נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ביקורת המקרא הולהויזנית 4. – הערך המדעי של הפרדת המקורות

הפרדת המקורות לא פתרה שום בעיה

 

ביקורת המקרא הולהויזנית 4. – הערך המדעי של הפרדת המקורות

הפרדת המקורות לא פתרה שום בעיה

גם אם היה נראה, שהפרדת המקורות עונה לכל הפחות על הבעיות אותן הציבו החוקרים, הרי שעם הזמן כאשר נותחה השיטה במדוייק, התברר שאין ההפרדה מביאה תועלת להבנת המקורות.

קאסוטו כותב בסוף ספרו תורת התעודות (עמ’ 97):

  • “לא הראיתי שאפשר לפתור את הבעיות באופן שונה מזה של שיטת התעודות, אלא הראיתי שמן הצורך הוא לפתור אותן באופן אחר ושאי אפשר בשום פנים לפתור אותן על פי שיטה זו, לא הוכחתי שהעמודים (ההוכחות) הם עמודים חלשים או שאין בכל אחד מהם כח להכריע, אלא הוכחתי שאינם עמודים כל עיקר, שאינם בנמצא, שאינם אלא דמיוניים, והואיל וכך מסקנתי הסופית על בטולה הגמור של תורת התעודות הרי היתה מוצדקת”.

ואם ניקח כדוגמא שוב את חילופי השמות האלהיים, לו באמת היתה איזו תעודה, שלא השתמשה בשם ה’ לפני יציאת מצרים, או לחילופין העדיפה את שם ה’ משם אלהים. מה המשמעות של קיטועה, סירוסה, שיבושה, שילובה בצורה המוציאה מהקשרה בתעודות אחרות, אך שמירה על העיקרון המקודש של השם הזה דוקא? הרי העורך כלל לא הקפיד על עקרונות בכתיבת השמות לפי תיאורית המקורות. כך שהתיאוריה אינה פותרת כלל את הבעיה של ההבדלים בין השמות, העורך ויתר על כל סממן של התעודה המקורית, ודוקא את הסממן שלא היה חשוב לו, אותו השאיר לנו.

דוגמאות רבות ישנן ל’שיטה’ זו של ‘פתרון בעיות’ מבלי לפתרן:

  • “לפי שיטת הפרדת המקורות מבחינים החוקרים במסורת הסבוכה של המטה מקורות אלה: א) מקור J שעל פיו עשה ה’ את הנסים בידי עצמו.. ב) מקור E שעל פיו עשה ה’ את הנסים ביד משה.. ג) מקור P שבו תופס אהרן את מקום משה. אבל הבחנה זו אין בה כדי ישוב הבעיות, גם בסיפור על המטה לפני העדות עושה אלהים עצמו את הנס.. גם בספור על הפיכת המטה לנחש השייך לפי שיטת המקורות למקור J לא עשה ה’ את הנס אלא כדי ללמד את מעשה הנסים למשה עבדו, משמע שגם בעל ספור זה היה סבור כמו בעל מקור E שמשה מסוגל לעשות נסים מטעם ה’.. על כן אין בהפרדת המקורות כדי לפרש את תולדות המטה” (אנצ”מ ערך מטה).
  • “לפי ההשקפה הרווחת מיישבים קשיים אלו בסברה שסיפור המבול מורכב משני מקורות.. את המקור J שילב לתוך המקור P במקומות שנראו לו בלי להקפיד על סדר הפסוקים במקור J, בעלי שיטה זו אינם שוים בדעותיהם בשאלה באיזו מדה של שלמות הכניס העורך.. סימן מובהק למבוכה שגרם פסוק זה להם היא הצעתו של קרלניג הרואה בו מקור בפני עצמו.. רומנוף הציע לחלק את הספור לשלשה מקורות.. פון ראד מחלק את המקור P עצמו לשני מקורות.. מובינקל רואה בחומר המיסופטומי תוספת מן התקופה האשורית ומייחס אותו חומר למקור E.. וולץ טוען שמקור J כלל פסוקים אחדים המיוחסים לפי השיטה הרווחת למקור P. שיטת הפרדת המקורות אין בכחה לפתור את בעיות תולדות הנוסח. אין שום יסוד להנחתה שפרקי הזמנים הטיפולוגיים מיוחדים לJ ואילו P לא גרס אותם.. אין ממש בטענה שתיאור תבניתה של התיבה טיפוסי הוא למקור P ובדין כבר טען וולץ שתיאור הספינה בעלילת גילגמש אינו נופל בדיוקו מתיאורו בתורה, נמצא תיאורים אלו סגנונם כסגנון האפוס הקדום. גם אין יסוד לסברא.. שבא העורך והרכיב את שני הסיפורים ההגיוניים כל אחד בפני עצמו והביא בזה לידי סתירה פנימית. טענה זו מבוססת על ההנחה שמעבד טכסט מקודש רשאי לשנותו מכפי שהוא מקובל בעם ולערכו כרצונו.. וכבר אמר וולץ שאין אריכות לשון סימן לריבוי מקורות”. (ערך מבול עמ’ 608).
  • “החוקרים לא השכילו להתגבר על הקושי בפסוק 21 באמצעות הפרדה זו.. למרות ההיגיון בניתוח על פי התפרים שהובחנו ועל אף נכונות הבחנים לזיהוי היסודות האופיניים לכל אחד מן המקורות – לא השכילו החוקרים עד כה להפריד בין שני המקורות באמצעות הניתוח, הם גם לא הצליחו לשחזר שני סיפורים מקבילים.. שכל אחד מהם עומד בזכות עצמו”, (מבא למקרא, פרופ’ זאב וייסמן, יחידה 6.4.3).

במקרים רבים ההפרדה הינה מלאכותית ואינה מבדילה באמת בין מקורות, ולא מבארת שום הבדל, מכיון שההבדל אינו במציאות: כך למשל מונים את ההבדל בין שמות (ת”כ) המספר “וירד ה’ על הר סיני” לבין דברים המכריז “מן השמים השמיעך את קולו”, דברים הרחיק את ההגשמה. אך מה נעשה ושמות בעצמו גם מספר באותה פרשה עצמה: “מן השמים דברתי עמכם” (כ יח).

  • אופנהיימר כותב: “כנגד הראיה הגופנית של האל בחזון הנבואי, פיתחו והמסורת המשנה-תורתית והכהנית שתי גישות רוחניות יותר בדבר משמעותה של קירבת אלוהים. לפי המסורת הכוהנית, כבוד ה’ מסמן את נוכחותו הקשורה באוהל מועד.. ויש שהוא בא בענן (שמ’ לד 5, במ’ יא 25, יב 5, דב’ לא 15-14 ועוד).. ברם, לפי המסורת המשנה-תורתית, האוהל אינו מקום משכנו של אלוהים כי אם מקום משכנו של שמו. הביטוי הרווח שם הוא לשכן/לשום שמו..”, (בנימין אופנהיימר, “אמונת היחוד המקראית”, בית מקרא קמג’, תשנה’). אכן ההנחה הקדומה חזקה מן הכל, “לפי המסורת הכהנית.. יש שהוא בא בענן”, אין זה מפריע לעובדות שגם בדברים מופיעה צורה זו כפי שמציין אופנהיימר עצמו, אין ספק שמדובר בהתערבות חצופה של מישהו שביקש לשבש את החקירה..[1]

את ספר שמואל חלקו לשני מקורות: תיאוקרטי, ועתיק עממי. אך שמואל בנוסחה א’ של ולהויזן, בה הוא שליט תיאוקרטי, שכח את תפקידו, ובמקום זה הוא נודד מעיר לעיר, אינו מפקד, ואינו שולח למלחמה. ואלו בנוסחה ב’ בה לפי ולהויזן אינו אמור להיות אלא רואה מקומי – לבסוף מושח מלך על הארץ, והוא הוא שחורץ את גורל שאול. כיום ברור שכל הנימוקים לפיהם חולק ספר שמואל לשני מקורות בטלים ומבוטלים, ראה להלן “סימני אחידות”, וראה “עולם התנ”ך” מבא לשמואל:

