נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

“בקשר לאלהים” – פרופ’ שושני

קטעים נבחרים מתוך הספר “בקשר לאלהים”, מאת הפילוסוף פרופ’ יקיר שושני

חומר ורוח

“האם יהיה אפשר אי פעם לבנות מכונה שתהיה לה היכולת להסיק מסקנות הגיוניות ממסד נתונים והנחות, לגלות כושר למידה ולחוש אהבה, קנאה, כעס או כאב? האם יהיה אפשר להציע בעתיד הסבר מתקבל על הדעת לרכיבים האלה על בסיס חוקי הפיזיקה ותהליכים חישוביים? תשובה שלילית לשאלות הללו תוביל למסקנה שהסבר ממצה של התודעה מצריך יסוד שאינו פיזיקלי – חישובי, ניתן יהיה לכנותו ‘המרכיב הרוחני של התודעה’”.

[יקיר שושני, בקשר לאלוהים, עמ’ 54]

“האמונה בקיום הנפש אינה יחודית לדתות, גם פילוסופים ביון הקדומה האמינו בקיום נפש נפרדת מן הגוף, אפלטון מדמה את הנפש לרכב, לאחר המוות ניתקת הנפש מהגוף מכיוון שקיומה נצחי. (כתבי אפלטון, הדיאלוג “פידרוס”, כרך שלישי, תירגם: יוסף ליבס, שוקן, ירושלים, 1960).

אריסטו בניגוד לאפלטון, שלל מכל וכל את השניות של הגוף והנפש על אף שהסכים לטענה כי לא ניתן להעמיד את התכונה הצרופה על יסודות חומריים. בספרו על הנפש”.

[אריסטו, על הנפש, תרגום והערות: מנחם לוז, דברי רקע והסבר: אהרן בן זאב, בדרת אפיק, הקיבוץ המאוחד / ספרית פועלים, 2000]

[יקיר שושני, בקשר לאלוהים, עמ’ 54-55]

חוקרים רבים סבורים כיום שאפשר להסביר באופן ממצה את כל פעולות התודעה – הן ההגיוניות והן הרגשיות – על בסיס תהליכים פיזיקליים – חישוביים. הסברה הזאת נסמכת, בין היתר, על ההתפתחויות העצומות שחלו בחקר המוח ובמדעי המחשב. כיום ניתן לחקור את המוח בפעולה באמצעות מכשירי הדמיה משוכללים, כגון MRI או PET, ולקבוע באופן מדויק למדי אילו אזורים במוח פעילים כאשר בעל המוח מבצע פעולות שכליות מוגדרות, כגון הפיכת שם עצם לפעול או מציאת מילה המתחרזת עם מילה אחרת.

“ניתן להציג ביקורת מכמה כיוונים על שלילה כזאת של המרכיב הרוחני בתודעה, ראשית, המתאם בין פעולות קוגנטיביות ידועות ואזורים מוגדרים במוח שבהם מתרחשת הפעילות פיזיקלית אינו בבחינת הוכחה המאפשרת להסביר את פעילות התודעה וכישוריה באמצעות התהליכים המתרחשים במוח, לכל היותר ניתן לומר שהתהליכים הפיזיקליים האלו הם תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של התודעה, כך, למשל, כולנו יודעים שאדם שאוזניו פגומות לחלוטין אינו יכול לשמוע, ולכן אוזניים תקינות הן תנאי הכרחי לשמיעה. ואולם ייתכן מצב שאדם יהיה חרש על אף שאוזניו תקינות לחלוטין – מכיוון שמרכז השמיעה במוח שלו פגום, ולכן תקינות האוזניים אינה תנאי מספיק לשמיעה, באנולוגיה ניתן לומר אפוא שתקינות המוח היא תנאי הכרחי לקיום פעולת התודעה, אך אינה בהכרח תנאי מספיק, אולי קיים גורם אחר שבלעדיו התודעה אינה אפשרית?”

[יקיר שושני, בקשר לאלוהים, עמ’ 60]

“כיום חוקרי המוח מגששים באפילה בבואם לתאר באופן פיזיקלי – חישובי פעולות קוגנטיביות פשוטות, בשל המורכבות העצומה של רשת הנוירונים בקליפת המוח, מבחינתם של חסידי הדואליות ראיה כזאת אינה אפשרית כלל, שהרי המרכיב הרוחני בתודעה מעצם טבעו אינו יכול להיות מוסק מתהליך פיזיקלי”.

[יקיר שושני, בקשר לאלוהים, עמ’ 61]

“קיימות תופעות רבות לא רציונליות בטבעו של האדם, למשל, תחושות של כעס קנאה או אהבה, וכן פעולות קוגנטיביות הקשורות בכושר היצירתיות, שאינן ניתנות למישוג מתמטי – מדעי, שלא לדבר על ההבנה”.

[יקיר שושני, בקשר לאלוהים, עמ’ 62]

“הטענה הראשונה קשורה בהבחנה הברורה שיש לעשות בין ה”אני” הפרטי וחוויותיו האינטימיות ובין ה”אני” הניתן לתצפית על ידי אחרים. כאשר אני מביט בפרח, מקרבו אל אפי כדי להריחו, ולאחר מכן מגישו לאשתי מתרחשים בוודאי תהליכים במוחי הניתנים לצפייה על ידי חוקר המוח באמצעות מכשיר הדמיה, הפסיכולוג יוכל להתבונן בהתנהגותי – באופן שבו אני מביט בפרח, מריח אותו, בתנועותי ליד אשתי בתקשורת המילולית בינינו. אבל האם מישהו מאמין שכל המידע התצפיתי הזה ממצה את חוויותי, או שווה ערך להן? מתשובה שלילית לשאלה הזאת נובע כי ה”אני” הפרטי שלי ושל כל אדם אחר, אינו ניתן לאפיון מלא באמצעות קבוצה של תוצאות אמפיריות או תצפיתיות”.

