הכחשת המקרא היא חידה היסטורית, הצורה בה השתרשה והפכה להנחת יסוד של נאורים, מרתקת, ובעתיד תילמד בבתי ספר להיסטוריה.

מבחינה פורמלית, מדובר בקונספירציה, תיאוריית קשר שלא עולה על הדעת לגבי שום טקסט של שום עם, אך בפועל, היא כה מושרשת, עד שהנסיונות לעמת את האמירות כדוגמת: "טקסטים דתיים אינם היסטוריים", או "ערכו את הטקסט אלף פעמים", עם המציאות בשטח, הינם עקרים, מאמיני ההכחשה לא יבינו על מה אתה מדבר. במקרה הטוב הם יפלטו משהו על ארכיאולוגיה או על רבנים ופרושים.

באופן כללי, אם נחשוב על הדבר, כל תיאוריית קשר צריכה רק מושב בחיים, סוגיה טעונה מספיק בכדי למלא את החלל ולתווך את האמירות המופרכות. במקום שמפחדים מיהודים, מאמינים באמת שהם יזמו את פיגוע מגדלי התאומים. כי האמונה הזו ממלאת חלל קיים. במקום ששונאים את המילייה המשפטית, מאמינים באמת שהם יזמו בגידה ב7/10, או כל דבר דומה אחר. שנאה ופחד הם הסוגיות הטעונות המצויות, המקלות על חברה להאמין בתיאוריות קשר. אך לא רק הן. גם חשדנות וחוסר אמון כלליים, אותם אנשים המאמינים בכדוה"א שטוח, מאמינים גם בכך שחיסוני הקורונה הם מזימה, זה ממלא את החלל של החשדנות וחוסר האמון במערכות מידע בכלל, כמו רפואה מודרנית, אקדמיה, וגם הרשויות עצמן.

ואם נחזור להיסטוריה, בסופו של דבר גם היא מושפעת מאמפטיה. ההיסטוריה של המערב קרובה ללב החברה המערבית, ולכן ההיסטוריה הרומית למשל, נתפסת כהיסטוריה אמיתית, למרות שרוב התוכן שבה נסמך על סופרים רומאיים, הא ותו לא. הסיוע של מקורות אחרים או של ארכיאולוגיה הוא זניח שבזניחים, ועשוי לאשר קיומן של דמויות באופן כללי, אבל לא את כל ההיסטוריה המתוארת בעשרות הכרכים העבים. מקור הסמכות הוא הסיפור ההיסטורי של הרומאים כפי שהיה ידוע אצל העם הרומאי. כמובן שיש ויכוחים על פרטים, ועדיין ברגעים אלו ממש ישנם דיונים וויכוחים שונים, אבל אין הם אלא לגבי פרטים ולא לגבי עצם המהלך ההיסטורי הכללי. תקופת הרפובליקה, תקופת הקיסרות, המלחמות המפורסמות, וכו'.

ההיסטוריה של המזרח, פחות, כפי שכותב בכנות ההיסטוריון הצרפתי קלוד כאהן (בספרו 'האיסלם' מהדורה מתורגמת, הוצ' דביר 1995, עמ' 16): "חקר תולדות המזרח התיכון מפגר כמאה שנים אחרי חקר  תולדות אירופה, המזרחנים האירופיים, מצד אחד היו בתוקף הנסיבות בלשנים וחוקרי ספרות יותר משהיו היסטוריונים, תחומי התעניינותם הושפעו לעתים מהשקפות או מנסיבות פוליטיות, וזוית ראייתם היתה בדרך כלל אירופית, הם טרחו אך מעט להעמיד תמונה שלמה ומאוזנת של תולדות עמי המזרח וארצותיהם".

המחקר התמסד במאה ה19, על ידי מלומדים אירופאיים, מונעים מקירבה נפשית ואמפטיה לזרמים שונים במערב, האסכולות וחילוקי הדעות על ההיסטוריה המערבית, היו קשורים בפוליטיקה ובויכוחים האידיאולוגיים של המאה ה19, כפי שהרחבנו בעבר כאן. ואילו ההשקפה על המזרח, בהתאם, לגבי ביקורת המקרא ספציפית, הרחבנו את היריעה, מהסוף להתחלה: בגיבושה הראשוני, היא היתה מיצוי של תפיסות אנטישמיות קלאסיות, כפי שהראינו כאן, התפיסות האלו ישבו על הלך הרוח הפרוטסטנטי, שהיווה הכר להתפתחות הביקורת הזו, כפי שהרחבנו כאן, בין השאר, או כאן. אך קודם לכן, בראשית העת החדשה, התגבשו תפיסות עולם לגבי היהדות ההיסטורית, שהיו המתווך בין הרפורמציה של לותר, ובין ההיסטוריציזם של וולהויזן, כפי שהארכנו להראות כאן, (שם גם רמזנו על  ההמשכיות בת זמננו, שזנחה את ההיסטוריציזם ונצמדה למדענות חסרת חוט שדרה, כזו, ובעצם פורמלית, למטריאליזם, ראה כאן ובהמשך), החוליה החסרה היא התקופה שלפני הרפורמציה, התקופה בה התקדש אצל הנוצרים תרגום השבעים, כפי שהראינו כאן את הקשר.

היום נתקדם עוד צעד לאחור, לראשית ימי הנצרות, זו היא החוליה החסרה, ביצירת המושב בחיים שאיפשר את תיאוריות ההכחשה הנלעגות, והושיב אותן בתוך החיים של החברה הנוצרית, מימיו של ישו והלאה.

ידידינו למסע יהיה יוסטינוס מרטיר, או כפי שמכנה אותו אב הכנסיה, טטיאנוס, 'יוסטינוס הנערץ עד מאד'. יוסטינוס היה יווני עובד אלילים, שנולד בשכם בשנת 100 לספירה, שלושים שנה אחרי חורבן הבית, זמן פריחתה של ראשית הנצרות. בשלב מסויים זנח יוסטינוס את האלילות, קיבל על עצמו את הנצרות, היגר לרומא ופתח שם בית ספר לפילוסופיה נוצרית.

יוסטינוס קדם לאבות הכנסיה המפורסמים, והשפיע עליהם רבות, גם אוסביוס וטרטוליאנוס מזכירים אותו בהערצה, הגותו השפיעה על ועידת ניקאה המפורסמת בה נקבעו יסודות הנצרות וכתבי הקודש שלה. הוא היה מחבר פורה, ובחיבורו המפורסם נעסוק מיד. גדול היה כבודו בנצרות, אך איתרע מזלו שהטפתו לא מצאה חן בעיני רומאי אחד, מרקוס אורליוס אנטונינוס שמו, חבר של רבי יהודה הנשיא היהודי, וקיסר רומא. יוסטינוס הוצא להורג, ובכך קנה לו תהילת עולם בנצרות לדורותיה, האפיפיור לאו השלושה-עשר ציווה לחבר לזכרו תפילה, ולהכניסה לספר התפילות היומיומיות של נזירי הכנסייה הקתולית, וקבע את יום חגו כקדוש ל-14 באפריל. עוד פחות מחודש! כעת בדיוק הזמן לדעת על מה אנחנו חוגגים ביומו של יוסטינוס הקדוש.

ובכן, אם חוזרים אנו למאה ה1 לפני הספירה, בטרם הפציעה 'רוח הקודש' אצל מרים הגלילית, ארץ ישראל נתונה במרכז האימפריות ההלניסטיות, עוברת מיד ליד, תקופה של עצמאות, ובהמשך נהפכת לפרובינקיה רומית. אך מגע תרבותי קיים כל הזמן. החל מימי אלכסנדר, העמים מתעניינים זה בקורותיו של זה, מידע עובר, ספרים היסטוריים נכתבים. השיא של המידענות מגולם בספריה הגדולה באלכסנדריה, שלפי חלק מההערכות החזיקה כמליון ספרים. שליחיו של תלמי נסעו לכל הארצות הקרובות והרחוקות, כדי להעתיק את הספרות המקומית, הם אלו שיזמו את תרגום השבעים המפורסם, לתורה היהודית. מלומדים היסטוריונים וסופרים חיו בספריה, וכתבו בה חיבורים מפורסמים, מהם הגיעו לעשרות כרכים. דיודורוס מסיקולוס כתב את 'ביבליותיקה היסטוריה' בארבעים כרכים, סטראבו הרומאי כתב את  ההיסטוריה של האנושות בארבעים ושבעה כרכים!

היסטוריון מפורסם שהיה מנהלה של הספריה הוא כאירימון, היסטוריון מפורסם אחר משוכני הספריה, נודע בעולם כולו כאבי ההיסטוריה המצרית, היה זה מנתון המצרי, שכתב את תולדות מצרים, הקאטיוס מאבדרה שחי בימי אלכסנדר מוקדון, ארטפנוס שחי אחרי כירימון, אבל מצטט מקורות מצריים עתיקים ביותר, אריסטובולוס שחי בימי תלמי, דמטריוס, ועוד סופרים מפורסמים, שהכירו היטב את הספרות העתיקה של מצרים וכל עמי המזרח, והתפרסמו בזכות חיבוריהם. המשותף לכולם, שהם מכירים באמיתת הסיפור על יציאת בני ישראל ממצרים, על קיומו של משה כמי שהנהיג את היציאה, על עלייתם לארץ ישראל, ועל היות משה המחוקק הראשון והגדול של היהודים. הדברים האלו היו מוסכמים ומפורסמים עוד קודם לתרגום התורה ליוונית, והם צוטטו מתוך מקורות מצריים עתיקים.

משותף נוסף כמעט לכולם הוא: שנאת ישראל, במינונים שונים בהתאמה, המחברים האלו, ומחברים הלניסטיים נוספים, כגון: מנסיאס מליקיה, פוסידוניוס, אפולוניוס מולון, חזרו על סיפור יציאת מצרים והנהגת משה את ישראל, אך הציגו אותו בצורה המשחירה את פניהם של היהודים, כגון הצגתם כשונאי אלים ואדם, כלוקים בצרעת, וכו'. השנאה הזו רק מחזקת את העדות ההיסטורית, ואת העובדה שאף אחד לא ההין לפקפק בעצם ההיסטוריות של הסיפור הכללי של היהודים, זאת משום שהוא התאשר מהרבה מקורות אחרים של העמים הקדומים, כפי שמצטטים מחברים אלו בעצמם. וגם הפרטים הנוספים הבאים בספרות הזו, שאין להם זכר בתורה, מוכיחים על כך שהמקור הוא חיצוני.

קנוהל כאן, מתייחס לדברי מנתון, למשל, כעדות חיצונית:

יש לנו, אם כן, שלושה קבצים של מקורות מסוגים שונים: דברי מנתון, שסיפורו השתמר בתוך כתבי יוספוס פלביוס; ספר שמות בתנ"ך; התעודות המצריות מהמאה ה-12 לפני הספירה. ברצוני לטעון שבשלושתן חוזר אותו סיפור בסיסי, על קבוצה בתוך מצרים שמבזה את הפולחן המצרי. היא מזמינה לה עוזרים מבחוץ, מהאזור של כנען או סוריה, אשר מגיעים למצרים ומתאחדים עמה. בכל הסיפורים נזכרים גם כסף וזהב שהאזרחים המצרים נתנו לזרים. הפרעה המצרי, שנאמן לדת המצרית, מצליח להתגבר על אותה קבוצה ולסלק אותה. לפי מנתון, לפרעה הזה היה בן בשם רעמסס, וייתכן אפוא שזהו סת-נ-חת' שבנו רעמסס השלישי ירש אותו.

וראה דברי משה עמית כאן:

"היוונים… קיבלו בלי ערעור את סיפור קדמוניות היהודים ויסוד המדינה היהודית שהמצרים מסרו להם, שעיקרו, אגדת המצורעים. נוסחים רבים של הסיפור הזה ידועים מן המקורות שהגיעו לידינו; יש ביניהם הבדלים בפרטים, אבל קוויהם הכללים זהים, והם: אבות היהודים במצרים היו מצורעים שגורשו ממנה על-ידי המלך; משה היה כוהן מצרי, והוא הובילם לארץ-ישראל ובנה את ירושלים ובית-המקדש; משה חקק להם חוקים שבעיקרם מלמדים לשנוא את הזרים ופולחנותיהם; מעיקרים אלה נובעים המעשים המשונים שלהם כמו שבת, מילה ואי-העמדת פסלים בבית המקדש (לפי גירסא אחת, היהודים עבדו חמור). זאת היתה ההיסטוריה המקובלת של העם היהודי, ואלה היו הקווים האופיינים שלה, בשביל העולם היווני והרומי מראשית המאה הג' לפני סה"נ עד לאמצע המאה הב' לספה"נ… הסיפור קדם לתרגום התנ"ך ליוונית; הוא נמצא לראשונה אצל מנתון, כוהן מצרי אשר כתב, בראשית המאה הג' לפני סה"נ, את תולדות מצרים ביוונית… העולם היווני והרומי, מראשית מגעו הממשי עם היהודים, קיבל בלי ערעור את תיאור העם היהודי ותולדותיו, שאותם אנו למדים ממנתון. במשך חמש מאות שנה, דבקו רוב היוונים והרומיים בתמונה זו של היהודים".

ההיסטוריה היהודית נחשבה לעובדה, וגם גדולי שונאי ישראל לא ניסו לפקפק בה, בדיוק כמו שבזמננו אף אחד לא מטיל ספק בקו הכללי של ההיסטוריה הרומאית, או של כל עם אחר, זה רצף שממשיך מזמן המאורעות. התקופה ההלניסטית היתה מיזוג והמשך ישיר לתרבויות עתיקות, כמו התרבות הפרעונית המצרית, התרבות הפיניקית, האומות שחיו כאן ברצף כשכני ישראל מאז יציאת מצרים, הסיפור הזה היה אמת ברורה, וכל שאפשר היה רק לשחק עם הצורה בה מציגים אותו. מה השתבש אם כן?

התשובה היא, כצפוי, השיבוש בא מבפנים. היחידים היכולים לשנות להרוס ולערער דבר חי, הם חלקים ממנו עצמו. לא היו אז מחקרים, לא פילולוגיה, ולא ארכיאולוגיה, היו חילוקי דעות אידיאולוגיים, וזה כל הסיפור, זה המושב בחיים של קונספירציות.

מצד אחד, זה נראה שההתחלה היתה 'בקטן', ישו עצמו לא פקפק בקדושת התנ"ך,  ואפילו לא במחוייבות להלכה הנמסרת בידי הפרושים. הוא הסית והדיח נגד התנהגותם של הפרושים, צביעות, ערבוב בין עיקר וטפל, הוא תקף רק את השליח. הוא השתמש אכן בתוכחות הנביאים על בני ישראל האוטמים אזניהם לתוכחות, ההורגים את הנביאים, אבל עדיין, האשמה היתה רק על העם היהודי. הוא חיפש דרך ליצוק תוכן אחר בתורה וגם בתורה שבעל פה שעליה הוא בנה חלק מיסודותיו. אכן הוא זלזל בהלכה בהזדמנויות שונות, אבל עשה זאת רק בהקשר אידיאולוגי מוסרי כביכול, ולא התיימר להטיל ספק בעצם המחוייבות לתורה ולהלכה באופן כללי.

אך אחרי שני דורות של פרישה מהיהדות, של חיים לאור התפיסה שנושאי התורה הם אנשים צבועים  ומרושעים, ובעיקר: לא מוכנים להכיר באמת, ולהודות שישו הוא הגואל. פאולוס, בבואו לבטל את המצוות, כבר מכריז: "לא ישיתו ליבם לאגדות יהודיות ולמצוות בני אדם הסוטים מן האמת", (האיגרת לטיטוס א), וכיצד מסבירים את ציויי התורה על מילה ושמירת שבת? "לשם מה התורה? היא נוספה בגלל העברות, עד כי יבא הזרע אשר לו מכוונת ההבטחה. התורה נמסרה באמצעות מלאכים בידי מתווך", (האיגרת אל הגלטיים ג). הקוראן הושפע רבות מהברית החדשה, והוא משתמש באותן טכניקות, ואף מתבסס על כך שהיהודים דחו את משיחיות ישו, כהמשך לתלונותיהם על משה, והריגת הנביאים, וגם הקוראן, כאשר הוא מגיע לתורה, אומר: "הם [היהודים] מטים את המלים ומוציאים אותן מהקשרן, ושכחו מקצת הדברים אשר הזכירו להם", (ה יג). הקוראן מחוייב לדבר ביתר שאת, שכן בתיאורים המקראיים של מוחמד נפלו שגיאות, שנבעו מכך שהוא שמע את הדברים בעל פה ממגידים יהודים ונוצרים, ולא היה מסוגל לקרוא בעצמו. בכדי להצדיק את הקוראן חייבים המוסלמים להניח כי היהודים לא דקדקו בטקסט שלהם ואף זייפוהו. יש מן המלומדים המוסלמים בראשית האיסלם שהרחיקו לכת, ומבחינת המחקר הפרוטסטנטי אף הקדימו את זמנם, לדבריהם משה קיבל רק את 'מצחף עותמן' שהוא חלק קטן מאד מהתורה, וכל הפסוקים הנוספים, ובפרט אלו המדגישים שהתורה לא תשתנה, הם זיופים יהודיים (על כך ראה: 'לצרוס יפה, עולמות שזורים : ביקורת המקרא המוסלמית בימי הביניים', הוצ' מוסד ביאליק תשנ"ט, פרק רביעי).

האיסלם חי בבועה תרבותית בפני עצמה, ולא היה לו שום מגע עם התרבויות הגדולות, ולכן יכל לשגות בפנטזיות. אך שונה הדבר היה בנצרות, ראשוני הנצרות עמלו קשה מאד כדי ליצור בקיעים, ולו קטנים, בהיסטוריות של המקרא כפי שהוא בידי היהודים. כמובן שהם לא התכוונו לבטל את סיפור יציאת מצרים, אבל ככל שהלך מוטיב ה'זיוף' והוטמע, שוב ניתן היה בהמשך להרחיב אותו לפי הצורך ובהתאם לאידיאולוגיה הקיימת בשטח.

יוסטינוס מתאר בספרו 'דיאלוג עם טריפון היהודי', דו שיח דמיוני, בו הוא מוכיח את יסודות הנצרות לחכם יהודי, וכמובן מכה אותו שוק על ירך. יש סבורים כי דמותו של 'טריפון' הוא רבי טרפון, החכם היהודי בן המאה הראשונה לספירה, מרבותיו של רבי עקיבא, שנודע גם בתלמוד כמתנגד חריף מאד לנצרות, ועל הברית החדשה אמר: "אקפח את בני, שאם יבאו לידי שאשרוף אותם ואת האזכרות שבהן, שאפי' אדם רודף אחריו להורגו ונחש רץ להכישו נכנס לבית ע"ז ואין נכנס לבתיהן של אלו, שהללו מכירין וכופרין והללו אין מכירין וכופרין".

מעקב אחר הדיון של יוסטינוס, מגלה כי יוסטינוס מחזיק באופן עקבי בטענה כי היהודים מזייפים את כתבי הקודש, הטענה הזו נסמכת על העובדה שאנשים כמו יוסטינוס, עובדי אלילים במקור, יכלו לקרוא את התורה רק דרך תרגום השבעים, לא איפשרה להם להבחין בטעויות המתרגמים, ובאי ההבנה הנגרמת מחמת פער השפות והמושגים, וכך נוצר תהליך הפוך – ככל שיהודים ניסו להראות להם את הטעות, כך התחזקה אצלם ההנחה שתרגום השבעים הוא הנוסח הנכון, המקורי, הקדוש, של התורה, וויכוחי היהודים כולל הצבעה על הטקסט העברי האומר הפוך, רק חיזקה זאת, הטקסט אצל היהודים מזוייף. ובהתאמה לרוח הכללית של הנצרות, היהודים צבועים, שקרנים, לא מוכנים להכיר באמת, לא מטים אוזן לנבואה. מכאן חסרה רק קפיצה קטנה להנחה כי היהודים גם מזייפים את הנבואה, כחלק ממפעלם הכללי.

רשימת שיבושים לדוגמא של השבעים, טעויות קריאה שנובע מחמת אי ידיעת העברית הבאנו כאן, ולחיבת הקודש נוסיף עוד קצת: "וישתחו ישראל על ראש המטה" (ברא' מז לא), תרגמו כאילו נכתב על ראש המַטֶה, "וירד העיט על הפגרים וישב אותם אברם", (ברא' טו יא), תרגמו: "ויישב איתם אברם", אברהם ישב עם העיטים. "שש מעלות לכסה וראש עָגֹל לכסה מאחריו', תרגמו השבעים "ראש עֵגֶל", ושינו ללשון רבים, ראשים של עגלים. "דָבָר שלח ה' ביעקב", (ישעיהו ט ז), תרגמו השבעים דֶבֶר – מגפה.

לשגיאות הניקוד יש גם משמעות תיאולוגית, כך "תְּרֹעֵם בשבט ברזל ככלי יוצר תנפצם" (תהלים ב ט), תרגמו השבעים 'תִּרְעֵם', תרעה אותם, המשיח ירעה את הגויים. בעוד מן ההקשר ברור כי מדובר על מלחמה בהם. וכן "נדיבי עמים נאספו עַם אלהי אברהם", (תהלים מז י), תרגמו השבעים 'נאספו עִם אלהי אברהם'.

יוסטינוס, בונה את  התקפתו על היהודים, על נוסחאות משובשות שקרא בשבעים בתמימות או שלא בתמימות, וכאשר מעמתים אותו עם הנוסח הנכון, או מנסים להסביר לו שמדובר בשגיאת קריאה, רק מתחזקת אצלו ההכרה שהיהודים זייפנים ולא מוכנים להקשיב לנביאים.

כך בפרק יז אומר יוסטינוס: "בצדק זועק ישעיהו בגללכם שמי מנואץ בין העמים… לכן יאכלו את פירות מעשיהם, אוי לרשע רעות יבואו עליו כפי מעשה ידיו!", מעשה ידיו של ישראל הוא תפיסת ישו, כפי שמוסבר בהמשך. לפי יוסטינוס, ישעיהו אומר לעם ישראל כי יבואו עליהם רעות כפי מעשה ידיהם, האמנם כך אומר ישעיהו? בישעיהו ג נאמר: "אוי לנפשם כי גמלו להם רעה, אִמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. אוי לרשע רע כי גמול ידיו ייעשה לו". תרגום השבעים מתרגם: "אוי לנפשם כי יעצו עצה רעה נגד עצמם, באמרם הבה נאסור את הצדיק כי למעמסה הוא עלינו, לכן יאכלו את פרות מעשיהם, אוי לרשע רעות יבואו עליו כפי מעשה ידיו". ישעיהו אומר כי הצדיק יראה בטוב, כפי מעשיו (מעלליו – עלילותיו) הטובים,  והרשע יראה ברע כפי מעשיו. השבעים בעילגותם קראו 'איסרו' צדיק במקום 'אימרו צדיק', וערבבו את הפסוק כאילו יש כאן האשמה על כל עם ישראל, גמלו לעצמם רעה, אסרו את הצדיק בבית המאסר, ולכן יאכלו וכו'. יוסטינוס נהנה מן ההפקר ודרש את הכתוב המשובש על ישו, שהפרושים אמרו שיש לאסרו.

אך העלילה לא מסתיימת כאן, יוסטינוס לא תמיד קרא את תרגום השבעים בעצמו, נוצרים קדומים חסכו לו זאת, הוא השתמש בספרות ה'עדויות', העתקי פסוקים שנדרשו על ידי נוצרים קדומים על ישו, ונכתבו בטקסט מיוחד של עדויות כביכול מהנביאים. מעתיקי העדויות שכללו את הנוסח, ובמקום 'הבה נאסור את הצדיק', כתבו 'הבה נהרוג את הצדיק', בעוד במובאה בפרק יז' הוא מסתפק בנוסח השבעים, בשיבוש הראשון, של היהודים האוסרים את הצדיק, בפרק קלו הוא כבר משתמש בגירסת ה'עדויות', 'הבה נהרוג את הצדיק', (הוא כותב 'נרים' ומפרש – נהרוג). דוד רוקח, שהוציא לאור את הדיאלוג של יוסטינוס ('דיאלוג עם טריפון היהודי', הוצ' מאגנס תשס"ה), מצטט (בהערת שוליים 206) את החוקר סקרסאונה (שחקר רבות את יוסטינוס) הכותב, כי יוסטינוס רומז ואף אומר, שנוסח השבעים הוא נוסח 'יהודי', ואילו נוסח העדויות הוא יותר מתוקן ממנו.

ישעיהו הוא חביבם של הנוצרים, ובפרק טז' מסיים יוסטינוס את נאומו בפאתוס כדלהלן:

"לפיכך צועק עליכם האל באמצעות ישעיהו: ראו כיצד הצדיק אבד ואין איש נותן את דעתו, כי הצדיק נהרג בגלל הפנים של העוול, יהיה בשלום, קברו נלקח מתוכינו".

לשון הכתוב בישעיהו נז היא: "הצדיק אבד ואין איש שם על לב, ואנשי חסד נאספים באין מבין, כי מפני הרעה נאסף הצדיק, יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכחו". מתואר כאן צדיק שמת, מבלי שאנשים שמים לב לדבר, הוא מת מחמת הרעה העתידה לבא, הוא נח בשלום על משכבו, הולך נכחו לגורלו. ועל העם עתידה לקום רעה גדולה. זו הפרשנות המילולית, וגם ענין הדברים בפרק כולו.

השבעים לא הבינו את המונח 'מפני הרעה', ופירשו במובן של 'פרצוף', הוא מת בגלל הפנים של העוול, הוסיפו "אנשים צדיקים נהרגים", ואת הסיפא תרגמו באופן משובש "יהיה בשלום קברו, הוא נלקח מתוכינו".

גם כאן קפץ יוסטינוס על המציאה, 'קברו נלקח מתוכינו' – נשמע טוב, השבעים עשו שגיאה תחבירית, בתרגמם את 'ינוחו על משכבותם', ההולך על הרבים, 'אנשי חסד נאספים', מה שמלמד שכל הפסוק מדבר על צדיקים רבים, ומשתמש בכלל שצדיק נאסף מפני הרעה רק כפרט וכלל – כלשון יחיד. יוסטינוס חש כנראה בבעיה, והשמיט מן התרגום ה'יהודי' את המלים 'אנשים צדיקים נהרגים', ציטט את כל הפסוק כאילו מדבר על 'צדיק' אחד, שקברו נלקח מתוכינו, הכלל בגלל הפנים של העוול, והבעיה היא היהודים שלא מקשיבים לנביאים!

ושוב בפרק לב', הניף יוסטינוס ידו ויאמר: "כדי שהענין הנדון יהא אפוא ברור לכם  יותר עכשיו, אומר לכם גם דברים אחרים שנאמרו על ידי דוד המבורך, שמהם תיווכחו לדעת שכריסטוס נקרא אדון על ידי רוח הקודש הנבואית… שתשתכנעו סוף סוף מן הנאמר כלפיכם על ידי האל, כי 'בנים לא נבונים אתם'… תחדלו להתעות גם את עצמכם וגם את המטים לכם אוזן, ותלמדו מאתנו, שהחכמנו בחסדו של כריסטוס. ובכן, אלה הם הדברים שנאמרו גם על ידי דוד: ה' אמר לאדוני שב לימיני… עִמך השלטון ביום כחך, בתפארות קדושיך, מרחם ילדתיך לפני כוכב השחר…".

זה בהחלט נשמע טוב לאוזן נוצרית, הבורא אומר למשיחו, לאדון, "מרחם ילדתיך, לפני כוכב השחר", בהתאם לתיאורים הנוצריים על הריון הבתולה, ועל האותות שקדמו לו. אך מה באמת נכתב בתהלים?

"עַמך נדבות ביום חילך בהדרי קודש, מרחם משחר לך טל ילדותיך" (תהלים קי). השבעים קראו בטעות עימך נדבות, ולכן הגיעו איכשהו לקדושים מפוארים היושבים עמו, ויוסטינוס כבר מוצא כאן עדות של 'מרחם ילדתיך, ואת המלה הקשה 'משחר' (שפירשוה כהמתנה ללידה, או לידה) הפך לכוכב השחר, בהתאמה לסיפורי הנצרות.

בפרק לד אומר יוסטינוס: "על מנת לשכנע אותכם שאינכם מבינים מאומה בכתבים הקדושים, אזכיר גם מזמור אחר שנאמר לדוד על ידי רוח הקודש… האל תן את משפטיך למלך… הוא יישאר על מכונו בעת ובעונה אחת עם השמש ולפני הלבנה לדורי דורות". חד וחלק, המלך יישאר לנצח, כמו השמש.

מה נאמר בתהלים?