  • “מקובל במחקר לחלק את ספר שמואל.. גם לפי הסגנון והצורות הספרותיות.. אך יש לשים לב לכך שחרף ההבדלים והכפילויות מדובר בספר אחדותי מבחינת התוכן שהמחבר הטביע עליו במכוון את חותמו שלו, קולמוסו של המחבר ניכר בחלקי הספר השונים מתחלתו ועד סופו” (עולם התנ”ך מבא לשמואל).
  • “המקורות לתולדות שמואל.. לשיטת ולהויזן הגרעין הקדום של סיפור שמואל הוא הגישה המסתמנת במקור זה היא בעד המלוכה. ממקור כהני בימי גלות בבל באו בקטעים הבאים.. כאן מצטייר שמואל כבעל תפלה עושה נסים וגישתו של המחבר היא נגד המלוכה. בודה ייחס את המקור הכהני של ולהויזן לימי בית ראשון ושייך אותו לאסכולה שלJ ולעיבוד דטרוינומיניסטי לאחר מכן. גרסמן לשיטתו פיצל את סיפור תולדות שמואל ליחידות עצמאיות בעלות הירף שונה ואופי מגוון, שיד העורך לא טרחה למדי בשילובן. לשיטת סגל היו לפני מחבר ספר שמואל שלשה מקורות.. שיטה אחרת הציע בובר.. אבל כל השיטות שלמעלה ועוד אחרות אין בכחן ליישב את כל הסתירות והכפילויות.. החוקרים נזקקים לאמות מדה סובייקטיביות“, (אנצ”מ ערך שמואל עמ’ 72).
  • “פרשת המלכת שאול מתחלקת לשני חלקים הנבדלים זה מזה בסגנונם ובתכליתם.. יש הסכם מלא בין החוקרים בנוגע לנתוח של שני החלקים.. אולם התבוננות מעמיקה בדברי הפרשה מוכיחה שהשערה מפולפלת זו של החוקרים בנויה על תהו.. השערת החוקרים אינה מישבת ואינה מבטלת את הסתירות, אלא להיפך היא מדגישה ומחזקת אותן ביותר.. אם נבדוק את הסתירות נמצא שהן קלות ערך או לגמרי מדומות”, (מ”צ סגל, מבא לספר שמואל).
  • “אופיו של שמואל כנביא מסובך הוא.. מחקר המקרא הקלאסי ראה את שמואל ההיסטורי כרואה כפרי, כאיש היודע לגלות נסתרות, וביטל את כל היסודות האחרים (ולהויזן ואחרים). אבל זו ראייה חד צדדית המסלקת בשרירות לב כל מה שאינו מתאים להשקפתה ומתעלמת מהיבטים אחרים באישיותו של שמואל”, (אנצ”מ ערך שמואל עמ’ 73, ראה גם באנצ”ע ערך שמואל עמ’ 37, ובעמ’ 39: “בכל החלקים ניכרת יד המחבר ואחידותם עדות היא לקדמות הספר”).
  • “שתי הערכות המלוכה דרות בכפיפה אחת בס’ שמואל (למשל ש”א י, יז-כז). מבקרים הגיבו על עובדה זו בהצעת השערות המפרידות בין הערכות אלו ומייחדות אותן לרכיבים ספרותיים שונים. ונימוקם עמהם: ביחידה ספרותית אחת יש מקום רק להערכה אחת. ולא היא: המתח שבספרות הוא בבואת המתח שבמציאות, ועל המציאות מעידים עשרות כתובים הנוגעים במלוכה ומגלים בה דעה, ואעפ”כ אינם ניתנים למיון לפי שבחוכנות שהם חולקים לה”, (אנצ”מ ערך שמואל עמ’ 91).
  • “מבקרים נוהגים לראות בשני הפרקים הראשונים שבספר בראשית שני פרקים מקבילים, אע”פ שאי אפשר להבין כיצד ניתן לעשות את פרק ב’ לפרק של בריאה, שהרי הארץ הזרע והחיה כבר קיימים, והפרק אינו דן אלא בגורל אדם. והנה לאחרונה הוכח מתוך השוואה לסיפורים שומרים ואכדיים דומים שלא סיפור בריאה יש כאן אלא סיפור ראשית הציויליזציה האנושית”, (פרופ’ גריניץ, יחודו וקדמותו של ספר בראשית עמ’ 46).

רד”צ הופמן מראה כי הפרדת המקורות קורעת ספר אחיד שאי אפשר לקיים חלק אחד שלו מבלעדי השני, דוגמא קטנה מתוך הקדמתו לויקרא:

בשמות ל’ י’ מדובר על חטאת יום הכפורים שמצותה ניתנה רק בויקרא טז’. ויקרא כג’ ח’, כה’, כז’, לו’, סומכים על חוקי קרבנות המועדים שבס’ במדבר כח’-כט’ ושם ו’ טו’ מזכיר לנו הספר את קרבן הנסך שבפרק טו’ א’-טז’.

ויקרא א’ טז’ מזכיר את תרוה”ד של ויקרא ו ג. וכן ויקרא ד יב מדבר על המקום הטהור שפך הדשן. המקרא ג’ ה’ כי את השלמים יקטירו על העולה יוצא מתוך הוראה מפורטת יותר בפרק ו’ ה’, אשר לפיה קדמו תמידי הבוקר לשלמים. איסור אכילת חלב ודם שבפרק ג’ יז’ קשור רק באופן רופף בחוק השלמים ואת קביעתו במקום זה אפשר לבאר בנקל ע”י העובדה כי חוק המאכלות המפורט השייך הנה בפרק ז’ כב’ ואילך נסמך על חוקי המאכלות של תורת השלמים. ולבסוף בפרק ה’ יד’-טז’ לא ניתנו על הוראות על זריקת דם האשם ועל הקטרת החלב, מה שמתישב רק ע”י העובדה שהתורה חשבה את הצוויים השיכים להם בפרק ז’ א’-ה’ כמספיקים, (פירוש לספר ויקרא, הופמן).

שימוש בטאוטולוגיה – כאשר ההפרדה מוכיחה את עצמה בלבד

 

השיטות שהיו מקובלות אצל החוקרים בנושא אבחנת המקורות, הסתמכו בעיקר על שיטות אלו עצמן. לאחר קביעת הנחות על מאפיינים שונים של מקורות שונים, חולקו הספרים לקטעים קטעים לפי הנחות אלו, וכל חלוקה הכריחה את החוקרים להוסיף ולקטוע פרשיות לחלקים, שהרי אי אפשר לייחס תכונה פלונית למקור פלוני, וכך הלאה. אך האם אפשר להוכיח הנחות מעצם העובדה שהחוקרים הניחו אותם?

  • “אחרי שהפרידו החוקרים את שלשת המקורות שלהם.. התחילו חוקרים ודורשים בכל מקור ומקור לבדו את לשונו וסגנונו ורעיונותיו ובעמל רב קבעו להם תכונות מיוחדות לכל אחד משלשה מקורות אלו.. אך בדיקה דקדקנית בחומר הספרותי של ס’ בראשית מוכיחה שכל הניפוי הזה תלוי בהשערת המקורות עצמה, ושאין לה כל מציאות אם לא נקבל השערה זו כאמת.. סגנונו של י’ הוא צח וחינני מפני שהחוקרים מיחסים לי’ את כל הסיפורים היפים והחינניים שבספר”, (מ.צ. סגל, מבא המקרא עמ’ 139).
  • “הלוחות נקראים בשם לוחות העדות וגם בשם לוחות אבן ולוחות סתם. מוטעית הסברא שההבדל בכינויים אלו יסודו בהבדל המקורות, כגון שלוחות אבנים הוא ממקור J לוחות אבן בלא המספר שניים ממקור E לוחות העדות ממקור P ולוחות הברית ממקור D (כך למשל הולצינגר) שהרי הבדל זה בין המקורות נוצר ברובו ע”י חלוקת הפסוקים ושברי הפסוקים בין המקורות על פי הכינויים המשתנים בהם, ונמצא הוא דרוש של המערכה..” (אנצ”מ ערך לוחות הברית).
  • “החוקרים מאסכולת ולהויזן איחרו את זמנם של רוב דברי הנחמה והיעודים לאחרית הימים שבספרי הנביאים ובכלל זה של הנבואות על המלך שלעתיד עד לאחר החרבן.. מבחינה עקרונית יש לדחות השקפות אלו וכיוצא בהן כיון שהן מחייבות את איחור זמנן של הנבואות על המלך שלעתיד, הבאות בספרי הנביאים שמימי הבית הראשון עד לאחר החרבן, משום כך בלבד שבאו בהן היעודים על המלך שלעתיד. החוקרים המחזיקים בהשקפות אלו אין בידם ראיות לאיחור הכתובים וטענתם היא בעיקרו של דבר טענה חוזרת, כתובים מסויימים מאוחרים הם משום שהאמונה במלך שלעתיד מאוחרת היא, ואמונה זו מאוחרת היא משום שהכתובים מאוחרים”. (אנצ”מ ערך משיח עמ’ 514).
  • “כמה חוקרים נוטים לראות את רשימת בתי אבות הלויים שבדה”א כג’ כתוספת מאוחרת לס’ דה”י אבל מצד ההגיון אפשר לראות ברשימה זו גם מקור הקדום לימי שיבת ציון ורק הדעה הרווחת שאין בפרקים אלה שבספר דה”י מקורות קדומים היא שהביאה את החוקרים לאחר את רשימת בתי אבות הלויים” (אנצ”מ כרך ה’ עמ’ 579).
  • “אין למצוא קושי בסתירה שבין דרישות ס’ דברים ובין שמות כ’ כד’. סתירה זו לא באה אלא מתוך חלוקת המקורות, ואילו בכתובים כמו שהם לפנינו אין שום סתירה, הפסקה שמות כ’ כב-כו רגילים לעקרה ממקומה ולראותה כפסקה הראשונה של ס’ הברית.. אבל אם אנו מניחים אותה פסקה במקומה שייכת היא למעמד הר סיני ולדור המדבר” (אנצ”מ ערך דברים).

כך מוכיחים החוקרים את דבריהם מתוך דברים שאמרו בהזדמנות אחרת,  וחוזר חלילה..

אבחנות הבקורת למרות שאפשר להבין את חלוקתן הכללית, אינם עולות בקנה אחד עם המציאות, בעשרות ומאות מקומות הן צריכות לשבש את הכתובים, לחלק פסוק אחד לשלשה וארבעה תעודות, בכדי שלא תסתורנה את עצמם. [דוגמאות רבות אצל קאסוטו, וכן רד”צ הופמן לאורך כל פירושו, ראה למשל בראשית עמ’ רח’ בהערה ועוד רבים].

  • “ולהויזן העלה את הסברה הרווחת במחקר שכבר רמזו עליה לפניו שספר הברית הקטן מכיל עשר מצוות ולפיכך יש לראות בו מהדורה קמאית של עשרת הדברות.. ראיות אלו אין להם יסוד .. כל ההצעות נצרכות לדילוג על פסוקים אלה או אחרים מתוך פסוקיו של הקובץ” (ערך ספר הברית עמ’ 1090).
  • “דוהם הציע ללא כל הסבר ונימוק המתקבל על הדעת לקרוא במקום כשדים כתיים, וכיון שהכתיים הם יונים או מוקדונים, הוא סבור שנתחבר הספר בימי בית שני בתקופה הההלניסטית. בתחלה מצאה לה דעה זו תומכים הרבה, וטורי בראשם, אבל בזמן האחרון עזבוה רוב החוקרים” (אנצ”מ ערך חבקוק). וכל נראות ה”דעות” כאופנה של עניבות שהיום נראית כך, ומחר נראית אחרת. על סבה ונימוק אין לדבר כלל..
  • “לפי שיטת הבקורת, המהלך התרבותי מתהווה בתוך חלל גיאוגרפי היסטורי סגור, והסכימה קודמת לעדות מן המציאות.. בחקר המקרא הכניס מהלך זה כדברי אולברייט את כל התופעות של החברה הדת והחוק למידת סדום, ואחת היא מה אומרת הכרונולוגיה, או מה התפקיד שקבעה להן המסורת. תופעה שהיתה נראית מתקדמת מי במקומה על פי המסורת – הציבוה “על פי ראיות פנימיות”, מאוחר יותר, היתה נראית פרימיטיבית מדי – גלגלו אותה בחזרה לשלב מוקדם יותר, למרות הראיות החיצוניות, או למרות היעדר הראיות. לחוקר ניתנה הרשות להוציא כתובים ולקבוע להם זמן ומקום לפי האינטואיציה ולפי הסכימה שבידו, ואילו התעודות וסדרן המקובל לעולם כפופות הן לדעתו המוקדמת של החוקר ה”ביקורתי”, (פרופ’ גריניץ, יחודו וקדמותו של ס”ב עמ’ 124).
  • “מבנה ספרותי זה שבזמן האחרון ציינו אותו בעלי הפרשנות ההרמוניסטית, לא זכה לתשומת לב כלשהי בספרות הבקורתית, וטעמה של התעלמות זו גלוי למדי. אם מחלקים את סיפור התורה לשלשה מקורות הרי מבנה הסיפור נעלם ממילא, משמע שעצם שיטת הבקורת חוסמת את הדרך בפני הבנת המבנה הספרותי, ויש בכך מעין דדוקציו אד אבסורדום של השיטה, המחייבת תוצאות מופרכות כאלה”, (ש”א ליונשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, עמ’ 35).
  • “השיטה הרווחת מחלקת את סיפור התורה לשלשה מקורות.. חסרונה של שיטה זו שהיא מבוססת על הנחת המבוקש שהמסורות השונות המונחות ביסוד סיפורי התורה שוללות ממנה כל אחידות וכי חילופי המסורת הניכרים בתורה טפלים הם לחילוף בשאלה מי הביא את המכות. שתי הנחות אלו חוסמות את דרך המחקר החפשי”, (שם עמ’ 77).

קאסוטו (בספרו תורת התעודות) הסביר את הטעות של הבקורת במשל:

  • דומה הדבר לספר זכרון שנכתב על מלומד מפורסם, הספר ניזון מעובדות שסופרו ע”י משפחתו, תלמידיו באוניברסיטה, וחבריו לצוות המחקר. טבעי ומובן כי בניו יכנו אותו “אבא”, תלמידיו יכנו אותו “הפרופסור”, וחבריו לצוות המחקר יכולים לכנות אותו “הגאון”, “הפרופסור הגאון”, וכיו”ב. בני משפחתו יספרו על יחס חם אוהב וחכם מצדו, תלמידיו יספרו על רטוריקה מחושבת, וחבריו יספרו על נתונים מדהימים ממעבדתו.

אין קל יותר מאשר לחשוב כי הספר הורכב משלשה תעודות, תעודה א’ רואה אותו כ”אבא”, והכותב מביע רגשות בצורה מעוררת את הלב. תעודה פ’ אינה יודעת אלא את השם “הפרופסור” אינה מביעה רגשות, ואינה מתרוממת לסגנון פיוטי, אך מצויינת ברטוריקה ובהצגת הדברים. תעודה ג’ מלאה בנתונים יבשים ומשעממים הקשורות בכימיה ומתמטיקה, סגנון צנום ויבש, ודרישות מחמירות. העובדה שה’תעודות’ משולבות זו בזו בצורה ברורה ואחידה, לא תפריע למחקר לפרק כל פסוק ושבר משפט לחלקים וחלקיקים, להניח כי לכל נושא היו שני תעודות כל אחת וסגנונה, והעורך שילבם בצורה אגרסיבית המוציאה את שניהם מתוכנם. ולאחר כל זאת עדיין נצטרך ל’תיקונים’ רבים מספור בכדי להשאיר את השיטה בחיים..

העקרון העולה מן המשל הוא פשוט: בכל חיבור מקיף הכולל פרקי היסטוריה, מוסרים, חוקים,  וכו’ ישנן כמה וכמה בחינות והיבטים. ומכיון שכך חייב להיות, הרי שאין לראות בהבדלים אלו מקורות שונים, אלא מרכיבים שונים. הבקורת מיחסת את כל הקטעים של מספרים, חוקי קדושה, נתונים יבשים, לת”כ, ולאחר מכן היא טוענת שלת”כ יש סגנון צנום ויבש.. וכאשר ישנה חריגה בכל אופן, מיד היא ‘מאבחנת’ את ההוספה, העריכה, השיבוש, לפי הצורך. וכך קובע קאסוטו:

  • “הסגנון של המנין בס”כ נובע אך ורק ממה שמיחסים לו את כל הרשימות הגניאולוגיות והסטטאסטיות, והקטעים הטכניים והכרונולוגיים. ודוקא בקטעים הסיפוריים המועטים שמיחסים לו המספר אינו כפי “סגנונו האופייני של ס”כ”, (בראשית יז כד).

כך נטען על ת”כ, כי הוא אינו מוסרי[2], שכן הוא בשונה מתעודות אחרות אינו מעביר בקורת על מעשי האבות. אך אין מייחסים לו אלא שני קטעים הקשורים לסיפורים, מלבד רשימות יבשות, וכיצד תימצא בו בקורת?

אבחנה נוספת מצאו להם המבקרים: “בת”כ לעולם השם נקרא ע”י האם”, אך אין זה אלא על הרוב, בעשרים מקרים אכן כך, ובארבע עשרה לא כך! ואם נחשוב את כל בני יעקב לאחד, שהרי סוף סוף הם מקרה אחד, יתברר שההיפך הוא הנכון.. בלי לדבר על העובדה שקריאת השם מפי האם היא שגרמה לזיהוי חלק מהקטעים כיצירי ת”כ.. ובכלל איך אפשר לקבוע שבתעודה מסויימת ייקבע השם תמיד מפי האם, האם אין דבר זה תלוי בפרטי הספור, כלום עמד ‘עורך’ והמציא מתוך אידיאולוגיה פמיניסטית קריאות שם ע”י נשים בלבד?

יש והמבקרים המודרניים עדיין מחזיקים בתיאוריות הישנות של הבקורת, אך הם ‘משפצים’ אותן עד שגם מה שהיה נדמה פעם להוכחה, מאבד את משמעותו לאחר השיפוץ, כך למשל כותב פרופ’ א. רופא מאוניב’ י-ם:

  • “כך פתרה תורת התעודות את שאלת חיבורה של פרשת סנחריב, תוך הסתמכות על כפלי המעשה הבולטים שבפרשה. מבחינת הסגנון לא ניתן למצוא הבדלים בין שני הסיפורים, אולם ניתן לאפיין אותם מבחינת העובדתיות שבתיאורם.. אולם האיפיון הזה גופו מעורר ספק בתורת התעודות בניסוחה הנוכחי. שהרי החירוף והגידוף נגד ה’ אמנם אופיניים לסיפור השני, אך מצויים גם בסיפור הראשון.. מחבר הסיפור השני גם ערך את הסיפור הראשון ותוך כדי כך שכתב אותו במידה רבה”, (סיפורי הנביאים, א’ רופא, ירושלים תשמג’, עמ’ 80).

כאשר גם התעודה הראשונה שייכת לתחום עריכתו של בעל התעודה השניה, שוב הופכת התיאוריה לחסרת אפשרות להפרכה או להוכחה, אין שום מגדיר ושום מאפיין, אלא אך ורק תיאוריה.

  • “המאמינים בבקורת פירקו איפה את התורה לגורמיה, אולם נתברר שאף הן עצמם אינם יכולים לקיים חלוקה זו, מדי פעם בפעם נכנס מקור אחד לתוך דברי חברו, היוצאים מן הכלל האלה הנמצאים “שלא במקומם” הם מרובים עד כדי כך, שרק אמונה עיוורת יכולה לקיים את השיטה למרות הכל“, (יחודו וקדמותו של ס”ב עמ’ 128). דוגמאות רבות בהמשך דבריו, שם הוא מביא את ‘תירוצי’ המבקרים לחריגות הרבות, טעויות סופר, התעלמויות, בין הודאותיהם עצמם בשלמות הטקסט, – להלן כמה פנינים:
  • “המבקר המקראי אינו מתקשה, גם לפי שיטתו ה’ כאן הוא תוצאה של טעות סופר וצריך להיות אלהים.. על האבסורד שבשיטה זו עומד בסרקאזם גרין: והנה מלאכי אלהים.. והנה ה’ נצב עליו ויאמר אני ה’, נרדם בתעודה אחת והקיץ בתעודה אחרת.. לפיJ נח לא נולד.. לפיJ  אין נח בונה תיבה כלל, אבל הוא נכנס אליה, אינו יוצא מן התיבה – אבל בונה מזבח ומשתכר בחוץ. המספרים 7 ו40 הם פה של J בשמות כד הם של E, הביטוי איש ואשתו הוא כאן שלJ  אבל אשה אל אחותה בלולאות ובכרובים שמות כב כו הוא של P, ולהיפך: זכר ונקבה הוא לעולם מסימניו של פ אבל בז’ ג’ וט’ הוא של J, שניים שניים אף הוא שלP  אבל בז’ ט’ הוא של J.. אותם ימים שבעלי הבקורת ישבו בחדרי משכיותם סידרו להם פתקאות של פסוקיJ  וP וצבעו אותם בצבעים, נתגלו לוחות המבול של הבבלים.. (בהם נמצאים קטעים המקבילים למיוחס לJ וכן למיוחס לP).. הרי שE וJ העתיקו את הסיפור הבבלי לאחר שהסכימו ביניהם כי האחד ישמור את מה שרעהו השמיט.. בראשית טו.. כל הטיעון המסביר חלוקה זו מהלך על קביים, אף לפי דעתם של בעלי השיטה עצמם, והוא נוצר לצורך הענין “אד הוק”.. אין לומר שהחלוקה נובעת מקושי שבאים ליישבו אלא להיפך, השיטה דורשת פיצול ובלעדיו אין לה חיים“.

שימוש בסתירות מדומות וטיעונים של מה בכך

מן הרצינות הרבה בה דנו החוקרים על משמעויותיהן של המקורות, ניתן אולי לחשוב, כי כל הנימוקים להפקדת המקורות הם מדעיים ביסודם, ויש להם על מה לסמוך. אך עיון בנימוקיהם וב’הוכחותיהם’ מראה כי במקרים רבים הפרדת המקורות מתבססת על טיעונים קלושים וחסרי אחיזה, ועל סתירות מדומות הנובעות מחוסר הבנה בסיסי.

