נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

בני פורת: מצוות היובל כמהפכה חברתית

המשפטן בני פורת (אוניב' העברית), במאמרו 'על מהפכת היובל':

אקדמות מילין

מצוות היובל הציתה דמיונם של רבים, אשר ראו בה דגם עקרוני לבניית חברת צדק למופת. במיוחד אמורים הדברים בתקופת ראשית הציונות, כשהתבססה הציפייה להקמת היישוב החדש על אדני הצדק החברתי יחד עם הרצון להחיות את המורשת היהודית. לחלק מהוגי התקופה, חולמיה ומתקניה החברתיים, היה היובל מודל ראוי לחיקוי במגוון דרכים, עד שהיה מי שהכריז בחגיגיות: "לו הייתי מלך, מחדש הייתי את פני ממלכתי על פי תורת היובל"1. אבקש להקדיש את השורות הבאות לעיון בכמה מאבני היסוד הרעיוניים של פרשה מופלאה זו בספר ויקרא2.

וזה לשון התורה בעניין זה:

וספרת לך שבע שבתת שנים שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתת השנים תשע וארבעים שנה. והעברת שופר תרועה בחדש השבִעי בעשור לחדשׁ, ביום הכפֻּרים תעבירו שופר בכל ארצכם. וקִדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה, יובל הִוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחֻזתו ואיש אל משפחתו תשֻׁבו. יובל הִוא שנת החמשים שנה תהיה לכם, לא תזרָעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזִריה. כי יובל הִוא קדש תהיה לכם, מן השדה תאכלו את תבואתה. בשנת היובל הזאת, תשֻׁבו איש אל אחֻזתו (ויקרא כה, ח-יג).

היובל נושא בכנפיו רוח מהפכנית. בסוף כל חמישים שנה, משתחררים כל העבדים העבריים ושבים למשפחותיהם, וכל הקרקעות חוזרות לבעליהן המקוריים לפי מפתח חלוקת הארץ לשבטים ולנחלות, כאמור: "וקראתם דרור בארץ לכל ישביה… ושבתם איש אל אחֻזתו ואיש אל משפחתו תשֻׁבו".

מהפכת היובל ראויה לציון גם בקנה מידה היסטורי, ולא רק בקנה מידה חברתי. במזרח הקדום, יש דוגמאות המזכירות כמה מן המצוות החברתיות האחרות שבתורה. לגביהן נראה כי התורה נוטלת מנהגים קיימים ומעצבת אותם מחדש, בהקשר חברתי ודתי שונה לחלוטין, עד שאנו מוצאים לפנינו פנים חדשות, כגון: שמיטת החובות, שחרור העבדים ועוד. אולם שונה מכל אלו הוא מנגנון חזרת הקרקעות ביובל, שלא מצאנו דומה לו בעת העתיקה, עד שנראה כי כל כולו הוא פרי חידושה של התורה3.

יחד עם זאת, ראוי לתת את הדעת לעובדה שמהפכת היובל מבטאת סוג של אוטופיה, עד שיש להסתפק אם יושמה הלכה למעשה בהיסטוריה היהודית, ויעידו על כך דברי תוכחתו של הנביא ירמיהו כלפי צדקיהו המלך. כשהוא נתון במצור, ביקש צדקיהו לערוך רפורמה חברתית ולהביא לשחרור העבדים, כנראה כדי ללכד את השורות בשעת הדוחק. תחילה נשמעה שכבת האדונים לצדקיהו, אולם רק לזמן קצר, וכעבור זמן מה השיבו הללו את העבדים והשפחות לעבדותם כבתחילה. בתגובה, מגנה הנביא ירמיהו את מעשיהם ומוכיחם על כך שהם הולכים בדרכי אבותיהם, שלא קיימו את מצוות התורה בעניין זה:

הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה', אחרי כרת המלך צדקיהו ברית את כל העם אשר בירושלִַם לקרא להם דרור. לשלַּח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה חפשים, לבלתי עֲבָד בם ביהודי אחיהו איש… וישמעו כל השרים וכל העם אשר באו בברית לשלַּח איש את עבדו ואיש את שפחתו חפשים לבלתי עֲבָד בם עוד, וישמעו וישלֵּחו. וישובו אחרי כן וישִׁבו את העבדים ואת השפחות אשר שִׁלחו חפשים, ויכבשום לעבדים ולשפחות. ויהי דבר ה' אל ירמיהו מאת ה' לאמר. כה אמר ה' אלהי ישראל, אנכי כרתִּי ברית את אבותיכם ביום הוצִאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לֵאמר. מקץ שבע שנים תשַׁלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמָּך, ולא שמעו אבותיכם אלי ולא הטו את אזנם4. ותשֻׁבו אתם היום ותעשו את הישר בעינַי לקרא דרור איש לרעהו, ותכרתו ברית לפני בבית אשר נקרא שמי עליו. ותשֻׁבו ותחללו את שמי ותשִׁבו איש את עבדו ואיש את שפחתו אשר שִׁלחתם חפשים לנפשם, ותכבשו אתם להיות לכם לעבדים ולשפחות. לכן כה אמר ה' אתם לא שמעתם אלי לקרא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו, הנני קרא לכם דרור נאם ה' אל החרב אל הדבר ואל הרעב ונתתי אתכם לזעוה לכל ממלכות הארץ (ירמיהו לד, ח-יז).

אין ספק שהאופי המהפכני של רעיון היובל, אשר כפי שנראה בהמשך דברינו, מצווה לחלק מחדש את רכיבי היסוד של המשק הכלכלי, הוא תובעני וקשה ליישום, יותר ממצוות בעלות אופי חברתי מינורי ומתון יותר דוגמת לקט שכחה ופאה. אכן, לא לחינם החלת דין היובל הייתה לאחד מסימני ימות המשיח, כפי שאומר הרמב"ם5:

המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה.

המאפיין האוטופי של היובל מתיר לנו לעיין בו מבחינה תאורטית, גם בלא שניתן דין וחשבון על מידת ישימותו ועל אופני הגשמתו במציאות החיים המודרנית. נניח אפוא לשאלות מעשיות חשובות, דוגמת המקבילה המתאימה למעשה שחרור העבדים בתקופה שהעבדות כמעט פסה מן העולם או לשאלת אופן המימוש ההולם של עקרון חזרת הקרקעות לבעליהן במציאות חיים עירונית, שהמקרקעין בה אינם עוד כה מרכזיים להוויית האדם.

בין קיום העני לבין שיקומו

מצוות היובל אינה האמצעי היחיד שמעמידה התורה לעזרת בני השכבות החלשות, אלא אחד משורה של מצוות: שמיטת החובות6, שחרור העבדים לאחר שש שנות עבודה7, מצוות הענק תעניק8, מצוות הלוואה9, מנוחת השבת10, מצוות השדה (לקט שכחה ופאה) ועוד.

במקום אחר11, עמדנו על האפשרות לסווג את אמצעי העזרה לעני ולחלש שמכוננת התורה לשני מסלולים, צדקה מקיימת וצדקה משקמת. תכליתו של מסלול הצדקה המקיימת לאפשר את קיומו של העני בטווח הזמן הקצר, תוך הבטחת המינימום הדרוש לקיום אנושי סביר. במסגרת זו, יש למנות את מצוות השדה, המבטיחות לעני מעט מזון12 ויום מנוחה בכל שבוע. אין באלו כדי להעשיר את העני, אף לא כדי להעניק לו כלי לצאת בו מעניותו, אך יש בהם כדי לאפשר לו קיום סביר בטווח הזמן הקצר. בצד אלו, קובעת התורה מסלול משלים שנועד להעניק בטווח הארוך אפשרות ממשית להיחלץ ממעגל העוני והמצוקה שהוא נתון בו, תוך שהוא הופך להיות עצמאי מבחינה כלכלית וחברתית. כך, למשל, המצווה להלוות כסף לעני (ודוק: הלוואה, ולא צדקה13) מבוססת כמעט בהכרח על טווח זמן ארוך ופחות על הקיום היומיומי, משום שניצול ראוי של הלוואה יהיה הנאה מפירותיה של ההלוואה ולא מן הקרן עצמה. גם מצוות שמיטת חובות, החלה אחת לשבע שנים במועד שנת השמיטה, היא מרכיב בניסיון לאפשר לעני לפתוח דף חדש בחייו הכלכליים ולעשות לביתו ולא לבית נושיו. שמיטת החובות אינה מקילה בהכרח על קיומו המיידי של העני, משום שלא ניתן ליהנות ממנה כשהיא לעצמה, אך היא מעניקה לו הזדמנות פז בעתיד הרחוק.

