נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ביקורת המקרא הולהויזנית 13. סיכום פרשת קריסת הביקורת הישנה

-בכדי להקל עלינו, נזכיר שוב את המסקנות ההיסטוריות העיקריות של הבקורת

ביקורת המקרא הולהויזנית 13. סיכום פרשת קריסת הביקורת הישנה

הבקורת הולהויזנית, סיכום

-בכדי להקל עלינו, נזכיר שוב את המסקנות ההיסטוריות העיקריות של הבקורת: 1) חיבור דברים ורעיון איחוד עבודת ה' נוצר בימי יאשיהו, זהו מקור D, תורת כהנים בימי שיבת ציון זהו מקור P. 2) אהל מועד, נשיאים, משיחה, לויים, חוקי הקרבנות, ושאר מושגי ת"כ (P), הם פרי התיאוקרטיה של שיבת ציון ונכתבו כהשלכה לאחור לתקופת המדבר, כמו גם ההתנגדות למלוכה, ומושגים נוספים. 3) האמונה הישראלית נתגבשה כהתפתחות ארוכה והגיעה לגיבושה הנוכחי בתורה רק בימי הבית השני. ואילו E הקדום, וכן J הבא אחריו, משקפים שלבים קדומים יותר.

לעומת זאת הראינו לדעת: עצם הפרדת המקורות, נסמכה על טעויות היסטוריות, על אי ידיעת השפה והסגנון. לא זו בלבד אלא שבהרבה מקומות גם אין הפרדה מלאכותית זו פותרת שום בעיה, וכן אינה נסמכת אלא על הפרדות וחיתוכים שכמותה במקומות אחרים. היא משתמשת בסתירות מדומות ובטיעונים קלושים, מגיעה עד לאבסורד ולגיחוך, ומתעלמת במפגיע מסימני אחידות שישנם בטקסט התורה. ודוחה את המציאות מפני הדמיון.

קביעת היחס בין ה'מקורות' מתעלמת מהוכחות ברורות שהנביאים השתמשו בספרי התורה עוד זמן רב קודם ל'כתיבתה' לפי הבקורת, לעומת זאת נקבע היחס ע"י החוקרים מתוך הנחות שרירותיות חסרות בסיס, תוך התעלמות מהשלכות מכריעות ומשמעותיות הקובעות יחס הפוך.

קביעת זמנם של ה'מקורות' השונים, נעשתה גם היא על סמך הנחות משוללות יסוד[1]. ואילו התהליכים שתוארו ע"י המבקרים באו מתוך תפיסות היסטוריות דוגמטיות שטחיות, ובפרט: מתוך הנחות אנטישמיות ומתוך בוז וסלידה מן היהדות והיהודים. תהליכים אלו מבוססים על טעויות והטעיות היסטוריות, וחלק גדול ממחקר המקרא של הבקורת הולהויזנית אינו אלא מדרש פיוטי חסר כל בסיס.

אהל מועד, וכל פרטי וחוקי הפולחן והעבודה הם קדומים מאד, ובודאי לא יצירי ימי הבית השני. ההתנגדות למלוכה אינה קשורה בימי הבית השני, ולא היתה שום תיאוקרטיה. האמונה הישראלית נתגבשה בראשית היות ישראל לעם. יחזקאל והנביאים השתמשו בת"כ ולא להיפך.

הדברים האלו הוכרו ע"י חוקרים ישראלים ושאינם ישראלים, במחצית השניה של המאה ה20, כאשר לקראת סופה הסתיימה ההגמוניה של הביקורת הולהויזנית הישנה.

אמנם אין זה אומר שבזמננו מקובל באקדמיות להאמין במתן תורה משמים, שכן רעיונות חדשים צצו ועלו, וכן השתנתה הגישה לתחום כולו. כפי שהראינו למשל כאן.

כאן נצטט רק דוגמאות מהמחקרים של שלהי המאה ה20, שהכירו בקריסת התיאוריות שנחשבו כמוצקות וכמבוססות.

ראשיתו של תהליך קריסת הבקורת הגרמנית, היא כאמור עם מחקרי קויפמן, שהכריז בפתיחת ספרו "במחקר המקרא ישנה שיטה שלטת, אבל אין איש יודע מפני מה היא עדיין שלטת"[2], וסופה בקביעה:

"תורת התעודות בגרסתה הקלאסית שנחשבה בדור שעבר לאמת ברורה נהרסה כליל.. ברור כי צרופם לספר שבידינו נעשה מתוך תכנית מחושבת והשקפת עולם ברורה וע"כ צריך לפרש את התורה כספר אחיד", (אנצ"ע ערך תורה עמ' 605).
"לא הראיתי שאפשר לפתור את הבעיות באופן שונה מזה של שיטת התעודות, אלא הראיתי שמן הצורך הוא לפתור אותן באופן אחר ושאי אפשר בשום פנים לפתור אותן על פי שיטה זו, לא הוכחתי שהעמודים (ההוכחות) הם עמודים חלשים או שאין בכל אחד מהם כח להכריע, אלא הוכחתי שאינם עמודים כל עיקר, שאינם בנמצא, שאינם אלא דמיוניים, והואיל וכך מסקנתי הסופית על בטולה הגמור של תורת התעודות הרי היתה מוצדקת" (קאסוטו, תורת התעודות).
"המכשול הגדול ביותר להבנה נכונה הוא התיאוריה הנקראת שיטת המקורות, היא קורעת לגזרים גוף בעל תוכן אשר בו כל החלקים השונים קשורים זה בזה. לפיכך אין לה אפשרות להבין את הקשרים ולתפוס את המבנה המיוחד של הספר. לפיכך חקרתי את התיאוריה הזאת לאורך כל הספר צעד אחרי צעד".. התיאוריה שספר בראשית מורכב ממקורות שונים ואפשר להפריד ביניהם – הופרכה", (בנו יעקב, פירוש לבראשית, עמ' 9-1048. ב. יעקב – 1862-1945).
"ראיתי לנכון לברר בעיה זו מצדדים שונים בפרקים הראשונים של כרך זה, ולהוכיח ראשונה שכל הניתוח הספרותי המונח ביסודה של שיטת המקורות נוסד מעיקרו על הנחות מוטעות ועל התעלמות מעדותה המכרעת של התורה עצמה, ושנית שהקושיות שאנו נתקלים בהן בחקירת תוכן התורה יש לבאר בדרכים אחרות, ולא בריסוקו של החיבור האחיד של התורה לשברים ופירורים גדולים וקטנים.. ההנחות ההיסטורית והפילוסופיות שעליהן יסדו החוקרים את כל שיטתם לפני כמאה שנה כבר הופרכו בימינו על ידי התוצאות של הארכיאולוגיה ועל ידי ההתקדמות של המדע והמחשבה הפילוסופית.. מוסיפים עד היום להחזיק בשיטה מיושנת ומופרכת זו ולדבר על המקורות המונחים כביכול בחיבור התורה", (מ. צבי. סגל מסורת וביקורת, מבא).
"שיטות אלו וכיוצא בהן שבפרשנות הנצרית הבקורתית של היום הן בנות חלוף, הן ישתכחו בעתיד, כמו שנשתכחו השיטות המיושנות בפרשנות של העבר", (מ.צ. סגל, מבא המקרא עמ' 1014).
"התקופה החדשה של עשרים השנים האחרונות בערך, הביאה כיוון חדש לגמרי בחקר המקרא, שהוא בעיקרו תגובה שכנגד לבקורת המופרזה של השנים הקודמות. תגובה זו פרשה רשתה על כל ענפי בקורת התנ"ך. בספרי התורה והנבואה גלויים כחותיה של שיטה חדשה זו יותר בסתירת הישן מבנין החדש. עדיין לא הצליחו המגיבים להעמיד השקפה מסויימת ומשוכללת במקום השערת גרף ולהויזן", (ר, גורדיס, מבא לספרות החכמה, ספר השנה ליהודי אמריקה, ו' עמ' 118).
"שיטת התעודות לא שלטה מעולם שלטון יחיד, תמיד התנגדו לה מלומדים גדולים בתחומים שונים. ואם בכל זאת נתקיימה זמן ממושך, הרי זה מפני שהיא מספקת צרכים של תיאולוגים פרוטסטאנטים גרמניים, ואינה מתחשבת בשום דבר בקורת המוטח לעומתה, קל להוכיח זאת מהביבליוגאפיות הכלולות כרגיל במבואות ובכתבי העת המדעיים שלה – שם מסרבים לתת מקום לדברי הטוענים נגד השיטה הזאת. על כל פנים בימינו נצטבר חומר די מגוון וניתן וראוי לנו להגיע למסקנות ההולמות את המציאות של הדורות ההם, ולא את הסכימות של המאות היז' והיח'", (פרופ' י.מ. גריניץ, "בקורת תורת התעודות", בתוך "יחודו וקדמותו של ספר בראשית", י-ם תשמג', עמ' 143).
מהן ההשלכות של שינוי רעיוני זה? הן רבות ועצומות ללא ספק, המשמעות היא שהבסיס הרעיוני ההיסטורי של הבקורת המהפכת את סדר המקרא התבטל, מעתה אין שום בסיס היסטורי לעוות ולשבש בקנה מדה גדול את המקרא, "הבקורת הגבוהה" הפכה גם היא ל"בקורת הנמוכה".

