התנועה הפרוטסטנטית היא זרם דתי – תרבותי מערב אירופאי, שהתפתח החל מהמאה ה16. מייסד הזרם, מרטין לותר, קבע שלשה עקרונות: עקרון "האמונה": האמונה גואלת את האדם, ולא המעשים. עקרון "החסד", לפיו אין לאדם יכולת להשפיע על גורל נשמתו. עקרון "כתבי הקדש לבדם", לפיו המקור לפירוש כתבי הקדש צריך לבא מתוך עצמם, ולא ע"י סמכות כל שהיא.
שלשת העקרונות האלו מכוונים למקום אחד: ביטול סמכותה של הכנסיה, ביטול הצורך במעשים מסויימים שיידרשו על פי הדת, ביטול התלות בכנסיה לגאולת הנשמה, וביטול הצורך בחכמי הדת לפירוש של כתבי הקדש. זה מאפשר לאדם להיות 'דתי' ולהיפטר מכל מחוייבות לדת ולמשתמע ממנה.
האקדמיה בת ימינו, היא למעשה גלגול של הכנסיה הפרוטסטנטית, התהליך שהחל בביטול הסמכות של מוסדות הדת, הוריד את האמונה ממקומה כמרכזית בחיים וקובעת איך יתנהלו, למקום ערטילאי בו האמונה לבדה גואלת את האדם, ואילו החיים מופרדים ממנה. האוניברסיטה של ימי הביניים היתה מוסד כנסייתי, שבמשך השנים השתחרר מהתלות בדת, אבל המשיך את הרוח המערב אירופית, והשתמש בגישה הפרוטסטנטית לדת.
לפי גישה זו, אין צורך להתווכח עם הטיעון הדתי, הוא מעיקרו מסורס וענין רק לדיבורים ערטילאיים ואין להניח שיש ממנו השלכה מעשית. עד היום הגישה באקדמיה לכל ענין דתי אומרת בעצם את שלשת העקרונות הפרוטסטנטיים: גם אם יש אלהים, אין לדעת מה הוא דורש, אין שום תועלת במצוות מעשיות, וכל מה שתאמר בקשר לתורה, הכל פרשנות ויש להניח שהאמת להיפך.
אמנם הנושא שלנו הוא האקדמיה של המאה ה19, זו היתה פרוטסטנטית מובהקת במובן הפשוט של המלה, רוב חוקרי המקרא באותה תקופה היו פרוטסטנטים, והכינוי "ביקורת המקרא הפרוטסטנטית" דבק בכלל היצירה של אותה תקופה (כבר גונקל כותב: "מדע המקרא הפרוטסטנטי").
במונח הזה משתמש פרופ' משה וידנפלד מאוניב' חיפה, במאמרו 'משנתו של יוליוס ולהאוזן' (בתוך: שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום עמ' 62 ואילך), הוא מסביר מה גרם לולהויזן וחבריו, לנתק את החלק הסיפורי שבתורה, מחלק גדול מהחוקים שבה, ולבתר את התורה לבתרים. מדובר בעצם בהמשך הויכוח הגדול של הנצרות עם היהדות, שהרי מה שטענה הפרוטסטנטיות כנגד הקתוליות, טענה הנצרות כנגד היהדות. ביטול המצוות המעשיות, ביטול סמכות הרבנים והתושבע"פ. אלא שפתרון של ממש כנגד הטקסט של התורה, לא הוצע בנצרות עד ימי ולהויזן.
"ולהאוזן חש נכונה כי תורת היהדות הפרושית שנגדה יצאה הנצרות מעוגנת היטב בתורת כהנים, מילה ושמירת שבת ומועדים מאכלות אסורים טומאה וטהרה טהרת המשפחה קדושת הארץ על כל המשתמע ממנה ראש השנה יום כיפור… הוא ראה היטב שתורה זו קבלה את פיתוחה המלא בתורה שבעל פה מיסודה של הפרושים המגולמת בהלכה היהודית עד ימינו אלה. הלכה זו שנראית מוזרה בעיני פרוטסטנט ליברלי ואינה מתישבת עם תורת הנביאים הדוחה כביכול את הפולחן מפני המוסר לא יכלה – לדעתו – להשתלשל מדת ישראל הקלאסית שבימי בית ראשון. אין היא אלא חדוש אנומאלי שצריך לחפש את שורשיו".
מחקרו של ולהויזן החל בעצם בספר "פרושים וצדוקים", ז"א הנושא המרכזי היה ביטול התזה הפרושית, ומכיון שהוכרו שרשי התפיסה ההלכתית בתורה, לא נותרה ברירה אלא להסיק שהתורה עצמה גם היא זיוף פרושי.
וכך כותב ולהויזן:
"היהדות הינה תוצר היסטורי אנומלי… בורא שמים וארץ הופך למנהיג של שיטה קטנונית… היא מוציאה את הרוח מהדת ומשחיתה את המוסר… הבשורה בברית החדשה מפתחת מניעים סמויים מתוך הברית הישנה אך הינה מחאה נגד המגמה השלטת ביהדות", (מצוטט אצל וידנפלד שם).