[יקיר שושני, בקשר לאלוהים, עמ’ 63]

“הנימוק השני לקיום המרכיב הרוחני בתודעה טמון ברצון החופשי – המנוגד לטבע העולם, כפי שטען בצדק קאנט”.

[יקיר שושני, בקשר לאלוהים, עמ’ 64]

“העולם הפיזיקלי ברובו נסתר מעינינו. הרוב המכריע של החומר ביקום מכונה “חומר אפל” (dark matter) שכן אין אנו יודעים מהו מקורו ומאילו חלקיקים הוא מורכב. יש המשערים כי החלקיקים האלה אינם שייכים לקבוצות החלקיקים היסודיים הידועים כיום.

כמה פיזיקאים, למשל, לינדה (Lind) טוענים כי נוסף על היקום שבו אנו חיים קיימים יקומים רבים אחרים שאליהם לא יכולה להיות לנו גישה תצפיתית. הישויות היסודיות והחוקים הקיימים בעולמינו.

[Ander Lind, “The self reproducing inflationary universe”, Scientific American, Vol. 271, No. 5, 1994]

שהרי עצם האמונה שהמציאות על כל רבדיה נגישה לאדם פרושה שהיא תלויה בקיומו מבחינה זו שכל הישויות בה ניתנות לתפיסה על ידי האדם.

מגבלתו העקרונית של האדם להכיר את המציאות האובייקטיבית נידונה כבר על ידי אפלטון ב”משל המערה”, והבשילה בביקורת התבונה הטהורה של קאנט שטען כי האדם אינו יכול להכיר את “הדבר כלשעצמו” (הנאומנון) אל רק את אופני התגלותו בעולם התופעות (פנומנון)”.

[יקיר שושני, בקשר לאלוהים, עמ’ 83]

מציאות הבורא

“לפני היווצרות האדם הייתה חייבת להתקיים תודעה קוסמית, או תבונה אלוהית, שממנה נבע הפשר לחוקי המציאות. הרעיון הזה בא לידי ביטוי בטענתם של ג’ון ווילר ואחרים, שלפיה חיים תבוניים מסוג כלשהו נדרשים כדי לתת משמעות לתורת הקוונטים המהווה את התשתית התיאורטית לפיזיקה בימינו.

על פי תורת הקוונטים, כל מערכת פיזיקלית מתוארת על ידי “חבילת גלים” (wave packet) כדי לקבל מידע על היקום כולו מצריך ישות תבונית כלשהי, שאינה מהווה חלק מהיקום, לערוך מדידות על חבילת הגלים המתארת את היקום.

לסיכום, התודעה – האנושית או הקוסמית – היא הנותנת פשר לקיום הפיזיקלי, לתופעות ולחוקים השוררים בו. לכן, היא טרנסצנדנטית לקיום הזה אבל קשורה אליו. הקשר הזה אינו יכול להוות אך ורק חלק מן המציאות הפיזיקלית, שהרי אילו כך היה הדבר הוא לא היה יכול “לפרוץ” מהמציאות לעבר התודעה, ואולם, הקשר הזה אינו יכול להיות רכיב של התודעה, מכיון שהוא צריך לקשור אותה עם מישהו מעבר לה. מהסיבה הזאת ראה דקרט את הצורך בקיום האל כאמצעי הקישור הזה, כדי שיוכל לגלות את חוקי המציאות ולהבין שהחוקים האלה אינם תלויים בו. הבנה כזאת של האדם הן את מערכת החוקים בעולם והן את טבע תבונתו, עשויה לסייע בידו להכיר באלוקים כמקור כל ההוויה. העוסקים בקבלה שמים לב לכך שהמילים “רצון” ו”צנור” מורכבות מר\אותן אותיות, והדבר מרמז לדעתם על כך שרצון האדם אינו אלא מ\צינור שבאמצעותו עובר השפע האלוקי אליו ודרכו האדם יכול ליצור קשר עם העולם והקל”.

[יקיר שושני, בקשר לאלוהים, עמ’ 67]

חיים אחר המוות

“במאמר שהופיע בדצמבר 2001 בעיתון הרפואי היקרתי Lancet, מתואר מקרה של חולה בן 44 שהובל לבית חולים במצב של תרדמת ועבר תהליך החיאה. שבוע לאחר מכן הגיעה למחלקה שבה אושפז האחות שהשתתפה בהחיאתו, החולה הכיר אותה, הזכיר לה שהייתה חלק מהצוות הרפואי שהציל את חיו ובקש ממנה שתחזיר לו את שיניו התותבות שהוסרו ממנו בעת הטיפול. הוא ידע לתאר את החדר שבו נעשתה ההחיאה את הרופאים והאחיות בחדר ואת המקום המדויק שבו הונחו שיניו התותבות. מתעוררת השאלה: כיצד יכול חולה במצב של תרדמת עמוקה לזהות את סביבתו?

המאמר מתאר ומנתח את עשרות המקרים הנוספים של חולים שעברו “חוויה על סף המוות” (Near Death Experiencn) החולים האלה סיפרו לאחר שובם לחיים כי נשמתם יצאה מגופם והתבוננה בו ובסביבתו. בחלק מן מקרים – אחד מהם מקרה של אדם עיוור – נבדקו התיאורים האלה ונמצאו כמתארים נכונה את ההתרחשות באותה עת על אף שבעת הטיפול היו המדווחים במצב של מוות קליני.

