, תואמת את התחושה הדתית היסודית של המקרא" (אנצ"מ ערך עקדת יצחק).

וכמה מן החוצפה והעוז צריך בכדי להחליט בשביל המקרא כי רעיונות כאלו הם "מסובכים" בשבילו[1], וכביכול כל המהפכה המחשבתית שעשה המקרא לא היתה "מסובכת" בשבילו..

[בדרך זו של התנשאות – ראה להלן: סוגיות בבקורת המקרא, "התורה בימי קדם", את דברי פרופ' ש"ה ברגמן – דנים כרגיל את המקרא וכותביו. כך שיערו החוקרים כי ספר ישעיהו נוצר מדברי כמה נביאים ע"י תקלה שלומיאלית בכריכיה.. (ראה: ישעיהו חלק שני) האותיות הקטנות בתורה נוצרו בטעות מתוך לחץ של מקום בקלף (ראה להלן: הבקורת הנמוכה), והגדיל לעשות פרופ' רופא המבאר את היווצרות ספר שמואל בצורה קונצנטרית (מן המרכז אל הפריפריה) מכיון שבימים ההם היו כותבים על מגילות ולא על מצחפים, הרי הדרך היחידה להוסיף תוכן היא או בראשית המגילה או בסופה, אכן דרך נאותה לחיבור ספר! מה חבל שדוקא יצירותיהם השלומיאליות של כל הלבלרים והכורכים בעלי הידיים השמאליות שבימי קדם הפכו לספר הספרים הנצחי!]

אין לחשוב שהוכחות יכולות לשנות את ה'מציאות', כך ראה למשל:

  • "תרומתו של דה ויטה באה לידי ביטוי במציאת המאחז ההיסטורי לספר דברים ברפורמה של יאשיהו שנתקיימה ע"פ המשוער ב622 לפנה"ס. אמנם יש חוקרים הטוענים גם כיום, שספר דברים קדום יותר, ולא נוצר בתקופת יאשיהו, אולם השערת דה ויטה כבר הפכה נקודת מוצא לקביעת סדרם ההיסטורי של קובצי החוקים שבתורה, ומתוך כך גם של המקורות ולתיארוכם", (מבא למקרא, פרופ' זאב וייסמן, יחידה 6.4.4).

ההנחה אמנם שגויה, אך מכיון שהיא עברה את נקודת ה'אל חזור' אין לנו ברירה אלא להמשיך ולהשתמש בה..

אחד המחברים הפורים בעניני התנ"ך היה ד"ר ש. ברקלי, שכתב בין השאר את החומר ללימודי הבגרות בתנ"ך בזמנו. דבריו הם ליקוט מבולבל של מחקרי קויפמן עם קודמיו, ואין בהם שום שיטתיות, וכמובן לא שום דיון בשאלה הגדולה.

ברקלי קובע:

  • "מן הראוי לציין כי חוקי התורה כפי שהם מנוסחים לפנינו עכשיו לא שמשו בתקופה זו חוקה רשמית של המדינה הישראלית, שהרי הרבה מן המעשים שנעשו בידי מלכים ואפילו על ידי הצדיקים שבהם עומדים בניגוד גמור לנאמר בתורה והם לא נראו כחוטאים לא בעיני העם ולא בעיני הנביאים. כן, למשל, מקריבים שאול ודוד קרבנות, דוד ממנה את בניו לכהנים, אחות האב מותרת לאחיה (תמר ואמנון), האב יכול לבטל את נשואי בתו (שאול נותן את מיכל אשת דוד לפלטי בן ליש), ועוד ועוד – מעשים אשר לפי דיני התורה אסורים בהחלט, יש לשער כי באותה תקופה היו "מגלות" התורה מצויות עוד בידי חוגים שונים ובנוסחאות שונות, ולפיכך לא היתה השפעתן אחידה ומקובלת. כנראה שעד ימי המלכות המאוחרים ביותר היה קים ליד החוק האלהי הנצחי המיוחס לאיש האלהים משה גם דין מלכות חילוני כדוגמת פרשת המלך בשמואל א ח, ואשר שימש חוקה רשמית של המדינה. לפי חוקה זו רשאי היה המלך: לגייס כל צעיר בישראל מבן עשרים שנה ומעלה לצבא (גם בתורה נזכר ענין הגיוס מגיל 20 – במדבר א ג) לעקל בזמן מלחמה את רכושם של האזרחים, למנות שרים ועבדים מבני העם, לגבות מסים לכלכלת ביתו ובית שריו, להחרים רכושו של מורד במלכות או מקללו (מעשה נבות והחרמת עיר הכהנים נוב בידי שאול, שמ"א כב ועוד) ואולי היתה לו גם זכות רשמית להשמיד את כל בית המלך הקודם שממנו לכד את המלוכה, למלך בודאי היו גם זכויות פולחניות כגון לברך את העם, להקריב קרבנות, לקבוע חגים (שלמה, ירבעם) ועוד ועוד, התגבשות התורה לספר יסוד המשמש חוקה גם למלך וגם לעם, חלה כנראה רק בדורות האחרונים לפני החרבן וביחוד בתקופת גלות בבל ובימים הראשונים של בית שני".

מה יש לומר על תערובת מטופשת וחסרת כל הבנה שכזו? ליקוט שברי משפטים מתורתו של קויפמן ועירובם בשבלונה הפרימיטיבית לפיה מעבדים החוקרים את כל הנתונים. איזה מעשים נגד התורה נעשו על ידי המלכים הצדיקים? כמובן קרבנות שאול ודוד וכיהון בני דוד, אך כמה פעמים אפשר להסביר את העובדה שספר דברים מתנה את עבודת המקדש וחוקיו בקיומו של מקדש מרכזי בעיר בחירה שלא היה קיים בתקופה זו? (ראה 'קדמות דברים') יכול הד"ר הנכבד להאמין בכל שלבו ויצריו יחפצו, אך האם יש כאן הוכחה נגד המסורת? הוא מדגיש "והם לא נראו כחוטאים לא בעיני העם ולא בעיני הנביאים", האמנם? למשל תמר ואמנון, מעשה התועבה ("נבלה בישראל") המתואר כחטא מזויע ושבעטיו זכה אמנון למות "לא נתפס כחטא"?[2] ואולי ממעשה ראובן ובלהה יש ללמוד שנשואי אדם עם אשת אביו לא נתפסו כחטא?. מעשה נוב עיר הכהנים שנהרגו בידי שאול, נתפס כחלק מהרוח הרעה שתקפה את שאול בסוף ימי מלכותו, יחד עם הרדיפה אחר דוד, הריגת הגבעונים ("אל שאול ואל בית הדמים"), וכדו'. האם גם להטיל חנית על משורר הינו מעשה הנובע מכח החוקה החילונית? מעשה נבות הוא החטא הרשמי שנזקף לדורות למשפחת אחאב וזרעו! הזכות של המלך לקבוע חגים: ירבעם בן נבט אשר חג את חג ה' (העתיק) "בחודש אשר בדה מלבו" וחטא ירבעם הוא החטא עליו מוכיחים כל הנביאים.. לא נזכר בשום מקום ששלמה קבע חג, מלבד חנוכת הבית שהיתה חגיגה מקומית וזמנית. היאספות ישראל לחוג את חג הסוכות בזמן שלמה מוכיחה כי למלך היה כח לקבוע חגים, ולכן התורה שבה מוזכר חג הסוכות לא היתה קיימת! אכן זו לוגיקה!

וכבר הכו חוקרי זמננו, על קדקדם של החוקרים האירופים שלמדו את נימוסי הפולחן בישראל – מבני עלי שהוקעו על שקלקלו וחמסו את עבודת ה' ושכבו את הנשים הצובאות, (אנצ"מ כרך ה' עמ' 42).

כל הראיות המעוותות והשקריות האלו מובילות למסקנה כי היתה "חוקה חילונית כדוגמת פרשת המלך", אך פרשת המלך נקבעה על ידי שמואל הרואה השופט הדתי! לפי חוקה זו היה רשאי המלך לגייס מגיל 20, אך "גם בתורה נזכר ענין הגיוס מגיל 20".. האם זו ראיה או סתירה? לפי חוקה זו יכול המלך לעקל בזמן מלחמה את רכוש האזרחים, אך היכן הזכר לחוק שכזה? (בדברי הימים א יא יג מסופר על מלחמה בפלשתים שנצבו בתוך "חלקת שדה מלאה שעורים" דוד ואנשיו הצילו את החלקה, והכו את פלשתים, וככל הנראה הכוונה שלא השתמשו באמצעי של שריפת השדה ובכך ללכוד את הפלשתים, אלא הצילו את החלקה, והכו את הפלשתים בדרך אחרת! עי' ב"ק ס:), הזכות להחרים רכושו של מורד במלכות או מקללו – נלמדת ממעשה נבות, שוב אחד החטאים הזכורים לדיראון, אך גם שם היה המעשה על פי דין התורה, לא נזכרת מרידה במלך, אלא עדות של שני עדים כדין ספר דברים! על קללת אלהים ומלך, קריאת צום ועצרה, נבות נשפט ע"י הזקנים ולא ע"י המלך! הוא מוצא מחוץ לשער העיר כדין התורה! הזכות להשמיד את בית המלוכה הקודם נלמדת אולי מהשמדת יהוא את בית אחאב, אך זו היתה השמדת הבעלים ושאר החטאים הזוועתיים בהם מואשמים בית אחאב, ויהוא נשלח בדבר הנביא לעשות כן [ועוד מקרים כאלו מוצגים כהפקרות ולא כחוק]. ואלו דוד מתנגד בכל תוקף לכל פגיעה בבית שאול "משיח ה'", אפילו מרצח אבנר שר צבאו הוא מזדעזע מתאבל ומספידו, ומפיבשת אוכל על שולחנו ונהנה מחסדו. בענין "הזכות לברך את העם" שכמובן ג"כ שאוב מקויפמן [לאחר שחזר בו בנושא.. ראה לעיל] הינה חסרת כל משמעות, ברור שהמנהיג הוא הנואם ומברך את העם בכינוסים חשובים.

ומה המסקנה שהוא מסיק מכל ראיותיו שהיו מביישות אפילו סטודנט בדרך לבגרות? שהתורה היתה בגדר "מגלות המיוחסות למשה איש האלהים", האם המלכים הצדיקים לא התענינו במגלות המיוחסות למשה? מה המשמעות של הגדרה זו? האם הכוונה שהמגלות לא עברו כריכיה? "מגלות" שנשמרו בקפדנות מאות שנים? אין לבאר השתמרות של רשימות גינאולוגיות וטופוגרפיות במשך מאות רבות של שנים בתנאי ימי קדם, אלא מתוך קנוניזציה, ואילו היתה קנוניזציה כלום לא היתה תקפה לראשונה על "מגלות המיוחסות למשה"? מלבד העובדה כי התורה נזכרת עשרות פעמים בנביאים בשמה – "התורה" "תורת ה'", כמו שפירטנו במקומו. זוהי הגישה השלטת במחקר המקרא: בדייה מן הדמיון של ספורים ומעשים שלמים, בעוד לא מובאות שום הוכחות שאינם משתמעות לשני פנים. ובלי להתיחס למקומות אחרים הסותרים את הבדיה, לכל היותר תמיד שמורה הזכות לומר שהם הוספה מאוחרת.[3]

ומה יודע ברקלי לומר לנו על השקפת עולמו של בראשית?

  • "מתוך היחס הפרימיטיבי של האדם הקדמון.. נוצרו מספר רב של ספורים אטיולוגים שהוכנסו למקרא: הספור על הנחש ועל האשה שאכלה מעץ הדעת בא להסביר את החזיון הטבעי של הנחש הזוחל על בטנו, על חבלי הלידה של האשה, וכן באה קללת נח להסביר את שעבוד הכנענים, ומצב ישראל בארצו היא תוצאה ישירה מברכת אלהים את אבות האומה אברהם יצחק ויעקב וכדומה", (ברקלי, מבא כללי לתנ"ך עמ' 67).