וידנפלד מאריך להפריך את טיעוניו של ולהויזן בנושא, כיצד לא היה לו שמץ של מושג בתורת הפרושים, למרות שחיבר ספר בנושא, וכיצד גם את הברית החדשה לא הבין, וייחס לה שלילת המצוות המעשיות, והוא קובע: "תיאוריה זו ענתה למעשה על צפיותיו כנוצרי פרוטסטנטי ליברלי הבוחל בטקסים ומוסדות פולחן".
במאמרו הוא עובר על כל פרטי התיאוריה הולהויזנית, ומראה כיצד כולם נובעים או מחוסר הבנה של המושגים, או מחוסר ידיעה על תרבויות ועמי קדם ("כל אותם המוסדות שולהאוזן חשבם לפיקטיביים ומאוחרים כגון טקסים מפורטים, קרבנות שונים, טקסי כפרה, הבחנה בין מעמדות פולחניים, מתנות קודש, ועוד. היו קיימים ברחבי המזרח הקדום, מאות שנים לפני הופעת ישראל על הזירה"). בנוגע לגישה המוסרית הוא כותב: "המצוה על אהבת הרע מצויה דוקא בס"כ, טענתו של ולהאוזן כי היהדות הפרושית זו שהשתלשלה מחוקי הכהנים, היא א-מוסרית אינה אמיתית. ויק' יט וכה מלאים ציוויים מוסריים והטענה כי החוקה הכהנית אדישה לעשיית הטוב הינה סילוף בדומה לטענה לגבי היהדות הפרושית".
וידנפלד מראה כיצד ולהויזן הסיק מסקנות מתוך תפיסה חברתית בת זמנו, בראותו את יהודי גרמניה של המאה ה19, שגם כאשר לא הקפידו במצוות היו מגיעים לביהכנ"ס בימים נוראים, הסיק שלא יתכן שס' דברים יתעלם מר"ה ויוהכ"פ במדה והיו קיימים בזמנו. אך ר"ה ויוהכ"פ עיקרם הוא במקדש ובפעולות הנעשות במקדש, והרי דברים אינו מפרט כלום על עבודת המקדש, המנורה, המזבחות, הקטורת, השולחן, וכי לדעתו ב"מקום אשר יבחר" אין עושים כלום ואין בו סדרי עבודה?
הגישה מיסודה היא א-היסטורית: "הטענה של המצאת קרבנות חדשים כחטאת ואשם, מוסדות חדשים כיובל, ערי לויים וחגים חדשים כראש השנה וכיום כיפור מתגלה כאבסורד לכל מי שמכיר את דת המזרח הקדום".
וידנפלד מצטט גם את החוקר דה וו הממשיך את הגישה הפרוטסטנטית:
"כל המצוות האלו מעידים על רעיונות פרימיטיביים, הינם שרידים ממנהגים עתיקים שמקורם אמונות תפלות. ובכל זאת אין להם התיחסות בימים שלפני הגלות כשם שלא מצאנו התייחסות לאפר פרה אדומה ומי חטאת בתקופה שלאחר החורבן. קיים אך פתרון אחד לבעיה זו והוא תקף לגבי כל החוקים בויקרא יא טז: אחרי הגלות היהודים הפכו להיות רגישים מאד לעניני טהרה והפחד מפני הטומאה הפך למעין דיבוק לפיכך הרבו מחברי הספרות הכהנית לדון בחוקי טומאה והביאו את כל הקשור בטהרה מטומאה זו… מה שהיה פעם הגנה הפך עול ברזל. ישו גינה את הסופרים ואת הפרושים על כך שהם מטילים משא כבד על שכמי האנשים… פאולוס קבע שאין דבר שהופך טמא מתוך עצמו".
ועל כך כותב וידנפלד:
"ההסבר הנ"ל משרת יפה את "הנוצרי הטוב"… האמת היא כי לא היה זה דיבוק שאחז ביהודים… כי אם מסורת מקובלת של כל העמים העתיקים… מי שאחזו דיבוק במקרה זה הינו המלומד הקר".
ראה גם דברי פרופ' רופא על גונקל: "גונקל בכל גדולתו כיוצר וכאיש מדע לא יכול היה להשתחרר מן המוסכמות של אמונתו הנצרות כיורשת וממשיכה יחידה של המקרא, ויותר מזה "ספרי הבשורה מעיבים על נביאי התנ"ך".
אבי ורשבסקי אומר: "כמה מחוקרי המקרא הראשונים פעלו מתוך אידאולוגיה שרצתה לקעקע את סמכות התורה ולגמד אותה בהשוואה לברית החדשה"
וראה גם: מניעים אנטישמיים בתיאוריות ביקורת המקרא.
עוד על ההשפעות החזקות של הפרוטסטנטיות על החברה הליברלית בת ימינו, ראה: מגרסת הזהויות, סכנת האקדמיזם.
פרופ' יעקב כדורי, מאריך במבוא למקרא על ההקשר הפרוטסטנטי: