לחץ לגירסת הדפסה

בבמות שונות אנו שומעים על הוכחות לאבולוציה, ולעתים נדמה כאילו ישנה אפשרות תיאורטית להוכיח את תיאוריית האבולוציה. אלא שזו טעות, ההוכחות למיניהן אינן אלא נגזרות מתוך אקסיומות. רובן עונות בערך לתיאור הזה: "מכל ההסברים הטבעיים האפשריים, ההסבר של האבולוציה מסביר בצורה הטובה ביותר את הממצאים". מה הם ההסברים הטבעיים האחרים? אולי למרקיזם? אולי התיאוריות של אריסטו. אבל להוכיח שהתרחשה אבולוציה ולא בריאה אלהית – אין אפשרות, אפילו לא אפשרות תיאורטית.

גם אם היינו צופים בפועל בכל ההתרחשויות, לא היינו יכולים להוכיח שהן פרי מקרה ולא פרי רצונו של הבורא. קל וחומר מנקודת מבטינו היום, איך וכיצד אפשר להוכיח מה היה הגורם להיווצרות המינים? מלבד העובדה שהן נוצרו, אין בידינו דבר נוסף, אפשר להסביר את היווצרותם בהסברים כאלו ואחרים, ואפשר ברצון הבורא. אבל להוכיח אי אפשר בשום אופן. גם אם היינו רואים בעינינו מוטציה לא היינו יכולים לדעת אם היא אקראית או רצונו של בורא.

ולמרות זאת מדובר על סוגים שונים של הוכחות, כגון: דמיון בין מינים, חוליות ביניים, הומולוגיה, מולקולוגיה, סדר הממצאים. כל ההוכחות האלו במקרה הטוב אינן אלא פילוסופיה בגרוש, "לא סביר שאלהים עשה כך וכך", האמנם? מנין לנו מה סביר ומה אינו סביר? (הסיבה שאיננו מקבלים את הטיעון שהאל ברא מאובנים, אינו משום שאנו יודעים מה הוא עושה ולמה, אלא משום שטיעון כזה מעקר את הדיון, שכן שמא הוא גם ברא דיווח על מאובנים ברשימותיו של החופר, וכל כיוצא בזה). אין לערב פילוסופיה בביולוגיה, ופילוסופיה אינה מדע, ובודאי לא משהו שניתן להוכיח ממנו לגבי השאלה האם היתה בריאה או שהעולם נוצר מאליו. כל זאת במקרה הטוב, במקרה הגרוע ההוכחות האלו הן טעות לוגית, ואינן מהוות תמיכה משום סוג לאבולוציה. ועל כך נפרט.

לא רק ההסברים להתרחשויות, אלא גם במדה והאבולוציה מדברת על התרחשויות ספציפיות, אין אפשרות להוכיח התרחשויות. את אירועי העבר נהוג לכלול אצלנו בתחום ההיסטוריה, כאשר יש עדות של בני אדם להתרחשויות. אפילו אם היה אפשר להוכיח שהתרחשות כזו אפשרית מבחינה תיאורטית, אין שום אפשרות להוכיח שאכן התרחשה.

אמנם, במקרה שהאבולוציה מציעה התרחשות ספציפית, ומסבירה ממצא מסויים בכך שההתרחשות אירעה. הדבר דומה במקצת לשיטה המדעית, המסבירה תופעות על ידי חוקים – כאשר ההסבר הטוב ביותר לפי הקריטריונים המדעיים נתפס כהסבר המדעי. אלא שהשיטה המדעית עוסקת בהווה, ומסבירה תופעה קיימת. והאבולוציה עוסקת בעבר, ומסבירה ממצא, הסבר של ממצא אינו מסביר מציאות קיימת כמו ליקוי חמה, שבירת קרניים, היסט לאדום, וכדו', אלא מסביר סימנים שהשאירו חותם על הממצא. זה פתוח לפרשנויות רבות.

באופן כללי תיאורית האבולוציה אינה יכולה לענות על הקריטריונים המדעיים. מדוע? המדע יכול לבכר הסבר אחד על פני חברו, כאשר הסבר אחד יכול להיות מופרך, אי ההפרכה של ההסבר מהווה תאימות עם העובדות, ולכן ההסבר קביל מבחינה מדעית. האבולוציה אינה יכולה להיות מופרכת. שכן היא רעיון מופשט, הרעיון הזה מגולם במאות אלפי פרטים שהם העץ האבולוציוני, אבל הפרכת אחד או רבים מהפרטים האלו אינו מפריך את התיאוריה, אלא רק את הצורה בה סידרו לפיה את הממצאים. אפילו ממצא חריג מאד, כמו שפן בשכבת הקמבריום, לא יסתור את התיאוריה. באופן טבעי יניחו שמדובר בממצא פיקטיבי או מזוייף, בשלב שני אפשר לומר שמדובר באינברסיה של היפוך שכבות שנגרמה כתוצאה מזעזוע טבע מסויים. ואפילו אם לא נניח את ההנחות האלו (המצויות כל כך), הלא אפשר להניח שהחיים התפתחו בגירסא מסויימת עד לצורה של ארנב, שנכחד, אבל ארנב זה אינו אבינו הקדמון. אין סוף לתירוצים ולהסברים, שום ממצא אינו יכול לשנות את האקסיומות של התיאוריה. בדיוק כשם שכשהמאובנים סתרו את התיאוריה של דרוין, יצרו את תיאוריית שיווי המשקל המקוטע שהתאימה את עצמה לממצאים, כך אפשר לעשות תמיד.

לפיכך קבע הפילוסוף של המדע, קארל פופר, את קביעתו המפורסמת כי האבולוציה אינה מדע, שכן אינה ניתנת להוכחה או להפרכה (Science: Conjectures and Refutations, p 36). תיאוריה שאינה נפגשת עם המציאות ואינה מתעמתת איתה בשום חזית (מלבד בתחום התאמת הפרטים, או הרכבת התיאוריות התיאורטיות), אינה יכולה להיקרא מדע, שכן אין דרך בעולם לברר את אמיתתה.