על רקע זה, יש לראות גם את דין היובל, המגלם את עקרון השיקום, ואף ביתר שאת. הטובין שמקבל האדם בשנת היובל אינם בני מימוש מיידי. הוא אינו יכול לאכול ולשתות את חירותו שקיבל או לעטות על גופו את הקרקע שזה עתה הושבה לו. אך הוא מקבל הזדמנות לשוב ולעבד את אדמתו כאדם יצרני ועצמאי באופן שיאפשר לו בעתיד קיום יציב בלא תלות בזולתו.

הטובין המחולקים ביובל

הדברים עשויים להתחדד אם ניתן את דעתנו לסוג הטובין שהתורה מצווה לחלק מחדש ביובל, ועוד יותר לנכסים שאינם מחולקים ביובל. כאמור, ביובל מתחלקים מחדש המקרקעין לפי מפתח חלוקת הנחלות בעת ירושת הארץ וכן מתבצעת חלוקה מחדש של החירות. כלומר, היובל מבטיח כי החירות תהיה נחלת הכל.

ואולם אין מחלקים ביובל עושר שנצבר בדרך אחרת, כגון כסף וזהב, שהיו אחד ממאפייני העושר גם בעת העתיקה14. גם הצאן והבקר, שהיו סממן בולט של עושר באותם ימים15, אינם מתחלקים מחדש ביובל.

ונשאלת השאלה: מה בין הכסף והזהב והצאן והבקר לבין נחלת הקרקע והחירות? דומה כי ההבחנה הברורה לעניין זה היא בין אמצעי הייצור לבין פירותיהם. החירות והקרקעות אינן דברים שניתן לצרוך אותם אלא לייצר באמצעותם. אדם שהוא בן חורין, ויש ברשותו נחלת קרקע, יכול לצאת בשחר לשדהו ולעמול לפרנסתו ולפרנסת ביתו. בפירות שיקבל או בתמורתם, יוכל בעתיד לצבור כסף וזהב, צאן ובקר.

רוצה לומר שדין היובל מבקש לספק לבני השכבות החלשות את הסולם שיחלץ אותם מבור התחתית שהם שרויים בו, אך לא את פירותיו של התהליך, שהם צריכים להשיגם בעצמם. לשון אחר: דין היובל קובע שלא ניתן לרכוש בעלות מוחלטת על מקרקעין ועל בני אדם אחרים. ניתן לשכור בני אדם ומקרקעין לזמן קצוב אך לא לצמיתות.

מכאן נובעת חלוקת האחריות החברתית בין העשיר לבין העני. מצד אחד, אין ספק שהיובל מטיל אחריות כבדה על העשירים בעלי הרכוש כלפי שכניהם העניים. העשירים נדרשים לוותר על חלק מן הנכסים שצברו כדי לאפשר לזולת ליהנות מעצמאות כלכלית וחברתית. אך מצד שני, היובל גם מטיל אחריות מקבילה על הנהנה ממנו. מי שמקבל את חירותו ואת נחלת אבותיו בשנת החמישים, אך אינו מתאמץ לנצלם כראוי, עלול למצוא את עצמו מתגלגל מהר מאוד למקום החשוך שהיה בו ערב היובל. תחילה ייאלץ להשכיר את נחלת אבותיו ששבה אליו או למכרה16. וכשיכלה הכסף שקיבל, ייאלץ למכור את עצמו לעבד ולשוב לעבוד את אדוניו. היובל עשוי להיות יעיל רק אם יפעל הנהנה ממנו לממש את פירותיו באופן מושכל. וכבר במקום אחר עמדנו על העובדה שבראייה רחבה, חלוקת אחריות זו היא מפתח חשוב להבנת מדיניותה הכלכלית-חברתית של התורה17.

