במאמר הראשון בסדרה, ובשני, למדנו על יוסטינוס, המשוכנע כי כל פסוק במקרא, וכל נבואה שנאמרה אי פעם, לא דיברו אלא על ישו ועל משיחיותו, ולשם כך הוא נתלה בשיבושים של תרגום השבעים, בשיבושים מכוונים של 'עדויות' שנכתבו על ידי נוצרים עילגים שקדמו לו. שכנוע זה, והתגובה הצוננת של היהודים, יצרו את הבסיס לאמונה האירופאית העתיקה, כי היהודים מזייפים את הטקסטים שלהם.

אך יסודה של התופעה, אינה רק בטעויות מכלי שני, אלא גם בשיטה מכוונת של שכתוב המקרא לאור האמונה, בשיטה זו התחיל פאולוס עצמו.

באגרת אל הרומיים יא' 26 'מצטט' פאולוס: 'יבוא מציון הגואל, והוא יסלק את הפוֹקרוּת מיעקב', הנה זה כתוב, יבא מישהו מירושלים, ויסלק את האנשים הרעים ופורצי הגדר שבעם ישראל, זה כמובן ישו שבא מירושלים, ושם נלחם בשולחנים, בכהנים, בסופרים, וכו'. אלא שבישעיהו לא נאמר אלא "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב" (נט כ), הגואל יבא אל ירושלים, ואל האנשים ביעקב שחזרו בתשובה. זה ממש לא מה שמתואר בברית החדשה, שם אף אחד לא חזר בתשובה, רק ישו כיפר במותו וכו'.

אכן, טעות הקריאה בסיפא, יסודה כבר בתרגום השבעים, המתרגם: "ויבוא למען ציון הגואל, והוא יסלק את הפוקרות מיעקב", אבל פאולוס, שכתב את הרישא, 'למען ציון' לא היה מספיק לו, הוא רצה אזכור מפורש של המראת ישו מירושלים דייקא.

באיגרת אל הגלטיים ג' 13, כותב פאולוס "כריסטוס פדה אותנו מקללת התורה משנעשה לקללה בעבורינו, כי כתוב 'מקולל כל התלוי על עץ'". פאולוס מנסה לפטור את עדת המאמינים מהקללות שבתורה, כלומר מהעונשים שבה למי שלא ישמור את המצוות המעשיות. התיאולוגיה הפאולינית גורסת כי ישו, בהיצלבו, לקח על עצמו את כל העונשים המגיעים לבני האדם, ולכן 'פטר אותם מהקללה'. ישו לא היה 'מקולל' במובן המודרני, אלא 'לקח על עצמו את הקללה והעונש', כמו שדרשו 'את חליינו הוא נשא'. בתורה לא נאמר אלא 'קללת אלהים תלוי', להשאיר גופה של תלוי זו קללת אלהים, בין במובן הפשוט שהאל שונא ומקלל את העושה זאת, ובין במובן הדרושי שביזוי האדם מבזה את צלם האל. באו השבעים ותרגמו 'כי נתקלל על ידי האל כל תלוי על עץ', שזו טעות ברואה, אותו אומלל שמת, אינו מתקלל ע"י האל משום שהתליינים השאירו אותו על העץ. התוספת של השבעים 'על עץ' היתה טובה לפאולוס, שכן למרות שישו לא נתלה אלא נצלב, הצלב היה מעץ, ולכן הוא אימץ את הסיומת 'על עץ' בשמחה, אך פאולוס לא יכל להשתמש בתרגום זה כצורתו, שכן האמירה ש'ישו נתקלל על ידי האל', נשמעת גרועה, הוא נשא ולקח על עצמו את הקללה והחטא, והוא בעצמו האל. ולכן הוא שינה את הפסוק 'מקולל כל התלוי על עץ'. (הנוסח המשופץ של פאולוס, מועתק גם אצל יוסטינוס פרק צו').

באיגרת אל הרומיים טו 8, כותב פאולוס:

"כריסטוס נעשה למשרת המילה למען אמיתות האל, על מנת להגשים את ההבטחות לאבות, ואילו העמים יהללו את האל על חמלתו כמו שכתוב על כן אודך בגויים ולשמך אזמר". לדבריו ישו עצמו נימול, כדי להגשים את ההבטחה לאבות, אבל כל שאר בני האדם, הגויים תפקידם הוא להלל את האל על חמלתו, ולא למול את עצמם. אך בכתוב לא נאמר שהגויים יהללו את האל, וכמובן הפסוק אינו קשור להימנעות ממילה, זו אמירתו של דוד המלך שיודה את ה' על נס הצלתו, בפני כל העמים. פאולוס אפילו לא טורח לשנות את סגנון הפסוק בכדי שיתאים תחבירית, כגון 'יודוך גויים', הוא פשוט מצטט סתם פסוק עם המילה גויים, ויוצר משוואה של פטור ממילה, בלי שום בסיס.

באיגרת אל הרומיים פרק י', פאולוס מצטט את התורה:

"משה אמנם כתב על הצדקה שמתוך התורה "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם." אך כך אומרת הצדקה שמתוך אמונה: "אל-תאמר בלבבך מי יעלה השמימה?" זאת, כדי להוריד את המשיח. או "מי ירד לתהום?" זאת, כדי להעלות את המשיח מן המתים. אבל מה היא אומרת? "כי-קרוב אליך הדבר, בפיך ובלבבך." זהו דבר האמונה שאנו מבשרים".

הקטע הזה הוא אבן יסוד קלאסית של ביקורת המקרא, בספר ויקרא יח נאמר "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם", החיים הם על ידי קיום המצוות המעשיות, אך, מנגד, אומר פאולוס, יש גם 'צדקה שמתוך אמונה', שאינה דורשת מצוות מעשיות, לא צריכים לעלות השמימה – כדי להוריד את המשיח (בפסוק אין שום זכר למשיח כמובן), או לרדת לתהום – להעלות את המשיח, זה רק 'בפיך ובלבבך', העיקר הלב. כלומר, התעודה הכהנית נדחית מפני התעודה הדטרוימיניסטית.

אלא שכמובן גם התעודה הדטרוימניסטית דורשת את אותן דרישות של פולחן וקרבנות, ועל כך כותב דוד רוקח:

"לאמתו של דבר בדברים ל' יש חזרה על אותה התביעה שהועלתה בויקרא יח, שכן בפסוק י' (בדברים) נדרשים בני ישראל לשמוע בקול ה' ולשמור מצוותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה, וכן בפסוק טז' מצווה האל על העם 'ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו וחקתיו ומשפטיו', בפסוק יד' המצוטט ע"י פאולוס נאמר 'כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו', בתה"ש נוסף 'ובידך לעשותו'. כאשר הדבר משרת את מטרתו מעתיק פאולוס את התוספות שבתה"ש, אולם כאן הוא משמיט גם את 'ובידיך' שנוסף בתה"ש וגם את 'לעשותו' שבנה"מ ובתה"ש כאחד", (מבא ל'דיאלוג', עמ' 43).

כדי להבין את ההקשר של הסילופים האלו, אין לראות אותם כסתם זייפנות, כדרך שסוחרי עתיקות מזייפים כתובות כדי להרויח כסף. התופעה הזו הרבה יותר עמוקה, זו תוצאה של קנאות ולהט דתיים ואמונה עיוורת. עם ישראל עבר תהליך של אלף שנים, בהם הוא קיבל את התורה והנביאים, כל אחד בעיתו ובזמנו, בהקשרו  ובמובנו המקורי, ושימר מסורת עתיקה ורחבה של רקע הדברים והקשרם. עובדי האלילים שקיבלו על עצמם את הנצרות, מצאו את עצמם מול קורפוס של אלפי פסוקים בשפה זרה, ללא ידע על ההיסטוריה, ההקשר, כאשר הדבר היחידי שמחבר אותם לספרות העצומה הזו, הוא הלהט המשיחי של האהבה והשלום, המשיח שגאל את האנושות, האל האחד שאינו מאיים ואינו דורש פולחנות. מעיקרא לא באו אצלם הטקסטים אלא לשמש כר פורה לדרשות ולקריאה מחדש שלהם לאור הלהט המשיחי. אפשר שנסתייעו בתורת הדרוש היהודית, אלא שתורת הדרוש היהודית היא קומה עליונה אחרי ידיעת הפשט ההקשר הרקע והתוכן, היא רק מגלה את העומק. אבל הנוצרים הראשונים התחילו ישר מן ה'עומק', וכאשר אין שום בסיס ורגליים, השמים הם הגבול. הם באמת היו בטוחים שזה מה שבאו הפסוקים להגיד, ואם משהו לא מובן או לא מתאים, זה שיבוש או משהו שצריך להתאמץ כדי להכניסו לתחום הקבוע מראש.

יוסטינוס בפרק נד' מצטט מברכת יהודה 'ובדם ענבים סותה', שמשמעותה סימן ברכה שהוא יכול לכבס כסותו ביין מרוב שפע. ואילו יוסטינוס רואה גם כאן את ישו: "ובזה שהלוגוס אמר 'דם ענבים', הוא ציין בדרך זו כי אמנם יש לכריסטוס דם, אך לא מזרע אנוש אלא מכוח האל. כשם שלא אדם יצר את דם הגפן אלא אל". פשוט וקל.

בפרק קג' מצטט יוסטינוס את הפסוק בתהלים כב' מתוך תה"ש "עגלים רבים הקיפו אותי פרים שמנים סובבו אותי", זה תרגום מסורבל של הכתוב: "סבבוני פרים רבים, אבירי בשן כתרוני", ומה קורא כאן יוסטינוס? "הודעה מקדימה על הדברים שקרו לו [=לישו]… הסופרים והמורים הקיפו אותו, אלו שאותם מכנה הלוגוס עגלים בעלי קרניים, שמגמת פניהם להאביד. והאמירה פרים שמנים סובבו אותי… בגלל זה מכנה אותם הלוגוס 'פרים', מאחר שיודעים אנו כי הפרים הם הגורמים לכך שישנם עגלים… כך מוריכם היו הגורמים לילדיהם לצאת להר הזיתים".

את כל הדברים האלו הוא 'קרא' בטקסט, והם היו מובנים לו מאליהם, פסוק שאינו מתכוין בדרך כל שהיא לישו, הוא בעייתי עד שיימצא ההקשר. ולכן גם בברית החדשה הוא נהג באותה צורה, בפרק יז יוסטינוס מצטט את הקלאסיקה של מתי כג "אוי לכם סופרים ופרושים צבועים, כי מעשרים אתם את המנתה ואת הפיגם, אולם אינכם נותנים את דעתכם על אהבת האל ומשפטו. קברים מצופים בסיד…". כאן הוא עושה דילוג מכוון בתוך הטקסט של הברית החדשה, וקופץ לפסוק 27 העוסק בקברים וכו', ומשמיט את הסיפא: "את אלה היה עליכם לעשות וגם את הללו לא לזנוח", (לתת את הדעת על אהבת האל  ומשפטו, וגם לא לזנוח את דיני מעשרות במה שצריך). את המשפט הזה יוסטינוס לא יכל להבין, ולכן דילג עליו.

הנוצרים קיבלו מלכתחלה טקסט עמום ומשובש מכלי שני, תרגום השבעים, ולכן היחס אליו היה כאל טקסט הנושא תוכן קדוש, לא כאל טקסט מקודש בעצמו, הם לא ניסו להבין את הטקסט, אלא ניסו לקרוא אותו בהקשר מה שנחשב בעיניהם קדוש, ולא הבדילו בין הדרשה היהודית, ובין אי ההבנה הפטאלית שלהם.

חיתוך הפסוק מהקשרו, למרות שלא נעשה במודע בצורה של ביקורת טקסט, נהפך לפרקטיקה אצל הנוצרים, כך אומר יוסטינוס על ברכת אברהם "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים", "היהודים אמנם ילדי אברהם הם, אך 'כחול אשר על שפת הים', שאינו מוליד ואינו עושה פירות… אלא רק שותה את מי הים, בכך גם מורשעים רוב רובם של בני גזעכם, שמצד אחד שותים לרויה את תורות המרירות והכפירה, ומצד אחר יורקים הם החוצה את דבר האל". אדם שקורא את הפסוק בהקשרו, יזדעזע מהפירוש הארסי והמטופש שמעניק יוסטינוס לדימוי החול, שבא בתורת ברכה. אך יוסטינוס חי בעולם של טקסט שאינו רציף ואינו מתפרש מתוך הקשרו, עם התחלה אמצע וסוף, אלא משפטים נבואיים סתומים ועמומים, שבוחרים מהם משפט או חצי משפט, ולאחר מכן מרכיבים לו נוסח, אם צריך, בעזרת שיבוש מתרגום השבעים, ולבסוף מגיע המוצר המוגמר של משפט נוצרי, שהוא איזה יסוד אמיתי כביכול בתוך כאוס הטקסטים שהיהודים ערבבו. הכלל הוא: הנבואה אומרת את האמת היחידה שלנו, אם יש קושי טקסטואלי – היהודים אשמים בו.