כן מפורסמת קביעתו של פרופ' אהרן קציר: "אין תורת דרוין תורה מוכחת באופן נסיוני ואי אפשר לאשרה במעבדה", (פרופ' אהרן קציר, בכור המהפכה המדעית, הוצ' עם עובד 1971, עמ' 134).

בכדי להבין את ההבדל בין הסברת עובדות נצפות, ובין הסברת ממצאים ופרשנות על אירועי העבר, אפשר לראות דוגמא פשוטה ממדעי העתיד. חיזוי האקלים בשנים הבאות. גם כאן מסיקים על העתיד מתוך התבוננות בתהליכים שאנו צופים בהם כבר מאות שנים, לא מדובר על מליארד שנים לעתיד, אלא על עשר או עשרים שנים לעתיד. כל כך הרבה תחזיות התבדו, כל כך הרבה נבואות זעם התבררו כבלתי נכונות, ולהיפך. כל התחזיות בדבר גנטיקה של אוכלוסיות, ברירה טבעית, שינויי אקלים, שנאמרו בשנים האחרונות על ידי טובי אנשי המדע, פשוט לא התגשמו. האקסטרפולציה של תהליכים בהווה לגבי העבר או העתיד אינה יכולה להיכנס בגדר המדע. אי אפשר להוכיח או להפריך אותן בדרך מחקרית, אלא רק בדרך של תצפית.

דוגמאות אינן הוכחות

הטעות הנפוצה ביותר היא להציג דוגמאות לאבולוציה, כהוכחות, אם אנו פוגשים מוטציה – משתמשים בה כהוכחה שכך נוצרו המינים. אם אנו נוכחים בספציאציה – זו בודאי הוכחה שכך נוצרו כל המינים בעולם. כל ההדגמות האלו והדומות להן אינו מוכיחות את האבולוציה, שהיא אכן התרחשה. אלא מתיימרות להוכיח שהאבולוציה אפשרית, שייתכן שהתהליכים האלו קבילים באופן תיאורטי.

הדברים נראים פשוטים, אבל הנה למשל קטע מויקיפדיה ערך תורה ומדע:

"במבט ראשוני נראה שתאוריית התפתחות המינים המקובלת של צ'ארלס דרווין סותרת לחלוטין את התפיסה של ספר בראשית, לפיה נברא האדם מ"עפר מן האדמה". בעלי הגישה המגבילה יאמרו שהמדע עדיין לא הצליח לשחזר במעבדה תהליך של יצירת חיים מדומם, ממש כפי שטרם הצליח לשחזר למשל את המפץ הגדול, ולכן תאוריה זו עדיין בגדר תאוריה ולא מדע אמפירי מחייב. מה שעלול להקשות על טענה זו, היא הזהות הגנטית העצומה שבין בעלי חיים שונים לבין האדם‏‏^[3], אבולוציה בפעולה שנצפתה במיקרואורגניזמים שפיתחו עמידות בפני תרופות‏‏^[4], או האבולוציה המהירה של נגיף האיידס‏‏^[5], וכן אבולוציה מהירה במינים שונים בטבע‏‏^[6]‏‏^[7]‏‏^[8]. ראו התנגדויות לתורת האבולוציה".

האם מוטציות בפעולה, או אפילו "אבולוציה מהירה של נגיף", מוכיחות שכך נוצר העולם, הופכות את האבולוציה ל"מדע אמפירי מחייב"???? המפץ הגדול היא תיאוריה שמאוששת מתוך נתונים כדוגמת היסט לאדום, שאין להם הסבר אחר. האם יש הוכחה לאבולוציה שיכולה לשלול בריאה? בודאי לא מתוך העובדה שרואים מוטציות בחידקים. (ראה גם מאמרו של ד"ר טומי מיצ'ל: האמנם האבולוציה רלבנטית לרפואה? בו הוא מראה כי לאבולוציה אין שום השפעה על מדעי הרפואה בפועל, והצורה בה מציגים את האבולוציה כביכול בחידקים היא הטעייה, הישרדות חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה אינה התפתחות).

והנה קטע מתוך דברי העורך המדעי של גלילאו, כהערת מערכת למאמר שמתאר את הבריאתנות, ומביא בין השאר ראיון עם פרופ' יוסף אגסי (גלילאו, אוקטובר 2003 , גליון 62), אגסי אומר כך: "ומה צריך ללמד היום בבית הספר?‏ בשאלה הזאת אני דווקא תומך באנשי ‏IDT‏ (התכנון התבוני) אני חושב שצריך ללמד ‏תורות מתחרות לדרווין בבתי הספר, כולל את התורה שלהם ואת ‏הגרסה המוקדמת שלה, הבריאתנות. צריך ללמד הכול. הערצת המדע ‏מעבר לגבול מסוים היא אנטי מדעית".

העורך המדעי של המאמר מצא לנכון להעיר עליו כך: "לא ‏רק תיאוריות, פרוצדורות רפואיות גם הן מבוססות כיום בצורה זו או ‏אחרת על טענת האבולוציה של עולם החי והאדם בכלל.. השתלשלות המינים, האבולוציה, ‏היא עובדה מוגמרת, מכל מקום לא פחות מן העובדה שכדור הארץ ‏סובב סביב צירו.. לעומת ‏זאת, המנגנונים המניעים את האבולוציה הם מבחינה מדעית "תפוח-‏אדמה לוהט", מעוררי מחלוקות חמות ונוקבות (ופוריות ביותר!); אלא ‏שהמחלוקות המדעיות הללו כולן מבוססות על הנחת האבולוציה". (את המאמר ניתן למצוא ברשת כאן). ‏העורך המדעי מתגלה כבלתי מדעי בעליל. שום פרוצדורה רפואית לא מבוססת על הדרך בה הופיעו המינים בימי קדם, האבולוציה נחשבת אולי כעובדה מוגמרת, על ידי עורכים מדעיים שונים, אבל אין שום הוכחות היכולות להפוך אותה לכזו או להוכיח שלא היתה בריאה. המנגנונים של האבולוציה הם תפוחי אדמה לוהטים, והן מבוססות על הנחת האבולוציה, על ידי מי שמניח אותה, ולא משום שהנחה זו מוכחת.

באתר המדע הפופולארי הידען מסביר לנו עורך האתר אבי בליזובסקי: "תיאוריית התכנון התבוני מצביעה על כוח חיצוני לטבע, ובכך מתייצבת נגד תפישת העולם הנטורליסטית שהיא בסיסו של המדע המודרני. המדע מחפש הסברים במסגרת העולם שאותו אפשר לחוש ולמדוד. מצדדי התכנון התבוני קוראים בעצם לשינוי הגדרת המדע. מדענים עונים כי חבל להתווכח עם הצלחה מוכחת. דווקא השיטה המדעית, המחפשת סיבות בטבע ואינה מתפשרת ומכנה "נס" את מה שהיא עדיין אינה מבינה, היא שהובילה את האנושות להישגים עצומים". ובקצרה, אנו מניחים שאין תכנון תבוני, כי אין לנו אפשרות למדוד זאת, אין לנו כח ולא מעניין אותנו אם יש בורא לעולם. הוכחה לאבולוציה אין.

כותרת סנסציונית: "הוכחה לאבולוציה" – מבנים אנטומיים חדשים בלטאות (Ynet מדע). האם התפתחות כל שהיא בלטאה, מוכיחה שהעולם כולו נוצר בדרך זו? (בנוגע להוכחה זו עצמה, היא מוכיחה להיפך כמו שהראינו כאן).

ראה גם – שרשור הוכחות האבולוציה הגדול, (מסמך פאתטי וחובבני בפורום תפוז).

הוכחה מחוליות הביניים

בספרות הפופולארית מתיחסים לפעמים לחוליות ביניים כ'הוכחות' לתיאוריית האבולוציה. כך בשנות ה90 בישרו אמצעי התקשורת בקול גדול כי "נמצאה חוליית הביניים המוכיחה באופן סופי את תורת האבולוציה". מבלי להיכנס כאן לנתונים הוודאיים בהקשר לשבר גולגולת זה שהוחלט כי הוא חוליית ביניים, יש להבהיר כי אין שום משמעות בין שאלת התרחשות האבולוציה לבינו. אי אפשר להוכיח אירועים מכח ממצאים, גם לו היו עוד אלפי חוליות ביניים, כלומר יצורים הדומים לשתי צורות חיים, ממוצעים בין פשוט למורכב, אין הדבר מוכיח כיצד נוצרו מינים אלו.

יש לשער כי אם הקופים היו נכחדים, והיינו מגלים את שרידיהם ביום מן הימים, היה אפשר לנפנף גם בהם כ'הוכחה', חוליית ביניים בין הסוס לאדם. אלא שעדיין אנו זקוקים לתיאוריה, שתניח את ההתפתחות המקרית בין מין למין, גם לגבי המינים שאנו מכירים, וגם לאלו שנכחדו. וזוּ לא הוּכְחָה במאומה.

עצם הדיבור על 'חצי אדם חצי קוף' הוא הנחת המבוקש, שכן מי שמאמין ברוחניות האדם, רואה את הפרטים המוגדרים כ'חצי אדם' כחסרי משמעות: מה היא המשמעות של צורת הלסת או נפח הגולגולת, לעומת השאלה האם הנתונים האלו שייכים לאדם בעל ערכים, בחירה חפשית, יכולת דיבור, יכולת הפשטה, וכו'. האם ייתכן יצור שהוא חצי חי וחצי מת? כל זמן שיש חיים הרי היצור חי, ואין חיים ומוות יכולים להתחלק בגוף אחד. כך גם לגבי האדם והקוף, האדם הפחות והנחות ביותר שאפשר לדמיין, הרי הוא אדם, שזמן מה של חינוך יכול להפוך אותו לד"ר לנימוסי שלחן או לאידיאליסט נלהב. והקוף האינטליגנטי ביותר גם אם יהלך על שתיים וייראה כאדם שעיר בלבד, הרי הוא אינו אלא קוף.

הביולוג הנודע ד. ד. דיויס כותב:

"העבודות בפלאונטולוגיה תואמות היטב גם עם תיאוריות אחרות, דהיינו, בריאה אלוהית, תהליכי התפתחות פנימיים, למרקיזם, וכו', ואין ביכלתינו לאשר או להפריך טענות אלו". (Jepson, G. L. Mayr, G.G. and Simpson (eds). Genetics, Palaontology and evolution, N.Y. Atheneum, 1963 ).

דמיון בין מינים

דמיון בין מינים, הוכחה או סתירה? גם אם התפתחות היתה יכולה להסביר את הדמיון, אין הסבר זה מהווה הוכחה, אפילו אם הוא הגיוני. דמיון בין מינים אינו מוכיח על התפתחות יותר מאשר על בורא אחד. לעומת זאת ניתן להוכיח כי דמיון בין מינים אינו דוקא תוצאה של התפתחות. ישנן סדרות שלמות של איברים דומים שאינם יכולים להתפרש כהתפתחות, "האיברים האנאלוגיים". למשל: כנפי הדבורה וכנפי העטלף, שתיהן משמשות למעוף ושתיהן עשויות מעין קרום דק המחוזק ע"י פיגום קשה. אך הקרום של העטלף עשוי מעור, והפיגום נוצר ע"י השלד הפנימי. ואלו בדבורה עשוי הכנף מכיטין שהוא חומר השלד של החרקים, והפיגום נוצר ע"י טרכיאות מלאות אויר.

ישנם איברים מורכבים החוזרים על עצמם במינים שונים אף שלכל הדעות לא התפתחו זה מזה. גם בין בעלי השליה וגם בין חסרי השליה ישנם: מכרסמים, אוכלי חרקים וטורפים, כשבין המקבילים בשני הסדרות ישנם סימני דמיון רבים, אף שהם לכל הדעות לא התפתחו זה מזה. ישנן ארבעה משפחות של בעלי כנפיים, שלא התפתחו זה מזה (צפורים, חרקים מעופפים, עטלפים, הפטרודקטיל). האם הגיוני שהמוטאציות יצרו כנפיים בארבעה יצורים מקבילים?