על ספר בראשית אנו יודעים לומר:

"המסורת הדתית מלמדת, שספר בראשית כשאר ספרי התורה, נכתב ע"י משה ע"פ ה'. ואמנם ראוי הוא ספר זה שייחסו את חיבורו לאבי הנביאים, ואף החקירה המדעית הניגשת לשאלת חבורו של הספר בלא דעה קדומה, לא תוכל להתנגד לייחוסו של הספר למשה. עתיקותו של הספר ברורה לכל מעיין.. והרקע החברותי והמשפטי המשתקף בספורי האבות מתאים רק לתרבות המסאפוטומית מן המחצה הראשונה של האלף השני.. יש להניח שהחומר הגלמי המונח ביסודם של ספורי הספר ניטל מתוך מסורת שהיתה חיה בישראל קודם כיבוש כנען.. יש לשער שתחלת המסורת של ס' בראשית.. הועברה דרומה ע"י אברהם (אנצ"ע ערך בראשית).

ראה זמן כתיבת התורה (המציאות המדינית, ותנאי החיים), צטוטים רבים מדברי החוקרים על כך.
ואברהם אבינו:

החוקרים נוטים איפה היום לראות באברהם אישיות שבמציאות ולחשוב כי התגליות הארכיאולוגיות עולות בקנה אחד עם המסורת הישראלית שלפיה באו אבותיהם הראשונים של ישראל מחרן" (אנצ"מ ערך אברהם).

ועל ספר שמות:

"החוקים מעידים על חברה שבטית לא מלוכנית של עובדי אדמה. עודם מכירים בגאולת הדם שכבר דעכה בראשית תקופת המלוכה. אין זכר לא למערכת המשפט של משטר המלוכה, ולא לסוגי פשע חדשים שנולדו במשטר המלוכה", (אנצ"מ ערך שמות עמ' 110).

משה רבינו ומוצאו:

כיום חוזרים וטוענים לאופי ההיסטורי של אישיות משה שכן בכל המקורות ובכל המסורות הוא נזכר בקשר ליציאת מצרים וליסוד אמונת היחוד פסגת פעולתו כמנהיג האומה מחוקקה ומעצב דמותה היא כריתת ברית סיני בין ישראל ובין אלהיו בטקס שיסודותיו הקדומים אינם מוטלים בספק (אנצ"מ ערך נבואה עמ' 696).
רובם המכריע של החוקרים סבורים שמאחורי ספור משה עומדת אישיות היסטורית (אנצ"מ ערך משה עמ' 484).
המסורת על קשרי ישראל ומדיין בימי הנדודים במדבר קדומה היא ללא ספק, שכן אין להניח שנתגבשה מסורת זו לאחר המלחמות בין הישראלים למדיינים. וביחוד לא לאחר פשיטות המדיינים בא"י בראשית ימי השופטים. גם המסורות על ברית בין ישראל לבין כהן מדין בימי הנדודים במדבר וגם המסורות על יחסי האיבה עם המדינים בספר של עבר הירדן ממש סמוך לכיבוש כנען קדומות ללא ספק" (אנצ"מ ערך מדיין עמ' 687).

יציאת מצרים:

"רשאים אנו לשער שלתקופת השנה מיום צאת בני ישראל ממצרים, העלו באהלי ישראל שבמדבר את זכרון המאורעות הגדולים שאירעו לפני שנה.. וזו היתה ההגדה של פסח הראשונה בעולם. והדעת נותנת, שמנהג זה נמשך מעתה בכל שנה ושנה. חזרו וחזרו על המסופר, האבות ספרו לבנים, והזקנים לצעירים", (מ"ד קאסוטו, ראשית ההיסטוריוגרפיה בישראל, ארץ ישראל א (תשיא') עמ' 86).

תיאור אהל מועד:

"..נעוץ במסורת עתיקת יומין של נודדי המדבר השמיים.. סימן מובהק לקדמות התיאור אפשר למצוא גם בכתוב.. אין שום עדות לכך שנשים כאלו נמצאו בישראל אחרי חרבן שילה..", (אנצ"מ ערך משכן ה').
"בתקופת האבות.. מקום העבודה הפולחנית היה המזבח הגלוי וכל ראש בית אב היה רשאי לעשות אותה. זכר למצב זה נשתמר בביטוי "אב וכהן" שקפא בלשון (שופטים יז י יח יט), וכן בנימוסי קרבן הפסח שנשחט ונאכל בחוג המשפחה. תקופת המקדשים החלה בישראל עם ההתנחלות בארץ אף שהחפץ המקודש ביותר בין אביזרי המקדש, הארון, ודאי היה מצוי אצל שבטי ישראל כבר לפני כיבוש כנען. כמוהו גם המשכן" (ערך כהונה עמ' 32).
נבואת נתן המתנגדת לבנין בית המקדש וקודמת לו בזמן (ש"ב ז ו) היא ראיה חותכת לקדמות הרעיון שה' התהלך בימי קדם באהל ובמשכן.. אין שום קושי בקבלת המסורת שמקום שכינת האל היה אף מקום פולחנו והתגלותו אין איפה טעם מספיק לערער על עיקר המסורת של משכן אהל מועד", (אנצ"מ ערך משכן עמ' 544-5).
ועשרת הדברות:

"הולכת וגוברת הסברה בין החוקרים שאין בתכנם העיקרי של הדברות שום דבר שלא ניתן היה להיאמר בדורו של משה ולפיכך מניחים החוקרים שעיקרם של הדברות משל משה הם..על כרחנו נכיר שכנגד ההשקפות השוררות בקרב המזרח הקדום יש כאן חידוש יסודי ומהפכה רוחנית" (אנצ"מ ערך דברות כרך ב' עמ' 592, כך גם בלקסיקון מקראי עמ' 851 עשרת הדברות היו כבר בזמן משה).

ויקרא:

 

כשאנו מעיינים בכתוב בלי משפט קדום.. אינה נאה אלא לדור המדבר. כנראה יש לפנינו מסורת ארכאית שמקורה בדור המדבר ובה משתקפים תנאי החיים של אותו הדור.. כנראה הספר קדום מאד, אי אפשר לקבוע לו תאריך מדויק, אבל אין שום סבה לאחרו בהרבה לזמנו של משה"" (אנצ"מ ערך ויקרא, כמובן שאין גם שום סבה לאחרו במעט).

הלוויה:

"המושג שבט לוי המקודש לעבודת ה' נוצר בתקופה שקדמה לתקופת השופטים ושהיתה שונה ממנה ביסודה היינו בתקופה שלפני ההתנחלות" (אנצ"מ ערך לוי).

במדבר:

"המאורע כולו מתאים יפה לתקופת הישיבה של ישראל בערבות מואב. הפסקות של כד יח-כב מדברות רק על שכני מואב בדרום ואין בהן זכר לכנענים ולשאר אויבי ישראל בארצו. הדברים נתחברו, איפה קודם כיבוש כנען".

דברים:

"העדר חוק נגד במות לה' ונגד כהניהם מוכיח בבירור שהספר קודם להקמתן.. רק לתקופה קדומה מתפרשות גם הברכות אין גם שום ראיה של ממש לאיחור שירת האזינו לאחר דורו של משה. גם צורת הספר מתאימה לנוהג שהיה מקובל.. בדורות ראשונים קודם למאה ה12.. השפעת שירת האזינו לפחות מבחינת לשונה ניכרת בכמה מן הנביאים.. (אנצ"ע ערך דברים)
"החלקים המדברים על מקום הפולחן הם עתיקים מאד קדומים הם מבנין הבית ואף מתכניתו של דוד ליסד בית מקדש.. הספר בכללותו הוא עתיק מאד.. נראה קרוב שהספר חובר בתקופת השופטים ושנאספו בו המסורות המגידות על פעולתו של משה בסוף ימיו. בדין הוכיח הלשר שאין הספר נאה לתקופת המלוכה" (אנצ"מ ערך דברים).
"יש חוקרים המיחסים את ספר דברים ובכלל זה את דיני הירושה שבו למאה הז' לפנה"ס.. מסקנה זו עצמה דיה להפריך את ההנחות הללו.. כל תכנו של סיפור זה משקף את מהלך הרוח של תקופת ההתנחלות, שהיא תקופת התגבשותם של דיני הירושה בישראל", (אנצ"מ ערך ירושה).
"הלשון והרעיונות של ס' דברים נעשו מופת ודוגמא לדורות, ועקבותיהם אנו מוצאים בנאומי התוכחה שבכל ספרי הפרוזה שבמקרא, מן ס' יהושע עד ס' דניאל. בספרי נביאים אחרונים אנו מוצאים את השפעת הסגנון ה"דברימי", ביחוד בתוכחות הפרוזה של ס' ירמיה", (מ.צ. סגל, מבא המקרא עמ' 126).

משפט התורה:

צירוף כל אותן התכונות האפיניות למשפט התורה מצדיק את ההנחה שרוב הדינים נקבעו לפני תקופת המלוכה" (אנצ"מ ערך משפט עמ' 623, כמובן, חייב להיות איזה מיעוט מאוחר..).
"חוקרים רבים סבורים כי ספר התורה הועלה על הכתב בתקופה שבין חזקיהו ליאשיהו.. אבל הנחה זו אינה מוציאה מכלל אפשרות שגרעינו התחוקתי של הספר חוזר לתקופה קדומה.. ואפילו לימי משה" (אנצ"מ ערך ספר התורה).
אין טעם סביר להטיל ספר בנאמנותו ההיסטורית של תיאור זה.. (התיאור של לימוד התורה בכל הארץ ע"י יהושפט, אנצ"מ ערך משפט עמ' 630 וכן בערך חינוך).
אפשר שעיקרה של ההבדלה (בעלי חיים אסורים באכילה) נתקיים אצל שבטי ישראל מן התקופה שקדמה להתנחלות בארץ (אנצ"מ ערך מאכלים ומשקאות עמ' 557)

אמונת היחוד:

"בימינו גוברת כנראה הנטיה לחזור ולשוב אל התיאור העולה מתוך המקרא גופו, אייכרודט אינו מוציא את האפשרות שכבר משה הורה את תורת האחדות, לדעת אולברייט ובובר לא בא ישעיה השני אלא לפרש את שכבר היה מקופל בעשרת הדברות", (אנצ"מ ערך אחדות אלהים).

גיבוש העם:

"בני ישראל המתנחלים בארץ.. היו בעלי השקפות דתיות חברתיות ומוסריות שנתגבשו בימי נדודיהם לפני שעלו לארץ, נראים הדברים שהמסורת הקבועה של שנים עשר שבטי ישראל אשר נוצרה כבר זמן רב לפני ההתנחלות, לא פסקה מלשמש בחינת רעיון מרכזי בהכרת האומה, מעין נוסחה מקודשת וגיבוש מוחשי לקשר ההיסטורי והלאומי דתי שבין השבטים" (אנצ"מ כרך א' עמ' 698).

ימי שיבת ציון:

"בנשתוון של מלך פרס מכונה עזרא: כהנא ספר דתא די אלה שמיא (עזרא ז יב כא) ובדברי מחבר ס' עזרא הוא נקרא: סופר מהיר בתורת משה (עזרא ז ו), סופר דברי מצוות ה' וחוקיו על ישראל (עזרא ז יא) מתוך כינויים אלו אנו למדים שעזקו של עזרא בבבל לפני עלייתו לירושלים היה כתיבת התורה ועשיית העתקים מנה, אבל אין פירוש הדברים שעזרא היה המחבר או אפילו המסדר של התורה" (אנצ"מ ערך עזרא עמ' 138).
"אין כל רמז בספר נחמיה שהתורה שקרא עזרא היתה חדשה בישראל, הלשון בנחמיה ח א מתאימה רק לתורה הידועה יפה בישראל, והרי הלוים והמבינים ידעו ידיעה לימודית את התורה שקרא עזרא, ורק העם הפשוט לא ידע ולא הבין אותה, כמו שלא ידע ולא הבין אותה בדורות רבים אחר עזרא. גם בנשתוון של המלך אין שום רמז לתורה חדשה. אדרבה הנשתוון מדבר על ידעי דתי אלהך, ומוסיף ודי לא ידע תהודעון (עז' ז כה).. תנאי האמנה שכמה מהם הם תקנות חדשות מוכיחים שהתורה היתה ידועה ומקובלת על חותמי האמנה" (שם עמ' 142, ראה עמ' 148 כי בעלי תיאוריה זו הוכרחו למחוק פרטים שונים ולהעביר פרקים שלמים מקומם בכדי ליישבה עם הכתוב).

בחצי פה מודים החוקרים כי ההגיוני ביותר הוא קבלת התורה במעמד הר סיני:

סיפור מתן המשפט על הר סיני כולו אחוז במעשה הברית, שבה קיבל העם על עצמו לעשות את החוק האלהי. אף הטקס על הר גריזים והר עיבל אינו אלא טקס קבלת ברית החוק, אע"פ שהשם ברית אינו נזכר שם. בקו זה ממשיך הסיפור על ברית שכם בסוף ימיו של יהושע (יהושע כד) ולאחרונה יש לפנינו קבלת החוק האלהי בטקס ברית בימי יאשיהו בסיפור בעל אופי היסטורי מובהק (מ"ב כג) מסורות אלו הן עדות נאמנה שהכרזות פומביות של חוקים במעמד דתי חגיגי תפסו מקום נכבד בתולדות המשפט בישראל ובתולדות הקבצים המשפטיים הכלולים בתורה. (ערך משפט עמ' 622).
זו זיקתה ההגיונית של פרשת מתן תורה לפרשת יציאת מצרים.. קדמות עיקרה של המסורת על כריתת ברית הר סיני ניכרת גם מתוך שפע הסיפורים על מאורע זה שנשתמרו בתורה (אנצ"מ ערך סיני עמ' 1028).
כריתת ברית סיני בין ישראל ובין אלהיו בטקס שיסודותיו הקדומים אינם מוטלים בספק (אנצ"מ ערך נבואה עמ' 696).

כל הבנין הגדול של הבקורת קרס ואיננו, חמשת חומשי התורה יכלו להיאמר מפי משה, ואף כך נראה שהדברים מתאימים רק לתקופת משה.

ספרי הנביאים גם הם שבו למקומם הטבעי:

יהושע:

"ספר יהושע הוא הראשון לספרי הנביאים כפי שאפשר לשער בזמן סדורו.. אנו מוצאים בספר זה עדות נאמנה על זמן סדורו הקדום מאד.. בכל אופן היו לעיני המסדר תעודות ורשימות מבני דורו של יהושע שנערכו בלי ספק בשעת חלוקת הארץ.. וחותם תבנית האמת טבוע עליו כעל כל ספרי הנביאים" (גורדון).
פרשת הגבעונים משקפת כנראה שלב היסטורי שמלפני שלמה ומתכוונת לאחד המקדשים שקדמו לירושלים (אנצ"מ ערך נתינים).
"את שופטים א' לא יתכן כלל לתפוס כסיפור על כיבוש הארץ להבין אותו אפשר רק כהמשך לס' יהושע. ובאמת כלולה בו עדות בעקיפין על כיבושי יהושע" (קויפמן, פי' לשופטים עמ' 61). בין יהושע לשופטים ראה כתיבה משוייכת.

שופטים:

"באורח זה הובאו בספר שופטים ספורים קדומים אחדים רבי ערך ואלו בשמואל א' וב' מצויים תיאורים בולטים של דוד שניטלו בלי ספק מאיזה מקור בזמנו" (אנצ"ע ערך היסטוריוגרפיה).
"מתוך בחינת ספר שמואל מתחייבת איפה אותה המסקנה המתחייבת גם מתוך בחינת ס' יהושע ושופטים, היינו שהדעה המקובלת שספרים אלו נשלמו בזמן מאוחר, אינה נכונה. דעה זו היא טעות פטלית המביאה לידי סילוף כל תולדות ישראל. ס' יהושע, שופטים ושמואל הם ספרים שנתגבשו בימי קדם, והם בני זמנם של המאורעות, שעליהם הם מספרים", (קויפמן, "הסיפורים על דוד ושלמה", מולד טו, (תשיז'), עמ' 102).

שמואל:

תוכנה וענינה של תוכחת נתן עשוים ללמד שקדומה היא. נתן ניבא לדוד שחרב לא תסור מביתו לעולם ושיקים עליו רעה מביתו, כנבואות הקדומות על בית עלי יואב וגיחזי, (אנצ"מ ערך נתן עמ' 986).
מלכים א ב י מיוסד על שמואל ב ה ה (אנצ"מ ד' 1130). ראה אנצ"מ ערך חנה על שימוש שירת חנה בבראשית.
"בכל החלקים ניכרת יד המחבר ואחידותם עדות היא לקדמות הספר", (אנצ"ע, שמואל).
"סיוע רב למחקר ההיסטורי הוא בכתיבה האובייקטיבית של ההיסטוריה בספר שמואל.. הצלחתו של המחבר להעלים את מגמתו עד כדי להטעות חוקרים שאימנו את עיניהם להבחין בנטיות ובמשוא פנים, אומרת שלפנינו למעשה חיבור אובייקטיבי. ונמצא שבשביל ההיסטוריון ס' שמואל הוא מקור היסטורי לגיטימי", (אנצ"מ ערך שמואל).

מלכים:

"בסיפורים נזכרים בני נביאים וגם ההויי שלהם.. מתוך ריבוי הפרטים על הווי החיים ומאורעות הזמן הנזכרים בסיפורים אלה, והדמות החיה של האישים הפועלים, למרות מעשי הנסים הרבים, נראה שהסיפורים הללו נתחברו קרוב לזמנם של אותם נביאים, ואולי עוד בימיהם.. הרקע של הסיפורים הוא הממלכה הצפונית בקיומה ואין בהם אף רמז לחרבנה הממשמש ובא. ואף אין לנו סיפורי נביאים מן הפרק האחרון של קיום הממלכה הצפונית.. כל אלה משמשים חיזוק לדעה שסיפורים אלו נכתבו על ספר במשך ימיה של הממלכה הצפונית" (אנצ"מ ערך מלכים עמ' 1137)
"נראה שסיפור המעשה –היחיד במינו בספרות המזרח הקדום- המעלה לפרטיו את דבר המרד בעצם ריתחתו, על לשונם המקוטעת והחפוזה של אישי המאורעות שאוב ממקור מהימן אולי מעדי ראיה ושמיעה", (אנצ"ע ערך יהוא).
ייתכן שהוא הטעם מפני מה לא נזכר שמו של ירמיהו כלל בס' המלכים, שרוב מקורותיו נאספו לפני תקופתו (אנצ"מ ערך לכיש עמ' 521).
הנבואה האלמונית המובאת במ"א יא יא כוללת דברי פורענות שכבר נאמרו בימי שלמה, שכן בפס' יא' נאמר כי ה' יקרע את הממלכה כולה מידי שלמה (ערך נבואה עמ' 700).
"סיפור בניית המקדש הובא כנראה מרשימת אותנטית מימי שלמה", (אנצ"ע ערך שלמה).

ישעיהו:

"המסדרים האחרונים.. כבר מצאו לפניהם אספים של נבואות ישעיהו בחטיבות קבועות שלא העזו לשנותן אלא מסרו אותן כמו שהן בעריכתם האחרונה" (אנצ"מ ערך ישעיהו עמ' 924).
"יש להדגיש שההשתלשלות היתה מעיקרה ספרותית ומיוסדת על נבואות ישעיהו שנקבעו בכתב בימי הנביא ובסמוך לדורו שלא כדעת החוקרים השוודים האחרונים מן האסכולה של אופסאלה שנבואות ישעיהו וכן הנבואות של הנביאים הנואמים האחרים נתגבשו בצורתם הנוכחית בתהליך ממושך שבעל פה בתוך חוגים צרים וסגורים של תלמידים שלמדו את תורת רבם בעיקר לצרכי פולחן ושלבסוף הועלו על ספר בדורות בית שני עם רוב ספרות המקרא, דעה זו מתנגדת לעדות הברורה של הספרים עצמם וגם לכל הידוע לנו על המקום הנכבד שתפסו היצירה הספרותית והכתיבה בתרבות הישראלית מראשית תולדותיה. ועוד, ספרי הנביאים הנואמים טבועים כל אחד באפייה ובתכונותיה האינדבידואליים של האישיות הבולטת של הנביא ואי אפשר שאישיות מיוחדת ונפרדת זו אינה אלא יצירה איטית ומלאכותית שנתפתחה בתוך חוגי תלמידים במשך דורות. על כרחנו שכבר בדור הנביא או בדור שאחריו כשאישיותו הנערצה ופעולתו היו עדיין ידועות וזכורות היטב בקרב שומעי לקחו קיבלו נבואותיו צורה מגובשת בכתב המשקפת את אישיותו ומשמרת את תורתו לדורות הבאים. ועל נבואות ישעיהו יש לנו עדות נאמנה שלפחות קצתן כתב הנביא בידי עצמו או הכתיב אותן בידי סופר כמו שהכתיב ירמיהו את נבואותיו בידי ברוך הסופר (ירמיה לו).. נבואותיו הכתובות של ישעיהו הן הן שהשפיעו על הנביאים שבאו אחריו, (אנצ"מ ערך ישעיהו עמ' 925).

ירמיהו:

יש מן החוקרים המוצאים בירמיהו חלק שהוא חיבור מאוחר מן האסכולה של ס' דברים, חבורים אלו הוברו יחד זה אחר זה לספר אחד לפי תהליך הדומה להרכבת המקורות בספר התורה (לפי שיטתם) דעה זו בטלה שהרי השפעת ספר דברים גדולה היא גם בנבואות השיריות של ירמיהו ואף בנבואותיו שקדמו למציאת ספר התורה במקדש, יתר על כן ירמיהו הושפע לא רק מס' דברים אלא גם מס' ויקרא, הוא מכריז שביציאת מצרים כרת ה' ברית עם ישראל שתכליתה היתה "והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים" (יא ד, ז כג, כד ו) יש כאן חזרה ברורה על האמור בס' ויקרא כו יב, מקבילות אחרות נמצאות בירמיה לד ח, טו, יח (ויקרא כה י) רמיה יד יט (ויקרא כו טו) ועוד. השפעה של ויקרא נמצאת גם בירמיה לב ז ח המדבר על חובת הגואל לקנות את שדה קרובו.. האמת היא שספרי התורה היו קדומים בישראל והיו ידועים יפה לירמיהו כפי שהיו ידועים בודאי להרבה יראי ה' בדורו ולפיכך אין לשלול מירמיהו את הדברים שבספרו המושפעים מס' דברים. ערך ירמיה עמ' 879.

יחזקאל:

"רבוי הדעות השונות זו מזו יש בו כדי להעיד על חוסר ודאות, ומוכיח שהמחקר על ספר יחזקאל נמצא עכשיו במצב של שבר. אלא שבשנים האחרונות מסתמנת בין החוקרים הנטיה לדחות את ההשערות הסותרות זו את זו על חיבור הספר בזמנים ובמקומות שונים, כיון שאין הספר מזכיר אלא מאורעות שקדמו לשנת 570 ואין בו אף רמז קל לכורש ולשיבת ציון ולמה שקרה אחר כך נוטים החוקרים לקבל את התאריכים שבספר ליסוד מהימן וליחס את יחזקאל דוקא לתקופה המדוברת בספר" (אנצ"מ ערך יחזקאל עמ' 639).
העמים הנזכרים בנבואות הללו רקומים במדוייק בשיעורי הזמנים שבהם פעל וניבא יחזקאל בתחילת המאה ה6 לפסה"נ. ממלכת בבל היא השליטה על עמים וארצות, מצרים שרויה בשפל. אין נבואות המכוונות לארם ולאשור, שכבר חדל להתקיים, אשור נזכרת בהקשר אחר (כג ה טו) כמלכות השייכת לעבר. פר אינה נזכרת כממלכה אדירה אלא כאחד העמים ליד עמי הצפון (כז י לח ה) בהתאם למעמדה לפני כיבוש בבל. במקומה של בבל אין הנביא מעלה מדינה ריאלית אלא ערב רב של עמים צפוניים בראשותו של גוג ארץ המגוג.. אין זכר בכל נבואת יחזקאל לשיבת ציון הממשית כפי שיהא מתוארת בספרים עזרא נחמיה. מכאן אפשר ללמוד שהתאריכים שנסמנו בפרקים המיוחדים כוחם יפה לכל הנבואות בספר ושספר יחזקאל בדרך כלל לא עובד ולא תוקן לאור ההתרחשויות שחלו לאחר זמנו של הנביא", (אנצ"ע ערך יחזקאל עמ' 732).

גם זמני שאר הנביאים נקבעו לימיהם ולא לתקופות מאוחרות:

זמנו של נחום בסוף המאה הז' נקבע בבירור ע"פ המאורעות בהם הוא עוסק, ושאין הוא מדבר על מפלת נינוה, (אנצ"מ ערך נחום).
"נחמתו של מיכה מתפרשת על פי מאורעות זמנו, כפי שכבר ראינו ולפיכך אין מקום לפקפק בכך אם הנבואות שבספר מיכה יצאו מפי הנביא" (אנצ"מ ערך מיכה).
"בכמה נבואות משתקף המצב הבינלאומי באיזור.. הנבואה על חרבן נינוה מנוסחת בלשון כללית ואין בה כל רמז לבבל או מדי שהחריבו אותה בשנת 612" (אנצ"מ ערך צפניה).
"כיום אין ספק שספר עזרא-נחמיה סודר לא יאוחר מימי נחמיה" (אנצ"ע ערך עזרא החיצון).

השימוש של הנביאים זה בדברי זה משמש הצלבת מידע מבלי יכולת להכחיש:

"ראייתו ההיסטוריוגרפית של יחזקאל השפיעה כנראה על מחברי האמנה בימי נחמיה", (אנצ"ע ערך עם ישראל עמ' 970).

מירמיה עולה שהיה בקי בכתבי הנביאים שלפניו:

"יש לשער שמתחלת ילדותו שקדו הוריו לחנכו ביראת ה' והגה בתורה ובכתבי הנביאים שקדמו לו, שהשפעתם מרובה כל כך בדבריו". (אנצ"מ ערך ירמיה עמ' 869). וכן הוא אומר "הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם" (ירמיה כח ח).

דיון מפורט בהשפעת הושע על ירמיה, ראה בית מקרא קיד' עמ' 404.
דבריו היו מפורסמים לאחר דורו:

"אפשר טעמו של קיצור זה שנמנע המחבר מלחזור על הנאמר בדברי ירמיהו הנביא שכנראה היו נפוצים בעם בימי המחבר" (מתוך אנצ"מ ערך דברי הימים).

ישעיה הושפע מקודמיו:

נבואותיו של ישעיהו בצעירותו עומדות בסימן השפעתו המובהקת של עמוס הן בסגנונן הן בתוכנן (אנצ"מ ערך נבואה עמ' 711).
"נראה שמליצות ישעיהו שבפרשה כמליצותיהם של נביאים אחרים שבאו בה אינן אלא פרי הלימוד בדברי הנביאים", (ערך ישעיהו עמ' 921).

והנביאים המאוחרים הושפעו מישעיהו:

אמנם קיבל מיכה מישעיהו את חזון אחרית הימים ואת רעיון השמדת כלי המלחמה (אנצ"מ ערך נבואה עמ' 712)
ניכרות בצפניה השפעותיהם הסגנוניות והרעיוניות של עמוס ושל ישעיהו (אנצ"מ ערך נבואה עמ' 714) אולי גם הולך כאן צפניה בעקבי ישעיהו (אנצ"מ ערך צפניה עמ' 756).

ובקצרה:

תורתו של הנביא ישעיהו בכללה מיוסדת היא על הרעיונות העיקריים שבתורת הנביאים שקדמו לו, שמקורם בתורת משה (אנצ"מ ערך ישעיהו עמ' 912).
"ספר הושע דומה בכמה פנים כעין מדרש אגדה תוך רמיזות שכיחות לסיפורים בס' בראשית שמות ובנביאים ראשונים והוא גם מצטט מהם", (י.מ. גרינץ מבואי מקרא עמ' 194).
"דרכו זו של מחבר ס' איוב אינה אלא המשך של מסורת ספרותית ארוכה שנהגה בכל ספרות המקרא, כך הושע שאל מליצות מאת עמוס, וישעיה מאת הושע, וירמיה מאת הנביאים שקדמו לו, ויחזקאל מאת ירמיה ושאר הנביאים, (והנביא המנחם בחלק שני של ישעיה מאת ישעיה), וכולם שאלו מאת ספרי התורה ושאר ספרי המקרא הקודמים להם.. מנהג זה נמשך גם בחיבורים שאחרי המקרא, בס' בן סירא ומגילות של ים המלח, ובתפלות ופיוטים של בית הכנסת, ובשירה והמליצה של ימי הבינים ושל הספרות החדשה", (מ.צ. סגל, מבא המקרא, עמ' 666).

ספורי מלכים השתמשו בתורה:

טעם השמות נדב ואביה של ירבעם על פי נדב ואביהו של התורה (אנצ"מ ערך נדב ואביהו עמ' 783).
וכן שופטים:

סיפור פילגש בגבעה ערוך בחלקו הגדול במתכונת סדום ועמורה ונוטל שימושי לשון ופסוקים שלמים מספור סדום (אנצ"מ ערך סדום עמ' 1000).

ההשלכות:

חוקרי המקרא ששללו את תיאוריית ולהויזן לפי תומם, לא שמו לב עד כמה החל מצעד זה הולכת החגורה ומתהדקת, ואין דרך אחרת כי אם לקבל את כל ההיסטוריה המקראית כמות שהיא.

קויפמן כבר הכיר כי בקורת המקרא היא קונספציה שלמה, שכל חלקיה תלויים זה בזה, וכך הוא כותב בתחלת ספרו:

"שיטה זו מיוסדת על טשטוש וסלוף שיטתי נועז של כל תולדות ישראל בימי קדם, מלכות האלהים של תקופת השופטים היא בבואה של התיאוקרטיה המאוחרת, התורה מאוחרת מן הנבואה הספרותית, ס' הכהנים נתחבר בימי בית שני, אגדות בראשית הן פרי השפעה בבלית מאוחרת – אולי מימי גלות בבל, מזמורי ס' תהלים נתחברו רובם ככולם בימי בית שני. על זה נוסף טשטוש כל המטבע הישראלי המיוחד של יצירת התקופה העתיקה של הנבואה הקדומה של הדרישה באלהים של הקרבן של החג וכו', ישראל לא רק עבד לאלהי נכר אלא הישראליות עצמה היתה אליליות, והכל על יסוד מדרשי כתובים על יסוד השבלונה האלילית. המדע המקראי עמד בשנים האחרונות על כזבם של כמה מן הסלופים האלו אבל ברובם הוא מחזיק עדיין. אולם מי שהכיר שהתורה קודמת לנבואה הספרותית, שמזמורי תהלים הם רובם מימי בית ראשון, שמלכות האלהים הנבואית היא קדומה, שיצירת בית ראשון היא מונותאיסטית בכל תגיה, מוכרח להניח שקיים היה קבוץ אתני מונותואיסטי עוד לפני בית שני, זאת אומרת שישראל היה עם מונותואיסטי, ושהאלילות של ימי בית ראשון היתה באמת רק תופעת שטח ספיח סרק נמושי ללא פרי תרבותי" (קויפמן, תולדות האמונה הישראלית ח"א).

מאחר וכיום ברור שספרי ויקרא במדבר נכתבו לפני דברים, שלכל הדעות כבר היה בימי יאשיהו (וניתן להוכיח שהיה כבר הרבה קודם, ראה גם דיון מיוחד על דברים להלן בתוך: סוגיות בבקורת המקרא), הרי שאין מנוס מלקבוע שבתקופה קדומה היה קיים כבר ספר התורה כולו. ומאחר וניכר היטב בספרי הנביאים שידעו מספרי התורה, נשאלת לה השאלה: לאימתי יכולים אנו לאחר את חתימת התורה?

מ. הרן כותב:

"הבה נסקור קודם כל את העובדות הקיימות בספרי נ"ר והן מעבר לכל ויכוח של חוקרים.. עובדה ראשונה היא שכל אחד מספרי נביאים ראשונים מתחיל ממקום שנסתים הספר שלפניו והוא המשך ישיר לספר שלפניו.. העובדה שלישית היא שבכל ספרי נביאים ראשונים מופיע לסירוגין סגנונו האפייני של ספר דברים.. אין לזהות את העריכה הדטרוימיניסטית של ספרי נ"ר עם ספר דברים עצמו, הקולמוס שכתב את ספר דברים אינו הקולמוס שעיצב וערך את ספרי נ"ר, לפי שהרקמה הלשונית אינה זהה בדיוק בשני המקומות ולא אותה אישיות יוצרת עומדת מאחורי שני החיבורים האלה, כבר הכירו חוקרים שבסגנון העריכה הדטרוימיניסטית רווחים כמה ניבים וצירופי לשון שהם נדירים מאד בספר דברים עצמו או נעדרים ממנו לחלוטין.. מבחינת הליטוש הסגנוני עומד סגנונם של בני האסכולה בסימן ירידה לעומת המופת שלהם (ס"ד עצמו).. היחס בין המופת הספרותי לבין בני האסכולה הוא כיחס בין רב לבין תלמידים הדבקים בתורתו ומשתמשים בלשונו.. בתורה (בראשית – במדבר) אין עריכה כזו (דטרוימיניסטית).. אין עריכה דטרוימיניסטית בארבעת החומשים הראשונים של התורה..", (מ. הרן "מבעיות הקומפוזיציה של ספר מלכים ושל ספרי נ"ר", תרביץ לז', תשכח, עמ' 1 והלאה, כמה מלים בקטע זה נלקחו מתוך הערת שוליים שם).

הרן מסכם עובדות ברורות: 1) ספרי נביאים ראשונים נכתבו ברוח ספר דברים[3]. 2) הם מאוחרים לדברים והם אינם אלא דבקים בתורתו. 3) ספרי בראשית – במדבר לא נכתבו ברוח דברים. המסקנה הברורה לכל בר דעת מעובדות אלו צריכה להיות, כי הסדר ההיסטורי של חיבור הספרים הוא: בראשית – במדבר, דברים, נביאים ראשונים. ממש כפי הסדר המסורתי. וכלום יש עיוות גדול יותר מלקחת תמונה ברורה זו ולטעון: ספרי נ"ר קדמו בצורה אחרת, אחריהם בא דברים, לאחריו נערכו ושוכתבו שוב הספרים ברוח ס"ד, ולאחר מכן נכתבה התורה שלא ברוח ס"ד וללא שום זכר לו, וכל העיסה הבלוסה הזו התקדשה יחד בחזרה – בסדר המסורתי של תורה כסדרה ונביאים כסדרם..

לא נותרה להכחשה אלא טענה אחת, הקושרת את חיבור דברים לברית יאשיהו, בטענה זו טיפלנו בהרחבה במאמר "מעשי יאשיהו". וכאן נציין לעובדה שמזכיר הרן שכל הסגנון של תורת איחוד עבודת ה' בספר מלכים שהוא בודאי קשור לימי יאשיהו שונה ומפותח הרבה יותר משל ספר דברים, וזה לבדו אות שאין שום קשר בין חיבור דברים לבין חיבורים שנכתבו בימי יאשיהו.

ההכרה בקדמותו של ת"כ לדברים[4] מקלקלת את כל התיאוריות של כתיבת דברים בזמן יאשיהו. דברים סותר ומשנה במפגיע חוקים יסודיים מחוקי ויקרא, שינוי המצב של עדת ישראל הנודדת במדבר, לעם הנכנס לארץ, גרם לשינויים רבים בחוקים. שינויים אלו יכולים להיתפס כהמשך למתן תורה מן השמים, וככאלו הם מובנים ומתבקשים. אך כשמהפכה כזו נעשית ע"י ספר שנתגלה במקרה וע"י מלך צדיק ירא ה' – זה אירוע בלתי אפשרי. הייתכן לקבל תורה השונה מן התורה הקדושה והקיימת: בחוקי הפסח, המעשרות, הקרבנות, היתר שחיטה בכל מקום, הבכורות, איסור עבודת ה' בשערים, ועוד שנויים רבים ומפליגים, הכל ע"י ספר שנמצא במקרה הסותר את כל יסודות התורה? לפי זה יוצא שיאשיהו הוא אנטי תזה של חזקיהו וכל התורה שהיתה ביד חזקיהו [וביד יאשיהו הירא את ה' בעצמו, עד לרגע מציאת הספר] נסתרה ע"י יאשיהו.

כל תיאוריית מציאת דברים לא נאמרה ע"י הבקורת אלא משום שסברו כי ת"כ לא היה קיים ולא היה כלל בסיס תורני והלכתי לחוקי היהדות, כך אפשר לקפוץ על המציאה של ספר תורה מן המוכן, אבל ספר הסותר את כל המצע, ההגדרות, הסגנון, וכו' וכו' כמו שהאריכו המבקרים – בודאי בלתי אפשרי לקבלו, וכל זה חוזר כבומרנג לסתור את השריד האחרון שהסכים קויפמן לקבל מתיאוריות הבקורת – איחורו של דברים. כל ההתלהבות סביב "ספר התורה מצאתי" לא אמורה להיות, כאשר כבר היה לעם ספר תורה וסדר חוקים אותו שמרו וקיימו, ספר אחר המשנה את כל החוקים, אינו יכול להיקרא "ספר התורה" בה' הידיעה, ואין לו שום מקום כשהוא מופיע לראשונה בתורת 'מציאה'.

ישנן הוכחות ברורות כי ספר דברים קדם בהרבה ליאשיהו, ואף החוקרים הסכימו להן, כמו שנתבאר ….. בקשר לראיות שהובאו לאי קיום חוקי דברים במשך התקופה, ראה מאמר……

בספר דברים משמש המונח "תורה" כשם כולל לחיבור שלם ואחיד, מה שמתבטא למשל במשפט "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" (דברים כז יא), הכהנים הלויים מורים "על פי התורה" (יד ז). "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (לג י)[5].

מכיון שברור שהספרים היו קיימים, והוחזקו כדבר אלהים קדוש, האם באמת ניתן להניח שספר המועבר מדור לדור בקפדנות ובחרדת קודש יכול להשתנות? כיצד אפשר להכחיש את שושלת המסורה, בזמן שמודים שהתורה נתחברה בזמן קרוב למשה, מקבלים את מציאותו של משה המחוקק, ושמשפטי התורה מקורם בתקופה זו. מודים שקדמה לכיבוש תקופת נדודים במדבר. מקבלים את עשרת הדברות, והאירוע של מתן תורה, וכן אמונת היחוד כבר בימי משה, מודים במציאות הארון ואהל מועד במדבר, קדושת שבט לוי במדבר, ספרי הנביאים נכתבו בזמן המאורעות. האם כעת אפשר לטעון עוד על שנויים בתורה בתקופות מאוחרות?

עמוס, שדילג בין ממלכת ישראל של ירבעם בן יואש, ובין ממלכת יהודה של עוזיהו, מדבר בצורה ברורה על תורה אחת שהיא ברית וחוקים, מנבואותיו ברור שהתורה היתה מעל הפילוג בין הממלכות, וקודמת לו. כך גם עולה מהושע, ואחריו ישעיהו.

"בתוכחתו לכהנים אומר הושע (ד ו) נדמו עמי מבלי הדעת, כי אתה הדעת מאסת.. ותשכח תורת אלהיך.. ועוד הוא נוקט לשון תורתי בהקבלה אל בריתי (ח א), וכן הוא מציין (שם יב) אכתוב לו רובי תורתי. יש לנו אפוא ברשומות קדומות ביותר שאפשר לקבוע זמנן עדות לקובץ הוראות בכתב אצל בני אפרים, למושג כללי של תורה הזהה עם ברית, ולחובת ההוראה המוטלת על הכהנים, עמוס בן דורו של הושע אף הוא משתמש בשורש מאס בתוכחתו ליהודה: על מאסם את תורת ה' (ב ד). ומצרף בהמשך הפסוק לתורה ביחיד ריבוי של תוכן: וחוקיו לא שמרו", (אנצ"מ ערך תורה עמ' 472-3).

המשמעות של קדמות בראשית וראשית התורה, יחד עם העובדה של הקשר בין הספרים לאורך הדורות, הינה קטלנית מבחינת הבקורת:

"זהו אחד הקטעים ההיסטוריים הקדומים ביותר שנשתמרו במקרא השייך במקורו כנראה לראשית האלף השני לפני סה"נ, בסיפור זה נזכרים כמה וכמה שמות של מקומות.. שכבר לא היו ידועים בתקופה הישראלית" (אהרוני, א"י בתקופת המקרא עמ' 61 – על בראשית יד). קטע זה בספר בראשית נכתב כ1500 שנים לפני עזרא ונחמיה!
"ספר בראשית אינו חבור בפני עצמו, אלא כראשון לחמשת חומשי התורה, קשור תכנו מבחינה ענינית והגיונית בתכנם של ספרי התורה הבאים אחריו" (אנצ"ע ערך בראשית).

ישנו תהליך ברור ומוכר, וישנה התחלה ידועה לתהליך (יחד עם ההכרה המדעית בקדמות מאות פרטים מסיפורי האבות וכתיבתם בזמן המאורעות, ראה זמן כתיבת התורה). מי יכול לסתור מבנה היסטורי שכזה?

תוכן הספרים ומושגיהם מתאימים אך ורק לתקופת המדבר, למן הרגע שהוכחנו שאין הם מאוחרים ושייכים לשלהי הבית הראשון או הגלות, אין הם יכולים לייצג שום מגמה מלבד בתקופת המדבר:

"קויפמן לא השכיל למצוא מאחז היסטורי חברתי ממשי לס"כ חרף כל נימוקיו שאין ס"כ מייצג את העדה התיאוקרטית היהודית של בית שני, אלא אם כן סבור היה שנוצר במדבר ותאם את נסיון עדת ישראל בנדודיה במדבר, לפני התגבשותה לממלכה", (פרופ' זאב וייסמן, מבא למקרא 6.4.4.4).
מובן שאף אחד אינו חייב לקבל את דברי האנציקלופדיה כאקסיומה, אך מאחר וקונצנזוס של חוקרים המייצג זרם מרכזי וחשוב מודה שאין לכל הוכחות הבקורת על מה שיסמכו. על הרוצה לטעון אחרת, חובה להתמודד עם כל הטיעונים המוכיחים את קדמות התורה. אותם פירטנו במאמרי הצגת עמדה בקטיגוריה זו "המסורת ההיסטורית תורה".

כל הנתונים האלו, לא כהשערה או כרעיון אמרנום, והחוקרים גם הם מסכימים עליהם כעובדות כל אחד במקומו. הדבר היחידי שאין החוקרים עושים הוא הצלבת כל המידע כולו. ברור לחוקרים רבים כי "אין סבה לאחר את רוב הדברים שבתורה לימי משה", אך מהו הסוד המסתתר מאחורי המיעוט הסורר אותו רוצים החוקרים לאחר?

גם החוקרים הנאמנים למסורת נוטלים לעצמם חופש לנטות מתיאורי התנ"ך פה ושם, והנה אם נתבונן נראה דבר מדהים: למרות כל המלל הרב של מחקר המקרא, והדיונים באינספור נושאים גדולים וקטנים, עמוקים וקלילים, השאלות העיקריות במחקר המקרא אינן נשאלות ונחקרות כלל!

1) מהו קו הגבול אחריו לא נוספו דברים בתורה?

2) מהו קו הגבול אחריו לא נוספו דברים בספרי הנביאים הראשונים, והאחרונים?

3) מי בדיוק היה יכול להוסיף הוספות בספרי התורה או הנביאים וכיצד?

מוצאים אנו חוקר אחד כותב כלאחר יד משפט כמו: "אין יסוד לסברא.. שבא העורך והרכיב את שני הסיפורים ההגיוניים כל אחד בפני עצמו והביא בזה לידי סתירה פנימית. טענה זו מבוססת על ההנחה שמעבד טכסט מקודש רשאי לשנותו מכפי שהוא מקובל בעם ולערכו כרצונו" (אנצ"מ ערך מבול עמ' 608). אך מי כן רשאי לשנות טקסט מקודש? איך וכמה? עד מתי ועד איזו תקופה? הלא דבר הוא, שאלה חשובה ועיקרית שכזו אינה נידונה בצורה מבררת ומהותית[6]. כל חוקר יכול לשער כרצונו וכיד דמיונו, משום שאף אחד לא עמד על השאלה: האם ניתן להוכיח כי לאחר תאריך מסויים לא נוספו הוספות בספר מסויים.

והנה ברור שצירוף כל הנתונים שהובאו כאן, ועל פי כל מה שפורט במאמרים שבקטיגוריה זו, מכריחים בצורה ברורה שכל התורה כולה ניתנה בערבות מואב לבני ישראל והופצה בידיהם, וכי שום שינוי לא הוכנס בה לאחר מכן[7]. החוקרים בני זמננו אינם מנסים כלל להתמודד על צירוף והצלבת כל הנתונים הקיימים. כל אחד בתורו, כאשר הוא נדרש לסוגיה הוא כותב כמה מלים או לכל היותר כמה משפטים, מעלה נדונים ישנים שכבר דשו בהם רבים, ובודאי אין בהם כדי להכריע, ותו לא.

הערות:

[1]בזמן חיבור דברים לא עסקנו בסקירה זו, מפני שאינו נחלת הבקורת הולהויזנית לבדה, על זאת ראה קדמות דברים ובמאמרים המלונקקים שם.

[2]"תורה או מחשבה שנתבססה בשעתה על יסודות מסוימים ומוסמכים, מוסיפה להתקיים קיום ערטילאי גם אחרי שנתמוטטו אותם היסודות, שעליהם העמידו אותה יוצריה, מקרה כזה קרה למדע התנ"ך בזמננו.. הבסיס המוצק של מערכת ההוכחות של ולהויזן נשמט ובסיס חדש לא היה. הכל נשאר מעורער ומפוקפק ותלוי ברפיון, השיטה ה"שלטת" חדלה לשלוט" (ע"כ קויפמן).

יש לציין כי חוקר המקרא הלשר הגדיר את תיאוריות ולהויזן כבר בשנת 1922 כ"בית שניטלו יסודותיו" (ZAV 1922 עמ' 233).

[3]כפי שהעיר רבי שמעון בר יוחאי: "ספר משנה תורה היה סגנון ליהושע", (ב"ר ו').

[4]שהיא המקובלת בזמננו, ראה אנצ"מ ערך תורה עמ' 502, ומקורות רבים לעיל. ראה גם מ' הרן: "הרפורמות הפולחניות וזמנו של ספר כהנים", תקופות ומוסדות במקרא, ת"א תשלט' עמ' 175-190, מ' וידנפלד מקראה לחקר המקרא. פרופ' וידנפלד הקדיש מערכה שלמה לתולדות קריסת התיאוריה הולהויזנית – שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, ד ' עמ' 60 והלאה (הרצאה שניתנה במכון ללימודים מתקדמים באוניב' ירושלים).

[5]ומתוך העובדה הזו לבדה, שבת"כ אין עדיין "תורה" אחת, אלא ריבוי של תורות, ובדברים אחת. יש להוכיח את קדמות ת"כ לדברים, שדוקא הוא חתימת התורה.

[6]פרופ' א. רופא מאוניב' ירושלים מעלה את השאלות החשובות האלו כבדרך אגב (סיפורי הנביאים, א. רופא י-ם תשמג' עמ' 69-70): "בישראל בתקופת המקרא אין לנו עדויות לבקורת המקרא ע"י היסטוריונים, להיפך: צירופם של מקורות מקבילים וסותרים זה על יד זה מעיד על כתיבה היסטורית בלתי ביקורתית. אולם כבר העירו שחוסר ביקורתיות זה אינו נובע מפיגור במחשבה ההיסטורית, אלא נגרם בשל הערכת ההיסטוריון את מקורותיו כספרות קודש שאין לערער עליה".

אך באם היו המקורות ספרות קודש בלתי ניתנת לערעור, איך וכיצד עברו שינויים ושכתובים מאסיביים כאלו? אם הבאת כמה קטעים מסורסים ומשובשים של "ספרות קודש" ושילובם בתוספות שונות, יוצרת תמונה שונה לחלוטין מהמציאות וממגמותיהן של ספרי הקודש המקוריים, הדבר עולה יפה לפי רוחו של ההיסטוריון המקראי?

[7]מצירוף הנתונים עולה כך גם לגבי ספרי הנביאים כי הם התחברו בזמן המאורעות, ההודאה בבסיס ההיסטורי שלהם בודאי מחזקת את כל מה שהתבאר בפרקים העוסקים באמינות הנביאים, מלבד העובדה שהצורך בבדיית עריכות והוספות בנביאים מבוסס כמעט כולו על הכחשת התורה.

מסקנתו המפורסמת של קויפמן:

"מתוך בחינת ספר שמואל מתחייבת איפה אותה המסקנה המתחייבת גם מתוך בחינת ס' יהושע ושופטים.. ספרי יהושע, שופטים ושמואל הם ספרים שנתגבשו בימי קדם, והם בני זמנם של המאורעות, שעליהם הם מספרים, המסגרת ההיסטוריוסופית של ס' יהושע ושופטים הדנה בפרובלמה העתיקה והנשכחה של כבוש ארץ ישראל השלמה, מעידה על כך. העובדה שהאופק האחרון של ס' שמואל היא מלכות דוד ושאין הוא כולל ממלכות שלמה אף כמלא הנימה מעידה גם היא על כך. עדות זו היא משמעותה החשובה של החלוקה המסרתית של ס' שמואל ומלכים, היא מוציאה מס' שמואל את הספור על מות דוד ללמדנו שס' שמואל נתחבר בחיי דוד", (קויפמן, "הסיפורים על דוד ושלמה", מולד טו, (תשיז'), עמ' 102, ראה שם שלילתה הגמורה של התיאוריה כי סיום שמואל שייך למלכים).
היא מסקנה המגובה בהוכחות מכריעות, שלא עמד מולם שום חוקר אוביקטיבי בטענות של ממש.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of