אך אין פרימיטיביות רבה יותר מדברי רעות רוח אלו, האמנם המעשה הגדול של החטא הראשון של האדם נגד האלהים, נולד כדי להסביר את החזיון של הנחש ההולך על בטנו.. ומדוע לא נולדו עוד מעשים כאלו להסביר את צוארו הארוך של הג'ירף? ואולי ה'מעשה בפילון הסקרן' של רודיארד קיפלינג היה גם פעם חלק מספר בראשית בכדי להסביר את החזיון הטבעי בדבר אפו הארוך של הפיל? קללת נח מדברת על שעבוד של כנען, אך היכן שמענו על שעבוד של כנען? [נבואה זו צופה הרחק הרחק, אך בודאי לא בישראל של שנות המלוכה]. גם עמי כנען שהיו בישראל לא שועבדו מעולם אלא הוחרמו והושמדו, לא מוזכר בשום מקום בתנ"ך עבד כנעני או תופעת שעבוד של כנענים, מלבד יתר הכנעני אשר נתן שלמה למס, דבר שאינו צריך שום הסבר, עכ"פ לפי התורה בודאי הכנענים הושמדו ולא היה צריך שום הסבר לשעבודם. מצב ישראל בארצו בדרך כלל לא היה מזהיר, ולא דרש שום הסבר, ואין שום ברכה לאבות על מצב בני ישראל, מלבד הברכה על כבוש הארץ. כתביו של ד"ר ברקלי על כל השטויות הפזורות בהם נלמדים לבחינות הבגרות ע"י נערים שאינם יודעים צורת אות מן התנ"ך, והזכרון שישאר במוחם הוא דברים מעין אלו. וראה באריכות קאסוטו בראשית עמ' 92 כי שאלות מן המין "מדוע הנחש הולך על גחונו" הם יווניות במקורן, ובשביל השמיים אינם אלא דוגמא לשאלה טרדנית הנשאלת להקניט אדם ביום ששי בשעת המרחץ.

במבא כללי לתנ"ך של ד"ר ברקלי (עמ' 103. אגב בשער הספר נדפס ה'פסוק' "תורה נתן לנו משה".. כאלו בכדי להראות על מגמת שיבוש כללית) כתוב: "פרק א' בספר שופטים הוא התעודה ההיסטורית העתיקה ביותר בתנ"ך", ומכאן כי כל התורה כולה כולל ספורי האבות מאוחרת לכיבוש הארץ. זה אינו מפריע למחבר עצמו להביא את המחקרים האחרונים על הדיוק של תיאור תקופת האבות (בספרו עמ' 200 והלאה). כשהוא דן בחבור ספרי המקרא הוא מעתיק את המסקנות המיתולוגיות של בקורת המקרא כי התנ"ך נערך עד לאחר חרבן בית שני! (סח"ה עמ' 39)[4] אך כשהוא סוקר את המאורעות הוא מביא נימוקים מכריעים הסותרים הסברים אלו, ומסיים 'כך או כך'.. ובפרק על התרגומים הוא מציין כי "התרגום הארמי לתורה של השומרונים שיסדו את עדתם הנפרדת עוד בזמנו של נחמיה ושפת דבורם היתה ארמית" (עמ' 133) כיצד יתכנו אם כן הוספות בתורה בזמן נחמיה כשהתורה השומרונית שוה לתורה שבידינו מלבד בחסרות ויתרות וכדו'? בסכום חוקי התורה (עמ' 32) הוא יודע כי לימוד והוראת התורה היתה אחת המדות הטובות שבהן הצטיינו אבותינו עוד בהיותם במדבר, (כפי שהוא כותב במבא לתנ"ך עמ' 19 כי קנוניזציה של כתבים החלה כבר בימי המדבר!) אך אין זה מפריע לו לכתוב כי שופטים פ"א הוא היצירה העתיקה במקרא (שם עמ' 23 הוא יודע כי בכרם ביבנה דנו על קדושתו של משלי, אך זוהי טעות גסה ומעולם לא דנו על קדושתו של משלי[5]).

בסקירתו על בקורת המקרא הוא מונה בפרק מיוחד את "האישים שעצבו את בקורת המקרא בימינו", ארבעה אישים נמנו, וארבעתם קטלו את הבקורת כל אחד בדרכו (מ.צ. סגל הכותב "כל השיטה הזו של בעלי השערת המקורות מתנגדת לשכל הישר ולאמת המדעית והיא אינה אלא תוצאה מוזרה של חריפות יתירה ושל בקרנות". מ. וייס "הדוחה מסקנות רבות של בקורת המקורות". קאסוטו. שהכריז על בטולה של תורת התעודות. וקויפמן השולל את איחורם של כתבי הקדש ואת הסדר המקובל בבקורת), הרי לך בקורת 'מעוצבת' להפליא, ומתוך דבריהם של אלו הוא יוצר לו מין סלט, שאינו יכול כמובן להתעלם מה'מדע' שמחזיק ויחזיק בבקורת לעולמי עד, גם אם יוכיחו לו שלא היה מעולם עם בשם ישראל ולא ישב בכנען, יהיו מסקנות הבקורת נכוחות ומקובלות, "בראשית היה ספר ה' אלקים, ויהי ערב ויהי בקר ויאמרו הכהנים יהי ספר כהנים", זו תורה מסיני שאין לערער עליה. אך אינו יכול להתעלם מה'עיצוב' הישראלי, וכך הוא מעתיק קטעים שלמים מקויפמן [לפעמים בציון המקור, ולפעמים בלי], מביא דעות סותרות על כל צעד ושעל, והרי לנו הכנה מושלמת לבחינות הבגרות בתנ"ך.

כך, בתערובת של ישן (בדיות בית ולהויזן) עם חדש (מחמאות של קויפמן לאינטואיציה העברית) יוצר לו ברקלי ספרים המתגאים במסורת התנ"ך ובקשר בינה לבין השיבה לארץ, אך מן הצד השני מסרסים כל משמעות היסטורית הנמצאת בתנ"ך.

השפעת המאה ה19 שיצרה ריאקציה נגד כל המוסכמות שהשרישו הדתות במשך אלפי שנים, לא נמוגה עדיין. ותופעה זו היא כגלי גאות ושפל, מדי פעם צוברת תאוצה ושוב נמוגה.

 ברל כצנלסון כותב:

  • "הסוציאל פסיכולוג אשר יבא ויחקור את תנועותינו הציבוריות יהיה רשאי להוציא משפט שכל מה שאנו רואים עצמנו קיקיוניים יותר בני בלי שם יותר הרינו מאמינים שאנחנו משוחררים יותר נעלים יותר נמרצים יותר. מחלה תקפה את האורגניזם הלאומי שלנו זה דורות אחדים.. נפלנו לתוך בירא עמיקתא של נחיתות שאיננו יודעים לצאת ממנה עד היום הזה. אין אנו יודעים לרחוש כבוד לעצמנו למעשה ידינו ולפרי רוחנו, לאבותינו..", (מצוטט בספר עיקרו של מקרא עמ' 26).

לפני מספר דורות הגיעו הדברים ממש לידי גיחוך, כאשר סופרים כדובנוב גורדון ווייס הזדרזו והעתיקו כל השמצה שנאמרה על אבותינו, כל 'חקירה' שחשפה איזה שבוש של קדמוננו, ועשו מהם מטעמים. ולצידם סופרים מקוריים יותר הפליגו בתיאוריות דמיוניות ומגוחכות, נזכיר כאן רק את מ. ברדיצ'בסקי אשר 'הוכיח' במחקר מקיף וממצה (בספרו "סיני וגריזים", שאולי כדאי לקרא לו "אפונה וגריסים") כי השומרונים הם הם נושאי הברית האמתית שנכרתה בהר גריזים, והיהודים אינם אלא מזייפים ומשבשים שלקחו לעצמם את הבעלות על התורה.. (ומי היא דמות המופת שבכל אופן קסמה לו מאישי היהדות? יוסף בן מתתיהו, שעל שמו קרא את עצמו "מיכה בן גריון", ולא לחינם הלך זרזיר וכו'). לצרוס בן דוד 'הוכיח' בחבור שלם כי ארון הברית לא היה אלא מכשיר חשמלי שיועד ל.. הבערת עצי המערכה שעל המזבח[6]. וכך הלאה.

מלומדינו תמיד אחזו כמה עשרות שנים לפני ההתפתחויות האחרונות, וזכרו משום מה רק את הקיצוניות שבדעות שונאינו שכבר עבר עליהן הכלח.

  • "גורדון עבד בחיבור פירושו המנוקד לתנ"ך שלפי דברי המחבר נועד בעיקר לתלמידים המתקדמים ולמורי בית הספר כ"ביאור חדש מדעי פדגוגי ערוך ברוח המסורת המקובלת באומה" אך לאמתו של דבר הוא מיוסד במדה רבה על מחקר המקרא הגרמני של סוף המאה ה19" (אנצ"ע ערך גורדון). התנ"ך עם ביאורו היה ספר חובה לתלמידים במשך עשרות שנים בארץ.
  • "ד"ר מקס נורדאו, יד ימינו של הרצל, בספרו "השקרים המוסכמים" (1883) תיאר את התנ"ך כספר הכולל הדים של אגדות הודיות ופרסיות, וקבע שאינו מהימן מבחינה היסטורית, ילדותי מבחינת תפישת עולמו, ומבטא ערכי מוסר שליליים. בודאי, פסק נורדאו אין זה ספר הראוי להיכלל במצבור נכסי הרוח של היהודי בדרכו אל עולם המחר", (מלחמת הלוחות, פרופ' י. שביט, עמ' 32). נורדאו חשב אולי כי ספרו "השקרים המוסכמים" ראוי להיכלל במצבור נכסי הרוח של היהודי, אך התנ"ך נשאר נכס הרוח של העולם כולו, ו'השקרים המוסכמים' נותר ככתם על דורו של נורדאו.
  • י.ח. ברנר במאמרו ב"הפועל הצעיר" (24 באוקטובר 1911) קרא "להשתחרר מן ההיפנוז של עשרים וארבעה ספרי הביבליה, בעיני העברי החדש אין ערך לתנ"ך כמו אצל הרואים בו כתבי הקדש".
  • על גרץ נאמר: "כתיבת היסטוריה יהודית בלשון הגרמנית.. ע"י מחבר שיעוד עמו ועתידו לא היו ברורים לו כלל וכלל לא היתה מן התפקידים הקלים, לכן נכשל גרץ לא פעם בחוסר עקביות, בסנטימנטליות יתירה ובגישה אפולוגטית.. בהתאם לדרך התפתחותו הרוחנית ולאפיו היה בטוח באמת המדה הראציונליסטית ולא היה מסוגל להתעלות מעל לדרך שיפוט זו לפיכך לא הגיע להבנת כחות ותנועות שמהותן בתחום האי ראציונלי.. צמידותו למסורת אנשי ההשכלה גרמה לו לשנאה ממש ל"תלמודיסטים הפולניים המטופשים" הוא מכנה את היידיש בשם "שפת חיות למחצה". בתיאור הסבות לגזרות ת"ח נגרר גרץ אחרי ההיסטוריון הרוסי האנטישמי קוסטומארוב שהטיל את האשמה במאורעות הדמים על שחיתות היהודים פרי הפלפול התלמודי שעיקם את מוחם", (אנצ"ע ערך גרץ). ואין לנו אלא לשמוח שהפרוטוקולים של זקני ציון לא הגיעו לידיו של גרץ, אותם היה 'קונה' בשמחה.

ואילו בדורינו ניתן לשמור על האיזון כפי מצב הרוח, אין סתירה בין אמונה במורשת התנ"ך, ובין הפיכתו למכיתת שקרים. אין משמעות לשאלה מה היה באמת ומה לא היה. אדם המדבר על עובדות המתועדות במסמכים ומחקרים, אם אינם עולים בקנה אחד עם ההשקפה הרווחת, ימצא את עצמו מותקף בלי שום יכולת להגיב, כמו אותו ח"כ ששחרר במקרה איזו התבטאות בענינה של פרשיה היסטורית ידועה המתועדת יפה בספרים ומסמכים מפורסמים ומגובה בפסק דין של שופט ידוע, מה שלא הפריע לכותבי טורים ואוחזי מיקרופונים להכפישו במשך תקופה על שהעיז לומר את האמת. הצבור הרחב איננו יודע מאומה על ההיסטוריה כפי שהיתה באמת, והמראיינים בתקשורת או מחברי ספרים פופולאריים קובעים לצבור מה לחשוב. המרואיין יכול לחזור מאה פעמים על עובדה ברורה, או על מסקנה מדעית מוכחת, והמראיין יענה לו בסיסמאות המקובלות של "אי אפשר לפסול איש מדע" "כל אחד והאמת שלו" "אין לפנינו את הצד השני" "כך זה לפי התפיסה שלך" "אתה לא חושב שזה מזכיר קצת נימה גזענית?" "אני חושבת שלחלק גדול מהמאזינים שלנו יהיה קשה לקבל דבר כזה" "איך זה מסתדר עם התפיסה המקובלת" "מדוע אתה מתעלם מהנתונים הידועים הסותרים את דבריך?" "כולם יודעים שזה לא כך" "אינך יכול לפסול צבור שלם?" "איך אתה יכול להשוות אנשים לנאצים, או נאצים לאנשים, ובכלל איך יש לך זכות להשוות דברים?". במקרה הטוב התגובה היא "אתה מעלה טיעונים מענינים, רק שאין כרגע מישהו מהצד השני שיוכל להגיב". ובטענות ילדותיות כאלו מחליפים דעות, אף שהדבר בולט ביותר בתקשורת, כך הם פני הדברים בכל תחום של חלופי דעות.

גם אנשי המקצוע, כבר מזמן אינם אמורים לחוות דעה בשאלות כלליות. אם בימי הביניים היה המלומד, הבקי בכל "שבע החכמות", יודע את כל "חכמת הרפואה", ואת כל "חכמת הטבע", וכו'. ובעת החדשה הכרנו מומחים לרפואה, מומחים לזיאולוגיה, וכו'. כיום כל תחום נחלק למאות תחומים פנימיים, ובכל אחד מהם ישנם מומחים לחלקים אחרים, אין כיום אדם המקיף תחום שלם ברפואה למשל, בכל תחום ישנם מומחים לבעיה ספציפית והכרוך בה, וגם במקרא אנו מוצאים מומחה לתקופה פלונית, מומחה לספר פלוני. כשאדם נותן דעתו על בקורת המקרא, אינו מנסה כלל לבחון את התמונה השלמה, ולראות האם באמת יש בסיס למערכת כולה, הוא מתמקד לו בתקופה עליה הוא עושה את הדוקטורט, רק מלאכת ליקוט הדעות שקדמו לו מכילה מאות מאמרים וציונים, די לו שיתפוס כמה טעויות של קודמיו מכאן, וכמה השערות משם, והרי לו תיזה למופת.

המדע עצמו נתון כיום בהצפת מידע בלתי ניתן לעיכול, קל וחומר שלא נותר זמן לנסות לבדוק את ההנחות הראשונות. רופא יכול כיום לשבת מן הזריחה ועד השקיעה ולקרוא עדכונים רפואיים באינטרנט או בכל צורה אחרת, והוא לא יגיע אף לחלק קטן מן העדכונים הנוגעים לעבודתו היום יומית וחיי אדם תלויים בהם. אוטוסטרדת המידע מעכבת את הבחינה והביקורת הכוללים והופכת את רובינו למלקטי מידע. כפי שכותב סטיבן הוקינג (קיצור תולדות הזמן עמ' 159):

  • "בזמנו של ניוטון היה אדם משכיל מסוגל לחבוק את כל הידע האנושי, לפחות בקוים כלליים. אבל מאז, גרם קצב התפתחותו של המדע לכך שהדבר אינו אפשרי עוד. הואיל והתיאוריות משתנות לבקרים כדי להסביר תצפיות חדשות, לעולם אי אפשר לעכל אותן או לפשט אותן כראוי על מנת שאנשים רגילים יוכלו להבין. אדם חייב להיות מומחה בתחומו, וגם אז אין לו תקוה שיבין יותר מחלק קטן מכלל התיאוריות המדעיות. יתר על כן, קצב ההתקדמות הוא כה מהיר עד כי מה שאדם לומד בבית הספר או באוניברסיטה יהיה תמיד מיושן במקצת".

מעולם לא העסיק חוקר מקרא של ימינו את עצמו בשאלה האם אפשרי להוכיח את ההנחות הכלליות של בקורת המקרא, או לחלופין האם אפשר להפריכן, מירוץ החיים של ימינו אינו עוסק כלל בשאלות שכאלו, ורוב האנשים בימינו [ובכללם המלומדים והאקדמאים] מעולם לא הקדישו זמן לברר שאלה זו בצורה יסודית. בפרט שאינם מכירים את התנ"ך משום מקום, אם תדבר על "תקופת השופטים", ישאלו אותך אם כוונתך לבג"ץ ולמהפיכה השיפוטית, ואם תזכיר את "הנביאים הסופרים" יאמרו לך כי אין עצירה ברחוב הנביאים פינת הסופרים. וידוע המעשה בעיתונאי ששב נרגש מביקורו בחו"ל: "ראיתי שם במוזיאון הלאומי, ספר נפלא, חייבים לתרגם אותו לעברית, איך קוראים לו? רגע, בי.. ביב.. ביבל!".

גם הספרים המתחברים בנושא בימינו מלאים תערובת ובליל של דעות ונתונים, שאין בהם שום שיטה ברורה, העיקר הוא לא להסיק מסקנות.

בדורינו כלל אין אדם המתעניין בנושאים אלו, אם לא בא עדיין לתקופת משבר ואכזבה מהחיים, סטודנטים מתענינים אך ורק בציון, ומלומדים מתענינים בקידום והישגים. התנ"ך כצורתו איננו מענין אף אחד, מי שברצונו להיות חוקר מקרא צריך לגבש לו תיאוריה, אם התיאוריה רוצה לחרוג ממה שכבר כתוב, היא חייבת לשנות ולסרס את הספור התנכ"י במדת מה ו'לגלות' את האמת ההיסטורית שמאחוריו, זוהי שיטת העבודה ובלי דרך זו לא היה מחקר המקרא קיים.

ודי לראות את הפולמוס שהתעורר לאחר מאמרו של פרופ' הרצוג בהארץ (2001), עשרות מאמרים מאת מלומדים רבים בארץ ובעולם התפרסמו באותה תקופה [והם מוצגים באתר האינטרנט "הידען"]. המשותף לכולם שהם מפגרים ברמת טיעוניהם למעלה ממאה שנה. כל הטיעונים המוזכרים במאמרו של הרצוג או במאמריהם, בין הטיעונים שכנגד ובין שבעד, כולם עתיקי יומין, וכבר נגרסו, פותחו, נסתרו, ועוד ועוד, כל אחד כיד ההיסטוריה שעברה עליו. כולם מובאים בצורה חלקית, כאלו נולדו היום, ובהתעלמות מוחלטת מלמעלה ממאה שנות מחקר.

הדבר דומה בדיוק לקובץ רפואי מכובד שיפרסם בשנת 2005 מאמר ראשי בשם: "האם ניתן להפיק חיסון לשחפת בעזרת פניצילין?", ומאמרי תגובה: "אולי ניתן לייצר פניצילין מעובש?", "האם ניתן לפסטר מים?", "אולי כדאי להתחיל לפסטר גם חלב?", "שטויות, אין תרופה לשחפת".

מגוחך לראות כיצד אנשים מלומדים המרצים בחוגים לארכיאולוגיה, יכולים לומר בויכוח בן ימינו משפט כדוגמת "אין שום פריט ארכיאולוגי שיכול לאשר את תקופת האבות", או "הזכרת הפלשתים והגמלים היא אנכרוניזם". בעוד ספרים שלמים של ארכיאולוגים ומלומדים נכתבו על הנושא ובהם נידונו מאות פרטים, מובן כי לכל אחד ישנה זכות מלאה לקבל או לדחות את הדעה הנראית לו, אך לשם דחיית דעה או הוכחה צריכים טיעון נגדי, ולא התעלמות בוטה ממחקרי כל הארכיאולוגים והמלומדים, שחלק מדבריהם הזכרנו בתורה משמים פרק 13. דומה כי עצם העובדה שספרו של קויפמן נכתב בראשית המאה היא סבה להפכו למיושן, ללא שום נימוק נוסף, ממש כפי שנפסל התנ"ך בעצמו כשהפך למיושן[7].

  • "ביטול המושג 'תקופת האבות' ע"י חלק מהארכיאולוגים.. מבוסס בין היתר על איזכורם של גמלים מבוייתים וקבוצות אתניות ארמיות וחיתיות בספר בראשית.. המחקר הארכיאולוגי קובע בפסקנות שאזכורים אלה תואמים את המצב בתקופת הברונזה התיכונה. ואילו כמה ארכיאולוגים והיסטוריונים קובעים בפסקנות דברים אחרים. מהיכרותי עם כמה מהם והכרתי ביכלתם המקצועית הגבוהה, אני חושש שאין המדובר בחוסר ידע אלא במגמתיות מובהקת, החותרת להצגת תזה קבועה מראש, בהנחה שהקורא הממוצע אינו מכיר את המחקרים האחרונים, שיש בכחם לסתור את התמונה המוצגת על ידם", (ד"ר י. מייטליס, לחפור את התנ"ך, הוצ' ר. מס 2006, עמ' 15).
    בפועל נכתבים ומתפרסמים עשרות רבות של מאמרים ומחקרים מדי חודש בחדשו, הנשענים כולם על הנחות המוצא של הבקורת, בצורה כזו הופכת בקורת המקרא לענף גדול ומנופח, מבלי שישנן גבולות ברורים, אין שום גבול שעליו יהיה 'מוסכם במדע' שבזמן זה כבר לא נערך ספר מסויים, או שבזמן זה כבר היה ספר מסוים קיים. בכיוון ההכחשה והספקולציה הכל פתוח, כל חוקר נשען על ההנחות המערערות את הסדר היסודי ההיסטורי בצורה בלתי מוגבלת. לא תהיה לו מניעה לומר שספר בראשית נתחבר בבבל בתקופת האמוראים. הוא מתמקד לו באיזה פסוק לפי בחירתו, ובאיזה ממצא ארכיאולוגי, ויוצר מחקר שלם שאינו מחוייב לשום חקירה כוללת על הענף כולו. משל למה הדבר דומה: לממסד אקדמי שלם שיקדיש את עצמו לדיונים בנסויים עכשויים, מבלי שתהיה לו תפיסת עולם ברורה בנוגע לכל חוקי הפיזיקה היסודיים. כל נסוי ידון ויוצעו אפשרויות רבות להסברים, כל אפשרות נוגעת מטבעה ביסודות ובגבולותיהם

והגדרתם המדויקת, אך כל העוסקים והחוקרים לא נתנו דעתם מעולם בצורה רצינית לשאלות אלו. ואין זה מפריע להם להתבסס על הנחות שרירותיות כפי צורך המחקר או הניסוי הספציפי. זוהי הפקרות אבסורדית הנובעת מהרגשה שאין צורך כלל לחקור נושא זה בצורה שתהיה בלתי משתמעת לשני פנים.

לא נראה שכיום המאמרים העוסקים במקרא, והתיזות המוצעות לפני הקוראים והחוקרים, מנסים להוכיח את דבריהם. איני רואה אלא נסיונות להסביר כתובים ונתונים על סמך השערות, ישנה תחרות איזה הסבר יותר מענין והגיוני – אך אין נטיה כלל להתקרב לדברים מוכחים.

בפרט מתבטא הדבר בספרים פופולאריים לתלמידים או לקהל הרחב, כל עורכי וכותבי הספרים הינם נייטרליים, חסרי דעה אף כשאינם חסרי ידיעה, הם מציגים את כל הצדדים, מביאים את כל הוגי הדעות וכל השיטות, על כל טענה ישנה טענה שכנגד, ומתקבל הרושם כאלו במדע ישנה איזו אקסיומה שלנצח יהיו כל הדעות בגדר 'אלו ואלו דברי אלקים חיים', או ש'גזרה שהומצאה במנין צריך מנין אחר לבטלה'. אין כאן מדע אוביקטיבי, אלא תולדות תפיסת התרבות האנושית את הדברים במשך ההיסטוריה.

את כל זאת ניסה לשנות קויפמן, טענתו העיקרית היתה כי מחקר המקרא עושה ככל העולה על רוחו, מאז נגע ולהויזן בשאלת הגבולות של כתיבת הספרים, לא נעשו נסיונות לקבוע גבולות חדשים עם ההתפתחות במחקר. קויפמן יצר גבולות ברורים ביותר לפי שיטתו – מתוך בחינה כוללת ומקיפה קבע זמן חיבור עריכה וחיתום לכל אחד מספרי המקרא, בלי קשר לשאלה האם אכן מסקנותיו נכונות. חייב המחקר לגבש לו לכל הפחות דעה משל עצמו – זמן חיבור עריכה וחיתום לכל ספר מספרי המקרא. התשובה לשאלה זו חייבת להיות מקפת את כל ספרי המקרא יחדיו מכיון שהצלבת המידע הופכת את המקרא כולו לתשבץ אחד גדול, ועל המחקר או על חוקר המביע את דעתו בתחום כל שהוא: לעלות כיתה, לשבת לספסל הלימודים, ולקבוע דעה מגובשת ומוכחת. שאם לא כן נמצאנו כולנו דרשני מקרא על דרך הסוד מן הסוג הגרוע ביותר.

הערות:

[1]ראה גם השל: "משנתו של מנדלסון הלכה בד בבד עם ההנחה שנתקבלה כמושכל ראשון שאיש המזרח הקדמון לא היה מוכשר לחשוב בדרך ההפשטה וזרים לו עניני העיון, היהדות והתיאולוגיה (נחשבו) שני הפכים בנושא אחד", (י. א. השל, תורה משמים באספקלריה של הדורות, פתיחה, XXXII).

[2]נכון הדבר שתמר אמרה "כי לא ימנעני ממך", אך זו בודאי אינה אלא התחמקות מתבקשת שנאמרה בתור נסיון אחרון לשכך את טירופו של אמנון. לו היתה באמת תמר מותרת לאמנון ודוד בודאי "לא היה מונעה", וגם היא הסכימה שיבקש זאת מן המלך, כי אז לא היה נחשב המעשה כמעשה נבלה שכזה ולא היה נחרץ דינו למיתה. שהרי כל חטאו הוא שלא חיכה להסכמה מפורשת של המלך לדבר שבודאי "לא היה המלך מונע" ממנו. וחז"ל פירשו שמעכה אמם נלקחה לדוד כגויה (כמוזכר בשמואל ג ג שהיתה בת תלמי מלך גשור), ולכן אין בתה הראשונה מתייחסת לאביה כיון שאמה היתה גויה כשנתעברה. גריניץ (יחודו וקדמותו של ס"ב עמ' 56) מפליג וסובר כי תמר היתה ביתה של מעכה מבעל קודם, שבכל מקום הכתוב קורא אותה אחות אבשלום, ולא בת דוד. וכן דעת מ"צ סגל בפירושו (יג א).

[3]עמוס חכם קובע בסיכום הערך "תורה" שבאנצ' העברית: "מה שברור הוא.. שהתורה ומקורותיה לא היו מיד עם כתיבתם לחוקה המחייבת את העם והמלכות, שההזכרה ההיסטורית הראשונה המלמדת על אישור מלכותי לסמכות התורה היא מימי המלך יהושפט ששלח את הלויים לערי יהודה ללמד את העם ובידם ספר תורת ה'. לגבי ימי אמציה נאמר במפורש שהמלך ציית לחוק מתורת משה והדבר מסופר כאילו היה זה חידוש וכשבח מיוחד למלך". קשה להאמין שדברי הבל, בורות, ורעות רוח, כאלו יוצאים מפיו של אדם דתי הנחשב כסמכות לעניני מקרא! בהתעלם מכך שכבר ספר יהושע מאריך בחובת שמירת התורה וקיומה וכולו מלא ציטוטים ממנה כפי שפירטנו במקומו), ועוד רבים מספור בכל ספרי המקרא הבאים לאחר מכאן. הרבה לפני אמציה מוזכרים מלכים ושרים שצייתו לחוקי התורה ולא היה בכך שום חידוש (כך למשל מוזכר ששלמה דקדק שלא יונפו אבנים על המזבח), חוקי התורה מוזכרים בספר שמואל, במגילת רות, ובמלכים א', ואיך ניתן לקרוא לדוגמאות שהביא חכם בשם "סיכום"?

[4]כדעת גרץ, כמובן, כי התנ"ך נחתם ביבנה, ומה זה משנה שכבר יוספוס מזכיר את כב' הספרים (כפי השבעים המצרפים את רות לשופטים, ואת איכה לירמיה)? התנ"ך לא נחתם בקנוניזציה מלאכותית אלא הוכר מאליו כקדוש מכיון שיצא מיד הנביאים (סגל, מבא המקרא עמ' 828).

[5]כל הדיון בכרם ביבנה "לא היה על מה שיש להכניס לכה"ק, אלא על מה שיש להוציא" (פרופ' גריניץ, מבואי מקרא עמ' 46, כך גם באנצ"מ ערך כתובים). מלבד העובדה שצויינה, שעל משלי לא היה כלל דיון.

[6]מה היה באמת המקור הברור שממנו הוציא את דבריו המבוססים? (אם לא שרוח פון דניקן נתלבשה בו) ולא עוד אלא שבספרו "משהו על אפיים של היהודים" דורש בן דוד את ביטול כל החוקים הריטואלים של היהודים שהם "שורש כל הרע שביהודים", וכן הוא דורש את "טמיעתם התרבותית והחברתית בסביבתם". כיצד הגיע להכרה זו? כפי שהוא מספר בעצמו, פעם אחת ביקש לעבור לפני התיבה ביום זכרון של אביו אך הגבאי מנע ממנו להיות שליח צבור כפי ההלכה שמי שאינו שומר מצוות אינו יכול לשמש שליחם של המתפללים, ל.ב.ד. נפגע עד עמקי נשמתו ומשם צמחה הכרתו בדבר הצורך לבטול חוקי היהודים..

[7]פרופ' רופא מהאוניב' העברית בי-ם יודע לנתח יפה את פרשת סנחריב: "נראים הדברים שסיפור זה איננו יצירה אחידה, ראשית קיימת אי התאמה מסויימת בין המסופר ביח' יד-טז על כניעת חזקיהו והעלאת המס שלו לסנחריב, לבין המשך הסיפור ממנו יוצא שחזקיהו עמד במרדו, ירושלים לא נכנעה וסנחריב חזר בבושת פנים לנינוה. אמנם, אפשר לתרץ את הסתירה הזו בכך שמדובר בשני שלבים שונים של המסע, סנחריב השים עצמו כמתרצה וקיבל את המנחה ואח"כ נסה בכל זאת לכבוש את העיר ולהגלות את יושביה. אולם בהמשך הסיפור אין רמז למרמה אשורית מעין זו.. הם שייכים כנראה למקור נפרד.. מפליא הדבר שדוקא נבואתו הראשונה (של ישעיה) 'הנני נותן בו רוח ושמע שמועה ושב לארצו, והפלתיו בחרב בארצו' אינה מתגשמת.. הם (כותבי ספר מלכים) ביקשו יותר מזה, הם שאפו להתאמתות בפרטי פרטים, ועל כן כיוונו מול הנבואה והפלתיו בחרב בארצו, את ההגשמה 'ואדרמלך ושראצר בניו הכוהו בחרב'. זהו אותו אימפולס של דיוק בפרטי הנבואה, שנתן אותותיו גם בתיאור התגשמות דברי אליהו עם מהפיכת יהוא", (א. רופא, סיפורי הנביאים, ירושלים תשמג', עמ' 82).

הפרופ' המלומד מדבר על אפשרויות תיאורטיות לתרץ את הסתירה בין שני המקורות (כמובן!), על אי התגשמות שיבת סנחריב מחמת שמועה, ועל האימפולס של ההתגשמות, בנבואת הריגת סנחריב על ידי שני בניו. כאלו הוא עומד במאה ה18 בה לא היו ידועים לנו שום פרטים על המקרה הזה מלבד התנ"ך, בזמן ההוא יכלו החוקרים להכחיש גם את קיומה של ירושלים ושל מלכות בית דוד לפני חורבנם באין מפריע. אך במשך הזמן, הלא התגלתה כתובת סנחריב, והתגלו לנו עשרות רבות של פרטים רלבנטיים מתוך האנאלים האשוריים, האם בתיאוריות עסקינן? הלא כניעת חזקיהו והעלאת המס מתוארות בפרוטרוט בכתובת סנחריב עצמו, לאיזה 'מקור' היא משתייכת? העובדה שסנחריב לא הצליח לכבוש את ירושלים עולה גם היא מתוך הכתובת הזו, אע"פ שמטעמים מובנים סנחריב לא מספר במפורש על כשלונו, גם בירוסוס הכשדי והירודוטוס מספרים על מגפת סנחריב ובריחתו כעובדה מפורסמת. את זה בודאי הם לא קראו בספר מלכים. העובדה שסנחריב הומת ע"י שני בניו מתוארת בכתובת אסרחדון, (בניגוד לבירוסוס ונבונאיד שידעו רק על אחד מבניו), הרי שהאימפולס של הדיוק לא הושפע מתיאור אליהו ויהוא אלא מן המציאות!

כל הפרשה ההיא של התנגשות אשור וישראל כפי שהיא מתוארת בתנ"ך לפרטים, עולה בדיוק גם מן התעודות האשוריות המאשרות את כל הפרטים האלו בצורה מדוייקת, ראה תורה משמים פרק 13, על מ"ב טז והלאה. מצור תגלת פלאסר על רצין מלך ארם, מספר השבויים שלקח, סוא מלך מצרים, הגלות לגוזן, ולחלח, התישבות הזרים בשומרון, הבאת זרים מספרויים. הכאת פלשתים עד עזה, עליית סנחריב על לכיש, סגנון פניית מלך אשור, הימלטות רוצחיו לאררט. מעלות אחז, הסיטואציה של משלחת מרודך בלאדן לחזקיה. את כל הידיעות שרובן נתגלו כבר במאה ה19 שכח רופא, ואין ראשו נתון אלא לדקדוקי עניות ו'חשיפת' תעודות בדויות (על שיקוליו בבקורת הנוסח של פרשה זו, ראה לעיל: הבקורת הולהויזנית, טאוטולוגיה).

ונסיים בכמה מלים של הרב אליעזר קשתיאל:

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of