האדם מופיע
בעבר מקובל היה לדבר על ארבעה שלבים באבולוציה של האדם
אוסטרלופיתקוס (Australopithecus)
הומו הביליס (Homo habilis)
הומו ארקטוס (Homo erectus)
הומו ספיאנס (Homo sapiens)
אלא שבדיקת הממצאים בצורה קפדנית, מלמדת שאין שום התפתחות בין האדם לבין הקוף. אין אלא אדם וקוף, כל אחד בעל המאפיינים המיוחדים שלו.
האוסטרלופיתקוס – קוף רגיל
האוסטרלופיתקוס נעדר מאפיינים אנושיים כל שהם, ומבחינה אנטומית הוא כקוף בן זמננו, אלא שריצ'רד ליקי (Leakey) ודונלד ק. ג'והנסון (Johanson), ועוד טענו כי האו' התהלך זקוף. בשנים האחרונות הופרכו ההשערות האלו, מחקר נרחב שנערך על דוגמאות טיפוסיות שונות של אוסטרלופיתקוס על-ידי שני חוקרי אנטומיה בעלי שם עולמי מאנגליה ומארה"ב, לורד סולי צוקרמן (Zuckerman) ופרופסור צ'ארלס אוקסנרד (Oxnard), הראה שיצורים אלו לא התהלכו בקומה זקופה בדרך בני-האדם.. לאחר חקירת עצמות מאובנים אלו במשך 15 שנה, הודות למענקים שנתקבלו מהממשלה הבריטית, הגיעו לורד צוקרמן ואיתו צוות בן חמישה מומחים, למסקנה שאוסטרלופיתקוס היה רק סוג של קוף רגיל ובשום פנים לא יצור דו-רגלי. (Solly Zuckerman, Beyond The Ivory Tower, New York: Toplinger Publications, 1970, pp. 75-94.). במקביל, הראה צ'ארלס א. אוקנרד, כי האוסטרלופיתקוס קרוב מאד לקופי אורנג-אוטנג מודרניים (Charles E. Oxnard, "The Place of Australopithecines in Human Evolution: Grounds for Doubt", Nature, Vol 258, p. 389.).
כאן ישנה ביקורת על גישה זו, הכותב טוען כי צוקרמן טעה, והוכח שלאוסטרלופיתקוס היו שני גפיים, זה לא אומר שהוא הלך זקוף, אבל אולי היה קרוב לזה.
הומו הביליס – גם הוא קוף
הומו הביליס, שכונה "הומו" על שם אנושיותו המשוערת, התברר שגם הוא אינו אלא קוף, או בכל אופן אין שום ראיה לסממן אנושי. בשנות ה80 נתגלו מאובנים נוספים של הומו הביליס, ועל פיהם קבעו ברנרד ווד (Wood) וק.לורינג ברייס (Brace), כי הביליס אינו אנושי, וצריך להיות מסווג כאוסטרלופיתקוס הביליס, או כ"קוף דרומי מיומן", וזאת משום שהומו הביליס חלק תכונות משותפות רבות עם קופי האוסטרלופיתקים. הוא היה בעל זרועות ארוכות, רגליים קצרות ומבנה שלד דמוי קוף כמו לאוסטרלופיתקוס. אצבעותיו ובהונותיו היו מותאמות לטיפוס. לסתותיו דמו מאוד לאלה של קופים בני זמננו. נפח הגולגולת הממוצע, שעומד על 600 סמ"ק מעיד אף הוא על כך שהם היו קופים. מחקר שנערך במהלך השנים מאז עבודתם של ווד וברייס, הוכיח שהומו הביליס אכן לא היה נבדל מאוסטרלופיתקוס. מאובן הגולגולת והשלד OH62 שנתגלה על-ידי טים ווייט (White) הראה שמין זה היה בעל נפח גולגולת קטן, זרועות ארוכות ורגליים קצרות אשר אפשרו לו לטפס על עצים כפי שעושים. קופים בני זמננו". המחקר המעודכן ביותר הוא משנת 1994, האנתרופולוגית הולי סמית קבעה: "מניתוח מאובנים המוגבל לדוגמאות טיפוסיות שעונות על קריטריונים אלו, עולה שדפוסי התפתחות השיניים של אוסטרלופיתקים דקי גזרה ושל הומו-הביליס נשארים מסווגים עם אלה של קופים אפריקניים. אלו של הומו ארקטוס ושל ניאנדרתלים מסווגים עם אלה של בני-אדם." (Holly Smith, American Journal of Physical Antropology, Vol 94, 1994, pp. 307-325).
באותה שנה, הגיעו פרד ספור (Spoor), ברנרד ווד, ופראן זוננוולד (Zonneveld), כולם מומחים באנטומיה, לאותה מסקנה אולם בשיטה שונה לגמרי. שיטה זו התבססה על הניתוח ההשוואתי של התעלות המעגליות למחצה של האוזן הפנימית, המשמשות לשמירת שיווי-משקל, אצל בני-אדם וקופים. החוקרים הסיקו את המסקנות הבאות:
-בין ההומינידים המאובנים, המין הקדום ביותר שמציג מורפולוגיה אנושית מודרנית הינו הומו ארקטוס. בניגוד לכך, ממדי התעלה המעגלית למחצה בגולגולת מאפריקה הדרומית המיוחסת לאוסטרלופיתקוס ולפרנתרופוס (Paranthropus) דומים לאלו של הקופים הגדולים שעדיין קיימים היום." שלושת החוקרים אף בחנו דוגמה טיפוסית של הומו הביליס, המכונה Stw 53, ונוכחו לדעת שStw 53 הסתמך פחות על התנהגות דו-רגלית מאשר האוסטרלופיתקים. פירושו של דבר הוא שהדוגמה הטיפוסית של ההומו הביליס הייתה אף יותר דמוית קוף מאשר האוסטרלופיתקוס. מכיוון שכך, הייתה מסקנתם שStw 53 מייצג צורת מעבר בלתי-סבירה בין המורפולוגיות שנצפות אצל האוסטרלופיתקים לבין ההומו ארקטוס (Fred Spoor, Bernard Wood, Frans Zonneveld, "Implication of Early Hominid Labryntine Morphology for Evolution of Human Bipedal Locomotion", Nature, vol 369, June 23, 1994, p. 645-648).
יש הטוענים כי בכל אופן השחזור של הומו אביליס מלמד על קירבה מסויימת לאדם, וכי "מילטון, בגדול, מדבר שטויות". כמו כן לגבי תעלות האזניים טוענים כי הנושא מורכב מדי בכדי להסיק ממנו מסקנות.
הומו ארקטוס ידע ליצור כלי שייט ועסק בימאות ("New Scientist" ב-14 במרס, 1998).
הומו רודולפנזיס – קוף
ב1972 התפרסם הומו רודולפנזיס (Homo Rudolfensis) ליקי טען שהוא בן2.8 מיליון שנה, ומדובר ב"תגלית החשובה ביותר בהיסטוריה של האנתרופולוגיה". לפי ליקי, יצור זה, היה בעל נפח גולגולת זהה לזה של אוסטרלופיתקוס ופרצוף דומה לזה של בני אדם של היום. פרופסור טים ברומאג' (Bromage) שערך מחקרים על אנטומיה של פנים אנושיות, חשף בשנת 1992 את הטעות בעזרת הדמיות מחשב כשהגולגולת שוחזרה לראשונה, הפרצוף התאים לגולגולת בתנוחה אנכית כמעט במידה רבה כמו הפנים השטוחות של האדם המודרני. אולם ניתוחים עדכניים של היחסים האנטומיים הראו שבמציאות היו הפנים חייבים לבלוט החוצה במידה ניכרת, באופן שנוצר היבט דמוי-קוף, הדומה לפרצוף האוסטרלופיתקוס". ( Tim Bromage, New Scientist, vol 133, 1992, p. 38-41.). כך מראים מחקרים מעודכנים נוספים המסתמכים על בדיקה מדוקדקת של כל הפרמטרים הקובעים חד משמעית כי המדובר בקוף מזן אוסטרלו פיתקוס (J. E. Cronin, N. T. Boaz, C. B. Stringer, Y. Rak, "Tempo and Mode in Hominid Evolution", Nature, Vol 292, 1981, p. 113- 122 וכן. C. L. Brace, H. Nelson, N. Korn, M. L. Brace, Atlas of Human Evolution, 2.b. New York: Rinehart and Wilson, 1979.). כך קובעים גם האנתרופולוגים, ברנרד ווד ומארק קולרד, במאמרם בסיינס 1999 (Bernard Wood, Mark Collard, "The Human Genus", Science, vol 284, No 5411, 2 April 1999, p. 65-71) ההומו הביליס ורודולפנזיס מסווגים כקופים מזן האוסטרלופיתקוס.
הומו ארקטוס והלאה – בני אדם כמונו
מאובני ושרידי האדם הומו ארקטוס, הומו ספיאנס, הניאנדרתלי, הקרומניוני, כולם מוגדרים כאדם לכל דבר. ההבדלים ביניהם אינם יותר גדולים מן ההבדלים בין גזעי בני האדם החיים כיום על פני כדוה"א.
ההומו ארקטוס מתאפיין בנפח גולגולת קטנה ובגבות בולטות, תופעה מצויה גם בין הגזעים החיים עמנו כיום. נפח הגולגולת של ננס בן ימינו לא גדולה משל ההומו ארקטוס (900 סמ"ק). גבות בולטות יש גם לאבורוג'ינים. נפח המוח לא קובע בהכרח אינטליגנציה, התלויה יותר בארגון הפנימי של המח (Marvin Lubenow, Bones of Contention, Grand Rapids, Baker, 1992, p. 83.).
השחזורים של הומו ארקטוס מפוקפקים, האדם מיאווה הורכב משני חלקים שנמצאו במרחק ניכר כשאין הוכחה שהם משתייכים לאותו יצור, נריוקוטום הומו ארקטוס (Nariokotome Homo erectus) או "ילד טורקנה " (Turkana Boy), שנתגלה ליד אגם טורקנה בקניה. הניתוח אישר שזהו מאובן של ילד בן 12 שנים, שהיה מתנשא לגובה של 1.83 בבגרותו לו היה נשאר בחיים. מבנה השלד הזקוף של המאובן אינו שונה מזה של אדם המודרני. הפליאו-אנתרופולוג אלן וולקר (Walker) אמר שהוא מפקפק בכך ש"הפתולוג הממוצע בימינו מסוגל לאבחן את ההבדל בין שלד המאובן ובין שלד של אדם מודרני." (yce Rensberger, The Washington Post, November 19, 1984). קרוב לוודאי שהבדלים אלו אינם מובהקים יותר מהבדלים שאנו רואים כיום בין גזעים של בני האדם מודרניים, המופרדים מבחינה גיאוגרפית. שונות ביולוגית מסוג זה מופיעה כשאוכלוסיות מופרדות מבחינה גיאוגרפית זו מזו במשך תקופות זמן משמעותיות". (לייקי, Richard Leakey, The Making of Mankind, London Sphere Books, 1981, p. 62.). פרופסור וויליאם לאפלין (Laughlin) מאוניברסיטת קונטיקט ביצע בדיקות אנטומיות נרחבות של אסקימואים ושל האנשים החיים באיים האלאוטיים )סמוך לאלסקה(, וכותב בצורה ברורה כי סיננטרופוס (Sinanthropus) ] דוגמה טיפוסית להומו ארקטוס [ משתייך למסגרת המין הומו ספיאנס. (Marvin Lubenow, Bones of Contention, Grand Rapids, Baker, 1992. p. 136.).
ייתכן שהומו ספיאנס הוא גזע שונה מעט מאיתנו, ראה כאן את הויכוח עם הבריאתנים, האם הוא זהה במאת האחוזים לאדם מודרני או לא, בכל אופן הוא בודאי אדם. טיעון נוסף, ליקי שינה את דעתו.
הניאנדרטלי – אדם מודרני.
הניאנדרטלי תואם את האדם המודרני, אלא שגופו חסון יותר ונפח מוחו גדול, אין שום ממצא המראה על נחיתות שלו, כפי שקובע הפליאו-אנתרופולוג מאוניב' ניו מקסיקו, טרינקאוס (Erik Trinkaus, "Hard Times Among the Neanderthals", Natural History, vol 87, December 1978, p. 10; R. L. Holloway, "The Neanderthal Brain: What Was Primitive", American Journal 210), הניאנדרתלים קברו את מתיהם, יצרו כלי מוסיקה, וחלקו קווי דמיון תרבותיים עם ההומו סאפיינס סאפיינס שחיו במהלך אותה תקופה.
"ממבחינה אנטומית אין האדם הניאנדרתלי אנושי פחות מן האדם המודרני.. ברור לנו היום שהאדם הניאנדרתלי ניחן ביציבה מאוזנת ובכשרון הפעלת ידיים כמו האדם המודרני.. וכן ביכולת לבצע מיגוון תנועות הזהות לתנועותיו של האדם המודרני", (א. טרינקהאוס וו. הוולס Scientific American דצמבר 1979 כרך 241 עמ' 99, "הניאדרתלים"). לאחרונה התברר כי הניאנדרתלי השתמש באיפור ובכלים שונים (נשיונל גיאוגרפיק ספטמבר 2008). נמצאה מחט תפירה ניאנדרטלית (D. Johanson, B. Edgar From Lucy to Language, p. 99).
"האדם הניאדרטלי נקבע, לא היה מבקר בלבד במזרח הקרוב, אלא תושב ותיק בו. והוא לא היה הפרא הפרימיטיבי כפי שהיה מקובל לחשוב. האדם הניאדרטלי קבר את מתיו בטקסים המצביעים על מנהגי דת.. יש סבורים כפי שסבור סולצקי מאוניב' קולומביה מגלה שרידי האדם הניאדרטלי במערת שניאדר שהאדם הניאדרטלי ידע להשתש בצמחי מרפא.. האדם הניאדרטלי ידע לדבר, תבניות של מוחות מאובנים מצביעות על איזור לשוני מפותח היטב, אמר הדיקן פלק מהאוניב' של ניו יורק באולבני", (בחזרה לבראשית, עמ' 192). ראה גם: האדם הניאנדרטלי דיבר
בפועל, קיים פער עצום בין קופים ובין בני אדם. מבני שלד, נפחי גולגולת, ומדדים כגון הליכה זקופה או כפופה במובהק קדימה, מבחינים בני אדם מקופים. ללא שום צורת ביניים.
המינים מתקיימים במקביל
אין שום סדר כרונולוגי עוקב בהופעת המינים האנושיים, אם באמת האוסטרלופיתקוס השתנה להומו הביליס, שבתורו הפך להומו ארקטוס, אזי התקופות בהן הם חיו צריכות היו בהכרח להיות עוקבות. סדר כרונולוגי מסוג זה לא נצפה בתיעוד המאובנים. על פי ההשערות חיו האוסטרלופיתקים החל מלפני 4 מיליון ועד לפני מיליון שנה. ההשערה היא שהיצורים המסווגים כהומו הביליס, חיו עד לפני 1.7 עד 1.9 מיליון שנה. הומו רודולפנזיס שנחשב ל"מתקדם" יותר מהומו הביליס, ידוע כבן 2.5 עד 2.8 מיליון שנה! משמע שהומו רודולפנזיס מבוגר יותר במיליון שנה בקירוב מהומו הביליס, שאמור להיות "אביו הקדמון". באותו אופן, גילו מוערך ב 1.6 מיליון שנה, ופירושו של דבר שהומו ארקטוס הופיע על פני האדמה באותה מסגרת זמן של אביו הקדמון כביכול, ההומו הביליס.
אלן וולקר אישר עובדה זו בציינו ש"יש ראיות מאפריקה המזרחית להישרדות מאוחרת של יחידים בני אוסטרלופיתקוס קטני קומה שחיו בו-זמנית תחילה עם הומו-הביליס, ולאחר-מכן עם הומו ארקטוס."
לואיס ליקי מצא מאובנים של אוסטרלופיתקוס, הומו הביליס והומו ארקטוס, כמעט סמוכים זה לזה באזור עמק אולדובאי בטנזניה, בשכבה II.. (A. J. Kelso, Physical Antropology, 1st ed., New York: J.B. Lipincott Co., 1970, p. 221; M. D. Leakey, Olduvai Gorge, Vol 3, Cambridge: Cambridge University Press, 1971, p. 272).
סטיבן ג'יי גולד (Gould), פליאונטולוג מאוניברסיטת: הארוורד כותב: "מה קורה לסולם שלנו אם שלוש שושלות של הומונידים מתקיימות יחד )א. אפריקנוס, אוסטרלופיתקים חסונים, והומו הביליס(, ואף אחת אינה נגזרת בבירור מהשנייה? יתרה מזאת, אף אחת מן השלוש אינה מציגה כל מגמות אבולוציה במשך תקופת קיומה על פני האדמה." (S. J. Gould, Natural History, Vol 85, 1976, p. 30.).
כמו כן, ישנן ממצאים של הומו ארקטוס והומו ספיאנס ארכאי בני 27,000 שנה ואפילו בני 13,000 שנה (Time, November 1996).
הפליאו-אנתרופולוג לואיס ליקי גילה מאובנים התואמים לאדם מודרני בשכבות המשתייכות לפליסטוקן האמצעי (מליון שנה), עדותו התקבלה בזלזול אצל אלו שדבקו בתיאוריה המקובלת (L. S. B. Leakey, The Origin of Homo Sapiens, ed. F Borde, Paris: UNESCO, 1972, p. 25-29; L. S. B. Leakey, By the Evidence, New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1974. ). לייקי גילה באותה השכבה גם שרידי בקתת אבן ששייכות בהכרח לאדם הנבון, באותה השכבה בה נמצאו האוסטרלופיתקוס, (A. J. Kelso, Physical Anthropology, 1.b., 1970, pp. 221; M. D. Leakey, Olduvai Gorge, Vol 3, Cambridge: Cambridge University Press, 1971, p. 272.) אלא שב1995 התגלו במערת גראן דולינה באזור "אטפוארקה" בספרד על ידי שלשה פליאונתולוגים מאובן של ילד בן 11 בן 800,000 שנה התואם לגמרי לאדם המודרני, מנהל החפירות במקום פרארס (Ferreras), התבטא: "זה כמו למצוא משהו – כדוגמת מכשיר הקלטה בגראן דולינה" ("Is This The Face of Our Past", Discover, December 1997, p. 97-100. ). ב1997 גילה מארי ליקי בלטוליי טנזניה 37 טביעות רגליים תואמות לאדם מודרני בשכבה בת 3.6 מליון שנה, ממצאים אלו נבחנו בידי הפליאונטולוגים גו'הנסון וטים וייט שהגיעו למסקנה זהה. (Donald C. Johanson & M. A. Edey, Lucy: The Beginnings of Humankind, New York: Simon & Schuster, 1981, p. 250.) הזיהוי אושר על ידי בדיקות מקצועיות נוספות (Science News, Vol 115, 1979, p. 196-197., Ian Anderson, New Scientist, Vol 98, 1983, p. 373., Russell H. Tuttle, Natural History, March 1990, p. 61-64.), אמנם הדוגלים בתיאורייה, נאלצים עד היום לקבוע כי מדובר בטביעות רגל של האוסטרלופיתקוס.
היות והאוסטראלופיתאקנים חיו בזמן אחר עם האדם המיומן, יש להניח, כי הקודמים (האוסט') לא היו האבות הישירים של האדם של ימינו. עם זאת ניתן להניח, כי האדם (של ימינו) עבר בהתפתחותו הפילוגנטית שלב דומה לזה של האוסטראלופיתאקינים" (ע. בר טוב, פרקי ביולוגיה, 191).
"בשנת 1972 נתגלו בטנזניה חלקי שלד מאובנים של מין אדם קדום יותר מן האדם המיומן, חי כמליון שנה לפניו, ומפותח יותר ממנו. חלקי שלד דומים נתגלו בשנים 1973-1976 באותן השכבות ובמקומות אחרים. מסתבר, איפה, כי גם האדם המיומן לא היה האב הישיר של האדם של ימינו, אלא ענף צדדי שהפסיק להתפתח ונכחד מן העולם" (פרקי ביולוגיה 192).
"תחילה סברו שההומו ספיינס ניאדרטליס.. היה אביהם הקדמון של הקרומניון.. עתה ידוע.. שתי השושלות היו קרובים אך לא צאצאים האחד של משנהו.. הסברא היתה שהממצאים הראשונים משנות השלשים של המאה הנוכחית הם בני 70 אלף שנה בערך ושל האדם הניאדרטלי בלבד, וכך התאימו היטב לתיאוריות שרווחו באותו זמן. בשנות הששים חפר צוות ישראלי מחדש במערת קדומים, במורד הר הקפיצה שליד נצרת, וגילה לא רק שרידים של האדם הניאדרטלי, אלא גם של קרו מניון, לאמתו של דבר השכבות שנתגלו במערה הצביעו על כך שהאדם הקרומניוני השתמש במערה לפני האדם הניאדרטלי – עובדה שהזיזה את הופעת האדם קרומניוני לאחור, מ35 אלף השנה המשוערות עד 70 אלף שנה.. כריסטופר סטרינגר מהמוזיאון הבריטי הקדיש לממצאים אלה מאמר מערכת בכתב העת נייצ'ר הוא הודה שיש לזנוח את הדעה המקובלת שלפיה קדם האדם הניאדרטלי לאדם הקרומניוני", (בחזרה לבראשית ז. סיטשין מהד' מתורגמת הוצ' לשני תשנג', עמ' 190-1).
"לפי מאובני הקרומניון בחלק מן התקופה הם חיו לצידם של הניאדרתלים הפרימיטיבים יותר. צורתם של הניאדרתלים דומה לזו המופיעה בתמונות של אנשי המערות בקומיקס. גבינים בולטים ומצח נסוג. התגלית שהקרומניון והניאדרתלים חיו זה בצד זה סותרת את התיאוריה שהקרומניון התפתחו מן הניאדרתלים. (ארנסט מאייר)[1]", (המדע והאל, עמ' 169).
אנשי הקוף – מדע בדיוני
למרות שאין שום הוכחה לאנשי קוף, שוחזרו חלק מהשרידים של האדם הקדמון בצורה ממוצעת בין אדם לקוף. ללא שום הוכחה. דייויד ר. פילבים (Pilbeam), אנתרופולוג בולט מאוניברסיטת הארוורד, כותב: "לפחות בפליאונטולוגיה, הנתונים עדיין כל כך דלים, שלתיאוריה יש השפעה כבדת-משקל על הפירושים. בעבר, התיאוריות שיקפו בבירור את האידיאולוגיות הנוכחיות שלנו במקום את הנתונים הממשיים". (David R. Pilbeam, "Rearranging Our Family Tree", Nature, June 1978, p. 40.).
אירנסט א. הוטן (Hooten): מאוניברסיטת הארוורד כותב: הניסיון לשחזר את החלקים הרכים הינו משימה בעלת סיכונים גדולים אף יותר. השפתיים, העיניים, "האוזניים וקצה האף, אינם משאירים כל סימנים על החלקים הגרמיים שמונחים ביסודם. אתה יכול באותה קלות לעצב על גולגולת של אדם ניאנדרתלי את מבנה הפנים של שימפנזה או את תווי הפנים של פילוסוף. לשחזורים משוערים אלו של סוגי אדם קדמוניים יש ערך מדעי קלוש והם נוטים רק להטעות את הציבור…כך שאל תשים מבטחך בשחזורים". (Earnest A. Hooton, Up From The Ape, New York: McMillan, 1931, p. 332).
"מאובני הומונידים משמשים בסיס לספקולציות אינסופיות, סיפורים המורכבים משברי לסתות ושאריות של גולגלות", (Gould, SJ, "The Panda's Thumb" , 1980, p.126) (הערת ההתפתחותנים: לא יפה לצטט קטע זה, שבא רק להדגיש את השלמות המדהימה של המאובן לוסי, שהוא יוצא מן הכלל).
סטנפורד כותב: "טיפוסים ניאדרתליים מצויים כיום חיים בין אנשים מודרניים" (א. א. סטנפורד Man and the living world, עמ' 648).
"הבאסקים ניכרים בקלסתר פניהם שיש בו צירוף יחיד במינו של קוים אנתרופולוגיים, משערים שהם דומים ביותר לטיפוס האדם מן התקופה הפאלאוליתית המאוחרת ששרידיו נמצאו במערות קרו מאניון בצרפת, וכשם שהטיפוס האנתרופולוגי הפיסי שלהם קדום מאד כך גם לשונם היא מן הקדומות ביותר ואף במנהגיהם ובהרגלי עבודתם נשתמרו יסודות מן התקופה הפרהיסטורית.. הבאסקים יושבים בגלילותיהם הנזכרים לכל הפחות מתקופת האבן המאוחרת", (אנצ"ע ערך בסקים).
לו היתה שואה משמידה את העם הבסקי לפני כמה שנים, היינו מתארכים ללא ספק את כולם לתקופה הפאלאוליתית, לפי מבנה פניהם ושאר הקריטריונים האנתרופולוגיים, ולפי "מנהגיהם והרגלי עבודתם" שהיו משתמרים, היתה הוכחה ברורה ומוחצת לתיארוך הנ"ל. ורק היה על הגורל המשעשע לקוות שלא היה נמצא בחיקו של אף אחד מכשיר פלאפון… העובדה כי הם יושבים באותם גלילות מתקופת האבן (יותר מארבעת אלפים שנה אחורה!) גם לא היתה מתקבלת על אף דעה, ולכן גם בהתעלמות מהמבנה האנתרופולוגי, היו מיחסים את תרבותם כולה לתקופת האבן, וכך הלאה. גם האסקימואים הארקטים היו שרויים בתקופה הפליאוליתית עד לא מזמן. וכן השבטים האוסטרליים.
אין המדובר בחוליות ביניים אלא בקבוצות אנתרופולוגיות שונות, שאולי נכחדו או הוטמעו. אפשר כי בקבוצות פרימיטיביות יותר ומנותקות היו שכיחים יותר צורות כרומוזומיות לקויות ומוזרות עקב נישואין בין קרובים בצורה מסודרת לאורך שנים רבות ותקופות ארוכות, המגדילים בהרבה את הסיכויים להתרבות גנים פגומים או יוצאי דופן. וכן סביר כי בחלק מן המקרים גזעים נחותים אכן הוכרעו והושמדו או הוטמעו ע"י גזעים חזקים יותר, שהרי הזרם המרכזי תמיד מנצח.
תומכי האבולוציה לעומת זאת, מציעים לבריאתנים להציג את התמונות, בכדי שישפוט הציבור האמנם אין חוליות הביניים מין משהו שבאמצע בין אדם לקוף! וכן מציינים כי "יותר מדי מסתמכים הבריאתנים על דעות של אנשי מדע שונים כבעלי סמכות, בזמן שיכולים להיות אלו דעות מיעוט".
אלו המאמרים של הבריאתנים מנטון, וטיילור.
אבל כבר הראיתי לעיל, כי אין משמעות גדולה מדי לצורת הלסת, גם לו נניח שלגזע אחד היתה צורת לסת כזו ולגזע אחר צורת לסת אחרת, אין זה מוכיח שום דבר לגבי התפתחות, אין לי מושג איזה יתרון של ברירה טבעית יש בצורת לסת כזו או אחרת, לדעתי השחזור של הניאנדרטלי נראה כמו מאבטח של מועדון וזה בהחלט יתרון לענין של פרנסה. ההבדל בין האדם לקוף מוכר וידוע לנו במישור הנפשי והאינטלקטואלי, וקשה בכלל להגדיר משהו באמצע.
נסיונות נואשים למצוא זכר לאבולוציה אנושית
הפליאו-אנתרופולוג האבולוציוניסט הנודע טים ווייט (White) כותב: בנושא החיפוש אחר אבות קדמונים אנושיים כולנו מתוסכלים עקב כל השאלות שאיננו מסוגלים לענות עליהן. (מצוטט אצל:Robert Locke, "Family Fights", Discovering Archaeology, July/August 1999, p. 36-39.). כותב המאמר שם מציין: "יתכן שאין תחום מדעי שהינו פולמוסי יותר מן החיפוש אחר מוצא האדם. פליאונטולוגים מן העילית חלוקים ביניהם אף על הקווים הכלליים הבסיסיים ביותר של אילן היוחסין האנושי. ענפים חדשים צומחים לקול תרועת חצוצרות רמה, רק כדי לקמול ולגווע נוכח ממצאי מאובנים חדשים".
הנרי גי (Gee), עורכו של כתב העת המפורסם "נייצ'ר", נותן הערכה מעניינת למקצוע האבולוציה האנושית. בספרו In Search of Deep Time, שיצא לאור ב 1999הוא כותב כי את כל הראיות לאבולוציה אנושית בין לפני 10 עד 5 מיליון שנה בקירוב – כמה אלפי דורות של יצורים חיים – ניתן להכניס לתיבה קטנה". הוא הסיק שתיאוריות שגרתיות של מוצא והתפתחות בני האדם הינן "המצאה אנושית גמורה שנוצרה לאחר מעשה, ועוצבה כדי לעלות בקנה אחד עם דעות קדומות אנושיות". לקחת שורת מאובנים ולטעון שהיא מייצגת שושלת יוחסין איננה השערה מדעית שניתנת לבדיקה, אלא "טענה שנושאת את אותה תקפות כמו סיפור לפני השינה – מבדרת, אולי אפילו מאלפת, אבל לא מדעית." (Henry Gee, In Search of Time: Beyond the Fossil Record to a New History of Life, New York, The Free Press, 1999, p. 126-127.).
לורד סולי צוקרמן (Zuckerman) מדען בריטי נחשב, שזכה בתואר האצולה בזכות תרומתו למדע. צוקרמן תומך בתיאוריית האבולוציה, אבל מזלזל ביותר באילן היוחסין של האבולוציה האנושית. בהתאם לכך יצר גרף של "טווח המדעים", הנע בין אלו שהוא רואה כמדעיים לבין אלו שהוא מחשיב כלא מדעיים. בהתאם לטווח של צוקרמן, ה"מדעיים" ביותר – דהיינו, שמסתמכים על נתוני שדה מוחשיים, הינם כימיה ופיסיקה. אחריהם באים מדעי הביולוגיה, ואז מדעי החברה. בקצה המרוחק של הטווח, בחלק שנחשב ל"פחות מדעי" מכולם, נמצאת "תפיסה על-חושית" – רעיונות כגון טלפתיה ו"החוש השישי", – ולבסוף, "אבולוציה אנושית". והוא מסביר: "כאן אנו עוברים מהאמת האובייקטיבית לאותם תחומים של מדע ביולוגי משוער, כגון תפיסה על-חושית או הפירוש של היסטורית המאובנים של האדם, בו עבור ציבור המאמינים, כל דבר הינו אפשרי – ובו מסוגל המאמין הנלהב להאמין לעתים במספר דברים סותרים בו-זמנית." (Solly Zuckerman, Beyond The Ivory Tower, New York: Toplinger Publications, 1970, p. 19. ).
להיטות למציאת חוליות ביניים אנושיות
מהתלות כגון איש פילטדאון (התפרסם ב1912, הוערך ב500,000 שנה, במשך למעלה מ40 שנה נכתבו בנושא למעלה מ500 עבודות דוקטורט ( – Malcolm Muggeridge, The End of Christendom, Grand Rapids, Eerdmans, 1980, p. 59). עד שהתברר כי מדובר בהרכבה מלאכותית של חלקי קוף ואדם בני תקופתינו). מלמדות על להיטות יתירה למצוא חוליות ביניים – שאינן קיימות. סר וילפרד לה-גרוס קלארק (Clark) שהיה חבר בצוות אשר חשף את התרמית של פילדטאון, לא הצליח להסתיר את תדהמתו ואמר: "הראיות לשחיקה מלאכותית מזדקרות לעין מיד. הן באמת כה בולטות עד שמתבקשת השאלה – כיצד קרה שהן חמקו מן העין קודם", (Stephen Jay Gould, "Smith Woodward's Folly", New Scientist, April 5, 1979, p. 44.).
תגובת ארכיון האבולוציה: לא נכתבו שום עבודות דוקטורט על פילטדאון, זה שקר.
פזיזות בלתי מקצועית נוספת נרשמה ב1922, במערב נברסקה נמצא מאובן של שן טוחנת מתור הפליוקן, שן זו נתפסה כשייכת ליצור ביניים בין אדם וקוף, יצור זה קיבל את הכינוי "איש נברסקה, (Nebraska man). " איש נברסקה קיבל באופן מיידי גם שם מדעי: Hesperopithecus haroldcookii., על בסיס שן בודדת זו, שורטטו שחזורים של ראשו וגופו של איש נברסקה, ויתרה מזאת. איש נברסקה אף צויר יחד עם אשתו וילדיו, כמשפחה שלמה. בסביבה טבעית כל התרחישים הללו פותחו משן אחת בלבד כאשר חוקר בשם וויליאם בריאן (Bryan) חלק על מסקנות משוחדות אלו. המסתמכות על שן בודדת, הוא ספג ביקורת חריפה.
ה"שחזור" של איש נברסקה
אלא שבשנת 1927 נתגלו חלקים נוספים של השלד. לפיהם התברר שהשן לא השתייכה לאדם וגם לא לקוף. התברר שהשן התאימה למין נכחד של חזיר בר אמריקני המכונה "Prosthennops". לאחר מכן, הוסרו בחיפזון כל הרישומים של "איש נברסקה (Hesperopithecus haroldcookii). ו"משפחתו" מהספרות בנושא האבולוציה (. K. Gregory, "Hesperopithecus Apparently Not An Ape Nor A Man", Science, Vol 66, December 1927, p. 579.209 ).
בשנת 1904 נשבה אוטה בנגה בקונגו על-ידי חוקר אבולוציוניסט. היו לו אישה ושני ילדים ופירוש שמו, בשפתו היה "חבר". כבול וכלוא בכלוב כמו חיה, הוא הובל לארצות-הברית והוצג על ידי חוקרים כ"חולית המעבר הקרובה ביותר לאדם" ב"תערוכה העולמית של סנט לואיס", לצד מיני קופים. שנתיים מאוחר יותר, הועבר בנגה ל"גן החיות ברונקס" בניו-יורק שם הוצג תחת הסיווג של "אבות קדמוניים של האדם" לצד כמה שימפנזות, גורילה בשם דינה, ואורנג-אוטנג שכונה דוהנג. דר' וויליאם ט. הורנאדיי (Hornaday), המנהל של גן החיות, נשא נאומים ארוכים, בהם התגאה בעובדה שבגן החיות שלו נמצאת "צורת מעבר" בלתי רגילה זו, ונהג באוטה בנגה הכלוא כאילו היה אחד מבעלי- החיים הרגילים. אוטה בנגה לא היה מסוגל לשאת את היחס שאליו נחשף, ולבסוף שם קץ לחייו. (Philips Verner Bradford, Harvey Blume, Ota Benga The Pygmy in The Zoo, New York: Delta Books, 1992).