[Pim Van Lommel Et Al., “Near Death Experience in Survivers of Cardiac Arrest”‘ Lancet’ Vol, 358 No. 9298, Dec. 2001]

יש הרואים בדיווחים כאלה אישוש לאמונתם בקיום הנפש הפורשת מהגוף לאחר פטירת האדם. האמונה הזאת נתמכת על ידי הדואליות גוף – נפש, כאשר הנפש מזוהה עם המרכיב הרוחני של התודעה שאינו מתכלה עם המוות. האמונה הזאת עתיקת יומין ומקובלת מאד בתרבויות רבות במזרח ובמערב. אפילו ביון הקדומה, שרבים רואים בה את ערש החשיבה הרציונלית, היו פילוסופים בעיקר באסכולה הפיתוגרית, שהאמינו בגלגול נשמות. ההיסטוריון ואיש הצבא כסנופונס תיאר מקרה שבו פיתגורס ראה אדם מכה כלב ופנה אליו בבקשה שיפסיק להכותו מכיוון שבגלגולו הקודם הכלב היה חברו הטוב. אמפדוקלס, אבי תורת ארבעת היסודות, סבר כי נשמת האדם יכולה להתגלגל לבעלי חיים, ואף לצמחים, כאמור, האמונה בקיום הנפש שמשה גם אמצעי להסבר בתורת ההיזכרות של אפלטון, שלפיה האדם יכול להכיר את האמת והטוב משום שנשמתו ספגה אותם בעולם האידאיות והוא רק צריך להיזכר בהם. אריסטו שלל לחלוטין את ההשקפה הזאת”.

[יקיר שושני, בקשר לאלוהים, עמ’ 68-69]

“יש הסבורים שלהישארות הנפש ולגלגול הנשמות קיימים גם אישושים תצפיתיים, בספרה “גלגל החיים” מתארת אליזבת קיבלר רוס מחקר שבו ריאיינה יותר מ 20 אלף אנשים בגילאים שונים ומתרבויות שונות שעברו “חוויה על סף המוות” ותיארו את הקורות אותם לאחר מותם. מתוך ניתוח הממצאים היא הרכיבה תיאור של מסע הנשמה מייד לאחר המוות, בתחילה הנשמה צפה מעל הגופה וצופה במתרחש בה ובסביבתה, לאחר פרק זמן היא עוברת “במהירות המחשבה” דרך מנהרה, תעלה או שער, לפעמים מלווה במלאך המשמש מורה דרך, בסוף המסלול היא חווה אור חזק ותחושה של חמימות ואהבה אין קץ, בשלב הזה היא נזכרת בכל האירועים בחייה. חלק מן הנשאלים דיווחו על פגישות עם קרובים שנפטרו והביעו את אי הרצון הבולט של נשמתם לחזור לגוף.

[Elisabeth Kubler-Ross, The Wheel of Life, Scribner, New York, 1997]

תיאורים דומים מופיעים גם במאמר ב – Lancet ובספרו של ריימונד מודי “החיים לאחר החיים”. מודי מציג פתרונות אפשריים לתופעות המדווחות, בתיאוריות מדעיות מקובלות. כך, למשל, על פי ההסבר הפרמקולוגי, תרופות מסוימות הניתנות לו\חולה בעת ההחיאה יכולות לגרום להזיות, ויתכן שזו הסיבה להופעת האור הגדול בסוף המנהרה. על פי ההסבר הפסיכולוגי, דיווחי האנשים מושפעים מסיפורים ששמעו בעבר. הנירולוגים יכולים לטעון כי התהליכים שעובר המוח לפני המוות, כגון ניתוק מעגלים עצביים הקשורים לזיכרון, יכולים להסביר את היזכרות בכל האירועים במשך החיים שעליה דיווחו המרואיינים. ואולם מודי סבור שאין ממש בהסברים האלה שכן היו מקרים רבים של אנשים שמבחינתם הגורמים שהוזכרו לא היו רלוונטים, לפחות בחלקם, למשל, אנשים שלא קיבלו תרופות,  ובכל זאת דיווחו על אותן חוויות שהוזכרו, טענתו זו נתמכת גם על ידי המקרים שבהם חולים שעברו “חוויה על סף המוות” תיארו את סביבת הטיפול והמטפלים על אף שהיו במצב של מוות קליני, והדיווחים האלה, נמצאו אמיתיים. התיאורים האלה מעוררים השתאות מכיוון שאין דרך לתת להם הסבר מדעי”.

[Raymond A. Moody, Life After Life, Scribner, New York, 1997]

[יקיר שושני, בקשר לאלוהים, עמ’ 70-71]

“ומה בקשר לאישוש האמפירי של השארות הנפש? הרציונליסטים מבטלים אותו בגיחוך, ולחילופין מציעים הסברים מדעיים לתופעות הנצפות המאשרים לדעתם את הסברה הזאת. כך, למשל, ניתן להסביר מקרים מסוימים שבהם אנשים דיווחו על כך שראו רוחות רפאים באמצעות תופעה שתוארה במאה ה-18 על ידי הנטורליסט השווצרי שרל בונה ונקראת על שמו. סבו, שעבר ניצוח קטרקט בעינו. סבל לאחר הניתוח מהזיות. אנשים הופיעו בשדה הראיה שלו, ונעלמו ממנו, ודמויותיהם התכווצו והתרחבו. כיום התופעה הזאת מוכרת ועיתונאים בתחום הרפואה מדווחים על קשישים, שראייתם נחלשה, הרואים דמויות שקופות, מלאכים לבנים, ואף שומעים את קולותיהם. הסבר אפשרי לתופעות אלה הוא העברת מידע מן הרובד הקוגנטיבי במוח לרובד החזותי שלו וזאת כאשר חלק מהרובד החזותי אינו מקבל קלט חישה אמיתי מהעיינים בשל ליקוי כלשהו, ולכן הוא פנוי לקליטת גירויים ממקומות אחרים במוח. מצב עינינים דומה קיים אצל אנשים החשים בכאב פנטום באיברים שנגדעו מהם. מספרים שהגנרל נלסון האנגלי סבל כאבים כאלה בזרועו שנגדעה בקרב, וכדי להצדיק את הישארות הנפש שאל: אם זרוע יכולה לחוש בכאב לאחר ניתוקה מן הגוף, מדוע לא יכול הגוף כולו להרגיש משהו לאחר המוות?”

[יקיר שושני, בקשר לאלוהים, עמ’ 72]

“החיפוש באמצעות ניסויים או תצפיות אחר קיומן של הנשמות האלה הוא חסר פשר לחלוטין שכן הן רוחניות, וכוחם של המדעים מוגבל לאישוש היקום של ישויות פיזיקליות בלבד”.

[יקיר שושני, בקשר לאלוהים, עמ’ 77]

מגבלות המדע

“מגבלה משמעותית קיימת גם במחשבה הרציונלית שכן אנו יודעים כיום, בעקבות משפטי אי השלמות של גדל, שמכל תורה אקסיומטית יהיה תמיד משפט שלגביו לא נוכל להכריע אם הוא אמיתי או שקרי. אם נוסיף את המשפט הזה למערכת כאקסיומה נוספת, יופיע משפט חדש שאי אפשר יהיה להוכיחו או להפריכו. ואכן כיום אנו מכירים עשרות בעיות שאי אפשר להכריע בהן. מצב עיניים דומה קיים גם במדעים האמיפריים. אלה מוגבלים על ידי ההנחות האפריויות המהוות את התשתית לפיזיקה, כמו עיקרון הסיבתיות,שאותן אי אפשר לאשש או להפריך באמצעות ניסויים או תצפיות.

ככל שהמדע התפתח נוכח האדם לדעת שאי הידיעה שלו התפתחה אף היא, ואפילו בקצב מוגבר יותר”.

[יקיר שושני, בקשר לאלוהים, עמ’ 84]

הבריאה – תכנון או מקרה

יוג’ין ויגנר, אחד הפיזיקאים התיאורטיים הבולטים ביותר במאה ה-20, שלמחקריו על הסימטריה בעולם המיקרוסקופי הייתה השפעה מכרעת על התפתחות הפיזיקה האטומית והגרעינית, כתב:

“השימושיות העצומה במתמטיקה במדעי הטבע היא משהו הגובל במיסתורין ואין לכך הסבר רציונלי”.

[E. Wigner, The Applicability of Mathematics in the Natural Sciences, Symmetries and Reflections, lndiana University Press, Bloomingtoon, 1967]

ריצ’רד פיינמן, חתן פרס נובל לפיזיקה, כתב בענין הזה:

“מפתיע מאד שניתן לנבא מה יקרה (בעולם) באמצעות המתמטיקה שלחוקיה אין שום קשר לדברים המקוריים [הבלתי תלויים בתודעת האדם]”.

[R. Feymman, The Character of Physical Law, Penguin Group, London, 1992]

[יקיר שושני, בקשר לאלוהים, עמ’ 102-103]

“באחת מטיסותי לניו יורק התיישב לידי בחור חרדי. כשהמטוס רץ על המסלול להמראה הוא התפלל את תפילת הדרך, כשסיים פתחתי עימו בשיחה ושאלתי:”מהי התפילה הזאת?” כשהבעת פליאה בעיניו השיב: “אינך יודע? אני מבקש מהקב”ה שישמור עלינו ועל כל הנוסעים במהלך הטיסה לאמריקה שלא יאונה לנו כל רע. הרי לפעמים מטוסים נחטפים או מתרסקים, לא עלינו”. “אל תדאג”, ניסיתי להרגיעו, “יש לנו טייס מיומן ומטוס חדיש והכל יהיה בסדר”.

בהמשך השיחה הצגתי לו את השקפתי כי אין ניסים בעולם וכי לכל אירוע יש סיבות, וגם אם אין אנו מכירים את כולן איננו יכולים להתערב בשרשרת הסיבתיות ולהשפיע על מהלך האירועים באמצעות קריאה של איזשהו טקסט. לאחר מכן הוספתי שהמטוס בנוי על פי חוקים ברורים שהאדם מכיר. הזכרתי לו שגם בספר תהילים נאמר: “חוק נתן בעל יעבור” (תהילים קמח, ו). סיימתי את דברי בהבעת תקווה ואמונה שהכל יהיה בסדר ולא יתרחש אירוע נדיר של תקלה במטוס או חטיפה.

בן שיחי הקשה: “ומהי לדעתך הסיבה הראשונה שממנה נובעות כל יתר הסיבות? הרי מלך מלכי המלכים הוא שיצר את החוקים, הוא יודע את נסתרות העתיד, ועל כן הוא יכול בוודאי  לשנות את מהלכו של עולם ככל שיחפוץ. התפילה שאני נושא אליו אינה סתם איזשהו טקסט. כולנו זקוקים לרחמי שמיים”. כשסיים דבריו הוציא ספר תהילים קטן וקרא בו בלחש.

ואכן היה טעם רב בדבריו שכן ראיית המציאות דרך הפריזמה של הסיבתיות מעוררת כמה שאלות סבוכות, שאחת המענינות בהן היא: האם קיימת חוליה ראשונה בשרשרת הסיבתיות שממנה נובע המצב הנוכחי בעולם, כפי שטוענות האמונות המונותיאיסטיות? או, אולי, כפי שסבר אריסטו, העולם הוא קדמון ושרשרת הסיבתיות היא אין – סופית? ההשקפה האריסטוטלית הזאת החזיקה מעמד אלפי שנים, ופילוסופים ומדענים רבים תמכו בה. להשקפה התיאיסטית בדבר בריאת העולם הייתה עדנה רק לאחרונה הקוסמולגיה המודרנית, אלפי שנים לאחר הצגתה בכתבי הקודש. על פי ההשקפה הזאת האלוקים שברא את העולם הוא “הסיבה הראשונה” לכל האירועים שהתרחשו לאחר הבריאה . לשאלה: “ומה סיבת קיומו של הקל?” התשובה התאיסטית הידועה היא, שקיום הקל אינו מצריך תשובה כלשהי שהרי עצם קיום הסיבתיות בעולם התופעות נובע ממנו. לכן ניתן לומר, לפחות באופן אינטואטיבי, כי האלוקים היא סיבת עצמו (causa aui).

הרעיון הזה עומד במוקד אחת ההוכחות המפורסמות ביותר לקיומו של האלוקים שהוצעה על ידי תומס אקווינס בספרו Summa Theologica. הוא הציע כמה דרכים להצדקת קיומו של האלוקים המעסיקות את הפילוסופים עד ימינו אלה. את “הדרך הראשונה” מציג אקווינס באופן הבא:

“ודאי וברור לחושינו שיש בעולם עצמים הנמצאים בתנועה, ואולם מה שנע מונע על ידי משהו אחר… אם זה שבאמצעותו הוא נע, נע בעצמו, הרי זה גם צריך להיות מונע על ידי משהו אחר, וזה על ידי אחר, אבל זה לא יכול להימשך עד אין סוף… לכן הכרחי להגיע למניע הראשון, שאינו מונע על ידי אחר, ואת זה כל אחר מבין כאלוקים”.

התבנית הצורנית של הראיה הזאת היא אפוא:

כל מה שבתנועה מונע על ידי משהו אחר.
נסיגה אין-סופית לעבר אינה אפשרית.
לכן, חייב להתקיים מניע ראשון.
הראיה הזאת בעיתית מכמה נקודות ראות, אך בשל קוצר הידיעה לא אוכל לעסוק בכולן בעומק הראוי. ראשית, ידוע כיום שעל פי חוק ההתמדה (האינרציה) במכניקה, תנועת גוף בקו ישר ובמהירות קבועה אינה מצריכה סיבה (כח חיצוני לגוף) כלשהי, כך שהפסוק 1 אינו בהכרח אמיתי, יתרה מזו, ההבחנה בין גוף נח וגוף נע בתנאים הללו חסרת מובן. ואולם ניתן להתגבר על הקושי הזה ולתקן את פסוק 1 באופן הבא:

כל מה שנע בתאוצה, כלומר, במהירות משתנה, או לא בקו ישר, מונע על ידי משהו אחר.
התוספת הזו אינה פוגעת במהלך ההוכחה של אקווינס, והיא עולה בקנה אחד עם החוק השני של ניוטון שלפיו שינוי במהירותו של גוף (בגודל המהירות או בכיוונה) נגרם כתוצאה מכוח הפועל על הגוף, ומקור הכוח הזה הוא בגוף אחר. ואולם הבעיה בראיה הזאת של אקווינס נעוצה בפסוק מס’ 2, מדוע נסיגה לאין סוף לעבר היא בלתי אפשרית? השאלה הזאת מתעוררת גם “בדרך השניה” להצדקת קיום הקל שמציע אקווינס ב – Summa Theologica, שאותה ניתן לראות כמקבילה  ל”דרך הראשונה”.

בסביבתית הליניארית אם A הוא הסיבה ל-B הרי יתכן ש-B יתקיים ו-A יפסיק להתקיים לאחר שגרם ל-B. למשל, אם הסיבה שהכביש רטוב היא שירד גשם הרי שהכביש ישאר רטוב לזמן מה גם לאחר שהגשם פסק. וכן, הורי היו הסיבה לקיומי אך אין הם קיימים כעת. לעומת זאת בסיבתיות ההרייררכית אם A היא הסיבה ל-B אזי B קיים אך ורק כל עוד A קיים. כלומר, כאשר A חדל מלהתקיים B נעלם אף הוא. למשל, אם הסיבה לתנועת גוף עשוי ברזל המונח על השולחן היא קיום מגנט מתחת לשולחן הרי שתנועת גוף תיפסק עם סילוק המגנט.

ההבחנה הזאת בין בסיבתיות לינארית וסיבתיות הייררכית באה לידי ביטוי גם ב”דרך השלישית” להוכחת קיומו של הקל. בדרך הזאת מבחין אקווינס בעקבות אנסלם בין ישויות מותנות, שקיומן אינו מותנה בקיומה של ישות אחרת. כך, למשל, כל היצורים הקיימים על פני כדור הארץ, כול הצמחים, הם ישות מותנות מכיוון שקיומן מותנה בהזנה ובתנאים סביבתיים נאותים, לעומת זאת הישויות המתמטיות, כמו המשפטים באלגברה או בגיאומטריה, שקיומן חורג מעבר להכרת האדם, הן ישויות הכרחיות, הסיבה לכך היא שהאקסיומות שמהן נגזרים המשפטים אינן מאופינות על ידי החלל והזמן, ולכן מושג הסיבתיות אינו יכול לחול עליהן, לפיכך אי אפשר לומר שמשפט מתמטי כלשהו נוצר בזמן כלשהו ומתכלה כעבור זמן מה.

ב”דרך השלישית” מנסה אקווינס להוכיח כי חייבת להתקיים ישות הכרחית ראשונית שאותה מזהים המאמינים עם הקל. בספרו Summa Theologica כתב:

“אנו מוצאים בטבע דברים היכולים להיות, או לא להיות, מכיוון שהם נמצאים נוצרים וכלים… אבל בלתי אפשרי לאלה להתקיים לעד מכיוון שמה שיתכן להיות בזמן מסוים איננו, לכן, אם כל דבר יתכן לא להיות בזמן הרי בזמן מסוים לא הי הקיים דבר, מכיוון שמה שלא קיים מתחיל להתקיים. ולכן, אפילו עכשיו שום דבר לא היה קיים – וזה אבסורד. לכן לא כל הדברים אפשריים,. חייב להתקיים משהו שקיומו הכרחי, … לזה אנשים קוראים אלוקים”.

[Thomas Aquinas, Summa Theologica, Benzinger Brothers, New York, 1947]

פלגטינה הציג את ה”דרך השלישית” הזאת להוכחת קיומו של הקל ההכרחי באופן הבא:
נניח שקיימים כעת רק עצמים מותנים, היכולים להיות או לא להיות.
מה שלא יכול להיות בזמן מסוים, חדל להיות קיים.
לכן, כל הישויות הן מותנות, בזמן מסוים, T ,לא היה קיים דבר.
הסיבה למשהו המתחיל להתקיים היא משהו שכבר קיים.
לכן, החל מזמן T ואילך לא היה קיים דבר, ולכן גם כעת לא קיים דבר.
הגענו לסתירה, ולכן ההנחה ב – 7 שקרית, כלומר, קיימות כעת גם ישויות הכרחיות.
כל ישות הכרחית נובעת (באופן לוגי) מישות הכרחית אחרת או מעצמה.
לא תיתכן סידרה אין סופית של ישויות הכרחיות. אילו כך היה הדבר עולמינו היה מכיל כעת אין סוף ישויות הכרחיות.
לכן, קיימת ישות הכרחית המכילה את ההכרחיות שבה. זוהי הישות שאותה מבינים האנשים כאלוקים.
[A. Plantinga, God and Others Minds, Cornell University Press, Ithaca, New York, 1967]

מסכת הטיעונים ב”דרך השלישית” מובילה אם כן למסקנה הבאה, שבה מאמינה גם הפיזיקה בימינו: הריבוי העצום של הישויות המותנות בעולם, הנוצרות וכלות כל הזמן, חייב לנבוע מכמה ישויות הכרחיות שקיומן אינו מותנה בשום דבר אחר. ואולם, אקווינס אינו מצליח להראות מדוע קיימת ישות הכרחית אחת שממנה ינבעו כל היתר, מכיוון שהוא אינו מציע פשר כלשהו ליחס נביעה בין ישויות הכרחיות העומד בפני ביקורת. יתרה מזו, הרעיון שישיות ראשונית כזאת תכלול בעצמה את סיבת קיומה תמוה למדי. ולכן מתעוררת השאלה: מדוע אי אפשר לשאול מהי הסיבה לקיומה של הישות ההכרחית הראשונית? הפילוסוף ארתור שופנהאואר בן המאה ה-18 דימה את התייחסותו של אקווינס לעקרון הסיבתיות לאדם השוכר כרכרה ונפטר ממנה לאחר שהוא חושב שהגיע ליעדו.

כנגד כל הביקורת הזאת אפשר לשאול: האם אכן לכל ישות קיימת חייבת להיות סיבה? השאלות האלה מובילות לשאלה מרכזית יותר: מהו מקור אמונתנו בעקרון הסיבתיות? ללא פיתרון לשאלה הזאת, העוברת כחוט השני בדברי ימי הפילוסופיה, לא נוכל לייחס פשר לישות שקיומה אינו מותנה בסיבה כלשהי”.

[יקיר שושני, בקשר לאלוהים, עמ’ 110-116]

“האם מעצם העובדה שקיים עולם שיש בו סדר נובע שישות סופר- אינטלגנטית תיכננה אותו? השאלה הזאת היא מקור לאחד הנימוקים הנפוצים ביותר לקיום הקל המוכר בשם “הראיה התכליתית” (טלאולוגית) או “נימוק התכנון” (The Design Argument – DA).

העולם מלא וגדוש במערכות מורכבות מאד המתאימות באופן אופטימלי זו לזו כדי להשיג יעדים.מצב הענינים הזה בא לידי ביטוי בולט בעולם החי והצומח. לכל אחד מן האיברים של בעלי החיים יש יעוד ברור, והוא בנוי כדי להשיג את הייעוד הזה, כל האיברים הללו מותאמים באופן מופלא זה לזה כדי לספק את כל צרכיו של בעל החיים ולאפשר לו לשרוד. כיום, כאשר הביולוגיה המודרנית הצליחה לגלות את צפונות התא החי, האיברונים המיוחדים שבו, הכרומוזומים והגנים, המבנה המיוחד של המולקולות ה –DNA וה-RNA, ההתפעמות מהמבנה המורכב של הרכיבים הללו ומהתאמתם לתפקודו של התא החי כיחידה תפקודית מאורגנת היטב רבה במיוחד. הייתכן שכל זה נוצר באופן אקראי? האם לא סביר להניח שישות תבונית עליונה כלשהי תכננה ויצרה זאת?

בספרו של תומס אקווינס כ”דרך חמישית”, נראה משכנע למדי, על כך העיר הפילוסוף עמנואל קאנט: “תמיד יש להזכיר אותו בכבוד. הוא העתיק ביותר והכי מתאים להגיון הפשוט (common sense) של המין האנושי.

ואולם, מדוע לא נוכל לשאול את השאלה הזאת ביחס לאלוקים? בביקורת הזאת קיימת נקודת תורפה: עצם העובדה שאיננו מכירים את מי שתיכנן את השעון וייצר אותו אין בה כדי לבטל, ואפילו להחליש, את הצורך במתכנן וביוצר לשעון זה. באופן אנלוגי ניתן לטעון שאמנם אין אנו מכירים את מי שתיכנן את היקום כולו ויצר אותו, אך העדר ידיעה הזאת אינו מחליש את תוקף הצורך בישות הנחוצה לתכנון העולם ולבריאתו. ולעכל היותר נוכל לומר שההסבר לסדר וליופי הקיים במציאות שבה אנו חיים אינו מלא.

גם אם נניח שהיקום מחייב מתכנן נוכל לשאול: מנין לנו לדעת שהמתכנן הוא יחיד? אולי הייתה זו “מועצת חכמי היקום” שתיכננה ובראה אותו? שהרי הראיה התכליתית נסמכת על אנלוגיה, ואנחנו מכירים בעולם חפצים ומערכות רבים מאד שיש בהם תיכנון, למשל, מטוס סילון או מעבורת חלל שתוכננו על ידי קבוצת אנשים. יתרה מזו: גם אילו היקום תוכנן ונברא על ידי ישות יחידה, אולי הישות הזאת חדלה מלהתקיים לאחר שסיימה את תפקידה? הרי כל בני האדם שתיכננו ובנו יצירות פאר במהלך הדורות שאליהם מתייחסת האנלוגיה, מתו ואינם קיימים עוד.

נגד הביקורת השניה הזאת השיב ריצ’ארד סווינבורן כי ההסבר של מתכן ובורא עולם יחיד הוא פשוט ביותר. אילו היקום תוכנן ונברא על ידי מועצת מתכננים ויוצרים היו מתעוררות כמה שאלות שעליהן לא ניתן היה להשיב: כמה חברים במועצה? מי היושב ראש שלה? כיצד נוצר התיאום בין חברי המועצה? ועוד שאלות שיסבכו במידה ניכרת את הסבר לקיום יקום מסודר. ואולם התשובה הזאת של סווינבורן אינה מספקת לחלוטין שכן אין היא פותרת לחלוטין את השאלה: מדוע המתכנן והבורא קיים כעת? כדי להשלים את ההסבר יש לצרף את הראיה התכליתית לראיה הקוסמולוגית לקיום הקל, על פי הראיה הזאת, הקל אינו מותנה אלא הכרחי ולכן הוא אינו יכול להתכלות.

חזית שלישית של התקפה נגד הראיה התכליתית היא קיום הרוע בעולם שאינו עולה בקנה אחד עם יקום מתוכנן באופן מושלם. מדוע בני האדם סובלים כל כך ממחלות ומפגעי טבע? אם אלוקים הוא הכל יכול וחכם כל כך מדוע לא ברא עולם שכולו טוב? ואולי עולמינו אינו אלא, כפי שטען יום, ניסיון לא מוצלח לחלוטין של ישות אלוהית ילדותית כלשהי שבראה את העולם ולאחר מכן נטשה אותו? כידוע לכל הדתות המונותיאיסטיות מציעות הסברים (תיאודיצאות) כדי לתרץ את קיום הסבל. לכן, גם ביחס לביקורת הזאת ניתן להשיב שהראיה התכליתית לקיום הקל אינה חסינה מפני ביקורת כשלעצמה, אלא אם כן משלבים אותה בהצדקות נוספות”.

[יקיר שושני, בקשר לאלוהים, עמ’ 121-124]

“השקפתי התיאיסטית היא אם כן, שניתן לזהות את בריאת העולם שהתרחשה שבריר שנייה לפני המפץ הגדול כתופעה שבה האלוקים יצר את החלל והזמן”.

[יקיר שושני, בקשר לאלוהים, עמ’ 153]

“ההשקפה התיאיסטית שלי היא ששתי היצירות האלה מהוות את הליבה של הבריאה האלוקית המתמדת, הנרמזת בפסוק בתפילת שחרית “המחדש בטובו כל יום תמיד מעשה בראשית”. אני סבור שהפיזיקה מספקת שתי עדויות לבריאה מתמדת כזאת. העדות הראשונה היא התפשטות היקום. שניתן לראותה כיצירה מתמדת של נקודת חלל-זמן, העדות השנייה היא שהיקום מתפשט בתאוצה ומזה עולה שבחלל אצורה האנרגיה הזאת? המקור לא יכול להיות ביקום עצמו, שהרי על פי חוקי הפיזיקה, אם גוף מסוים מואץ, חייב לפעול עליו כוח חיצוני. הכוח הזה מגדיל את האנרגיה האצורה ביקום, ובשל האקויוולנציה בין מסה ואנרגיה, מסת היקום גדלה, קיימת בריאה מתמדת של חלקיקים ביקום”.

[יקיר שושני, בקשר לאלוהים, עמ’ 157]

אבולוציה

“לדעתי, הניאו-דרוויניזם מחזק דווקא את ההשערה בדבר קיומה של ישות תבונית מעבר לאדם.

כללו של דבר, גם על פי תורת האבולוציה קיימים חוקים המגדירים את ההתפתחות וההתאמה ולכן ניתן לשאול: מי תיכנן את החוקים הללו? אילו העולם היה אקראי לחלוטין, ללא חוקים, לא היה כלל מובן ליצירת מערכת פיזיקלית יציבה כלשהי, תהיה זו אטום או מולקולה, שלא לדבר על חומצות אמינו ותרכובות ביוכימיות המורכבות מהן. יציבות האטומים והמולקולות נקבעת על סמך חוקים פיזיקליים שאותם אנו מכירים היטב. כל שהדרוויניזם יכול לטעון הוא שהאבולוציה הוא מעין רובוט חסר השראה הפועל על פי חוקים שניטעו בתוכו. אבל מי יצר את החוקים האלה ונטע אותם ברובוט האבולוציוני?

דווקא התורה הניאו-דרוויניסטית – הקובעת כי אין תיכנון ביצירת בעלי החיים המורכבים, שהרי הם נוצרו על פיה בתהליכים אקראיים – מעבירה את מרכז הכובד של התבונה האצורה בישויות הללו מהן אל החוקים שיצרו אותם”.

[יקיר שושני, בקשר לאלוהים, עמ’ 126-127]

“נראה לי כי תיאור היום הראשון של בריאת העולם תואם במידת מה את הידוע לנו כיום בקוסמולוגיה המודרנית.

יש לזכור בהקשר הזה שהראיות האמפיריות והתיאוריות הפיזיקליות הקשורות בביאת היקום התפתחו רק בעשרות השנים האחרונות, ואילו התורה קיימת כבר אלפי שנים. במשך השנים הללו משלה בכיפה התיאוריה האריסטוטלית שהעולם הוא קדמון, כלומר, שהעולם היה קיים מאז ומעולם, גם הפיזיקה החדשה, החל מהרנסנס ועד תחילת המאה ה-20 לא חרגה מהתפיסה הזאת”.

[יקיר שושני, בקשר לאלוהים, עמ’ 126-127]

העיקרון האנטרופי

“תכונות המים מכוונות אף הן ליצירת חיים. כידוע, כל החומרים מתפשטים בעת חימומם, להוציא מקרה אחד – המים. בחימום המים מנקודת הקיפאון, 0 מעלות סצלזיוס, לכ-4 מעלות המים דווקא מתכווצים. מסיבה זאת הקרח יותר קל מהמים ולכן צף עליהם.

פרד הויל ואולווין סלפטר טוענים שאילו קבועי הפיזיקה – כמו מטען האלקטרון, קבוע פלנק, מהירות האור וקבועי בכוח החלש ובכוח החזק – היו שונים אך במעט מאלה הידועים כיום, היווצרות הפחמן בכוכבים לא היתה אפשרית. הסיבה לכך היא שהגרעין הזה נוצר במצב יציב ממיזוג של שלושה גרעיני הליום. אילו קבועי הפיזיקה היו שונים אף במעט, גרעין הפחמן היה נוצר באנרגיה אחרת ובמצב לא יציב, והיה מתפרק מיד עם היווצרו. מכיוון שהפחמן הוא אחד מהיסודות החיוניים ביותר בגופם של בעלי החיים, במקרה כזה לא היו נוצרים חיים ביקום. לכן המאמינים בעיקרון האנטרופי טוענים כי הקל קבע את קבועי הפיזיקה כך שיאפשרו את בריאת החיים, ונטע באדם את התבונה המדעית להכיר בכך.

[P. Davis, God and the New Physics, Simon and Schuster, 1984]

עובדה פיזיקלית מענינת נוספת שמביאים המאמינים בעקרון הזה היא שצפיפות המסה-אנרגיה ביקום נקבעה בהתאמה מדהימה למהירות התפשטות היקום,- הקשורה לאנרגיה האצורה בחלל – כך שתתאפשר היווצרות גלקסיות וכוכבים. אילו צפיפות המסה-אנרגיה היתה רבה יותר, היקום היה קורס בשל המשיכה הגרביטציונית החזקה מדי. אילו המהירות היתה גבוהה יותר החלקיקים היו מתפזרים ולא היו יכולים להיווצר כוכבים.

הנימוק השלישי של התומכים בעיקרון האנטרופי היא ששינוי של אחוז אחד בעוצמתו של הכוח החזק היה מבטל את האפשרות ליציבות של הפחמן. אילו הכוח הזה היה קטן באחוזים ספורים תהליך ההיתוך ליסודות כבדים ממימן לא היה אפשרי. אילו עוצמתו של הכוח היתה רבה יותר, אטום הפחמן הנוצר לא היה יציב, וכך גם לגבי בכוח החלש, אילו היה חלש יותר בעת המפץ הגדול לא היה נוצר מימן כלל, ואילו היה חזק יותר – תהליך ההיתוך הגרעיני היה מסתיים בהליום ולא מגיע לפחמן”.

[יקיר שושני, בקשר לאלוהים, עמ’ 130-131]

תכלית הבריאה

“עצם העובדה שאין אנו יודעים מהי התכלית האלוקית, ואפילו אין אנו מבינים כיצד תכלית כזאת אפשרית, אין משתמע מכך שתכלית כזאת אינה קיימת. האם מהעובדה שהכלבה שלי המתבוננת בי אינה מכירה את תכליותי, ואפילו אין לה מושג קלוש מהי תכלית, נובע שאין לי תכליות? מדוע לא יתכן שגם לישות הנראית בעינינו מושלמת יש תכלית שאותה אין אנו יכולים לתפוס מכיוון שהיא אינה קשורה לצרכים שאנחנו יכולים להעלות על הדעת?”

[יקיר שושני, בקשר לאלוהים, עמ’ 134]

“השאלה המטרידה ביותר היא: “מנין באתי ולאן אני הולך?” לאדם שכל חייו מנסה להשיג תכליות, קשה להאמין שיבוא יום והוא ייעלם לחלוטין עם כלות גופו, והוא שואל את עצמו: לשם מה אני עמל? האם רק כדי להינות מחיי הרגע?

מה הטעם בחיים אם הם סופיים, ובמקרים רבים הם מלאי צער וסבל? הם מחפשים משמעות לחיים החורגת מעבר לצרכים הביולוגיים היום – יומיים”.

[יקיר שושני, בקשר לאלוהים, עמ’ 143]

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות