נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ביקורת המקרא הוילהויזנית 12. ממחקר לדרשנות.

המידע האינסופי מסופק לנו על ידי מערכות מידע, המידע נוצר על ידי כמות עצומה של גופים, העוסקים כל אחד בתחום ספציפי.

 

ביקורת המקרא הוילהויזנית 12. ממחקר לדרשנות.

 

מדרשה של הבקורת

מסתבר שעם הזמן, יצרה לה אסכולת בקורת המקרא שיטת מדרש מיוחדת לדרוש את הכתובים. לאחר שהותרה הרצועה ו'הוכח' כי ספור התנ"ך מסתיר מאחוריו את רוב ההיסטוריה, ובעצם כל מגמתו אינה אלא להסתיר ולטשטש. מכך נגזר שהדרך היחידה להבינו היא לאתר בו מקראות עמומים שאפשר לדרשם כמלמדים על אלילות, על מלחמות ומגמות שונות, על מנהגים שמצאנו בעמים שונים בזמנים שונים. ולהאריך בדרשות אלו עוד ועוד.

במקום להפריד בין דברים שבא עליהם המופת, ובין דברים שהם אגדות בדויות דמיון, ובין הבחנות כלליות הקובעות תופעות היסטוריות, לבין דיוקים התלויים ברצון טוב ובהנחות קדומות, הפכו להם החוקרים לדורשי רשומות.

ידועות כל התיאוריות על עבודות סיני, סנה, וקדש, וקדושתם בישראל של טרום המונותואיזם. אך יש בהם חסרון אחד קטן: אין שום תיאור של מזבח, עבודה, או קרבנות, באחד משלשת המקומות האלו. כך לגבי  מרה, עין משפט, וכו'. אף אחת מהן אינה מוזכרת אפילו במקום אחד כמרכז בחיי העם, לא מסופר עליהן אלא אך ורק הפרטים הידועים, ובצורה שהם משתלבים במסע המדבר ותו לא. זוהי דוגמא אחת מני אלף לדברי חלומות שהופכים לתיאוריות מדעיות, מבלי שבעליהן מרגישים צורך להביא איזו ראיה לדבריהם, (אין להאריך בתיאוריות שעבר עליהן הכלח, הפרכת שיטתו של אלט לחלוטין, ראה: ב.אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, עמ' 63 והלאה).

  • בחריצות רבה השתדלו חוקרי המקרא לגלות בספרות המקראית עצמה עדויות לדרגה לא מונותואיסטית של דת ישראל. .. הראיות האלה הן ברובן המכריע מדומות הן עומדות על משפטים קדומים על דרשנות וביחוד על טשטוש מושגים.. (אנצ"מ ערך דת ישראל).
  • כל המקראות "שדשו בהם החוקרים עד כדי בחילה" כדי להביא ראיה לכך שלא כל ישראל החזיקו במונותואיזם, אינם מלמדים דבר (אנצ"מ ערך אחדות האלהים).

על דרך זו הומצאו ספורים שלמים כיד הדמיון הטובה, ומצאו להם אסמכתות בכתובים, לרוב לאחר 'תיקונים' והתאמות. כפי שכותב קויפמן (ח"ח 253):

  • "..חוקר מקרא טפוסי, הוא מתקן ועושה פסוקים במו ידיו, דורשם כמין חומר, וחוזר ומוצא בהם כל מה שהוא מכניס לתוכם, הדרשנים המודרניים האלה נוטים חבה יתירה לפסוקים סתומים, ודוקא על פסוקים כאלה הם "מבססים" את ההשערות המהפכניות ביותר מכיון שממילא אין איש יודע מה כתוב בהם.. הדרשנות הפרועה המשתוללת בחקר המקרא היא שאפשרה את כל זאת.. זו אינה האגדה היחידה שנתקבלה על דעת החוקרים על יסוד דרשות כאלה או מעין אלה".
  • "במדע זה רווח המנהג לתלות הררים בשערה של חדוש פרשני, להיאחז ביחוד במקראות בלתי מובנים, לדרוש תלי תלים דוקא על ה'קוצים'" (קויפמן שם, הקדמה).
  • "גונקל, למשל, מוצא בפרק זה רוח של למדנות.." (אנצ"מ ב' 175).
  • התיאור של האכסטולוגיה המקראית ושל דמות המשיח אצל גרסמן ואחרים המחזיקים בשיטות מעין אלו מיוסד על פירוש כפוי ועתים דמיוני של כתובים ועל הוצאתם מן ההקשר שלהם (אנצ"מ ערך משיח עמ' 515).
  • "בעטיים של קשיים אלה – שלאמתו של דבר הם מדומים ונובעים מתפיסה מסויימת הכופה את עצמה על הסיפור – אצו כמה וכמה חוקרים להעביר חצאי פסוקים ממקומותיהם כדי להגיע ל"קריאה" שונה של הסיפור, שתהא תואמת את התפיסה.. דא עקא שהקשיים ברצף ההרצאה הם ענין של מה בכך.. הרבה יותר נכון יהא לומר שהמסופר בכתוב הוא ההיפך ממה שמנסים לחשוף בו.. גרסמן מגדיר את הסיפורים כסאגות איטיולוגיות ולפי צורתם הספרותית כבורלסקות מבודחות.. אין בנסיון עצמו אלא שרשרת של השערות שהן מוזרות מצד עצמן וגם הקשר ביניהם רופף בתכלית", (פרופ' מ. הרן "כי קרן עור פני משה", מחקרים במקרא במלאות מאה שנה להולדת קאסוטו, האוניב' העברית י-ם תשמז', עמ' 129).

כך ברור היה לחוקרים, כי מעשה קין בתורה הוא כמובן הסבר לכך ששבט הקיני נע ונד במדבר, האות המוזכר בתורה, הוא האות אותו היו נוהגים בני השבט (כמובן!) לחרוט על מצחם.

אך הלא לפי התורה קין נשמד במבול הוא וזרעו? הקיני הוא שבט עברי שמי, לא היה אות אלא על קין עצמו ולא על בניו [ואם היה איזה אות לשבט הקיני, היה גם לשבטים אחרים], ובניו גם לא היו נעים ונדים, קין עצמו מוזכר במפורש כעובד אדמה, בנו חנוך היה בונה עיר, שבט הקיני היה חביב ואהוב בישראל בכל התקופות, אך מה כל זה משנה?[6]

בהקשר להיווצרות המסגרת של ספר שופטים, הכינה הבקורת באמתחתה ספור מושלם: מחבר הספר ניסה להראות יב' שופטים מיב' שבטים. אך כוונה כה עמוקה וכה יפה אינה מוצאת שום בטוי בספר, וכל קוראיו הנאמנים והתמימים במשך קרוב לשלשת אלפים שנה לא הבינו את כוונתו הבסיסית של הספר, מה חבל! לשם כך כמובן אין מונים את השופטים: אבימלך, עלי, שמואל, ובני שמואל, ובודאי שלא את משה ואהרן, הזקנים, ויהושע. כן היה צורך להמציא שהיו שופטים מן השבטים: ראובן, שמעון, לוי, גד, ואשר, מבלי שיש לכך זכר בספר, אך מה זה משנה? כך או כך אגדה זו קנתה שביתה בכל ספרי הלימוד שלנו. [באנצ"מ ערך שופט כתוב: "לא הצליחו למצוא שנים  עשר שופטים, אף לא לחלקם לפי שבטיהם". אך גם בית דין לא יעזור, ועדיין מופיעה תיאוריה זו בכל ספר לימוד תנ"ך לבגרות, כפי שיוכל לבדוק הקורא].

הוצאת דברים מהקשרם הפכה לתחביב מקובל אצל החוקרים:

  • נביאים אחרונים לא שללו את הפולחן שלילה גמורה כפי שסברו ולהויזן פולת וחסידיהם על פי ניתוק פסוקים מעטים מכל דבריהם של הנביאים על הפולחן שבימיהם.. התנגדותם לפולחן שבימיהם היתה מכונת נגד המגמה לצמצם את תביעות הדת בתחום הפולחן בלבד (אנצ"מ ערך נבואה עמ' 707, כיום ברור שדעת המבקרים הקדמונים שהנביאים התנגדו לקרבנות – בטלה ומבוטלת, ראה א. רופא "מבא לספרות הנבואה" – יחס הנביאים לפולחן, אקדמון, 1992. וכבר מובינקל האריך להראות כיצד כל הדת מעוגנת בפולחן גם בתפיסת הנביאים).
  • "עמדתם העקרונית של הנביאים לגבי הפולחן באה לידי ביטוי בדברי שמואל שם: הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים (ש"א טו כב) שמואל אינו מדבר ככהן שכל מעיניו הפולחן אלא כנביא, ובשום פנים אין לשלול דברי נבואה אלו משמואל, הם אחוזים היטב במסגרת המאורעות (אנצ"מ ערך שמואל עמ' 74). שמואל עצמו גדל בבית ה' והקריב קרבנות פעמים רבות מאד במהלך חייו.

דוגמא נוספת לפנטזיות מופלאות: מה פשר מניני השנים שמאדם ועד אברהם? לפי וון גוטשמיד הכווונה בהם להוכיח כי יציאת מצרים חלה בשנת 2666 ליצירה לאחר שעברו שני שלישים של מחזור עולמי בן 4000 שנים. לפי בוסט הענין היה להוכיח כי יציאת מצרים חלה בשנת 2501 ליצירה וחנוכת הבית הראשון בשנת 3001 ליצירה, אך לצורך כך הוצרך לקבל חלק מן המספרים שבתורה וחלקם לשבש ע"פ הנוסחא השומרונית, אך לא בכל המקומות בהם יש הבדל (!). לפי ג'ספן החלוקה נוחה יותר, התורה מדוייקת בפרק ה', והשומרוני מדוייק בפרק יא', ולפי זה המטרה היא להוכיח שבנין הבית הראשון היה בשנת 2800 ליצירה, והיהודים שינו בפרק ה' בכדי להוכיח שבשנת 3600 נבנה הבית השני. כך יכלנו להמשיך עוד בשעשועים מתמטיים חסרי כל בסיס ומשמעות, ו'להוכיח' ככל העולה על רוחינו.

מהו פירוש הפסוק (דה"א ב יח): "וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה ואת יריעות ואלה בניה.. ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת..", עוד קטע סתמי מתוך מגלת יוחסין? לא ולא! לולהויזן פתרונים:

  • "ארץ מושבו הקדומה של כלב, שעזבה בלכתו בגולה, היתה בת יריעות [אהלים], כלומר ארץ של נדודים. כשחזר כלב מן הגולה התיישב באפרת, הוא איזור בית לחם" (ולהויזן Prolegomana 213)

אין צורך להשחית מלים בכדי לשלול פירוש מגוחך זה, ורק נציין כי "עזובה" הוא שם אשה גם במקום אחר (מלכים א כב, אם יהושפט).

ומהי הכוונה: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"? (דברים לג י), ולהויזן לעזרינו: יריה היא הטלת חצים לשם ניחוש והגדת עתידות, היורה היה גם פוסק ונותן הוראות, (אנצ"מ ערך תורה עמ' 469). מעתה הכל מובן כפי פשוטו של מקרא..

כיוצא בזה, מאי וסטייפלס הבינו נכוחה את מגלת רות: רות המואביה היתה קדשה שעבדה לאלה ששמה נעמי! את חשיבות הקדשים ביהדות הוכיח גראהם מכך שה' מכונה "אבי יתומים", והכוונה כאן, כמובן, לבניהם של הקדשות. וכן "יושבת לכיש" "יושבת מרשה" שמזכיר מיכה (א י והלאה) הכוונה לקדשות שהיו יושבות שם..

ומה היסוד של קדושת הבכור? רוסט פתר שאלה זו בצורה המתקבלת בודאי על כל דעת נאורה: המנהג בישראל היה שכל אשה התמסרה לזר לפני נישואיה, כפי שניתן להסיק בודאי מהושע ד יד, ולכן היה הוולד קדוש! (ומה בדבר קדושת בכור בהמה התלויה בתורה בקדושת בכור אדם? זו בודאי שאלה פשטנית משהו).

גם לתגובת האלהים כלפי חטא קין יש הסבר הגון: "לפתח חטא תצבר" (במקום "לפתח חטאת רובץ", מי בכלל כתב את זה?) כלומר תצבור חיטה לפתוח את האסם בשעת בצורת, ואז תמשול ברועה הצאן שישתוקק אליך! (טור סיני).

דרך פשוטה להבנת עלייתו של אליהו בסערה השמימה גילה לונדבום: אליהו הלא נחטף ע"י רכב ישראל ופרשיו, – מרכבותיו של יהורם מלך ישראל ופרשיו! (J.R. Lundbom, Elijah’s Chariot Ride, JJJS 24 1973, pp 39-50, זאת מבלי לקפח את השערתו של גריל כי אליהו מצא את מותו בסערת טורנדו.. ראה BZ 24 1938-9).

לעתים ישנה הרגשה כי בעוד הפרשנים המסורתיים בגרמניה כמו רש"ר הירש, בעל 'הכתב והקבלה', רד"צ הופמן, וחבריהם עמלו לפרש את המקרא לפי פשוטו בדרך מדעית פילולוגית. שכניהם מבקרי המקרא הגרמנים הסתפקו בדרשנות על דרך הסוד משל היו רביים של חסידים או מקובלים נסתרים, וכך אנו קוראים במבוא לספר יואל של גורדון:

  • "יש מחוקרי המקרא האומרים כי תיאור זה של ארבעת מיני הארבה בפי נביאינו אינו אלא אליגוריה לארבע הממלכות העולמיות הגדולות אשור-בבל מדי-פרס יון ורומי.. חוקרים אחרים אומרים כי בתיאור הארבה כיון הנביא למסעות צבאות פרס דרך ארץ יהודה להילחם במצרים.. כה הם מבארים את ארבעת סוגי הארבה ברמז לארבעה מסעות אלה: האחד בימי קמביז..".[7]
  • החוקר גרסטנג ענה על השאלה מדוע לא נזכרת מצרים בתיאורי דור ההתנחלות? משום שהיא רמוזה בפסוק "וגם את הצרעה ישלח ה'" (דברים ז כ) וכן "ואשלח לפניכם את הצרעה" (יהושע כד יב).
  • וכן מצאנו לדרשני המקרא על דרך הסוד, שמצאו את מחבר ספר קהלת, הוא יוחנן בן הורקנוס. וזאת מנין? לפי ש"קהלת" עולה בגימטריה "יחנן בן אלכסנדר" (מבא לתנ"ך, שרירא. בהתעלם מן העובדה שקהלת מוזכר בבן סירא – כ200 לפני הספירה).
  • ומהו מספר בני ישראל 603,000 איש, שמא מדובר כאן במספר של בני אדם? לא ולא! "המלים בני ישראל עולות בגימטריא לשש מאות ושלש" (הולצינגר בפירושו לשמות).
  • ועוד אמרו: "וירק את חניכיו שלש מאות ושמונה עשר", מלמד שאין אברהם אדם שבמציאות, אלא יש בו סוד, והוא: עבודת הירח, מנא לן? שנאמר ושם אביו תרח, הרי ירח אמור. ומהו חניכיו שלש מאות ושמונה עשר? אלו שלש מאות ושמונה עשר ימים בשנה שהירח נגלה בהם.. (אנצ' מקראית ערך אברהם).

כך היו להם המקראות בעיני המפלפלים האלו ל'רמב"ם קשה' שאינו מתיישב אלא בעזרת 'שני דינים'..

וראה באנצ' מקראית ערך אגדה: "משל יותם על עצים שהלכו למשוח עליהם מלך וכן דברי מלך ישראל על החוח ששלח אל הארז אשר בלבנון לאמר תנה את בתך לבני לאשה יסודם בהשקפת הקדמונים המייחסת לצמחים ולבעלי חיים כח הדבור והנוהג של בני אדם", מדהים!

ולעומת זאת ראה שם ערך אדמה: "עוד סוברים החוקרים האמורים שיש למצוא סמך להשערתם בפסוקים המיחסים לאדמה פעולות או רגשות כאלו היא עצם חי כמו למשל אל תיראי אדמה גילי ושמחי (יואל ב כא) אם עלי אדמתי תזעק ויחד תלמיה יבכיון (איוב לא לח) אבל אין אלה אלא בטויים פיוטיים ואין להביא מהם ראיה". הכל כפי מצב רוחו של החוקר.

בכך לא נפסק מצעד הרמזים והסודות: "ההשקפה שהכוכבים הם חיים ופועלים מפורטת היא במקרא במקומות שונים. יוסף חולם שהשמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לו, מכאן שהוא רואה אותם כדמויות, מעין דמות בני אדם" (אנצ"מ ערך כוכב) ומה עם האלומות המשתחוות זו לזו? האם גם אותם הוא רואה כבני אדם?

וכן: "במליצת המקרא נשאר זכר גם להשקפה המייחסת את הכח הממית לדמות על אנושית הנבדלת מה' ושמה מוות.. יש שהמוות משמש במליצת המקרא כמין דמיון של מפלצת הבולעת כל חי בלא שתשבע כגון בדברי חבקוק האומר על עם הכשדים כי הרחיב כשאול נפשו והוא כמוות ולא ישבע.. ניכר רישומה של השקפה כנענית קדומה שראתה במוות אל!" (אנצ"מ ערך מות עמ' 755), כביכול הדימויים הומצאו רק בימינו, ואל להם לקדמונים להשתמש בדימוי אם לא שיחשבו אותו למציאות קיימת..

אין ספק כי לו המשנה (פסחים מב.) "אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי" היתה בתנ"ך. היו חוקרים אלו משייכים אותה לאפוקליפסות של אחרית הימים. משנת ארבעה מלכויות, כותח הבבלי הוא מרנפתח שנלחם באשור, שכר המדי הוא כורש המדי, חומץ האדומי הוא אמציה שנלחם באדומים, זיתום המצרי הוא כמובן העיר פיתום המצרית, וכך הלאה, כיד הדמיון. [ואכן ראה לגייגר שמפרש משנת ד' הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא: בלעם, דואג, אחיתופל, וגיחזי, כי הכוונה לישוע, ותלמידיו: פטרוס, יעקב, שאול – הדומה לגיחזי כיון שהיה תלמידו של רבן גמליאל..].

[

מדרשה של הבקורת

מסתבר שעם הזמן, יצרה לה אסכולת בקורת המקרא שיטת מדרש מיוחדת לדרוש את הכתובים. לאחר שהותרה הרצועה ו'הוכח' כי ספור התנ"ך מסתיר מאחוריו את רוב ההיסטוריה, ובעצם כל מגמתו אינה אלא להסתיר ולטשטש. מכך נגזר שהדרך היחידה להבינו היא לאתר בו מקראות עמומים שאפשר לדרשם כמלמדים על אלילות, על מלחמות ומגמות שונות, על מנהגים שמצאנו בעמים שונים בזמנים שונים. ולהאריך בדרשות אלו עוד ועוד.

במקום להפריד בין דברים שבא עליהם המופת, ובין דברים שהם אגדות בדויות דמיון, ובין הבחנות כלליות הקובעות תופעות היסטוריות, לבין דיוקים התלויים ברצון טוב ובהנחות קדומות, הפכו להם החוקרים לדורשי רשומות.

ידועות כל התיאוריות על עבודות סיני, סנה, וקדש, וקדושתם בישראל של טרום המונותואיזם. אך יש בהם חסרון אחד קטן: אין שום תיאור של מזבח, עבודה, או קרבנות, באחד משלשת המקומות האלו. כך לגבי  מרה, עין משפט, וכו'. אף אחת מהן אינה מוזכרת אפילו במקום אחד כמרכז בחיי העם, לא מסופר עליהן אלא אך ורק הפרטים הידועים, ובצורה שהם משתלבים במסע המדבר ותו לא. זוהי דוגמא אחת מני אלף לדברי חלומות שהופכים לתיאוריות מדעיות, מבלי שבעליהן מרגישים צורך להביא איזו ראיה לדבריהם, (אין להאריך בתיאוריות שעבר עליהן הכלח, הפרכת שיטתו של אלט לחלוטין, ראה: ב.אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, עמ' 63 והלאה).

  • בחריצות רבה השתדלו חוקרי המקרא לגלות בספרות המקראית עצמה עדויות לדרגה לא מונותואיסטית של דת ישראל. .. הראיות האלה הן ברובן המכריע מדומות הן עומדות על משפטים קדומים על דרשנות וביחוד על טשטוש מושגים.. (אנצ"מ ערך דת ישראל).
  • כל המקראות "שדשו בהם החוקרים עד כדי בחילה" כדי להביא ראיה לכך שלא כל ישראל החזיקו במונותואיזם, אינם מלמדים דבר (אנצ"מ ערך אחדות האלהים).

על דרך זו הומצאו ספורים שלמים כיד הדמיון הטובה, ומצאו להם אסמכתות בכתובים, לרוב לאחר 'תיקונים' והתאמות. כפי שכותב קויפמן (ח"ח 253):

  • "..חוקר מקרא טפוסי, הוא מתקן ועושה פסוקים במו ידיו, דורשם כמין חומר, וחוזר ומוצא בהם כל מה שהוא מכניס לתוכם, הדרשנים המודרניים האלה נוטים חבה יתירה לפסוקים סתומים, ודוקא על פסוקים כאלה הם "מבססים" את ההשערות המהפכניות ביותר מכיון שממילא אין איש יודע מה כתוב בהם.. הדרשנות הפרועה המשתוללת בחקר המקרא היא שאפשרה את כל זאת.. זו אינה האגדה היחידה שנתקבלה על דעת החוקרים על יסוד דרשות כאלה או מעין אלה".
  • "במדע זה רווח המנהג לתלות הררים בשערה של חדוש פרשני, להיאחז ביחוד במקראות בלתי מובנים, לדרוש תלי תלים דוקא על ה'קוצים'" (קויפמן שם, הקדמה).
  • "גונקל, למשל, מוצא בפרק זה רוח של למדנות.." (אנצ"מ ב' 175).
  • התיאור של האכסטולוגיה המקראית ושל דמות המשיח אצל גרסמן ואחרים המחזיקים בשיטות מעין אלו מיוסד על פירוש כפוי ועתים דמיוני של כתובים ועל הוצאתם מן ההקשר שלהם (אנצ"מ ערך משיח עמ' 515).
  • "בעטיים של קשיים אלה – שלאמתו של דבר הם מדומים ונובעים מתפיסה מסויימת הכופה את עצמה על הסיפור – אצו כמה וכמה חוקרים להעביר חצאי פסוקים ממקומותיהם כדי להגיע ל"קריאה" שונה של הסיפור, שתהא תואמת את התפיסה.. דא עקא שהקשיים ברצף ההרצאה הם ענין של מה בכך.. הרבה יותר נכון יהא לומר שהמסופר בכתוב הוא ההיפך ממה שמנסים לחשוף בו.. גרסמן מגדיר את הסיפורים כסאגות איטיולוגיות ולפי צורתם הספרותית כבורלסקות מבודחות.. אין בנסיון עצמו אלא שרשרת של השערות שהן מוזרות מצד עצמן וגם הקשר ביניהם רופף בתכלית", (פרופ' מ. הרן "כי קרן עור פני משה", מחקרים במקרא במלאות מאה שנה להולדת קאסוטו, האוניב' העברית י-ם תשמז', עמ' 129).

כך ברור היה לחוקרים, כי מעשה קין בתורה הוא כמובן הסבר לכך ששבט הקיני נע ונד במדבר, האות המוזכר בתורה, הוא האות אותו היו נוהגים בני השבט (כמובן!) לחרוט על מצחם.

אך הלא לפי התורה קין נשמד במבול הוא וזרעו? הקיני הוא שבט עברי שמי, לא היה אות אלא על קין עצמו ולא על בניו [ואם היה איזה אות לשבט הקיני, היה גם לשבטים אחרים], ובניו גם לא היו נעים ונדים, קין עצמו מוזכר במפורש כעובד אדמה, בנו חנוך היה בונה עיר, שבט הקיני היה חביב ואהוב בישראל בכל התקופות, אך מה כל זה משנה?[6]

בהקשר להיווצרות המסגרת של ספר שופטים, הכינה הבקורת באמתחתה ספור מושלם: מחבר הספר ניסה להראות יב' שופטים מיב' שבטים. אך כוונה כה עמוקה וכה יפה אינה מוצאת שום בטוי בספר, וכל קוראיו הנאמנים והתמימים במשך קרוב לשלשת אלפים שנה לא הבינו את כוונתו הבסיסית של הספר, מה חבל! לשם כך כמובן אין מונים את השופטים: אבימלך, עלי, שמואל, ובני שמואל, ובודאי שלא את משה ואהרן, הזקנים, ויהושע. כן היה צורך להמציא שהיו שופטים מן השבטים: ראובן, שמעון, לוי, גד, ואשר, מבלי שיש לכך זכר בספר, אך מה זה משנה? כך או כך אגדה זו קנתה שביתה בכל ספרי הלימוד שלנו. [באנצ"מ ערך שופט כתוב: "לא הצליחו למצוא שנים  עשר שופטים, אף לא לחלקם לפי שבטיהם". אך גם בית דין לא יעזור, ועדיין מופיעה תיאוריה זו בכל ספר לימוד תנ"ך לבגרות, כפי שיוכל לבדוק הקורא].

הוצאת דברים מהקשרם הפכה לתחביב מקובל אצל החוקרים:

  • נביאים אחרונים לא שללו את הפולחן שלילה גמורה כפי שסברו ולהויזן פולת וחסידיהם על פי ניתוק פסוקים מעטים מכל דבריהם של הנביאים על הפולחן שבימיהם.. התנגדותם לפולחן שבימיהם היתה מכונת נגד המגמה לצמצם את תביעות הדת בתחום הפולחן בלבד (אנצ"מ ערך נבואה עמ' 707, כיום ברור שדעת המבקרים הקדמונים שהנביאים התנגדו לקרבנות – בטלה ומבוטלת, ראה א. רופא "מבא לספרות הנבואה" – יחס הנביאים לפולחן, אקדמון, 1992. וכבר מובינקל האריך להראות כיצד כל הדת מעוגנת בפולחן גם בתפיסת הנביאים).
  • "עמדתם העקרונית של הנביאים לגבי הפולחן באה לידי ביטוי בדברי שמואל שם: הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים (ש"א טו כב) שמואל אינו מדבר ככהן שכל מעיניו הפולחן אלא כנביא, ובשום פנים אין לשלול דברי נבואה אלו משמואל, הם אחוזים היטב במסגרת המאורעות (אנצ"מ ערך שמואל עמ' 74). שמואל עצמו גדל בבית ה' והקריב קרבנות פעמים רבות מאד במהלך חייו.

דוגמא נוספת לפנטזיות מופלאות: מה פשר מניני השנים שמאדם ועד אברהם? לפי וון גוטשמיד הכווונה בהם להוכיח כי יציאת מצרים חלה בשנת 2666 ליצירה לאחר שעברו שני שלישים של מחזור עולמי בן 4000 שנים. לפי בוסט הענין היה להוכיח כי יציאת מצרים חלה בשנת 2501 ליצירה וחנוכת הבית הראשון בשנת 3001 ליצירה, אך לצורך כך הוצרך לקבל חלק מן המספרים שבתורה וחלקם לשבש ע"פ הנוסחא השומרונית, אך לא בכל המקומות בהם יש הבדל (!). לפי ג'ספן החלוקה נוחה יותר, התורה מדוייקת בפרק ה', והשומרוני מדוייק בפרק יא', ולפי זה המטרה היא להוכיח שבנין הבית הראשון היה בשנת 2800 ליצירה, והיהודים שינו בפרק ה' בכדי להוכיח שבשנת 3600 נבנה הבית השני. כך יכלנו להמשיך עוד בשעשועים מתמטיים חסרי כל בסיס ומשמעות, ו'להוכיח' ככל העולה על רוחינו.

מהו פירוש הפסוק (דה"א ב יח): "וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה ואת יריעות ואלה בניה.. ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת..", עוד קטע סתמי מתוך מגלת יוחסין? לא ולא! לולהויזן פתרונים:

  • "ארץ מושבו הקדומה של כלב, שעזבה בלכתו בגולה, היתה בת יריעות [אהלים], כלומר ארץ של נדודים. כשחזר כלב מן הגולה התיישב באפרת, הוא איזור בית לחם" (ולהויזן Prolegomana 213)

אין צורך להשחית מלים בכדי לשלול פירוש מגוחך זה, ורק נציין כי "עזובה" הוא שם אשה גם במקום אחר (מלכים א כב, אם יהושפט).

ומהי הכוונה: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"? (דברים לג י), ולהויזן לעזרינו: יריה היא הטלת חצים לשם ניחוש והגדת עתידות, היורה היה גם פוסק ונותן הוראות, (אנצ"מ ערך תורה עמ' 469). מעתה הכל מובן כפי פשוטו של מקרא..

כיוצא בזה, מאי וסטייפלס הבינו נכוחה את מגלת רות: רות המואביה היתה קדשה שעבדה לאלה ששמה נעמי! את חשיבות הקדשים ביהדות הוכיח גראהם מכך שה' מכונה "אבי יתומים", והכוונה כאן, כמובן, לבניהם של הקדשות. וכן "יושבת לכיש" "יושבת מרשה" שמזכיר מיכה (א י והלאה) הכוונה לקדשות שהיו יושבות שם..

ומה היסוד של קדושת הבכור? רוסט פתר שאלה זו בצורה המתקבלת בודאי על כל דעת נאורה: המנהג בישראל היה שכל אשה התמסרה לזר לפני נישואיה, כפי שניתן להסיק בודאי מהושע ד יד, ולכן היה הוולד קדוש! (ומה בדבר קדושת בכור בהמה התלויה בתורה בקדושת בכור אדם? זו בודאי שאלה פשטנית משהו).

גם לתגובת האלהים כלפי חטא קין יש הסבר הגון: "לפתח חטא תצבר" (במקום "לפתח חטאת רובץ", מי בכלל כתב את זה?) כלומר תצבור חיטה לפתוח את האסם בשעת בצורת, ואז תמשול ברועה הצאן שישתוקק אליך! (טור סיני).

דרך פשוטה להבנת עלייתו של אליהו בסערה השמימה גילה לונדבום: אליהו הלא נחטף ע"י רכב ישראל ופרשיו, – מרכבותיו של יהורם מלך ישראל ופרשיו! (J.R. Lundbom, Elijah’s Chariot Ride, JJJS 24 1973, pp 39-50, זאת מבלי לקפח את השערתו של גריל כי אליהו מצא את מותו בסערת טורנדו.. ראה BZ 24 1938-9).

לעתים ישנה הרגשה כי בעוד הפרשנים המסורתיים בגרמניה כמו רש"ר הירש, בעל 'הכתב והקבלה', רד"צ הופמן, וחבריהם עמלו לפרש את המקרא לפי פשוטו בדרך מדעית פילולוגית. שכניהם מבקרי המקרא הגרמנים הסתפקו בדרשנות על דרך הסוד משל היו רביים של חסידים או מקובלים נסתרים, וכך אנו קוראים במבוא לספר יואל של גורדון:

  • "יש מחוקרי המקרא האומרים כי תיאור זה של ארבעת מיני הארבה בפי נביאינו אינו אלא אליגוריה לארבע הממלכות העולמיות הגדולות אשור-בבל מדי-פרס יון ורומי.. חוקרים אחרים אומרים כי בתיאור הארבה כיון הנביא למסעות צבאות פרס דרך ארץ יהודה להילחם במצרים.. כה הם מבארים את ארבעת סוגי הארבה ברמז לארבעה מסעות אלה: האחד בימי קמביז..".[7]
  • החוקר גרסטנג ענה על השאלה מדוע לא נזכרת מצרים בתיאורי דור ההתנחלות? משום שהיא רמוזה בפסוק "וגם את הצרעה ישלח ה'" (דברים ז כ) וכן "ואשלח לפניכם את הצרעה" (יהושע כד יב).
  • וכן מצאנו לדרשני המקרא על דרך הסוד, שמצאו את מחבר ספר קהלת, הוא יוחנן בן הורקנוס. וזאת מנין? לפי ש"קהלת" עולה בגימטריה "יחנן בן אלכסנדר" (מבא לתנ"ך, שרירא. בהתעלם מן העובדה שקהלת מוזכר בבן סירא – כ200 לפני הספירה).
  • ומהו מספר בני ישראל 603,000 איש, שמא מדובר כאן במספר של בני אדם? לא ולא! "המלים בני ישראל עולות בגימטריא לשש מאות ושלש" (הולצינגר בפירושו לשמות).
  • ועוד אמרו: "וירק את חניכיו שלש מאות ושמונה עשר", מלמד שאין אברהם אדם שבמציאות, אלא יש בו סוד, והוא: עבודת הירח, מנא לן? שנאמר ושם אביו תרח, הרי ירח אמור. ומהו חניכיו שלש מאות ושמונה עשר? אלו שלש מאות ושמונה עשר ימים בשנה שהירח נגלה בהם.. (אנצ' מקראית ערך אברהם).

כך היו להם המקראות בעיני המפלפלים האלו ל'רמב"ם קשה' שאינו מתיישב אלא בעזרת 'שני דינים'..

וראה באנצ' מקראית ערך אגדה: "משל יותם על עצים שהלכו למשוח עליהם מלך וכן דברי מלך ישראל על החוח ששלח אל הארז אשר בלבנון לאמר תנה את בתך לבני לאשה יסודם בהשקפת הקדמונים המייחסת לצמחים ולבעלי חיים כח הדבור והנוהג של בני אדם", מדהים!

ולעומת זאת ראה שם ערך אדמה: "עוד סוברים החוקרים האמורים שיש למצוא סמך להשערתם בפסוקים המיחסים לאדמה פעולות או רגשות כאלו היא עצם חי כמו למשל אל תיראי אדמה גילי ושמחי (יואל ב כא) אם עלי אדמתי תזעק ויחד תלמיה יבכיון (איוב לא לח) אבל אין אלה אלא בטויים פיוטיים ואין להביא מהם ראיה". הכל כפי מצב רוחו של החוקר.

בכך לא נפסק מצעד הרמזים והסודות: "ההשקפה שהכוכבים הם חיים ופועלים מפורטת היא במקרא במקומות שונים. יוסף חולם שהשמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לו, מכאן שהוא רואה אותם כדמויות, מעין דמות בני אדם" (אנצ"מ ערך כוכב) ומה עם האלומות המשתחוות זו לזו? האם גם אותם הוא רואה כבני אדם?

וכן: "במליצת המקרא נשאר זכר גם להשקפה המייחסת את הכח הממית לדמות על אנושית הנבדלת מה' ושמה מוות.. יש שהמוות משמש במליצת המקרא כמין דמיון של מפלצת הבולעת כל חי בלא שתשבע כגון בדברי חבקוק האומר על עם הכשדים כי הרחיב כשאול נפשו והוא כמוות ולא ישבע.. ניכר רישומה של השקפה כנענית קדומה שראתה במוות אל!" (אנצ"מ ערך מות עמ' 755), כביכול הדימויים הומצאו רק בימינו, ואל להם לקדמונים להשתמש בדימוי אם לא שיחשבו אותו למציאות קיימת..

אין ספק כי לו המשנה (פסחים מב.) "אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי" היתה בתנ"ך. היו חוקרים אלו משייכים אותה לאפוקליפסות של אחרית הימים. משנת ארבעה מלכויות, כותח הבבלי הוא מרנפתח שנלחם באשור, שכר המדי הוא כורש המדי, חומץ האדומי הוא אמציה שנלחם באדומים, זיתום המצרי הוא כמובן העיר פיתום המצרית, וכך הלאה, כיד הדמיון. [ואכן ראה לגייגר שמפרש משנת ד' הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא: בלעם, דואג, אחיתופל, וגיחזי, כי הכוונה לישוע, ותלמידיו: פטרוס, יעקב, שאול – הדומה לגיחזי כיון שהיה תלמידו של רבן גמליאל..].

[

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of