נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

בן אמוזג: מוצא האנושות על פי התורה

הפילוסוף של הדת, אליהו בן אמוזג, כותב על מוצא האנושות על פי התורה, מתוך ספרו 'ישראל והאנושות':

מתוך בורות, או מתוך גאוה, בקשו כל הגזעים למשוך את סדר יחוסם עד אבותינו הראשונים, בשללם מעמים אחרים זכות מוצא זו. אומנם, רק לעתים נזכרת היסטוריה של גזעים אלה כנספח להיסטוריה של הגזע העיקרי. הזר והבארבארי מופיעים כייצורים נחותים, מגושמים ונחשלים בהתפתחותם. בהישלל מהם כבוד המוצא המשותף, נוטלים החזקים רשות לעצמם להילחם בם, לנצלם ואפילו להרגם לשם האינטרס. כך היה בימים הקדומים, והוא אשר יקרה גם בימינו אצל העמים, המתיימרים בתרבותם.

תורת העמים מבוססת אצל היהודים על ידע רחב וכתבי הקודש שלנו מתעניינים במוצא הגזעים הזרים, ממש כמו באבותינו הקדמונים. נכון, שהחל מתקופה מסויימת בתולדות האנושות מרפה המקרא, שנועד בעיקר למען היהודים, מהתעניינותו בעמים אחרים, על מנת לרכזה בישראל. בפרקי המקרא השונים, המטפלים בזמן שלפני המבול ואחריו, ניתנת מסגרת כללית, הכוללת בשווה את כל עמי הארץ. אין זה נדיר למצוא בחלקי המקרא, המוקדשים לקורות העברים, סטייות קטנות, העוסקות באומה אלילית מסויימת. מכאן, שבעיניהם של מחברי המקרא לא היו הזרים בני אדם בעלי מוצא נקלה. ישראל לא זילזל בספר היחס של הגויים ובהתפתחותם ההיסטורית. אפשר לומר בנידון זה יותר מאשר אמר פלורוס על הרומאים, כי בקראנו את דברי ימיהם, אנו לומדים לא רק היסטוריה של עם אחד, אלא של המין האנושי כולו.

בהכריזה על האחדות הקדמונית של המין האנושי, התעלתה היהדות בתפיסת האדם לגובה לא ישוער. היהדות הושיבה את האדם אפילו על כסאו של ה׳ (׳וישב שלמה על כסא ה״—דבה״י־א כט, כג). היא השליטה איותו בשחר הבריאה על התוהו לבוהו, חסר הצורה, בתורת כוח מפרה ומארגו. מרוח אלהים נוצרה נשמתו של האדם הראשון, ומנשמת האדם — נשמת העולם.

לגבי מלומדים מסויימים של ימינו, אין האדם אלא מצאצאיו של הולך על ארבע. לגבי האדם, להיפך, הקוף הוא אדם מנוון ומדולדל. היהדות היא תמימת־ דעים עם המדע, עת שהיא מכריזה על קירבת האדם אל כל היצורים המאורגנים. ואולי נוכל לשמוע הד מאותה המסורת בדבריו של פראנציסקוס מאסיזי, שקרא אחים צעירים לכל בעלי־החיים, כשם שעשה זאת בודהא. במחשבת חכמינו היה האדם לכוח מארגן בארץ ומעורר החיים בכול. זהו משמעה של האגדה, המתארת את קומתו של האדם, העולה עד השמים, ואת רחבו המשתרע מסוף העולם עד סופו: ״דאמר רבי אלעזר: אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע, שנאמר: ׳למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ׳ (דברים ד, לב)״. אמר ד ב יהודה אמר רב: אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה, שנאמר: למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים׳״. מתוך אספקט אחר רואה הקבלה באדם את העקרון הזכרי של העולם ובהווה — את העקרון הנקבי. שניהם מסומלים על־ ידי שני כרובי המשכן, גם הם זכר ונקבה, שנולדו מ״תפארת״ (הלוגוס) ומ״מלכות״ (הקוסמוס). איזה עוז ואיזה רוחב מבטי.

בסקירתה על אחדות המוצא של המין האנושי מגיעה האוניברסאליות היהודית למידות לא ישוערו. הדברים האמורים אינם פרי הדמיון של חכמינו בלבד, אלא מקורם בתורה ובלעדיהם היו הסיפורים הראשונים שבספר בראשית מלאי סתירות ודברי ילדות.

אין אנו תומכים בדעה, שזוהי המשמעות היחידה הבולטת של הפרקים הראשונים בספר בראשית ואין אנו טוענים, כי מלבד תפיסה קוסמוגונית זו אין רבותינו רואים את האדם ההיסטורי, הקרוב לנו יותר והעשוי בצלמנו. אנו קובעים, כי די לקרוא את סיפורי התורה, כדי לגלות בהם משהו אחרת מאשר משמעות מילולית. אל האדם ההיסטורי נתווספו כמה קווים של המסורת. תפיסה מורחבת זו על האדם היא, ללא ספק, תפיסה יהודית־מסורתית, ויש להפנות לה את תשומת־ הלב הדרושה כשמדובר באמונות האוניברסאליות הכלולות ביהדות.

אנו בדעה, שלא יהא זה הוגן לדבר על האופקים הצרים של האנוכיות הלאומית בקשר עם דת, אשר בספרה על מקור מחצבתה מקיפה במלוא התנופה הדרושה אנשים, בעלי־חיים, צמחים והיקום כולו. אולי לא הושם לב כראוי לאגדה היפה, המספרת שלקח ה׳ עפר מתחת המזבח שבבית המקדש, בדי לצור צורה לאדם הראשון: ׳וייצר ה׳ אלהים את־האדם עפר מן־האדמה׳, ״מן האדמה, ממקום כפרתו נברא, כד״א: ׳מזבח אדמה תעשה לי׳. אמר הקדוש־ברוך־הוא: הריני עושה אותו ממקום כפרתו, הלואי יעמוד״. אהבתו מלאת־הרחמים של יוצר הכול; אצילותו של אדם הראשון, אבי האנושות, שגופו עוצב ממקום המזבח עצמו; האוניברסאליות הדתית המאירה באור בהיר את הפולחן היהודי, שיריבינו חושבים אותו לבדלני; המקדש, אשר אמרו עליו כי היה מעוז האגואיזם הלאומי הצר — כלום לא נפלא כל זה? רבותינו הבחינו בקשר המאגד את אחדות האנוש עם אחדות ה׳. האין זה טבעי, שהמין האנושי נוצר על ידי מעשה חד־פעמי של הגבורה היחידה והריבונית ? אין לייחס לה׳, קונה שמים וארץ, בריאת עמים מסויימים ויחידים. האמונה באחדות המוצא של האנושות מוסיפה לנו נימוק לטובת קיומו של המונותיאיזם אצל העברים הקדמונים.

מלומד דגול אחד אומר: ״החלוקה לעמים היא ראשונית ותדירה בפוליתיאיזם, משום שמקורה הוא ריבוי הרשויות, שכל אחת מהן מסמלת עם מסויים. וככה, על אף התקדמותה של הפילוסופיה, אפשר לטעון בייחס להוגי הדעות של יוון ורומא, כי היה להם מושג קלוש בלבד על האחוה, ללא הכרה פנימית. אין מכשול זה עומד בדרך של תפיסת האחוה בתורת משה. אל יחיד יצר את המין האנושי וכדי להצביע על מכלול אחדותי, אחד המהותי, יצרו האל מאדם אחד. אפילו האשה, שניתנה לאדם הראשון, נלקחה ממנו, על מנת שתיווצר אחדות המין האנושי. הבחירה המיוחדת, שהעברים העלוה על נס, היתה כפופה לעיקר העילאי והיסודי: אחדות האל והיצירה״ .

אחוות העמים בשותפותם עם ישראל — המרכז —, שאליו מכוונות התפיסות הדתיות, כדי להיות לאחדים — זוהי תוצאה מאחדות המוצא האנושי, שעליה הכריזה היהדות. אחדות המוצא נעשית לאחדות היסטורית. המין האנושי, אחד בטבעו, שיצא מאותו הזוג הקדום, ממשיך להיות אחד בהתפתחותו והוא שווה־ זכויות לפני ה' ללא כל הבדל ואפלייה.

ידוע המשל על משתה המלך המסופר באגדה וההבדלים הבולטים בין משל זה למשל שבאוואנגליון. במקום חתונה, שהוכנה למספר קרואים בלבד, אשר, מחמת מיאונם ורשלנותם של אלה, הפכה לסעודה ציבורית, נוכחים אנו במשתה פתוח לכול, שהופך לסעודה פרטית של משפחת המלך, משום שמרבית הקרואים לא נענו להזמנה. המנגנון הגדול, המכונה בשם החברה האנושית, כונן על ידי תנועה מכוונת אל המרכז. יום, שבו התייצב עם מוכן לשליחותו, לקיים, לשמור ולהורות אמת דתית, הוא יום, בו נולדה הדת האוניברסאלית, אשר מני־אז הלכה הלוך וגדול.

עליונות המסורת המקראית על אגדות הגויים

אפשר לעקוב אחרי עקבות מסורות קדומות של האנושות אצל עובדי האלילים. הרקלס, אוזיריס, למשל, הם אישים עולמיים. סיבוcיהם בעולם נערכים לשם מטרה אנושית (הומאניטארית). שמא אוזיריס אינו אלא אמצאה, שנוצרה בכוונה תחילה לרמוז, כי מצרים היא ערש הידיעות והאורה, שנפוצו בקרב עמים אחרים, אולם. מאחר שאנו מוצאים גם במקומות אחרים רשויות קרובות לאלהות מצרית זו, ניתן להסיק, כי תכונותיה משותפות לכל הגזעים.

דומה, ששרידים מקבילים אלה של אמונה מעורפלת בשיתוף המוצא, מוכיחים לנו, על אף ההבדלים הקיימים בהם, ואולי תודות להבדלים עצמם, את האמת שבמסורת היהודית. הם גם מאפשרים לנו את קביעת עליונותם הבלתי־מסופקת של סיפורי המקרא על האגדות האליליות, הדומות להם פחות או יותר. כל מה שמתייחס לתולדות האנושות בכלליותה, ללא הדגשת האופי המיוחד והבדלני, משתנה מעיקרו, בהיותו ספוג אווירת האלילות. המסורת המשותפת האנושית, שנשתמרה בישראל, מקבלת אצל האליליים גון לאומי ומקומי. המאורעות המסופרים במקרא, שהם עניין למין האנושי, טבועים אצל האליליים בחותם של היסטוריה מיוחדת לאותו העם המספר עליהם. זוהי תופעה מעניינת, המגלה, ללא ספק, את הוסר החוש האוניברסאלי של האליליים ובאותה מידה היא מוסיפה ערך רב לתחושה האוניברסאלית, כפי שהיא מתגלית ביהדות.

ספר בראשית מוכיח את הקוסמופוליטיזם העברי לא מבחינה היסטורית בלבד,

אלא גם בתורת תכנית לעתיד לבוא. ר׳ משה מנדלסון היה הראשון שהכיר בכך. הוא אומר, שכל מה שמביא הכתוב על תולדות אדם דחוה, קין והבל — הוא בטוח ואמת לאמיתה, ללא כל צל של ספק. כל מה שמסופר על אנשים אלה אירע להם באמת. אולם הם גם טיפוסים וסמלים למה שצריך להתרחש בקרב המין האנושי כולו ומשום כך מייחד עליהם המקרא את הדיבור ג. יש להעיר, כי שיטה היסטורית־ טיפוסית זו חלה גם על עניינים אחרים. ששת ימי הבריאה נתפרשו כתכנית וכסיכום של ההיסטוריה הכללית. תולדות האבות הן טיפוסיות לתולדות צאצאיהם. מעשי אדם הראשון נחשבו בתלמוד לסמל ההיסטוריה: ׳ויברא אלהים את האדם — ״לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא״.

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of