שנת החמישים

דומה שכאן טמון גם הפשר או לכל הפחות אחד מן הפשרים למחזור פעילותו של היובל. כמצוות חברתיות נוספות, כן גם היובל חל במחזוריות18, אך לא אחת לשש שנים או שבע שנים אלא במחזור ארוך בן חמישים שנה. המאפיין מחזוריות זו הוא העובדה שעל דרך הכלל היובל עשוי לחול רק פעם אחת בחיי אדם בוגר בשנות פוריותו כאיש עובד. מכאן נובע שהיובל הוא הזדמנות של "פעם בחיים". לכן, מי שזוכה להגיע לשנת היובל ואינו מנצל כראוי את מה שקיבל, נידון להמשיך להסתחרר במעגל העוני כל ימי חייו, כי רק צאצאיו יזכו להזדמנות מיוחדת זו בפעם הבאה. הדבר מעצים את האחריות הכבדה שמטיל דין היובל על כתפי העני לצד ההזדמנות היקרה מפז שהוא מעניק לו.

שימור מוקדי עושר וריבוד חברתי

לקביעה כי רק הקרקעות והחירות יחולקו מחדש ביובל תוצאה נוספת: חרף המהפכה החברתית שמבקש היובל לקדם, דין זה אינו מונע היווצרות מוקדי עושר בחברה, משום שכל מי שיצבור זהב וכסף או צאן ובקר, לא יאבד מרכושו בעקבות היובל. היובל בא למנוע היווצרות שליטה בעלת סממנים מונופוליסטיים באמצעי הייצור אך לא למנוע היווצרות שכבה של עשירים19. אמור מעתה, אמנם הקרקעות מחולקות שווה בשווה בין חברי הקהילה, אך שאר דרכי ההתעשרות הכלכלית שהיו מקובלות גם בעת העתיקה לצבירת הון, כגון צבירת כסף וזהב או אגירת מיטלטלין ומסחר בבעלי חיים אינן מתחלקות מחדש, והן נותרות בידי מי שצבר אותם לאורך ימים ושנים. גם לאחר שעבר היובל, האדם יכול להמשיך ולהחזיק בכמויות גדולות של טובין, הגדולות בהרבה משל אחרים, ואין דין היובל משנה כמלוא הנימה יחסי רכוש בלתי שוויוניים אלו. תובנה זו משתלבת היטב עם תפיסת העושר בתורה. האבות מתוארים בספר בראשית כעשירים, ואין הדבר מגונה בעיני התורה כלל ועיקר. בראייה רחבה, מנגנוני הצדק שבתורה נועדו להעניק עזרה ממשית לעניים ולחלשים תוך מזעור הפגיעה בעשירים. דין היובל הוא חוליה חשובה במבנה זה.

עוד חשוב לזכור שחלוקת הקרקעות ביובל נעשית על פי מפתח אישי-משפחתי, לא מפתח שוויוני. מנת הקרקע שמקבל הנזקק ביובל אינה שווה בהכרח בגודלה למנת הקרקע שנותרת בידי שכנו בעל הרכוש. מספר גורמים עשויים להביא לכך. חלוקת הקרקעות ביובל מנסה לשמור על חלוקתן בעת כניסת ישראל לארץ כנען. על פי דין היובל, אין האדם מקבל ביובל חלקת קרקע סתמית אלא חלק מן האחוזה שהונחלה למשפחתו בימי יהושע בִּן-נון. אך תהליכים העוברים על המשפחה המורישה את נחלתה לצאצאיה עשויים להביא ליחסי מנות מקרקעין בלתי שוות המצויות בידי בני החברה. משפחה מרובת צאצאים תנחיל ליורשיה חלקות קרקע מצומצמות, ואילו משפחה מעוטת צאצאים תנחיל ליורשיה חלקות קרקע גדולות20. קביעה זו מקבלת משנה תוקף כשאין לאדם יורשים, ונחלת אבותיו עוברת לקרובי משפחה מדרגה שנייה, וכן כשנשחתה הקרקע בעקבות אסון טבע ואין לירושתה משמעות מעשית. נמצא כי לאחר כמה מחזורי ירושה, תבטל השוויוניות בערך הנחלות שקיבלו בני ישראל בהיכנסם לארץ. חלוקת הקרקעות המבוצעת בשנת החמישים אינה, אם כן, חלוקה שוויונית בהכרח.

שני מעגלי שחרור עבדים

אופיו של היובל כקובע מהפכה חברתית מתמדת יכול לזרוע אור על כמה תמיהות העולות בעניין כפל המעגלים של שחרור העבדים שנקבעו בתורה. כידוע, על פי חוקת התורה, עבדים עבריים עשויים להשתחרר בשני מעגלי זמן מקבילים: בתום שש שנות עבדות או בשנת היובל. והשאלה היא: מה פשר כפילות זו?

הבדל תמוה נוסף הוא: מחזור השחרור בתום שש שנות עבדות מוצע לעבד, אך אינו נכפה עליו. מדין עבד נרצע למדנו, כי העבד רשאי לבחור להישאר בבית אדוניו, אף על פי שהתורה מגנה את מי שבוחר להישאר עבד. לעומת זאת, היובל אינו מציע לעבד המשתחרר אפשרות להתנות על הדין ולהישאר בבית אדוניו. יתרה מכן: התורה קובעת בפרשת משפטים: "ורצע אדניו את אזנו במרצע, ועבדו לעולם" (שמות כא, ו)21. וכבר התלבטו חז"ל בשאלת פירושה של מילת "לעולם" והכריעו שהכוונה ל'שנת היובל': "'ועבדו לעולם' – עד היובל. או: 'ועבדו לעולם' – כמשמעו? תלמוד לומר: 'ושבתם איש אל אחוזתו'"22.

ברור שחז"ל נקטו בפירוש זה כדי ליישב את פרשת עבד נרצע עם פרשת היובל, שאינה מכירה באפשרות של הישארות העבד בבית אדוניו לאחר שנה זו. אך חשוב לזכור כי "מחיר" פרשנות זו הוא הוצאת המילה "עולם" מידי פשוטה, משום שכעת, לפי פירוש זה, יתכן כי משמעה של "לעולם" יהיה קצר טווח, ואפילו מיידי; לגבי עבד הנרצע כשנה לפני מועד היובל תתפרש המילה "עולם" בטווח של שנה בלבד23.

אולם נוסף על הפן הפרשני האמור, המבנה הכפול של שחרור העבדים אומר דרשני מבחינה מהותית: מדוע מעגל השחרור הראשון, שש שנות עבודה, הוא דין מרשה, הניתן להתנאה, ואילו מעגל השחרור השני, שנת היובל, הוא דין כופה, שאין להתנות עליו? אם התורה מציעה לעבד אפשרות להשתחרר, אך אינה כופה אותה עליו, מדוע הדבר אינו מתרחש בשנת היובל? ואם התורה רואה בשחרור העבד פעולה מחויבת המציאות, מדוע התירה לו שלא להשתחרר לאחר שש שנות עבודה?

דומני כי ההבדל העקרוני בין שני מעגלי שחרור העבדים יסודו בתכלית פעולת השחרור, כמשתקף מזהות המשתחרר. מעגל השחרור הראשון הוא מעגל אישי. מחזוריותו משתנה מעבד לעבד לפי תחילת עבדותו. תכליתו של מעגל זה להבטיח את חירות האדם. לפיכך, במעגל זה השחרור מוצע לעבד אך אינו נכפה עליו24. מעגל השחרור השני הוא מעגל חברתי. מחזוריותו קבועה לכל בני החברה. תכליתו של מעגל זה חברתית, התמודדות כוללת עם מוסד העבדות. לפיכך, במעגל זה, השחרור נכפה על העבד, משום שמדובר במהפכה חברתית כוללת.

אם אכן כנים דברינו, יש בהם כדי ללמד עד כמה עמוקה ודרמטית המהפכה החברתית שצופן בחובו דין היובל. אמנם לא עסקנו בשאלת ישימותו של דין זה בחברה המודרנית, אך דומה כי אין לחלוק על מידת הרלוונטיות של המישור התיאורטי והערכי של פרשייה מופלאה זו.

הערות:

* דוקטורנט בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ומלמד משפט עברי באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת חיפה.
1. ז' ז'בוטינסקי, "רעיון היובל", בתוך אומה וחברה (ירושלים תש"י), עמ' 177. ז'בוטינסקי היה מן הבולטים שהקדיש בהגותו ובכתביו מקום משמעותי לעיון ביסודותיו של דין היובל ובמידת שייכותו בחברה המודרנית. להרחבת הדברים, ראה ב' פורת, "צדק חברתי לאורו של דין היובל – עקרון ההזדמנות החוזרת", אקדמות יג (תשס"ג), עמ' 77, ובמקורות שציינתי שם.
2. פנים רבות ליובל, ואין זה הכרח שתיקון הצדק החברתי שבא בכנפיו הוא העיקרי שבהם. נוסף על הסיוע לחלש, יש ביובל גם משום חיזוק המבנה השבטי והמשפחתי (המשולבים בחלוקת הנחלות לשבטים ולבתי אב). גם יש בו משום שביתת הקרקע וקדושת הזמן, שאינם קשורים במישרין בשאלת הצדק החלוקתי. יחד עם זאת, פן הצדק החברתי הוא אחד מפניו של היובל, לכל הפחות תוצאה ישירה ממנו.
3. ראה מ' ויינפלד, משפט וצדקה בישראל ובעמים (ירושלים, תשמ"ה), עמ' 45 ואילך. בעמ' 106 מציין ויינפלד לדוגמה אחת ויחידה מן המזרח הקדום, שיתכן ויש לראות בה קווי דמיון מסוימים לדין היובל.
4. מתוך הפסוקים קשה לדעת בבירור אם הרקע להם הוא מצוות היובל או מצוות השמיטה. מצד אחד, מצוות היובל נזכרת כמעט בבירור בביטוי "לקרוא להם דרור", הרומז לפרשת היובל שבספר ויקרא. גם מעשה שחרור העבדים נקבע בתורה במסגרת פרשת היובל. אולם מצד שני, ירמיהו מתייחס למחזוריות של שבע שנים, לא של חמישים שנה. על כך ראה ויינפלד, עמ' 92.
5. רמב"ם, הלכות מלכים, פרק יא, הלכה א.
6. דברים טו, א-ג.
7. שמות כא, א-ו; דברים טו, יב-יח.
8. דברים, שם.
9. דברים טו, ז-יא.
10. שמות כג, יב; דברים ה, יד.
11. ב' פורת, "ליסודות מדיניות חברתית-כלכלית", פרשת השבוע, עקב, תשס"ב, גיליון מס' 85.
12. עד כמה מדובר בכמות קטנה, המספיקה בקושי לקיום יומי, ניתן ללמוד ממעשה רות בשעה שליקטה בשדה בועז. ראה רות ב, יח.
13. ראה מאמרי, לעיל, הערה 11.
14. כגון: "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (בראשית יג, ב); "וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" (דברים יז, יז).
15. ראה מעשה יעקב וצאן לבן (בראשית ל, מג), ופרשת שניים וחצי השבטים (במדבר לב).
16. שבמשטר היובל, גם היא מעין שכירות.
17. ראה מאמרי, לעיל, הערה 11.
18. למשמעות המהפכנית בעת העתיקה לקביעת מחזוריות בהפעלת מנגנונים חברתיים, ראה ויינפלד, עמ' 3.
19. ובכך, לדעתי, שגה ז'בוטינסקי כשאפיין את היובל כנקודה שמתאפסת בה חלוקת הטובין בכללותה ומתכונן השוויון מחדש: "הסם שכנגד למשטר החופש הכלכלי הוא היובל. דומה, גרזן ענקי חולף כסופה מפרק לפרק מעל ליער אנוש וכורת כל אותן הצמרות שגבהו מן הרמה הממוצעת; בטלים החובות, אדם שנתרושש מחזירים לו את רכושו, המשועבד נעשה בן חורין; שוב מתכונן שיווי המשקל; התחילו במשחק מראשיתו עד להפיכה החדשה" (ז'בוטינסקי, רעיון היובל, עמ' 176).
20. לעניין זה, ראה למשל פרשת בנות צלפחד (במדבר כז).
21. וכן בדברים, טו, יז.
22. מכילתא דר' ישמעאל, משפטים, מס' דנזיקין, פרשה ב.
23. ונראה שכבר רמז על כך רש"י, האומר: "מגיד שחמישים שנה קרויים עולם, ולא שיהא עובדו כל חמישים שנה, אלא עובדו עד היובל, בין סמוך בין מופלג" (שמות כא, ו).
24. כפיית חירות היא כמעט אוקסימורון.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of