המעבר מדגים לדו חיים היה "רב מערכתי" (polyphyletic), מערכת הדם-לב-ריאות של הצפרדע, הסלמנדרה, ועוד חוליות רבות, נוצרו במקרה במקביל.. סימפסון כותב: "שכיחות ההקבלות וההתלכדויות מצויה כמעט בכל הרמות", (Simpson, G.G 1953, "The Magor Freatores of evolution" N.Y. Columbia University Press.).

ריצ'ארד דוקינס כותב: "העיניים התפתחו בעולם החי לא פחות מ40- פעמים וככל הנראה יותר מ60-" (מתוך "הטיפוס על ההר הבלתי סביר", ריצ'רד דוקינס, פרק 5). האם באמת ניתן להאמין באבסורד שכזה? (ותמיד בזוג, הממוקם בראש הגולגולת!) די להתבונן בדבריו הידועים של דרוין בקשר להתפתחות העין: "להניח שהעין, עם כל הכישורים הנלווים לה, כמו לכוון את הפוקוס למרחקים שונים בשביל לסנן כמויות שונות של אור, ולתיקון פערים וסטייה כרומאטית, היו יכולים להיווצר על ידי הברירה הטבעית, נראה, ואני באופן חופשי מתוודה, שזה אבסורד בדרגה הגבוהה ביותר".[1] האם אפשר להכפיל דברים אלו בחזקת 60? מבלי לדון בתגליות החדשות בהקשר למורכבות העין ושכלוליה.

באוסטרליה יש חפרפרת כיסאית שלמראית עין אין להבדיל בינה לבין החפרפרות המוכרות בשאר היבשות, מערכת איכון ההד (כשל עטלפים) נמצאת פעמים רבות במינים שונים שלא התפתחו זה מזה. התעופה התפתחה במקביל באופן בלתי תלוי אצל אצל החרקים, העופות, והיונקים. כאשר המין האנושי משקיע את מיטב המוחות והטכנולוגיה בכדי לפתח תעופה, זו התפתחה במקרה לפחות שלש פעמים!

תופעה מוכרת זו קרויה "התלכדויות" ואין לה שום הסבר הגיוני, כיצד הגיעו העיניים של היונקים ושל התמנון לדמיון מפליא? (בעפעפיים ,אישונים, עדשות, קשתית, מי הלשכה ורשתית הכוללת מדוכים וקנים, ועוד) לגבי התלכדויות שונות כתב ארנסט מייאר "כאשר יש רק סוג אחד של פתרון לבעיה מסויימת צורות חיים שונות יגיעו אליו" (Mayer E. 1963. "Animal Species and Evolution". Harvard University Press, Cambridge, Mass). אך האם צורת העיניים האנושית והתמנונית היא פתרון יחיד אפשרי? או שמא לוגו של יצרן? דוקינס אומר על כך: "מקרים כאלה של התכנסות לכאורה יכולים להיות מדהימים ביותר, הם מספרים את ההמחשות המרשימות ביותר לכוחה של הברירה הטבעית להגיע לעיצובים טובים" (השען העיור עמ' 121).

האם שרידי איברים מהוים הוכחה לאבולוציה?

שרידי איברים מוצגים לפעמים כהוכחה לאבולוציה. אף שאין הם מוכיחים את התהליך האבולוציוני בשום  צורה. התנוונות אפשרית תמיד, התפתחות עצמית בלתי אפשרית. הם גם לא יכולים לשמש הוכחה לאב קדמון, שכן ישנן הרבה מערכות מקבילות. אם נניח שעצם הזנב היא שריד מנוון (מה שלא נכון, ראה בהמשך) אין זה מוכיח שהאדם התפתח מהקוף, שכן זנב קיים בהרבה מינים. השריד המנוון אינו יותר טוב מן האיבר  עצמו. כשם שהכנפיים של העטלף אינם מוכיחות שיש קשר בינו ובין משפחת הציפורים (ראה להלן).

ישנה גם בעיה עקרונית עם הוכחה זו, מכיון שאין היא ניתנת  למדידה. אין אפשרות להוכיח על רכיב מסויים שהוא שריד של אבר עתיק, או שאין בו תועלת. אין לנו כלים חד משמעיים למדידת תועלת, כפי שכותב ס.ר. סקדינג  (Scadding), במאמרו "האם שרידי איברים יכולים להוות הוכחה לאבולוציה?": "מאחר שאי אפשר לזהות באופן חד משמעי מבנים חסרי תועלת, ומאחר שהמבנה של הטיעון שננקט חסר תוקף מדעי, אני מסיק ש"שרידי איברים" אינם מספקים ראיה מיוחדת לתיאורית האבולוציה". (S. R. Scadding, "Do 'Vestigial Organs' Provide Evidence for Evolution?", Evolutionary Theory, Vol 5, May 1981,p. 173).

התוספתן נחשב במשך שנים רבות כשריד מנוון, במאה הקודמת התברר כי התוספתן נוטל חלק בתפקודי הגוף, "רקמות ואיברי גוף אחרים – בלוטת התימוס, הכבד, הטחול, התוספתן, מוח העצמות ואוספים קטנים של רקמה לימפתית כגון שקדי הגרון וקשרי לימפה במעי הדק – אף הם חלק מהמערכת הלימפתית והם עוזרים לגוף להילחם בזיהום", (The Merck Manual of Medical Information, Home edition, New Jersey: Merck & Co., Inc. The Merck Publishing Group, Rahway, 1997).

עצם הזנב נחשבה כדוגמא קלאסית של שריד מנוון. עד שהתברר כי היא תומכת בעצמות סביב אגן הירכיים ומהווה את נקודת המפגש של כמה שרירים קטנים. בלעדי עצם הזנב, לא תיתכן ישיבה נוחה.

להלן תפקודים של בלוטות שונות שנחשבו כשרידים מיותרים: בלוטת התימוס מעוררת את המערכת החיסונית בגוף האדם באמצעות הפעלת תאי הלימפה. בלוטת האצטרובל אחראית על הפרשת כמה הורמונים חשובים. בלוטת התריס משמשת לוויסות הגדילה של תינוקות וילדים. בלוטת יותרת–המוח מפקחת על התפקוד המדויק של בלוטות הורמון רבות.

הקפל דמוי-הירח בעין, שדארווין החשיבו כשריד איבר, נתגלה למעשה כאחראי על ניקוי וסיכת גלגל העין.

השקדים נחשבו כמיותרים עד לשנים האחרונות, כיום ידוע שהם מגינים מפני זיהומים.

אחת הדוגמאות הקלאסיות המובאות בזמננו לשרידי איברים, היא מה שנחשב לשרידי האגן בלויתנים, שלפי התיאוריה הם שריד לזמן שהלויתנים היו סוג של דובים המהלכים על פני האדמה. אבל מחקר מעודכן מגלה שהעצמות האלו דרושות ללויתן כדי להזדווג, הן אינן דבר מנוון ולא חסרות תועלת. ולכן אין שום סיבה לחשוב שמדובר בשריד, כל עוד זה הוא איבר בעל תועלת (ראה למשל כאן).

לא זו בלבד שאין כאן הוכחה, אלא שגם ההסבר האבולוציוני לשרידי איברים אינו מספק תמיד. שרידי איברים היו  צריכים להיות תואמים לעץ ההתפתחות, האב הקדמון הקרוב של האדם או של כל יצור, אמור לשאת בדרך כלל את האיברים או שרידי האיברים של צאצאיו. המציאות אינה תואמת לכך, הביולוג הנודע, ה. אנוש (Enoch)  כותב: "קופים הינם בעלי תוספתן, בעוד שקרוביהם הפחות ישירים, הקופים מן הדרגה הנמוכה יותר, חסרי איבר זה אבל התוספתן מתגלה שוב בין יונקים שונים שאף הם מדרגה נמוכה יותר, כגון האופוסום. כיצד אבולוציוניסטים מסבירים זאת?", (H. Enoch, Creation and Evolution, New York: 1966, p.18-19.)

בנוגע לטענות על תכנון לקוי כביכול, ראה למשל: העצב התועה בג'ירפה

דמיון בין מינים (הומולוגיה – Homology)

ההומולוגיה, הדמיון הצורני בין מינים, נתפסת כראיה למוצא משותף. לגופו של ענין – ברור שאין כאן ראיה נגד בריאה, שהרי הבורא יכול ליצור מינים דומים בתבניות מקבילות, ואין לנו כלים למדוד האם זה לטעמו של אלהים או לא. אך אפשר להראות בקלות שלא ייתכן שרק מוצא משותף יסביר את הדמיון בין המינים.

הכנפיים התפתחו אצל עטלפים (ממשפחת היונקים), אצל חרקים, ואצל דינוזאורים מסויימים. וכמובן אצל הצפורים. כל אלו התרחשו במקביל, ויצרו טכניקה שוה בעלת תכנון אחיד. אבל אין שום קשר ישיר בין המשפחות האלו.

עין האדם קרובה מאד לעין התמנון, אף שאין שום קשר אבולוציוני ישיר או קרוב לזה ביניהם. חוקר מפורסם, פרנק סליסבורי (Salisbury) , התבטא בקשר לעיניים המופיעות במשפחות שונות: "אפילו משהו מורכב כמו העין, מופיע כמה פעמים  למשל, אצל דיונון, אצל בעל חוליות, ואצל פרוק רגליים. זה מספיק גרוע להסביר את המקור לדברים כאלו פעם אחת, אבל המחשבה לייצר אותם כמה פעמים בהתאם לתיאוריה המלאכותית המודרנית, מסחררת את ראשי", (Frank Salisbury, "Doubts About the Modern Synthetic Theory of Evolution", American Biology Teacher, September).

1971, p. 338.).

בעיה דומה מציגים הביולוגים האמריקניים, דין קניון (Kenyon)  ופרסיבל דייוויס (Davis) : "לפי התיאוריה הדארוויניסטית, התבנית עבור זאבים, חתולים, סנאים, מרמיטות, דובי נמלים, חפרפרות ועכברים, התפתחה כל אחת פעמיים: פעם אחת ביונקים בעלי שליות ובפעם השנייה, באופן בלתי-תלוי לחלוטין, בחיות כיס. הדבר מוביל לטיעון המדהים שתהליך אקראי ובלתי מכוון של מוטציה וברירה טבעית, הזדמן והוביל איכשהו למאפיינים זהים כמה פעמים ביצורים נפרדים בהיקף נרחב", (Dean Kenyon & Percival Davis, Of Pandas and People: The Central Question of Biological Origins, (Dallas: Haughton Publishing, 1993), p. 33).

במקרה כזה ההסבר של בריאה על ידי יוצר בעל אותו טביעות אצבעות מספק הרבה יותר מאשר אבולוציה.

כאן מצאתי דג ששני העיניים שלו באותו צד, אכן מדהים! (אני מקוה שזו לא מתיחה)

ליצורים שונים יש מקצב צירקדיאני או שעון צירקדיאני, יכולת גנטית להבחין במחזוריות של 24 שעות, גם לחיידקים החיים במעמקי האוקיינוס ישנה יכולת זו. האם זה מוכיח על מתכנן אחד? על מבנה גנטי אחד? או שזה מוכיח את האבולוציה, (כיום מקובל לחשוב: "מקצבים צירקדיאנים כנראה הופיעו לראשונה בתאים הראשונים, עם המטרה להגן על שכפול הדנ"א מקרינה אולטרה סגולה במהלך שעות היום. כתוצאה מכך השכפול בוצע בלילה". נשמע קצת מוזר, שכן לא כל כך משנה אימתי נעשית פעולת השכפול, מי שצריך הגנה הם התאים הנוצרים, ובהנחה שהם מתקיימים עד הבוקר, שוב אין להם הגנה). ואם מחזור התואם לטבע חייב להיות מוסבר בהסבר אבולוציוני, כיצד מוסבר המחזור הנשי התואם בקירוב לחודש הירחי?

הומולוגיה מול מולקולוגיה

תיאורית האבולוציה חילקה את כל המינים לפי עץ התפתחותי, החלוקה נעשתה בזמנו ע"י דמיון צורני בלבד. אלא שמחקר הדנ"א הראה תוצאות אחרות לגמרי, ולכן צריכים תמיד להעדיף אחת מהאפשרויות, לא בלי סתירות ובעיות גדולות המלוות לפעמים בפולמוסים.

פרופ' מייקל דנטון (Denton), כותב: "מבנים הומולוגיים מיוצגים לעתים קרובות על-ידי מערכות גנטיות בלתי הומולוגיות ורק לעתים נדירות יכול מושג ההומולוגיה להגיע חזרה לתורת העובר, (Michael Denton, Evolution: A Theory in Crisis, London, Burnett Books, 1985, p. 145.).

וויליאם פיקס (Fix) מתאר את הפרובלימה שנוצרה בנוגע למבנה חמשת האצבעות:

"ספרי הלימוד הישנים יותר על אבולוציה מייחסים חשיבות רבה לרעיון ההומולוגיה, בהדגישם את קווי הדמיון הבולטים בין מבנה השלד של רגלי בעלי חיים שונים. לפיכך, דפוס הכף בעלת חמש-האצבעות מצויה בכף ידו של האדם, בכנף הציפור ובסנפיר הלוויתן, והוא נחשב כהוכחה למוצאם המשותף. אילו היו מבנים שונים אלו מועברים על-ידי אותם זוגות גנים, משתנים מפעם לפעם על-ידי מוטציות, ופועלים על-פי ברירה סביבתית, התיאוריה אכן הייתה סבירה והגיונית. לרוע המזל, אין זה כך. ידוע כיום שאיברים הומולוגיים נוצרים במינים שונים על-ידי מערכות גנים מורכבות שונות לחלוטין, ועקב כך, מתנפץ הרעיון של הומולוגיה במונחים של גנים דומים שמועברים מאב קדמון משותף, (William Fix, The Bone Peddlers: Selling Evolution (New York: Macmillan Publishing Co., 1984), p. 189).

את זאת היה ניתן לראות לעתים עוד קודם ממצאי הדנ"א, שכן האוטוגנזה של מבנים מקבילים לא תמיד מקבילה. דהיינו העובר ברחם או בביצה מפתח את המבנה המקביל, כמו כנף למשל, בצורה אחרת ובשלבים אחרים, מה שמלמד על קידוד גנטי אחר. הקבלה ולא תורשה.

מולקולוגיה כסתירה לאבולוציה

הבדלים מולקולאריים עצומים נצפו בין יצורים שנראים דומים מאוד וקשורים ביניהם. לדוגמה, חלבון הציטוכרום ,C אחד החלבונים הנחוצים לנשימה, נבדל במידה שלא תאומן בקרב יצורים חיים מאותה מחלקה. לפי אחד המחקרים שנערכו בנושא זה, ההבדל בין שני מיני זוחלים שונים הינו גדול יותר מההבדל בין ציפור לדג או בין דג ליונק. מחקר אחר הראה שהבדלים מולקולאריים בין ציפורים מסוימות הינו גדול יותר מההבדלים בין אותן ציפורים ובין יונקים. כמו כן, נתגלה שההבדל המולקולארי בין חיידקים שנראים דומים מאוד הינו גדול יותר מההבדל בין יונקים ובין דו-חיים או חרקים. (. R. Bird, The Origin of Species Revisited, Thomas Nelson Co., Nashville: 1991, pp. 98-99; Percival Davis, Dean Kenyon, Of Pandas and People, Haughton Publishing Co., 1990, pp. 35-38.).  גם השוואות שנערכו לגבי המוגלובין, מיוגלובין, הורמונים, וגנים, הניבו מסקנות דומות, (W. R. Bird, The Origin of Species Revisited, pp. 98-99,199-202.).

כן התברר כי קיפוד הים מכיל גנים לייצור פרוטאינים המעורבים בתהליכי הראיה והשמיעה באדם (לקיפוד ים אין עיניים או אזניים במובן המוכר לנו). (Strongylocnetrotus purpuratus  – קיפוד ים קליפורני סגלגל). המחקר נערך ע"י Dr. Erica Sodergren and Dr. George Weinstock ופורסם בScience (10 לנובמבר 2006)

דנטון כותב: "ברמה המולקולארית, כל מחלקה בממלכת החי הינה ייחודית, מנותקת ובלתי–קשורה על–ידי חוליות מעבר. לכן, מולקולות, בדומה למאובנים, אינן מצליחות לספק את הראיה לחוליות המעבר החמקמקות שהביולוגיה האבולוציונית משחרת להן במשך זמן כה רב.. ברמה מולקולארית, שום יצור איננו תולדה של אב קדמון, או שהינו פרימיטיבי או מתקדם בהשוואה לקרוביו.. לו היו ראיות מולקולאריות אלו זמינות לפני מאה שנה…קרוב לוודאי שהרעיון של אבולוציה אורגאנית לא היה מתקבל כלל", (Michael Denton, Evolution: Evolution: A Theory in Crisis, London: Burnett Books, 1985, pp. 290-91.).

ספרו של דנטון פורסם באמצע שנות ה80, מאז החמירו הבעיות: כאשר נערכו השוואות בין רצפים של רנ"א ריבוזומלי (rRNA) התגלו אי התאמות רבות מאד. הביולוגים הצרפתיים, הרווה פיליפ (Philippe) ופטריק פורטר (Forterre), כתבו במאמרם משנת 1999 כי "בעזרת יותר ויותר רצפים הזמינים ממחקרים, מתברר שרוב הפילוגנטיות )תולדות הגזע( סותרות זו את זו כמו גם עץ הרנ"א הריבוזומלי ". (Herv Philippe and Patrick Forterre, "The Rooting of the Universal Tree of Life is Not Reliable", Journal of Molecular Evolution, vol 49, 1999, p. 510).

התברר גם, כי בתחום המולקולרי בלבד אין אפשרות להרכיב עץ מבלי סתירות: השוואת קודי דנ"א של יצורים, נתקלת בסתירות חמורות מול השוואת רנ"א ריבוזומלי. אין סכימה התפתחותית אחידה  ואי אפשר למתוח קו של התפתחות שיקביל בכל הפרמטרים המולקולאריים. מה שמפורט במאמרם של הביולוגים המולקולאריים ג'יימס א. לייק (Lake), ראווי ג'יין  (Jain), ומריה ק. ריברה (Rivera) משנת 1999 (James Lake, Ravi Jain Maria Rivera, "Mix and Match in the Tree of Life", Science, vol. 283, 1999, p. 2027).

הביולוג המפורסם קארל ווז (Woese) מאוניברסיטת אילינוי כותב: "לא עולה כל פילוגניה עקבית מתוך פילוגניות החלבון היחידניות הרבות שנוצרו עד כה. בכל נקודה בעץ האוניברסאלי ניתן למצוא חוסר התאמה ברמה הפילוגנית, החל משורשיו, דרך ההסתעפויות העיקריות בתוך ובין הקבוצות השונות, ועד להרכב של ההקבצות הראשיות עצמן", (Carl Woese, "The Universal Ancestor", Proceedings of the National Academy of Sciences, USA, 95, (1998) p. 6854).

ב1999 פורסם ב"סיינס" מאמר בשם: "האם הגיע הזמן לעקור את עץ החיים?", כותבת המאמר, אליזבת' פניסי (Pennisi) מתארת את הסתירות העצומות שנוצרו בין הממצאים לבין ההתפתחות המשוערת: "נתונים חדשים מעכירים את תמונת האבולוציה לפני שנה, חשבו ביולוגים שבחנו רצפי גנום חדשים מתוך למעלה מתריסר מיקרו אורגניזמים, שנתונים אלו עשויים לתמוך בקווי העלילה המקובלים של ההיסטוריה המוקדמת של החיים. אולם מה שראו הכה אותם בתדהמה. לא רק שהשוואות הגנומים שנחשפו לא הבהירו את תמונת אופן ההתפתחות של הקבוצות עיקריות של החיים, הן אף זרעו בה בלבול. וכעת, בעזרת שמונה רצפי חיידקים נוספים שזמינים לנו, הסיטואציה נעשית מבלבלת עוד יותר".

על הכזבת הציפיה למצוא סיוע גנטי לעץ המולקולרי, כותבת קלייר פרייזר  (Fraser) ראש המוסד למחקר גנומי (TIGR) ברוקוויל שבמרילנד: "שום דבר אינו יכול להיות רחוק יותר מהאמת". במקום לספק תמיכה, ההשוואות הניבו גרסאות רבות של עץ החיים שחולקות על עץ הרנ"א הריבוזומלי (rRNA)  ואף עומדות בסתירה זו לזו", (מצוטט אצל קארל ווז שם).

הביולוג המולקולרי ג'ונתן וולס (Wells) מספר בספרו "סמלי אבולוציה", משנת 2000, על מחקר שנערך ב1996  בו נבחנו 88 רצפי חלבון, ארנבות סווגו יחד עם יונקים עילאיים במקום עם מכרסמים  ניתוח משנת 1998 של 13 גנים אצל 19 מיני בעלי חיים הציב קיפודי ים בין מערכת המיתרנים  ומחקר אחר משנת 1998 שהתבסס על 12 חלבונים, הציב פרות בקרבה רבה יותר ללווייתנים מאשר לסוסים. ומסכם: "קווים של חוסר עקביות בין עצים המבוססים על מולקולות שונות, והעצים המוזרים שנובעים מניתוחים מולקולאריים מסוימים, מחוללים משבר בפילוגניה המולקולארית", (Jonathan Wells, Icons of Evolution, Regnery Publishing, 2000, p. 51).

כריסטין שוואב (Christian Schwabe) כותב:  "אבולוציה מולקולארית, הופכת למקובלת, כשיטה מעולה, לשם גילוי קשרים אבולוציוניים. לו היתה הקבלה בין הגילויים המולקולאריים לבין תורת ההתפתחות הייתי במצב רוח מרומם, במקום זה למרבה המבוכה, קיימים חריגים מדי מסדר ההתפתחות של המין כפי שנקבע על ידי המחקר המולקולרי, המסר שנושאים המוזרויות האלו חשוב ביותר", (בספרו עמ' 280). מתוך ממצאים של רצפי חומצות אמיניות מסוג relaxin במינים השונים הוא מסיק כי ישנה אי התאמה ברורה, אשר יכולה להיות מוסברת אך ורק על ידי טיעונים אד הוק, אבל השימוש בטיעונים כאלו מבטל את כל הערך של ההשערות המדעיות. (ספרו:Christian Schwabe: 'The Genomic Potential Hypothesis: a Chemist's View of the Origins, Evolution and Unfolding of Life', 2001)

כאן רשימת המאמרים (2009) על התמוטטות העץ האבולוציוני, ביולוג אחד מתבטא "זה כבר לא עץ, זו כבר טיפולוגיה שונה לגמרי".

בעיות נוספות במולקולוגיה

מתוך מאמרו של ד"ר ה. אבינתן:

"השינויים בגנים, האמורים לקדם את התפתחות המינים, הם בדרך כלל תוצאות  של התמרות חוזרות ונשנות. למשל, הפיכת הגפיים הקדמיות לכנפיים. כדי  שתהליך כזה יתרחש, צריכים מבנה ופעולות החלבונים להשתנות במידה רבה.  עקב נדירות ה"ההתמרות החיוביות", ברור כי שתי התמרות חיוביות לא  יופיעו באותו בעל חי. כדי שהתמרות חיוביות יצטרפו זו לזו צריך שאחת  תקרה בבעל חי אחד ואחת באחד מצאצאי צאצאיו. מצד שני, קשה להניח שהתמרה  תזיק לבעל החיים, כי אז נושאיה יושמדו במלחמת הקיום – עוד לפני שיספיקו  לפתח את ההתמרות הנוספות למשהו המועיל לבעליו. בדוגמא שלנו – לכנפיים.

לפיכך, אם נניח התפתחות אקראית יש לצפות כי במספר רב של בעלי חיים  יימצאו חלבונים רבים חסרי משמעות כתוצאה של "ניסוי ותעיה", ורק אצל  חלק קטן יהפכו אותם חלבונים לדבר בעל חשיבות.

והנה, לאחרונה סקרו בארה"ב את מכלול הגנים והחלבונים (כל גן אמור,  כידוע, ליצור חלבון אחד) באדם ובבע"ח אחרים. לא רק שלא נמצאו חלבונים  מיותרים, אלא נתברר כי היחס בין מספר החלבונים בבעלי חיים מפותחים  ופשוטים קטן בהרבה ממה שניתן היה לצפות. בשֶמֶר, יצור מיקרוסקופי חד תאי,  ניתן לזהות לפי הגנים את מציאותם של 6241 חלבונים השייכים ל-‏4383  משפחות חלבונים. (ייתכנו חלבונים דומים במבנה השייכים לאותה משפחה.  סבורים שהתופעה היא תוצאה של שכפול עצמי בגנים.) לעומת זאת, בזבוב  ובזחל נמצאו 13,601 ו-‏18,424 חלבונים, השייכים ל-‏8065 ו-‏9453  משפחות, בהתאמה. כל זאת, למרות שהזבוב, בעל חיים רב תאי עם צורות תאים  ייחודיות, התפתחות מסובכת (ביצה, רימה, גולם וזבוב) ומערכת עצבים  מתוחכמת, נראה מסובך הרבה יותר מהשמר, אפילו יותר מפי שניים או שלושה  ממנו. באדם 80,000 גנים וחלבונים, אך נראה שמספר משפחות החלבונים אינו  גדול בהרבה מאלו שבזבוב או בתולעת. במאמר שפורסם אשתקד בכתב העת  Science הסבירו המחברים את הממצאים המפתיעים בכך שההתפתחות  האבולוציונית אינה נובעת מריבוי חלבונים אלא מהמבנה המרחבי, מארגון  מחודש ומהשפעות גומלין שבין מרכיבי התא. במילים אחרות, היצור החי אינו  ערב רב של מוטציות אלא תוצאה של "הנדסאות" חסכונית ומתוחכמת. האם היא  יכולה להיות אקראית?

עד כאן באשר למספר החלבונים בבעלי החיים שונים. ומה נודע לאחרונה על  הדמיון או השוני שבין החלבונים בבעלי חיים שונים? גם כאן צפויה הפתעה.  לכ-‏20 אחוזים מחלבוני הזבוב אנו יכולים למצוא מקביל דומה בחלבוני  התולעת והשֶמֶר. אלה כנראה חלבונים המשותפים לכל בעלי החיים. לעומת זאת,  30 אחוזים מהחלבונים בשני מינים של זבוב הפירות, הדומים זה לזה מאוד  בהתפתחותם ובצורתם, שונים לגמרי. כלומר, 20% מהחלבונים משותפים לכל  בעלי החיים. %30 שונים אפילו בין בעלי חיים דומים השייכים למינים  שונים. 50% מייחדים מערכות של בעלי חיים. והם מבדילים, לדוגמא, בין  מיני הסרטנים למיני הזבובים. לו היו המינים מתפתחים אחד מהשני ניתן היה  לצפות לשוני קטן בהרבה בין החלבונים שלהם. שוני גדול כל-כך תואם את  הטענה שהמין הוא יחידה סגורה".

הערות:

[1]"העין חבויה בביטחה במסגרת עצם בולטת, המגינה עליה מחבטות. היא מצויידת בעפעף היורד אוטומטית בכל עת שעצם כלשהו מתקרב; עפעף המתרומם למרבה הנוחות, כדי לא להפריע לראיה, בזמן שאינו בשמוש. העין טובלת באופן קבע באמבט מרגיע של נוזל מחטא, הנובע מבארות בלוטות הדמע. הגבות עוצרות את הזיעה, והריסים עוזרים להרחיק חומרים זרים. הקרום הלבן החיצוני של גלגל העין נוקשה, מטרתו להגן על העין ולשמר את צורתה כנגד התארכות והתרדדות, אירועים העלולים לחבל בראיה. קרום העין הפנימי שחור, כמו פנים המצלמה, מטרתו לקלוט אור עודף שעלול לטשטש את המראה. העין מצויידת בעדשה גבישית, ויש לה מסך (רשתית) עליו מוקרן המראה. מסך זה מורכב מתשע שכבות, המכילות מליוני מוטות וחרוטים ומבוך של סיבי עצבים בתרכובת מסחררת. האישון מתרחב, בחושך, לאפשר כניסת אור מירבי ומצטמצם באור השמש, כדי לצמצם אור עודף. העין היא המשוכללת שבמצלמות; מלבד תכונת התאמה עצמית לעוצמת האור הקבועה בה, היא גם מתמקדת באופן מיידי ועצמאי בהתאם למרחקים, היא מצלמת תמונות צבעוניות, היא מסתובבת כדי להתמקד לכל הכוונים, היא גם קולטת מראה הפוך ומסדרת אותו כשראשו כלפי מעלה. כל מרכיב של העין: עדשה, רשתית, עצב אופטי, בלוטת דמע, ועוד, כולם הינו בעל מורכבות עצומה, לכמה מהם מליוני חלקים. לכל אחד ממליוני חלקים אלו הרכב כימי מדויק משלו ומבנה פיזיקלי מדויק המיוחד לו. כל מרכיב חייב להיות מוצב בדייקנות במקומו וכמו כן הוא חייב להיות בעל גודל מדוקדק", (מתוך אתר פופולארי).