ועל כך עמדו החוקרים בימינו בהרבה מקומות:

  • “תוכן הספר מעיד על עצמו שלפנינו חבור אחיד ושלם שנוצר לפי תכנית מחושבת ולשם תכלית קבועה מראש ושהמשכו נמצא בספרי התורה הבאים אחריו.. מחבר אחד יכול לשנות את סגנונו.. כמה מן הסתירות שמנו חוקרים בספר הם מדומות.. גם הכפילות שצויינה במקומות שונים בספר אינה כפילות ממש.. רק החבה היתירה של המחקר החדש לשיטת הניתוח של הטקסט הביאה את רוב חוקרי הספר הנוצריים להתעלם מן האחידות של תכנו ותכניתו ולהניח כאמת ודאית שהספר מכיל הרכב של חבורים” (אנצ”מ ערך בראשית).
  • “החוקרים המחזיקים בשיטת התעודות חלוקים בדעותיהם על מקורו של פרק זה, בתחילה היו מיחסים אותו למקור E (אילגן) או למקור J (הופפלד), אחר כך התגברה הנטיה לראות בו צירוף של קטעים משני המקורות אלה. אף בדרך הצירוף יש מחלוקת בין החוקרים, ולהויזן מחלק את הפרק לשני סיפורים שונים הבאים זה אחר זה, פסוק א-ו מיסודו של E ופסוק ז-כ מיסודו של J עם רוב הוספות וגליונות. כנגד זה בודי סובר שיש למצוא בכל המשך הפרק יסודות של J ויסודות של E משולבים יחד וממוזגים בהוספות ובגליונות. היום נוטים יותר לשיטתו של בודי, אבל ביחס לפרטי החלוקה אין שני חוקרים מסכימים לדעה אחת. בדרך כלל, מסתמכות החלוקות השונות על נימוקי פלפול דקים מן הדקים, ועל דעות קדומות, ואין להן ראיות מכריעות. כמה וכמה ראיות דוקא מוכיחות את אחדותו של הפרק.. כשנבין את הפרק על בוריו תסולק הסתירה מעיקרה, הפרק קשור קשר הדוק בפרק הקודם לו, וההקבלות בצורה ושבתוכן מוכיחות”. (אנצ”מ ערך ברית בין הבתרים, ראה להלן “סימני אחידות”).
    • ראה גם קויפמן (ח”א עמ’ 104): “נסו לנתח גם את הספר הזה (דברים) למקורותיו ולגלות בו שכבות שונות אבל אי אפשר לומר שנסיונות אלה הצליחו ביותר.. חוקי ס”ד מצטרפים לחוקה אחת שיש בה גם סדר ידוע גם אם לא סדר שיטתי חמור (מה שגורם עבודה לא מעטה לחוקרים הגרמנים) בתוך החוקים גם אין שום זכר ושארית לפירוד מגלות מלבד זה שולט בהם סגנון אחד ונוסח אחד”.. (מתוך ההערה: סתירות ושנויי סגנון.. הן פליטת הרצאה וחבלי כבוש החומר.. סתירה יכולים למצוא כאן רק תיאולוגים נוקשים).. על כל הנסיונות האלה אפשר לומר שבלי ‘רצון טוב’, בלי ‘הנחה מוקדמת שגם ס’ דברים ודאי מורכב ממקורות שונים, קשה מאד לחשוב אותם למוצלחים. כי יסוד ממשי ומובהק להפרדת מקורות לא נמצא, גם ההפרדה על פי חילופי המְסַפֵּר אינה אלא הפרדה מלאכותית על פי עיקר מופשט הדורשת לפעמים ניתוחים קשים. הפרדה זו מסתייעת הרבה בנוסחאות של התרגומים. אבל זוהי משענת קנה רצוץ. והעיקר שבאמת אין חילוף המספר מצד עצמו דבר מתמיה הדורש פתרון, כי בס’ דברים וכן גם בס’ הברית משה מדבר אל העם. ומה טבעי בעברית יותר מחלוף המספר שאנו מוצאים בשני אלה? ובכגון זה אתה מוצא במקומות אחרים יחיד ורבים בכתוב אחד, למשל: שופטים כ כב כג, כא ב ד, ש”ב יט מג, כ ב… מכיון שבעל ספר דברים חפץ להכניס את דברי מוסרו אל הלב הוא משנן את דבריו מכפיל ומשלש ומטעים אותם בנוסחאות שונות ובצרופים שונים.. יש כאן הערות גיאוגרפיות והיסטוריות ‘המפסיקות את ההמשך’ אבל אין טעם לייחסן דוקא למעבדים מאוחרים שהרי המחבר עצמו יכול היה לשלב בדבריו הערות (כדרך שאנו עושים בסוגרים ובשולי הגליון).. המאחרים חוקים אלו או אלה מס”ד וקובעים אותם בזמן שלאחרי הגלות עושים זאת כדי להגדיל התפתחות ולהאדירה ואין דבריהם יוצאים מכלל השערה”.
    • “שיטת טבעיותם או העדר טבעיותם של הנסים נבדקת מבחינה אחרת בשיטתו של ולהויזן הוא מבחין בין דרכו של מקורJ הפשטני והטבעי ובין דרכם של המקורות E P המפליגים בנסים, כל אחד לפי נטייתו המיוחדת, פון ראד מרחיב שיטה זו עד שהיא נעשית בידו אבן בוחן לניתוח התפתחותה של המחשבה הדתית המקראית.. אבל שיטה זו מביאה לידי פרשנות מלאכותית ומופרזת בפרטים רבים” (אנצ”מ ערך נס עמ’ 878 ראה שם דוגמאות לשיטתו והפרכתן).
    • “פרשת המלכת שאול מתחלקת לשני חלקים הנבדלים זה מזה בסגנונם ובתכליתם.. יש הסכם מלא בין החוקרים בנוגע לנתוח של שני החלקים.. אולם התבוננות מעמיקה בדברי הפרשה מוכיחה שהשערה מפולפלת זו של החוקרים בנויה על תהו.. אם נבדוק את הסתירות נמצא שהן קלות ערך או לגמרי מדומות[3], (מ”צ סגל, מבא לספר שמואל).
    • “ולהויזן אינו נרתע אפילו מלומר בהערותיו למזמור פט’ ‘בלי כל הרגשת הבדל עובר פסוק לט’ מדוד אל ישראל, כאלו מובן מאליו, שישראל הוא יורש ההבטחות לדוד’. אבל מכיון שבפסוק לט’ ואילך לא נזכר ישראל כלל – כיצד עלינו להעריך הוכחה מסוג זה? ובכל זאת תלמידי ולהויזן עונים אחריו בלי היסוס, עיין למשל נובק, שטרק. עצה אחרת מצא דוהם: הוא פותר את מזמורי המלכים במלכי בית חשמונאי, ואין הוא חושש לומר שמלכי החשמונאים התחילו להתיחש על בית דוד”, (תולדות האמונה הישראלית ח”ה עמ’ 647).

    ברור שבדרך זו אין אפשרות להגיע לשום מסקנה רצינית, ובודאי לא לקבוע קביעות היסטוריות!

     

    אבסורדים באבחנת המקורות

    אם ננסה לבחון את הטיעון כי ספרי התורה נוצרו מעשרות רבות של מקורות ששולבו בקדחתנות ובעבודת נמלים ע”י עורכים שונים לספר אחד. נראה כי הוא טיעון אבסורדי, שלא נטען מעולם לגבי אף חיבור אחר בהיסטוריה.

    • “הבחנת הוספות העורכים וההוספות להוספות עד אין סוף, בכל אלו יש לעתים רחוקות מאד מן הברי או מן הקרוב לשכל, הנתחנות כפי שפתחוה חכמי גרמניה ודאי הגיעה לידי אבסורד. היא עומדת ברובה המכריע על הנחות מלאכותיות” (קויפמן עמ’ 19).
    • “כל השיטה הזו של בעלי השערת המקורות מתנגדת לשכל הישר ולאמת המדעית והיא אינה אלא תוצאה מוזרה של חריפות יתירה ושל בקרנות” (מ.צ. סגל מסורת ובקורת, הוצ’ קרית ספר, תשיז’).
    • “עורך המקרא שלפי הדגם הולהויזני ישב אצל שולחן שעליו ארבעה חמשה או ששה מקורות, צריך היה לשבת עתה אצל שולחן גדול בהרבה, ועליו חמשה עשר עד עשרים מקורות קטנים עד זעירים, ולהפכם לספר הרמוני אחד. שהרי למען האמת התורה היא ספר הרמוני למדי, למרות כל הסתירות הכלולות בו”, (יאיר הופמן, סוגיות בבקורת המקרא עמ’ 64).
    • “ארבע פסקות גדולות בישעיהו מכונות בשם שירי עבד ה’: מב א ואילך, מט א ואילך, נ ד ואילך, נב יג ואילך. דוהם טען שארבע פסקות אלו הן משל מחבר אחד, והוכנסו לתוך ספר ישעיהו במקומות שנמצאו ריקים בגליון”.. (אנצ”מ ערך עבד ה’ עמ’ 16).
    • “פסקה אחת או אפילו פסוק אחד שבעיני הקורא התמים נראה כהמשך אחד, הם באמת לדעת בעלי שיטה זו הרכבה של שנים או שלשה מקורות יחד. למשל ששת הפסוקים בראשית כא’ 1-6 המספרים על לידתו ומילתו של יצחק, מורכבים מן פרורים זה אחרי זה של המקורות י,כ,א,י. סיפור מכירת יוסף (בראשית לז’) מורכב מפרורים זה אחרי זה של א, כ, י, א, י, א, י, א, י, א, י, א, יא, א, י, א, י, א,יא, י, א, י, א. וכך כל סיפורי התורה שבעיני הקורא הם מצויינים בשלמותם ובהרמוניה שבהם, אינם לפי בעלי שיטה זו אלא מעשה תשבץ מנומר ומטולא טלאי על גבי טלאי, מעין פסיפס מסובך של שברים ושברי שברים, ועוד מתאמרים חוקרים אלו שיש בכחם להפריד ולנתח הרכבה מסובכת זו של המקורות”, (מ.צ. סגל, מבא המקרא עמ’ 144).
    • “אסכולת הבקורת הקלאסית שהתגבשה במאה שעברה.. המבנה הדוגמתי המשוכלל שהקימו בעלי שיטה זו במאה שעברה אינו מעורר היום אמון באותו מדה כמו בעבר.. אף במחנה המחקר הבקורתי ניכרת יפה הרגשת אי נעימות חריפה.. אף מייצג מובהק של האסכולה כגון פון ראד מתח בה בקורת עקרונית וציין ש”כמעט בכל מקום נעשתה צורתו הסופית של ההקסאטויך (התורה שלפנינו) לנקודת מוצא שאינה ראויה לדיון מיוחד ושהמחקר מתרחק ממנה במהירות האפשרית.. הרגשת אי נעימות זו מקורה במניעים שונים. כבר חלפה מזמן האמונה התמימה שאפשר להגיע בדרך חלוקת התורה למקורות מועטים לטקסטים המצטיינים באחידות מוחלטת.. ואף הורגשו ספקות אם באמת אריכות לשון מעידה בכל מקום על אופיו המורכב של הטקסט.. השיטה הפותחת את המחקר בהפרדת הטקסט למקורות אינה מניחה שהות לניתוח מבנהו הספרותי כמות שהוא, מאחר שטקסט זה חדל להיות נושא למחקר מדעי, מכאן שהמחקר עשוי להתעלם מסכימה ספרותית ברורה”, (ש”א ליונשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, הוצ’ מאגנס תשלב’, עמ’ 2).

    נראה שלנגד עיני יוצרי תורת התעודות ריחפו שלשת התעודות העיקריות המרכיבות את הברית החדשה – הבשורה על פי מרקוס, מתיא, ולוקס. אך מה רב ההבדל! הלא תעודות אלו הן באופן רשמי שלשה עותקים, המספרים את אותו תוכן באותו סדר, בהבדלי ניסוח קטנים, למרות מאות השנים שעברו מצליבת ישוע ועד הפיכת הבשורות לכתבי קודש. בולט לעין כי מרקוס הוא הנוסח המקורי, והבאים אחריו יצרו עתקים משופרים. ודוקא הניגוד הזה מראה כי בדרך הטבע עתקים קדושים אינם מתמזגים אלא שומרים על יחודם ועל שמות כותביהם -או המיוחסים ככותביהם. ואילו מן התעודות הדמיוניות שהרכיבו את התורה, לא שרדה אף אחת כצורתה.

    כל הגישה הזו של פסבדונים, השקפות פילוסופיות, וסדר מופתי על פי תבנית, הינה גישה המתאימה לספרות היוונית, ולא לתרבות העברית. גם כאשר סופרו סיפורים שאינם נכונים במזרח הקדום, הם לא היו פסבדונים, אלא אגדות העם שהועברו בחרדת קודש.

    • “הצד השוה שבכל בעלי הדעות הללו הוא שכולם עושים את הספר לפסיאודוגרף, לחיבור שמחברו העלים את זהותו והתחפש באישיותו הגדולה של משה רבינו. חיבורים פלמוניים שמחבריהם תלו אותם באישים מפורסמים קדמונים לא היו שכיחים אלא בתקופה ההלניסטית”, (מ.צ. סגל, מסורת ובקורת, עמ’ 105).

    ההפיכה של יוצרי התנ”ך לזייפנים היא בלתי הגיונית, כאשר הכל יודעים שהנביאים ותלמידיהם היו אנשי אמת בעלי טוהר מדות, אין ספר חסר מגמתיות יותר מן התנ”ך, בעל מוסר פשוט המצליף בעמו ללא רחם ומבקר את כל העם קטן כגדול מלך כנשיא כהן כנביא.

    בכל תחום ותחום אנו מקבלים את התמונה הכללית המוצגת לנו כנכונה, כך מעולם לא נחשדו הארכיאולוגים של תקופה מסויימת כי עשו יד אחת לשנות ולזייף את ההיסטוריה. למרות שההערכה שלנו לעזרא ונחמיה קצת שונה מהערכתינו למוסריותו של משה דיין..

    וכך כותבים החוקרים על נחמיה:

    • “נחמיה היא איש גדול ורב פעלים צדיק וירא אלהים מסור בכל לבו ונפשו לדתו ולעמו נדיב לב וחפשי משאפתנות אישית ומרדיפה אחרי הכבוד ואף נקי מרדיפת הבצע שהיתה רגילה בין הפחות הפרסיים הוא היה בעל מרץ רב ורצון תקיף אבל גם פיקח זהיר ומתון במעשיו מנהיג ומתכנן היודע להלהיב את אנשיו ולהדביק בהם את עוז רוחו ומסירותו.. בסגנונו של חבור זה משתקפת אישיותו המיוחדת של מחברו: עוז ומרץ פשטות ובהירות קיצור וצמצום חיות וערנות” (אנצ”מ ערך נחמיה עמ’ 820).

    הערכה זו אינה מפריעה לחשוב כי נחמיה היה ראש וראשון לישוב של שיבת ציון ששיבש וסילף את כל המקורות הקדומים ויצר תורה מדומה שניתנה במדבר סיני. אך בכל שאר התחומים אנו מקבלים את דברי כל ההיסטוריונים של כל עם ולשון, ואין מהרהרים אחריהם יותר מדי.

    לא רק שעצם ההשערות האלו נוגדות את השכל הישר, אלא שהחוקרים גם עברו כל גבול בנסיונות למצוא עוד ועוד מקורות וחלוקות:

    • “יש הטוענים כי אמת המידה שעל פיה בוחנת ביקורת המקרא את הטקסט המקראי מחמירה מדי, ושאין עוד טקסט בתחום דעת כלשהו שנבחן בחשדנות כזאת. לראיה מובאות יצירות אחרות ה’לוקות’ באותם פגמים כמו הטקסט המקראי, למשל, ביצירת המופת ‘מלחמה ושלום’ מאת ל”נ טולסטוי יש סתירות בעובדות רבות: צלב הכסף, שנותנת הנסיכה מריה לאחיה אנדרי בתחילת הספר, הופך לצלב זהב, כשהחיילים הצרפתיים מסירים אותו מצווארו בתום הקרב, נטשה, אחת הדמויות הראשיות בסיפור, היא בת 13 בשנת 1805, ובשנת 1806 היא כבר בת 15, התבגרות מהירה במיוחד! אחר כך התבגרותה מואטת, ובשנת 1809 היא רק בת 16. בספר סתירות נוספות מעין אלה, ובכל זאת איש אינו טוען שהיצירה חוּבּרה בידי כמה מחברים.
    • גם במיתוס הבריאה הבבלי ‘אנומא אליש’ לכמה מהאלים יש שמות אחדים: האל אאה מכונה גם נדמד, והאל מרדוך מכונה גם בל. גם במיתולוגיה המצרית יש לאל אוזיריס שני שמות נוספים. ובכל זאת החוקרים מתייחסים לטקסטים האלה כאל יצירות שלמות ועצמאיות” (א. ורשבסקי, בתוך עלילות הראשית, 2003). מובן לקורא כי אין הכוונה שהתורה התכוונה לחיבור דוגמת ‘מלחמה ושלום’, אלא אך ורק להכיר כי לא רק הסגנון המתמטי הוא לגיטימי, ואשר לנימוקים לכל קטע וקטע זהו ענין לעצמו.

    כיום לא מקובלת נתחנות זו, וראה באנצ”מ ערך ויקרא, תקציר מפירוש ויקרא כצורתו לפי פשוטו [מה שנעשה ע”י הופמן הרבה קודם לכן], ובסיום:

    • “בדרך זו אפשר לבאר את הספר ויקרא כולו כחטיבה אחת, כפי שיתברר למטה בפרטות, כנראה הספר קדום מאד, אי אפשר לקבוע לו תאריך מדויק, אבל אין שום סבה לאחרו בהרבה לזמנו של משה“. (ומובן שגם אין שום סבה לאחרו במעט לזמנו של משה..).
    • “שיטת הבקורת העליונה המופרזה אבד חינה גם בעיני המטפלים בה. החוקרים עצמם אחרי התרכזות עצומה בפיצול המקורות ונקרנות מתמידה, עיפו ממלאכתם זו והקרקע הוכשרה לסיסמא חדשה. סיסמה זו באה מקצתה מתגליות הארכיאולוגיה ומקצתה מן ההכרה שהמסורת גם היא עובדה שיש להתחשב אתה, יחס הביטול לכל המקובל שהיה בו יותר משמינית שבשמינית של אנטישמיות התחיל פג אצל רוב החוקרים. התפתח הרגש שהטכסט המסורתי הוא דבר וודאי, ביחוד כשנתאשר כמה פעמים על ידי תעודות אחרות, ושכל הצעה לשינוי או להשמטה היא בגדר הספק”, (ר, גורדיס, מבא לספרות החכמה, ספר השנה ליהודי אמריקה, ו’ עמ’ 118).
    • “התעודות לפי הבקורת הן ארבע, המספר ארבע נקבע, לא מפני שבדקו ומצאו שכך הוא, אדרבה, הנטייה היא לפצל גם “מקורות” אלו לשברים, ולבנות מקורות חדשים לבקרים, אלא שהרגישו, שאם יפצלו עוד, סופם שלא ימצאו יד ורגל בכל האנדרלמוסיה הזאת, ואמרו מה שאומר כל מחבר שנמאס עליו להמשיך – “דיינו”.”, (יחודו וקדמותו של ס”ב, עמ’ 122).

    האבסורד שבתיאורית המקורות בולט גם מבחינה היסטורית, שהרי אין שום המשך לשלשת המקורות הראשיים שיצרו את התורה כביכול, בתקופה ההיסטורית שלאחריה, ומפני מה יצירות מאוחרות התמקדו כולן אך ורק בתקופה שלפני הכניסה לארץ ללא שום יצירה המייצגת את התקופה שלאחר מכן?

    • “כמה חוקרים מבקשים למצוא בס’ מלכים גם את המשכם של המקורות.. המצויים לשיטתם בתורה ובנ”ר והם ממשיכים לציינם בס’ מלכים.. אבל אין שום אחיזה למקורות אלו בספרי נביאים ראשונים בכללם וביחוד לא בס’ מלכים” (אנצ”מ ערך מלכים עמ’ 1139).
    • “כל העבודה הסיזיפית הזו של הפרדת ס’ יהושע למקורות לא יצאה מתוך חקירת ס’ יהושע עצמו, אלא היא הוטלה על החוקרים על ידי השיטה שנקבעה להם בחקירת חיבורו של ס’ התורה, השיטה היא שדורשת הפרדה למקורות בס’ יהושע כמו בס’ התורה, וכשלונה של הפרדה זו בס’ יהושע היא גם כשלונה של כל השיטה כולה אף בס’ התורה.. בס’ יהושע אין להכיר את הסימנים המובהקים להפרדה למקורות שנמצאים בס’ בראשית”, (מ.צ. סגל, מסורת ובקורת עמ’ 128).
    • “רבים מן החוקרים הנמנים עם אסכולה זו מזהים את מקורות התורה לא רק בספר יהושע אלא גם בספרי נ”ר האחרים.. יצוין שהצעותיהם להפרדת המקורות לא עלו יפה, ומכל מקום לא עלה בידם לשחזר מקורות מתמשכים בספרי נ”ר”, (פרופ’ זאב וייסמן, מבא למקרא, יחידה 7.4.1.2).
    • “שאלת העריכה הקדם דטרוינומיניסטית אינה ניתנת לבירור בפרטים.. רב הספק אם כפילויות בסיפורי השופטים רומזת למלאכתן של שתי אסכולות”, (אנצ”מ ערך שופטים עמ’ 590).

    לא רק שאין שום המשך, אלא שאין להם גם שום זכר. מדוע לא שרדו בשום מקום חלקים מקוריים מן המקורות הגדולים האלו? הלא בסופו של דבר, המקורות הם הם הוגי היהדות וכל רעיונותיה הגדולים, איך הושמדו מקורות אלו עד שאין להם שום זכר היסטורי ולו הקלוש ביותר, עד שהמבקרים מניחים את מציאותם כהנחה היפותטית בלבד, ורק ספרו של העורך המרושל (כפי הבנתם השטחית), שאם התכוין לערוך הרי לא עשה בעצם כלום, הוא הוא ששרד ועשה את ההיסטוריה?

    גרסמן משתמש בהנחת המבוקש, בכדי ליישב את האגדה הבקורתית, וכך הוא כותב:

    • “יש לשלול את הימצאו של אחד ממקורות התורה הקדומים בספר יהושע על סמך הממצא הספרותי בספר זה.. שאלה בפני עצמה.. היא מה היה גורלו של הסיפור הקדום על כיבוש הארץ שבו נסתיימו פעם בהכרח מקורות התורה הקדומים”, (מצוטט אצל ליונשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, עמ’ 14 הערה 29).

    החוקרים מסתבכים קשות בשאלה מדוע כיבוש הארץ לא הותיר שום חותם בתורה, לא בסיפור, ולא בחוקים, שהרי כל החוקים כולם מבוססים רק על יציאת מצרים ולא על שום אירוע שלאחריה, ליונשטם כותב:

    • “לא בעלי הדעה הקיצונית ולא בעלי הדעה המתונה הסבירו עד כה מה גרם לניתוקו של סיפור הכיבוש מן התורה.. הטקסטים המסכמים את תולדות ראשית העם בדרך דרשה מבוססים בדרך כלל על רמזים לפרשיות הידועות מן התורה, ואילו את כיבוש הארץ הם מתארים במלים כלליות בלבד. אין למצוא אף באחד מהם את השם יהושע, וגם רמזים למאורעות הידועים מספר יהושע נדירים שם ביותר, ולא זו בלבד אלא שרמזים נדירים אלו אינם תופסים מקום עצמאי, אלא נגררים אחרי פרשיות הידועות מן התורה ונספחים עליהן בלשון כללי וקצר.. על כך יש להוסיף שתי הטפות המספחות על תיאור הנצחונות על סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן הידועים לנו מן התורה”, (ליונשטם שם עמ’ 15).

    כיצד אפשר להסביר עובדה מפליאה זו? (המפליאה כמובן רק את מי שאינו רוצה להכיר במתן תורה במדבר), כותב ליונשטם:

    • “הבחנה זו מובנת: מעשה הכיבוש הוא מצד אחד הביסוס לתולדות העם, אך מצד שני לא הגיע לידי סיומו אלא בימי דוד בלבד, ואיטיותו של תהליך סבוך זה מנעה ממנו להיכלל בתורה, המתארת את ראשית תולדות העם כהגשמת תכנית אלהית קבועה מראש”, (שם).

    אין צורך להגיב על שטות זו, כאילו ידעו בימות יהושע שדוד בעוד מאות שנים ישלים עוד אי אלו כיבושים, ולכן דחו את כל הענין של נפלאות הכיבוש להזדמנות אחרת. אך מן הצד השני מספר ספר יהושע על עצירת השמש, על קריעת הירדן, על אבנים היורדות מן השמים, על נצחונות מרהיבים, ספר יהושע מלא נאומים ודרשות המזכירים את נפלאות הכיבוש, כיצד “לא נפל דבר מכל הטוב”, ועוד ועוד, במקביל נכתבה התורה, מבלי שום קשר לימות המדבר דוקא, אלא שבמקרה לא מצאו סיפורי הכיבוש המורכבים והסבוכים מקום בתורה..

    כל ההנחה שעליה מושתתת הבקורת כי לאורך מאות שנים התקיימו תורות שונות בעלי אופי שונה, הינה מופרכת ומשוללת מכח העובדה שבכל הספרות ההיסטורית והמקראית, האגדה והספרים החיצונים, אין אפילו זכר אחד למציאות שכזו, בכל מקום לא מדובר אלא על תורה אחת,[4] האמנם אין שום השלכה לכל התורות האלו וההבדלים ביניהם?

    מוזרים עוד יותר הם הדיבורים המרובים של החוקרים על ה”הקסטויך” או ה”פנטטויך”[5] ועוד מושגים גרמניים נוקשים שוי צלעות המנסים להתנכל להבדל הבולט והחתוך שבין התורה לנביאים. ולהויזן, אייספלד, פון ראד, הקיזו מקסתותיהם דיו רב לשם כך. אך האם לא הרגישו כי בכל חמשת ספרי התורה המחומשת העיקר הם החוקים הניתנים מפי האלהים, וכל הסיפורים אינם אלא מסגרת להם, ואילו בכל ספרי הנביאים אין שום זכר לחוק כל שהוא (ראה תורה משמים פרק 2). האמנם יכול להיות קשר הנדסי הקטויכי בין ספר חוקים וברית עם העם, לבין ספרי תוכחות והצבעה על יד האל בהיסטוריה? לגרמנים פתרונים.

    ונקנח בשיטה הגרמנית היחודית להבנתו של ספר קהלת:

    • “שיטה רדיקלית ביותר הובעה על ידי וואן דרפאלם גרץ וביקל, שעל פיה היה הספר כתוב על גליונות בודדים, כל אחד מכיל 525 אותיות בדיוק, אלא שקרה אסון והגליונות נתערבבו, וככה יצא הספר מקוטע ומבולבל! חוקר חשוב כזיגפריד הכיר בספר קטן זה של 222 פסוקים רשמי תשעה מחברים, חכמים, חסידים, ואפיקורסים, ונתן לכל אחד את חלקו כיד בינתו הטובה עליו.. ככה מצא יאסטרוב בספרו הנחמד לא פחות ממאה ועשרים שינויים והוספות בספר קצר זה”, (ר, גורדיס, מבא לספרות החכמה, ספר השנה ליהודי אמריקה, ו’ עמ’ 117).

    לא די להם למקובלים הסופרים את האותיות בקדיש ומוסיפים לשם כך לעילא ולעילא, כי עתה הצטרפו לחבורתם גרץ ותלמידיו, שהיו סופרים כתרי אותיות, ומנחמים את ישראל על האסונות שקרו את כתביהם בעבר, אשר קפצו ונתערבבו זה בזה..

    ——–

    [1]אופנהיימר ממשיך ובודה מלבו מחלוקות וחילוקים עד לאין קץ, כך למשל הוא כותב שם:

    “בעל תה’ לג 6 לא היה מרוצה מן התיאור הגשמי של מעשה בראשית, והוא הכריז: “בדבר ה’ שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם”, היינו לא היו נחוצים מאמרים רבים כמסופר במעשה בראשית, ובוודאי לא נצטרך אלוהים ל”מלאכתו”, שכן במאמר אחד דין היה לברוא את העולם”, (אופנהיימר, שם).

    באותה  מדה יכל אופנהיימר  לבדות דעה הפוכה מהפסוק הבא (לג’ ז’) “כונס כנד מי הים, נותן באוצרות תהומות”, המלמד על כך שהאל טרח לעשות פעולות שונות, בכל אופן תהלים אינו מתנגד לבראשית, אלא רומז עליו ומשורר על המסופר בו, לכן הוא אומר שם (לג’ ט’) “הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד”, כשברור שהכוונה לפרשת בראשית “ויאמר ה’ יהי.. ויהי”, כשהכפל לא בא בדיוק למעט במאמרות. עצם הביטוי “וברוח פיו כל צבאיו” כבר אינו תואם את המגמה הדמיונית שמנסה אופנהיימר לתלות כאן, ברגע של דרשנות.

    [2]העובדה שגניבת הברכות ע”י יעקב מובאת בתורה ללא תגובה, לימדה את צאצאי עשיו כי תעודה זו בלתי מוסרית.. אך האמת כי גם בתורה ישנה בקורת מרומזת עליו, וגם הוא נענש בהחלפה בין אחיות עליה נאמר “לא יעשה כן במקומנו לתת הבכירה לפני הצעירה” מה שמדגיש את ההקשר הברור.

    [3]אם נבא למנות את הנימוקים חסרי הערך לפיהן הבדילו בין פרשיות, לא נכלה. עיון בצורה מסודרת בפירוש קאסוטו לבראשית, או בפירוש קופמן לשופטים, יבהיר זאת היטב. ועם זאת, גם סגל, שבעצמו מתקומם על שיטות הבקורת, לא נמנע מהן לחלוטין, וכך למשל הוא יוצר שתי מקורות לספר יהושע, על סמך הטיעון כי לפעמים יהושע אינו שליט יחידי בישראל כי שותפים עמו אלעזר הכהן, ולפעמים גם הנשיאים, (מבא המקרא עמ’ 156). האמנם לא תיתכן סיטואציה היסטורית שתפרנס מציאות כזו?

    [4]מעניין כי כך גם בפרטים: “השוואה כוללת של כל תיאורי המכות מעלה מיד את חשיבותו המרכיזת של התיאור שבספר שמות, שהוא המקור היחיד המקיף את כל המוטיבים הידועים משאר המקורות. אין לך אף מוטיב אחד במקורות שמחוץ לתורה, שאינו בתורה, בעוד שרבים הם המוטיבים שנמצאים בתורה, וחסרים במקורות החיצוניים”, (ליונשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה עמ’ 76).

    [5]הקסטויך – משושה, פנטטויך – מחומש. הכוונה לתיאוריות כי התורה ויהושע היו יחידה אחת או לפי שפינוזה התורה וספרי נביאים ראשונים. לפי בודה סימפסון ואייספלד המקורות המרכיבים את התורה ממשיכים גם בספרי נ”ר. דעות אלו נדחו במחקר המודרני, כדלעיל. לפי אנגנל המרובע ה”טטרטויך” כלל את ארבעת חלקי התורה הראשונים, והחלק השני הוא דברים – מלכים. אך כלום ניתן להפריד את דברים וחוקיו מן התורה על סמך צחצוחי לשון ומארג של קורי עכביש?

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of