"ייראוך עם שמש מבקשי פניך" (תהלים עב). השבעים קראו בטעות 'יאריכו' עם שמש, ולכן תרגמו כאילו ימיו יאריכו כל ימי קיום השמש. יוסטינוס זכה בלי מאמץ בטקסט נוצרי, (בהמשך הפרק הוא מצטט "יציל עני מיד תקיף", גם זו רוח נוצרית המיוחסת לישו, שנלחם בתקיפים שעשקו את העניים, אלא שבכתוב נאמר "יציל עני משַוֵעַ", והשבעים קראו בטעות מ'שוע' – מעשיר, ולכן תרגמו 'תקיף').

כותרת המזמור המדובר, היא 'לשלמה', אבל יוסטינוס טוען שגם זה זיוף יהודי, למרות שהכותרת נמצאת גם בתה"ש, הוא 'מוכיח' מן הכתוב שהדברים מתאימים רק לישו ולא לשלמה. ההוכחה בדרך…

בפרק לו, שואל טריפון היהודי "נניח כי אכן כך הם הדברים…. הוכח נא כי הוא זה שעל אודותיו ניבאו את הדברים הללו", אין זה המקום היחיד בו טריפון שואל, אפילו אם כל פירושי הנוצרים נכונים, מנין לנו שכל התיאורים האלו מתכוונים דוקא לישו ולא לצדיק אחר שנהרג. טענה זו מצויה בויכוחים נגד הנצרות, כפי שמציין שם רוקח (הערה 526), גם קלסוס שואל את אוריגינס, שהרי היו צדיקים שסבלו ועשו נסים לא פחות מאשר ישו. אלא שכפי שאומר רוקח, "ליוסטינוס אין באמת מענה לטיעון הזה, והוא מתחמק באמרו שישיב 'במקום המתאים'. אבל בכל הפרקים שלהלן, למעלה ממאה במנינם, ממשיך יוסטינוס בהבאת השוואות אך אין לו הוכחה ניצחת לבעיית הזהות".

ובכן, יוסטינוס מתחמק מן השאלה על ידי התקפה, הוא בטוח שאם יוכיח כי היהודים אינם יודעים לקרוא את כתבי הקודש, ויראה להם כי גם זה עצמו מפורש בנביאים, זה יחזק את הקריאה שלו, של הצדיקים שמיומנים ביותר בקריאת כתבי הקודש, וכך הוא משיב:

"כרצונך – הו טריפון – אני אגיע להוכחות הללו שאתה חפץ במקום המתאים. אולם כעת הרשה לי להזכיר תחילה את הנבואות שאני חפץ על מנת להוכיח כי כריסטוס נקרא במשל על ידי רוח הקודש גם אל… וכן כפי שצועק האל, שהפרשנים שאצלכם חסרי תבונה הם, באמרם שלא על כריסטוס נאמרו הדברים אלא על שלמה", איפה מצא יוסטינוס פסוק המספר לו על 'הפרשנים היהודים שהינם חסרי תבונה'? בתרגום השבעים לירמיהו ד כב: "מנהיגי עמי לא ידעו אותי, בנים סכלים הם ולא נבונים", בירמיהו נאמר "אויל עמי", אלא שהשבעים קראו בטעות "אילי עמי", ופירשו על מנהיגים, יוסטינוס הכניס רק שיפוץ קטן והפך את המנהיגים לפרשנים, וכמובן הוסיף את ההסבר האלמנטרי, שלכן טפשים הפרשנים, משום שסבורים כי המזמור הולך על שלמה ולא על דוד.

בדוגמאות האלו, ובעוד רבות אחרות שנגיע אליהם בהמשך, בטוח יוסטינוס שהוא קורא את הקריאה הנכונה והאמיתית, בהתאם למה שלימדו אותו מוריו, ובהתאם לכל כתבי הקודש שהיו תחת ידיו ביוונית, ולספרי העדויות, כך הוא גדל במשך שנים רבות, וכך לימד את תלמידיו, דת שלמה גדלה לתוך הקונספט הזה, שכתבי הקודש מדברים במפורש על האדון המושיע, והיהודים זייפו אותם ובלב האבן שלהם אינם מוכנים לקבל את התוכחות ודברי הנביאים המפורשים. הגישה שהיהודים זייפו את תורתם היתה חלק מתפיסת היהודי לאורך כל ימי הביניים.

בפרק הבא נמשיך לעקוב אחרי יוסטינוס וראשוני הנצרות, במאבקם עם הטקסט של התורה, עברית קשה שפה…

ביקורת המקרא: מישו ועד הובס – ב