ביקורת המקרא הוילהויזנית 2. – תגובות ותקציר

בשנים הראשונות לפרסומה של מסקנות הבקורת הולהויזנית, נאלם הציבור היהודי שומר המסורת ללא תגובה, שהרי מעטים היו ממנו שעסקו בחקר המקרא, וגם אלו המעטים שעמדו על דעתם, לא יכלו להתמודד מול ממסד שלם שקיבל את השיטה כולה ללא עוררין. והסתפקו בכך שיוצרי הבקורת הטילו דופי בדמויות כמו עזרא ונחמיה ושמו אותם לזייפנים – מה שנגד את הערכתם במסורת, בכך די היה לבטל את תיאוריות הבקורת.

התגובה המשמעותית הראשונה היתה של הרב ד"ר דוד צבי הופמן, ראש בית המדרש לרבנים בברלין. הופמן בספרו "ראיות מכריעות נגד ולהויזן", ובפירושו לתורה (בראשית, ויקרא, דברים) התמודד עם רוב טענות הבקורת של זמנו, בצורה מדעית ואובייקטיבית^[1].

מעניין להביא את הערכתו של הפילולוג הרמן הנקל לעבודתו של הופמן:

• "המחשבה האנושית שפרצה גדרות וסיגים החלה לרוץ אורח במהירות ובחפזון ובכל מקום שלא היו לה עובדות היסטוריות ממשיות באו תחתיהן לפי הוראת בקורת המקרא גופא, בהיפותיזות ובהשערות.. אולם בזמן האחרון קמו חכמים שהחלו לשים מעצורים על דרכם של חבריהם הלוהטים וקלי המרוץ, ביחוד ראוי לשימת לב ספרו של ד"ר דוד הופמן: ראיות מכריעות נגד ולהויזן, שיצא לאור בשנת 1904. מחברה של המונוגרפיה הזאת נלחם כשהוא מזוין בידיעות רבות ועצומות בהנחותיה ובהשערותיה של בקורת המקרא החדשה והוא סותר אותן לגמרי, חושבני, שרבים יעשו כמוהו ויפרידו במדע התנ"ך בין הדברים שיש להם ערך ובין הדברים שאין להם ערך ויסירו את הסיגים מהזהב", (האנציקלופדיה העברית רוסית, בעריכת ד"ר י.ל. קצנלסון, כרך ד' ערך בקורת המקרא)[2].

במסגרת חילוקי הדעות בין החוקרים האירופאיים מובן שהיו קיצוניים יותר וקיצוניים פחות, וכדרכו של מחקר היו גם ערעורים והטלת ספקות בחלקים שונים של התיאוריה. וכן התפכחויות מפורסמות, כדוגמת אלו של הומל, ושראדר, שנטשו לגמרי את האסכולה הקיצונית המאחרת את חיבור כל התורה.

כותבי ההיסטוריה היהודים באותם ימים לא תרמו שום תרומה מכרעת לבירור השאלות שהעלתה הבקורת. אבי ההשכלה – רנ"ק  רומז בספרו מורה נבוכי הזמן (פרק יג') כמה וכמה רמזים המורים על קבלתו את יסודות הבקורת המקובלת בזמנו. אבי הרפורמה – אברהם גייגר, קיבל בהתלהבות את יסודות הבקורת ואף הוסיף רעיונות גרנדיוזיים משלו (כמו גם י. רייפמן, יה"ש, לצרוס בן דוד, וד. איינהורן). תלמידי בית המדרש לרבנים של צונץ, שהיווה גוף האמור לדון בשאלות אלו מטעמה של היהדות, גם הם לא קידמו את המחקר לשום כיוון. גרץ הלך בעקבות הבקורת על ספרי הנ"ך, והתעלם משאלת חיבור התורה, מה שעשה גם צונץ עצמו, אם כי ביתר עדינות (ואילו בסוף ימיו קיבל גם את התיאוריות בדבר התורה). המחברים הבאים אחריהם כאייזיק וייס ושמעון דובנוב לא היו אלא מעתיקי דברים ומסכמי אסכולות.

תקציר המאמרים הבאים

1 אבחנת המקורות והפרדתם: הפרדה בין תכונות, שנתבררה כמוטעית עם התקדמות המחקר / אי ידיעה והבנה של הסגנון אותו ניתחו והפרידו / הפרדת המקורות לא פתרה שום בעיה / שימוש בטאוטולוגיה – כאשר ההפרדה מוכיחה את עצמה בלבד / שימוש בסתירות מדומות וטיעונים של מה בכך / אבסורדים באבחנת המקורות / סימני אחידות / אחדות ספרי הנביאים / מציאות מול דמיון.

2 קביעת היחס בין המקורות: התעלמות ממקורות קדומים המשתמשים ב'מאוחרים' להם / הישענות על הנחות שרירותיות בקביעת יחס בין מקורות / התעלמות מהשלכות מכריעות לקביעת היחס בין החיבורים / מקורות "קדומים" אינם משפיעים על ה"מאוחרים".

3 קביעת זמנם של המקורות: קביעת זמן המקורות נעשה על סמך הנחות משוללות יסוד / האם ספר ויקרא מגלה סימני איחור? / המניעים לאיחור התורה

בכתב העת השילוח בעריכת ד"ר יוסף קלויזנר, פורסמה סדרת מאמרים (כרך כד', שבט תמוז תרעא') בשם "מוקדם ומאוחר בתורה", מאמרים אלו מסבירים ומרחיבים את דברי ולהויזן ותורותיו, והכותב קובע כי "רק מעטים הם החולקים על ולהויזן, ואלה שניסו לסתור את דבריו העלו חרס בידם, בעידן המודרני אין מה לפחד מהשערת המקורות".

וכמובן שגם קלויזנר עצמו (כרך יא') טרח לגונן על פרידריך דליטש במאמרו "כתבי היתדות וכתבי הקדש", באמרו: "דליטש הוא אחד החוקרים היותר גדולים במקצוע האשורולוגיה", חוקר אמיץ, אשר למרות שהיהודים נבהלו מאד  מהחלטותיו, אין הוא אנטישמי, "ויכול אדם לכפור במקוריותו של המקרא בלי להיות שונא יהודים". מובן שגישתם התבוסתנית של משכילינו לא תרמה דבר למחקר המקרא.

השלב הראשון בהתקדמות המחקר מאז ולהויזן אירע בתרצז': פרופ' יחזקאל קויפמן מאוניברסיטת ירושלים הוציא את החלק הראשון (מתוך שמונה) של ספרו המונומנטלי "תולדות האמונה הישראלית". קויפמן הפריך לחלוטין את תיאורית ארבעה השלבים של ולהויזן, בהשתמשו באותה מיתודה עצמה ובאותם מושגים ומסקנות שנקטו חוקרי המקרא בדורו.

במקביל החל עמיתו פרופ' משה דוד קאסוטו מאוניב' ירושלים לפרסם את חיבוריו על התורה, באיטלקית (1934) ובעברית (תשד' והלאה), בהם האריך לבסס את מה שכתב בחיבורו הקטן "תורת התעודות" בו הכריז על ביטולה הגמור של תורת התעודות.

כמובן שדבריהם של קויפמן וקאסוטו לא התקבלו כמובנים מאליהם, כדרך כל ריאקציה ונסיון לשינוי דוֹגמוֹת ומוסכמות מדעיות, בפרט בשדה מדעי הרוח הנתון תמיד בסופו של דבר לבחירה חפשית[3]. אך החשוב הוא שלמרות שמסקנותיהם לא נתקבלו כמות שהם, דוקא טיעוניהם התקבלו בצורה בולטת ומכריעה.

לאחר כמה עשרות שנות מחקר ישראלי רוב החוקרים משתמשים בצורה החדשה שנתנו קויפמן וקאסוטו למיתודה של המחקר, טיעונים בסגנון החוקרים הגרמנים של המאה ה19 וראשית ה20 שוב אינם נשמעים. וגם תרומתו המכריעה של הופמן הוכרה בדיעבד, ודבריו מובאים בין יתר החוקרים של דורו כדעה לגיטימית.

מובן שגורמים נוספים רבים השפיעו על המערכה, כדוגמת גילויי הארכיאולוגים אולברייט ואהרוני, מחקרים עצמאיים כדוגמת חיבוריהם השונים של פרופ' מ.צ. סגל, פרופ' י.מ. גריניץ, ועוד.

מכאן ואילך נציג בקיצור את תולדות הפרכת תיאוריית ולהויזן.

תיאוריית ולהויזן מורכבת מארבעה חלקים יסודיים:

1) אבחנת המקורות השונים שיצרו את קטעי המקרא המיוחסים להם.

2) קביעת היחס בין המקורות – מי קדם למי, ומי השפיע על מי.

3) קביעת הזמן הסובייקטיבי בו נוצרו המקורות.

4) הסבר התהליכים: כיצד האירוע או התקופה יצרו מגמה מסויימת, וכיצד מגמה זו גרמה לחיבור יצירה כל שהיא או לעריכת יצירה כל שהיא.

הערות:

[1] אובייקטיבית במובן השולל אפולוגיטיקה וטאוטולוגיה (המוכיחה רק למי שמאמין), אך לא במובן של גישה ספקנית, שהרי הופמן היה יהודי מאמין. ראיותיו הן אובייקטיביות מכיוון שהן תקפות לעצמן ללא קשר לאמונתו, (שהרי אין בעולם אדם אובייקטיבי, ישנן רק הוכחות אובייקטיביות).

לקריאת הספר המלא: ראיות מכריעות נגד ולהויזן

[2] הערכה נוספת על מפעלו, כתב הסופר "רב צעיר" ב'התקופה' יג' עמ' 479-492. בין הדברים הוא כותב שם: "הופמן ניגש אל מסקנותיו של ולהויזן כחוקר יבש, כאיזמל של מנתח קר המזג.. הופמן אינו בא על ולהויזן בהתנפלות ואינו עושה את השערותיו למגוחכות, אפילו במקום שזה טעה טעות גוי, אלא הולך ומוכיח לו בנחת מן ההגיון ומן הכתובים עצמם שהנחותיו אין להן יסוד.. חוקרי הגויים כמובן אינם מקבלים את חקירותיו של הופמן במקצוע זה למדעיות גמורה, כי כלל הוא אצלם, שכל מי שאינו מודה בתורת בקורת המקרא לפי שיטתם פסול הוא לגבי מדעיות, אבל לא ראיתי במקצוע זה ספר כתוב בהגיון ישר כל כך ובלי משוא פנים כספרו של הופמן". קויפמן מזכיר בכל ספרו את הופמן פעם אחת בלבד (ראה להלן: הבקורת המודרנית, קויפמן), הראשון שייחס לו מקום של כבוד הוא מ.צ. סגל המציין לדבריו בכל מקום שיש לו זכות הבכורה.

[3] ומאלף לראות, כיצד קויפמן לא שותַּף כמעט (מלבד הערך "דת ישראל") בחיבור האנציקלופדיה המקראית. שהרי כיצד ניתן לאפשר לחוקר "לא אובייקטיבי" הסותר את מסקנות הבקורת ללא חמלה לערוך אנציקלופדיה לעם?