איך שהעולם מתקדם. אי שם בראשית תקופת הנאורות, בכדי להכחיש את המקרא, היית צריך להיות לויתן, היום מספיק שתהיה חולדה עיוורת החופרת במחילות.
חלק משמעותי מהלימוד במדעי הרוח, הוא ההיסטוריה של הרעיונות, סטודנט לרפואה, לומד מידע המסתמך על מחקרים מעודכנים, הוא לא צריך לדעת מה חשב גלינוס על אבן השיגעון, או מה אמר אריסטו על המרה הירוקה. זאת משום שרפואה הינה מדע, היא מסתמכת בעיקר על עיבוד נתונים. דעותיהם והלכי רוח של אנשים תופסים מקום מאד מועט בתוך הנתונים והמידע. אבל מדעי הרוח אינם בנויים כך, יסודם הוא בהלכי רוח ודעות, שהתגבשו בתקופות שונות בהתאם לאוירה ששררה אז. בין אם זו פילוסופיה, מגדר, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, התחומים האלו, למרות שהם נעזרים בנתונים ובעובדות, הם בנויים בעיקר על הגות אנושית, מתחלקים לזרמים ותקופות.
אי שם במאה התשע עשרה, עדיין דימו למצוא מתודה מדעית שתגיע לאיזו אמת מוכחת בתחומים של מדעי הרוח, רבים בעולם חשבו שהמרקסיזם הוא משנה סוציולוגית מדעית מוכחת, ואפילו שהפסיכואנליזה היא מדע הנפש המוכח, אך לקראת ראשית המאה העשרים, הוברר סופית שמדעי הרוח אינם עתידים להתכנס סביב מתודה מוסכמת, והן בסופו של דבר חלק מההגות האנושית.
כמובן שדרכם של הוגים לחזק את דבריהם בנתונים, בהוכחות, ובנימוקים, רציונליים והגיוניים, ועדיין מדובר בדעות שונות, לא במסקנות מדעיות. גם הויכוח הפוליטי במדינתינו או בכל מקום, משתמש בנתונים, הוכחות, ונימוקים, ועדיין יש מקום לדעות שונות. אפילו 'אנשי המקצוע' כמו אנשי ביטחון, מודיעין, ממשל, משפט, וכדו', יוצרים את המלצותיהם המקצועיות בהתאם לדעות שלהם.
פוליטיקה נחשבת כדבר מזולזל, למרות שהיא זו שעוסקת בכל השאלות החשובות לנו עד שאלות של חיים ומוות. הסיבה היא שלתוך תחום הפוליטיקה נכנס כל מה שאי אפשר להגיע עליו להסכמה בדרך מקצועית, כל 'מדעי הרוח' של החיים. וכשאי אפשר להגיע להסכמה, ישנן מריבות, ישנן השמצות, כל דרך כשרה. כך באופן אירוני ככל שנושא יותר מורכב וקריטי לקיומינו, הוא הופך להיות 'פוליטיקה'.
כל קביעה ודעה אנושית, כאמור, מבוססת על נימוקים הוכחות ושכנוע רציונלי. אך אחד הקריטריונים להבחין בין קביעה מקצועית לבין קביעה פוליטית, היא מה קדם למה: האם ההוכחות הולידו את הדעה, בדיוק כמו שצפיה במיקרוסקופ גילתה שישנם גבישים מחומשים, מה לעשות, ככל שזה מפתיע, לאף אחד לא היה ענין בגבישים מחומשים, זה פשוט התגלה. זה מדע. לעומת זאת כאשר הדעה מולידה את ההוכחות, היא בדרך כלל קודמת להן, כאשר אתה מצביע מושבע של מפלגה מסויימת, או של פוליטיקאי מסויים, כבר עשרות שנים, לא נתרגש מכך שמצאת הוכחות לצדקת דרכו. הדעה היתה כאן לפני ההוכחות. לזה אנו קוראים קביעה פוליטית.
ואחרי ההקדמונת הקצרצרה הזו, נחזור לביקורת המקרא.
ביקורת המקרא הקלאסית, שנוצרה ע"י ולהויזן, דה ווט, בשלהי המאה ה19, ע"פ אסטרוק ועוד, שפעלו במאה ה18, מוצגת כהיסק על מחברים שונים לתורה, בתקופות מאוחרות, על פי סתירות בתורה, אבחנות לשוניות, והקשרים היסטוריים מן הנביאים.
ביתר פירוט: בחינה אנליטית של טקסט התורה מגלה שהוא מורכב ממקורות שונים, מקור קדום ישראלי, מקור מאוחר כהני, רוב המצוות וההיסטוריה נבדו בתקופה הפרסית ע"י הכהנים. הדבר מוכח מתוך סתירות בטקסט, חילופי שמות האל, אבחנות לשוניות לתעודות השונות. ומתוך הנביאים למדים על איחור חלקי התורה השונים.
כבר הראינו באריכות ובפירוט (בסדרה הזו, ובעוד מאות מאמרי המשך), כי כל הבנין הזה קרס, כל מה שנחשב כהוכחות לתיאוריה הזו התברר כשגוי, החל מהטיעון של חילופי שמות האל, וכלה בטיעון לאיחור הפולחן ומושגי המקור הכהני. הניתוח בנוי על שיטה מסולפת ושגויה. בעצם, ההוכחות קרסו, אך הבנין לא קרס, 'תפרו' עבורו הוכחות חדשות. כאשר ההוכחות האלו התבררו כשגויות גם הן, וכאשר מבחנים לשוניים הוכיחו את קדמות המקור הכהני, מגילות ים המלח שציפו מהן לסייע לביקורת, הראו את קדמות נוסח המסורה, וגישה מפוכחת הראתה שאין באמת שום הוכחות לאיחור או לפיצול, ושסוגת הסגנון והתוכן שבתורה שייכת לתקופת הברונזה, ומה שנראה כליקויים סגנוניים הוא ביטוי אותנטי של שפת התקופה, נתפרה הוכחה חדשה: היעדר ארכיאולוגי, ובפרט: אגדת היעדר האוריינות. הנה כי כן, הכחשת התורה 2024 יורדת אל מתחת לאדמה כדי למצוא תירוצים. "ישראל מדוע לא הכנת שיעורים? הכלב אכל לי את הבולות עם החותם מהמאה העשירית!".
אמנם הנושא שלנו הוא תקופה אחרת לגמרי, היום נתקדם עוד לאחור, לפני ולהויזן וחבריו, אפילו לפני אסטרוק. האמנם ההוכחות הולידו את תיאוריית ולהויזן? או שהיא היתה קיימת ככתבה וכלשונה לפני שהוצגה לה הוכחה אחת?
ניחשתם נכון, תיאוריית ולהויזן, תורת התעודות הקלאסית, היתה קיימת עוד לפני שמישהו ידע להצביע על אבחנות סגנוניות, סתירות, עדות מן הנביאים לאיחור התורה, ההוכחות 'נתפרו' לאחר מעשה לדעה קיימת.
כדי להכיר את הנפשות הפועלות, עלינו להכיר את הזרם הדאיסטי, ניצני הדאיזם בעת החדשה הופיעו באנגליה במאה ה17. ב1624 פרסם לורד אדוארד הרברט, ברון שרבורי הראשון, את הספר De Veritate, שהיווה החיבור הדאיסטי הראשון, רעיונותיו חלחלו אצל מעטים, עד שתפסו תאוצה בראשית המאה ה18, ב1651 פרסם תומס הובס את ספרו 'לויתן', שהשפיע רבות על חיי הרוח באירופה. חיבור דאיסטי מפורסם, בשם Christianity as Old as the Creation, יצא לאור ע"י מתיו טינדל ב1730, והוא נחשב כ'ביבליה הדאיסטית'. הוגה הדעות הצרפתי הציניקן וולטיר הושפע מראשוני הדאיסטים ופיתח את משנתם, אחריו המשיכו קו זה רוסו ורובספייר רבי המעללים. במקביל הברון שרבורי השלישי באנגליה, הפיץ חיבורים דאיסטיים.
בעוד מבין החוקרים הנוצרים המהוגנים קמה תנועת ההבראיזם, שגילתה ענין בספרות היהדות, מתוך פתיחות שנולדה בעקבות שקיעת קרנה של הקתוליות, ההבראיסטים היו לומדים עברית מפי רבנים, משוחחים איתם ארוכות ועמוקות בכדי להבין את הדת היהודית, מתוך הבנה שההאשמה הנוצרית על צליבת ישו בידי היהודים לא מספיקה בכדי לפסול את היהדות, שממנה יצאה בעצם הנצרות.
הרי שמן הצד השני נוצרה תנועה דאיסטית, של אנשים שראו עצמם נאורים וליברלים, התנגדו למלוכה, לשמרנות, ולממסד הדתי בכלל. ראשיתו של השמאל העולמי. הדאיזם הכריז מלחמה על הנצרות, ובאותו הזמן היה צורך בהרבה אומץ לשם כך. האמונה הדאיסטית היא כי לאדם יש מטבעו 'דת טבעית', נפש האדם מבינה את הדברים הראויים והטובים לעשות, הדת המלאכותית, קרי הנצרות, השתלטה על האדם, כהני הדת מטים את החוקים בצורה מושחתת ומעוותת כדי להגדיל את כחם כספם וזהבם.
רוב ככל הדאיסטים לא הכחישו לחלוטין ובאופן בוטה את יסודות הדת. הם האמינו באל שתכנן את העולם עבור האדם, אלא שלא האמינו בתוקפם של כל הציוויים שבשמו, שוב, מבלי לכפור בכתבי הקודש בצורה ישירה, הם הצליחו להתפתל בדרכים שונות, מבלי להיות אתאיסטים מוצהרים.
ובכן, איך הם עשו זאת?
קיימות סקירות שונות על הדאיזם, כאן אשתמש בסקירתו של משה פלאי, חוקר תקופת ההשכלה, בספרו: 'עטרה לישנה – המאבק ליצירת יהדות ההשכלה' (הוצ' מאגנס תשע"ב), בו הוא מתחיל את עיונו בתנועה הדאיסטית, שקדמה לנאורות אשר יצרה את תנועת ההשכלה היהודית.
ובכן, הדאיסטים הכריזו מלחמה על כמרי הנצרות, על האנשים שניהלו את חיי האומות באירופה כרצונם, ולכן העיסוק המרובה ב'כהנים' תופס מקום מרכזי בכל ספרותם.
תומס הובס ב'לויתן' קובע כי אי אפשר לסמוך על הברית הישנה, שהרי כהני דת הם רמאים וזייפנים, ויתכן שתוך כדי העתקה הם שינו דברים לפי הצורך. טולאנד קובע בספרו, כי כל הניסים שמופיעים בברית הישנה הם סיפורים שהכהנים יצרו כדי שיביאו קרבנות לאל והם יהנו מן הבשר. (פלאי עמ' 38).
הרוזן שפסטברי השלישי, מסביר כי למרות שהאל נתן את הברית הישנה, הוא עשה זאת בלית ברירה, עקב 'הרגלם העיקש ומזגם הסכל' של היהודים, הם קיימו את המנהגים שלמדו במצרים ולא הסכימו להיפטר מהם, והאל אישר זאת רק בדיעבד. היהודים הם בעלי מזג סגרירי וחשוך, ושונאים קידמה ושינוי, ולכן צלבו את ישו שסימל קידמה ושינוי, (שם עמ' 45).
פלאי כותב:
"היהדות אינה איפוא דת נאורה כל עיקר, לפי הדאיסט האנגלי, לא בחוקיה ולא בדוקטורינות שלה ובדעותיה, מקורם של אלה הוא אלילי מובהק… ב'חריפות עשירת הרוח והשנינות' ובשוט הלעג והליגלוג המזכירים את וולטיר, סייע סופר הנאורות החשוב הזה להפיץ את דעות הדאיזם באירופה. יותר מכל חיבור אחר – קבע אלכסנדר פופ – גרמו כתביו של שפסטברי נזק עצום לדת הנגלית, ועל כך אפשר להוסיף: גם לדת העברית וליהודים. ביקורת שלילית זו והדומות לה ירשה ההשכלה העברית בגרמניה כחלק מן התרבות האירופית אשר ניסתה לאמץ לעצמה… המשכילים היהודים הקיצוניים ביטלו עצמם בדרך כלל בפני ביקורת זו", (עמ' 48).
כאן נכנס לתמונה דאיסט אחר בשם ויליאם ויסטון, שחזר שוב על תיאוריית הכהנים המזייפים, והראיה שבתורה השומרונית שהיא הרבה יותר אותנטית לא תמצאו את זיופי הכהנים, תלמידו קולינס, האריך להסביר שהיהודים הושפעו מהכשדים אחרי הגלות. ולכן שיבשו את התורה. היהודים היו אליליים, ואת הרעיון של אל אחד למדו מן הבבלים, זאת משום שהיהודים היו עבדים מטבעם והושפעו בכל מקום שהיו מהסביבה, ולכן חייב הדבר להיות אפשרי שהתורה עברה תיקונים כשדיים (עמ' 51-2).
מתיו טינדאל טען, בין השאר, שסיפורי הניסים שבתורה אינם מוכיחים דבר, שהרי גם הכמרים טוענים שביכלתם לבצע ניסים, את המילה העתיקו היהודים מן המצרים, אבל אין המילה חייבת להתבצע על ידי כהן דת, ואין בתורה זכר להטלת עונשים כנסייתיים על ידי כהנים (מה שנכון נכון). הוא טורח להוסיף: "היהודים ככל שהיו שטופים ביותר באמונות טפלות, כן היו אכזריים ביותר", הוא מתייחס לקרבנות אדם שהיו היהודים רגילים להקריב (ושוב, לכן הרגו את ישו). ומכאן האוטו-דה-פה הנוצרי, (עמ' 53, 59).
ספרו של טינדאל השפיע על כל הדאיסטים בארצותיהם, ב1741 תורגם לגרמנית, מנדלסון בפרט ותנועת ההשכלה בכלל הושפעו מחלק מרעיונותיו. וספריו היו בספרייתו (עמ' 60-61).
אלו רק דוגמאות מעטות משלל ההתפתלויות הדאיסטיות, המצליחות להאמין בהתגלות האל ובבסיס של דרישת הצדק האלהית, אך להתכחש למצוות התורה, לגדף את היהודים, ובעיקר להשניא את הכמרים.
(וולטיר, אם זה חשוב, מראה את כחו כך: "לאחר שהוא דן בשפע הנסים שנעשו במצרים… ללא כל ספק ייסלח לנו אם לא נאמין להמון נפלאות זה שהתבונה מתמרדת נגדם בהחלטיות… חוקי העיטים היהודים הם קניבליים… מתוך איסורים משונים המצויים בתורה למד וולטיר שהיהודים הצטיינו במנהגים אלה: איסור שכיבה של נשים עם בהמות, משמע שהיה הדבר מקובל בקרב היהודים, איסור הקרבת הזרע למולך – משמע שהקרבת זרע ממש, 'זרעו של הגבר' היתה רווחת אצל היהודים, מהכרובים שעל הארון למד וולטיר כי קרוב לוודאי שהיהודים עבדו את האתון… שום דבר אין מקורו אצלם, הם לא יצרו מאומה", פלאי עמ' 84-5)
יש לשים לב שאף אחד מהם לא העלה את הרעיון שבטקסט של התורה ניתן לזהות מקורות שונים, שישנם מקורות של כהנים ומקורות של לא כהנים, שיש בתורה סתירות המעידות על כך. אף אחת מטענות ביקורת המקרא או תורת התעודות לא עלו על דעתם של ההוגים האלו, הם רצו רק דבר אחד: להשניא את הכמרים, להשפיל את היהודים, להסביר מדוע הברית הישנה אינה מחייבת (לאחר שנכשל ההסבר הנוצרי שהיה לא רציונלי ולא התאים לעת החדשה). ובנוסף, לפתור את בעיית הניסים, הדאיסטים לא האמינו בהשגחה פרטית או בניסים. אז כן, הניסים זה הגזמות של כהנים שרצו בשר.
השימוש ב'כהנים' הינו אנכרוניסטי, הוא השלכה של הפוליטיקה הנוצרית המקומית. כבר הראינו לדעת נכוחה כי אין בשום מקור היסטורי, בתורה או מחוצה לה, בכתבי הנביאים או בכתבים חיצוניים, בארכיאולוגיה או באסטרולוגיה, אפילו רמז, לכך שכהנים היו כותבים חוקים בישראל, או כותבים מילה אחת בתורה, או אפילו מופקדים על העתקותיה, מדובר באגדה פוליטית מערב אירופית, שדבר אין לה עם העת העתיקה, עם מחקר, עם ביקורת, ועם המציאות. המונח 'מקור כהני' אינו מונח מחקרי, שכן אינו נסמך על שום נתון.
ביקורת המקרא הולהויזנית, הכניסה לתמונה גורם חדש, (עוד לפני שנולדו ה'הוכחות'…), הגורם הפרוטסטנטי, הדאיסטים שתיעבו את הנצרות ככלל, לא יכלו לשלב אותו, אבל הפרוטסטנטים המהוגנים יכלו גם יכלו: הנביאים התנגדו לקרבנות, הם הטיפו לתורת ישו בלבד, אהבה וחמלה, היהודים קשי העורף שדחו את ישו, המציאו את הקרבנות שבתורה, הם הם המקור הכהני. התורה המקורית היא מסודרת ונקיה, בלי סתירות, בלי עברית מסובכת, בלי קרבנות ומצוות, היא מתאימה בול להטפה פרוטסטנטית במאה ה19, רק צריכים קצת לסדר ולנקות את הטקסט. כפי שהרחבנו כאן. בעיית הנסים גם היא גורם מרכזי לתיאוריה, ללא תלות בהוכחות או נימוקים כפי שהראינו למשל כאן. היהודים הקדומים היו פרימטיביים וטפשים ויצירתם היתה מינימלית, הכהנים ניפחו את זה לכל התורה הגדולה שלפנינו.
ובכן, התיאוריה היתה מן המוכן, כל שחסר היה למצוא לה הוכחות, כאשר ההוכחות הופרכו לחלוטין, באו הוכחות אחרות, שהרי כך זה בפוליטיקה, הנחת היסוד והדעה הם העיקר, וההוכחות הן טפל, הן משיכת מזומנים מבנק הטיעונים לפי הצורך.
ביקורת המקרא – תיאוריה פוליטית נעים להכיר.